בנות לבנה בזעם החמסין, כרך ב’

פרק א' משנתו הלאומית של י"ל גורדון וזיקתה למורשתו של אלכסיי חוֹמיאקוב א. זיקתו של י"ל גורדון לספרות הרוסית ולפובליציסטיקה שלה

הקשר של יהודה לייב גורדון (להלן יל"ג)1 לספרות הרוסית וזיקתו אליה, ובייחוד לפובליציסטיקה הרוסית של המאה התשע עשרה על גילוייה השונים, טרם נחקרו כל צורכם עד היום. אמנם קיימים מחקרים אחדים שעסקו בהשפעתה של השירה הרוסית על שירתו של יל"ג, ואשר מצביעים על שותפות של מוטיבים ושל ז'אנרים, אך הם מעטים ואינם ממצים.2 אולם בתחום ההגות, ככל שהדברים אמורים בעקרונות הלאומיים ששימשו מצע לפעילותו הפובליציסטית של יל"ג, לא נחקרו עדיין הזיקות בין עולמו הרוחני ובין משנתם של הוגי דעות אחרים. במיוחד מעוררת עניין הזיקה של כתביו העבריים והרוסיים לפובליציסטיקה הרוסית של המאה התשע עשרה.

להלן נסמן כמה קווים מקבילים בין הגותו של יל"ג ודרך ביטויה, כפי שהיא מופיעה במאמרים ובסקירות שפרסם ברוסית בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה,3 לבין כמה מגמות וטיעונים המסתמנים בחשיבה הרוסית משנות החמישים ואילך, בעיקר בתנועה הסלאביאנופילית4 ובשלוחותיה. נסקור גם את גילויי משנתו הלאומית של יל"ג, כפי שהיא מצטיירת לנוכח מאמריו הפובליציסטיים בעיתונות העברית של שנות השמונים.

ב. יל"ג בזיקתו לספרות הרוסית — בין ריחוק לבין קִרבה

עמדתו של יל"ג מסתמנת בצורה מפורשת כבר ב"הקיצה עמי",5 שירו הפרוגרמתי משנת 1866. השיר נכתב בעידן הרפורמות המעודדות של הצאר אלכסנדר השני6 ונתפרסם לראשונה מעל דפי "הכרמל", השבועון העברי של המשכילים. בשיר זה יל"ג מטיף בהתלהבות להתקרבותם של יהודי רוסיה אל בני העם הרוסי שבקרבו הם חיים, תוך השתלבות בחיי המדינה. בכלל זה הוא קורא ליהודי רוסיה לסגל לעצמם את הלשון הרוסית, שהיא לשון המדינה, ולחפש מזיגה ואיזון בין הנאמנות למולדת הרוסית ולמוסדותיה לבין שמירה על המורשת הרוחנית של היהדות ועל הזהות הלאומית היהודית.

את טיעוניו מבסס יל"ג על ההנחה כי רוסיה היא חלק אינטגרלי של אירופה הנאורה,7 ועל כן דבריו כוללים נימוקים המסתמכים על דרכם (הרצויה בעיניו) של יהודי מערב אירופה וארצות הברית אשר השכילו להשתלב במדינות שהם חיים בהן, ולהתקרב לתרבותן.8 הדגם האידיאלי בעיניו של יהודי החי בתרבות האירופית מודגש ומוצהר בטיעונו הפואטי: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך, אח לבני ארצך ולמלכך עבד".9 מטבע הדברים תלה יל"ג תקוות בהתחזקות המחנה הליברלי בחברה הרוסית כמענה לאווירה העכורה של גילויי האנטישמיות ברוסיה, בעיקר בשנות השמונים. הוא ראה את המיזוג בין הטמעת ערכי ההשכלה בקרב היהודים ושינוי לטובה של מעמדם האזרחי במדינה לבין הליברליזם, כדבר טבעי ומתבקש.

למרות ההבדלים המהותיים בין עולמו הרוחני של יל"ג לבין השקפתם של הסלאביאנופילים באשר לייעודו של העם הרוסי ולמעמדו בקרב עמי אירופה, מסתמנת הקבלה מסוימת בינם לבין דרכו של יל"ג, כפי שהיא משתקפת בטיעוניו, בעיקר במאמריו ברוסית. הדבר ניכר במיוחד במאמרים שכתב בשנות השמונים, שעה שהשתדל ללמד סנגוריה על עם ישראל ועל מורשתו הרוחנית, הן נוכח גל הפרעות וגילויי האנטישמיות ברוסיה ובאירופה המערבית הן נוכח דברי הקטרוג והשטנה ברוסיה כלפי מוסדות הציבור היהודיים וכלפי מהותו של התלמוד.10 המאמרים הללו נכתבו גם בעברית וגם ברוסית, ומצויים בהם הדגשים אפולוגטיים ברורים ביחס ליהדות, למקורותיה המסורתיים ולתרבותה. מן הצד האחד יש בהם משום הקבלה מסוימת לרוח הפובליציסטיקה הרוסית על פלגיה השונים, ומן הצד האחר אין להתעלם מהשונות בין מימושה של רוח זו בהגות הרוסית ובין עולם היהדות המיוצג במאמרים בדמותו ובהשקפותיו של יל"ג.

ג. אלכסיי סטפנוביץ' חומיאקוב — האיש ופועלו

כתביו של יל"ג מעלים אסוציאציות לכתביו של אלכסיי חומיאקוב, מראשי תנועת הסלאביאנופילים הרוסים ומהחשובים בהוגי הדעות של רוסיה לתולדותיה.11 צמיחתו כהוגה דעות רוסי היא חלק אינטגרלי מהתפתחותה האידיאית, החברתית והלאומית של רוסיה.12

בראשית המאה התשע עשרה החל להתפתח ברוסיה תהליך ההכרה בייחודיות של הלאומיות הרוסית אשר התרחש במידה ניכרת בהשפעת הרעיונות שהלכו ונפוצו באירופה כולה.13 הדבר בא לידי ביטוי בפעילותם של חברי קבוצת "חובבי ההגות", ה"לובומודרי" (Lubomudri) אשר אפשר לראות בהם מבשרים הן של התנועה המערבית (בתקופת מייסדי הקבוצה ובתחילת דרכה) הן של תנועת הסלאביאנופילים (בהמשך הדרך). חובבי ההגות דגלו בפיתוח מודעות של לאומיות רוסית עצמאית, וטענו כי לכל עם ועם אופי ייחודי משלו וכי מטרת הקיום האנושי היא חקר מהותו הלאומית. משנות העשרים ואילך מופיעות בכתביהם שאלות בדבר דרכה הלאומית של רוסיה, ייעודו של העם הרוסי ומשמעות קיומה של רוסיה על רקע ההיסטוריה העולמית. חומיאקוב היה מן הבולטים בחוגי המשכילים הרוסיים הצעירים שנמנו עימם.

במצעם של חובבי ההגות טמונה ההנחה שתהליך ההכרה העצמית ברוסיה הוא בלעדי משום שאצל כל העמים האחרים התפתחה ההשכלה ממקורות לאומיים שורשיים שלהם עצמם, ואילו ברוסיה היא הועתקה מעמים אחרים. על כן, לדעתם, יש להחזיר את רוסיה למקורותיה השורשיים.14 מתורתם זו צמחה מאוחר יותר גם האידיאולוגיה של הסלאביאנופילים.15

הזרם הסלאביאנופילי עיצב את הדרך הלאומית, הייחודית בהיסטוריה העולמית, של רוסיה. הדבר בא לידי ביטוי בפרסומים פילוסופיים־דתיים שבהם הוצגה התרבות האותנטית של רוסיה כמנוגדת לתרבות גרמניה (אף על פי שלמעשה היא ינקה ממנה) שהוגדרה על־ידי הסלאביאנופילים כנוכרית, ובמידה מסוימת אף כעוינת לתרבות השורשית של רוסיה. בין נושאי הדגל של האידיאולוגיה החדשה היה גם חומיאקוב, לצידם של איוון וסילייביץ' קירייבסקי,16 האחים אקסקוב (קונסטנטין סרגייביץ' ואיוון סרגייביץ'17), יורי פדורוביץ' סמארין18 וסטפן פטרוביץ' שיביריב.19 האידיאולוגיה של הסלאביאנופילים התגבשה בעיקר לקראת תחילת שנות הארבעים,20 והרעיון העיקרי שלהם בא לידי ביטוי במאמריהם של חומיאקוב "על הישן ועל החדש" ושל קירייבסקי "בתשובה לא"ס חומיאקוב".21

חומיאקוב היה דמות בעלת סמכות ככרוז של המחשבה החברתית, הספרותית והדתית ברוסיה, והנציג המובהק של זרם הסלאביאנופילים.22 הוא הצליח לפתח את המושג "לאומיות רוסית" כמושג חדש של לאומיות מקורית, ייחודית ונפרדת מלאומיותם של עמי אירופה, ושאל שאלות אשר כמותן טרם התעוררו בפילוסופיה ובפובליציסטיקה הרוסית.23 חומיאקוב הדגיש את הרעיון שלפיו לכל עם יש ייעוד ייחודי, והזהיר מפני ויתור של העם על חיפוש של שורשי הלאום לטובת הסתפקות בהישגים כלכליים וחברתיים בהווה. לטענתו על העם הרוסי להכיר היטב בייעודו ולהשתדל לממשו, ולדעתו ייעוד זה הוא בעל אופי דתי־מוסרי.24

אלכסנדר גרצן,25 יריבו המושבע של חומיאקוב, העריך את "כישרונו המופלא לחשיבה לוגית, מהירות התפיסה, זיכרון יוצא דופן",26 והרבה לשבח אותו. בני תקופתו של חומיאקוב וכן אלה שבאו בעקבותיו, עמדו על ההשפעה הכבירה שהייתה לו על גיבוש הפילוסופיה הרוסית, במיוחד בתחום המודעות הלאומית. למעשה אי אפשר להתייחס ללאומיות הרוסית מבלי להזדקק למשנתו של חומיאקוב.27

בשנות החמישים החלה ברוסיה תקופה של אי־יציבות אידיאולוגית. חומיאקוב ביקש לתקן את פגעי התקופה ולשפר אותם, למען עתידה של רוסיה שלדעתו אמור היה להיות טוב מההווה שלה.28 בציבור הרחב שרר אז מצב רוח כללי של דכדוך ושל רפיון ידיים, וכמשקל נגד לאווירה זו התארגן במוסקבה חוג של הוגי הדעות א"נ אוסטרובסקי29 ו־א"א גריגורייב30 שעם אורחיו נמנה גם חומיאקוב. משתתפי החוג גילו עניין רב בחקר של התרבות והאמנות המקוריות של רוסיה, של הנפש הרוסית ושל רוח העם אשר פעמה בליבם של אנשיו. האידיאולוגיה של חברי החוג, כפי שנתפרסמה בשנות השישים, המשיכה במידה רבה את משנתו של חומיאקוב.

ד. בין ספרות ההשכלה ובין הסלאביאנופילים על־פי מחקריו של שמואל אטינגר

יוסף קלוזנר, היסטוריון של ספרות ההשכלה, מזכיר בקיצור את ההתפלגות האידיאולוגית של הסופרים וההוגים הרוסיים ל"מערביים" (Zapadniki) ולסלאביאנופילים. הוגיהם העיקריים של הסלאביאנופילים היו חומיאקוב ואיוון אקסקוב שהטיפו ל"רוסיה הגדולה" במובן של הייעוד המשיחי של רוסיה.31 קלוזנר מציין כבדרך אגב כי "אף הסלבופיליות הרוסית, שלכאורה רחוקה היא מן היהדות כל־כך, נסתננה לתוך הספרות העברית ורישומה ניכר בחיבוריהם השמרניים והלאומיים הדתיים של צוויפל32 ופינס33".34 הרמזים הבודדים הללו, שנכתבו בשנת 1948 בדבר הקשר הפרדוקסלי והבלתי מודע בין דבריהם של נציגיה העיקריים של התנועה הסלאביאנופילית לבין ספרות ההשכלה בשנות המפנה הלאומי בקרב יהדות רוסיה, טעונים הבהרה עקרונית ויסודית.

דיוניו המפורטים של שמואל אטינגר, ההיסטוריון המובהק של תולדות היהודים ברוסיה, חושפים בפנינו תמונה שונה לחלוטין. מטיעונים שהעלה במאמר שפרסם לראשונה בשנת 1970, אנו למדים כי מדובר בהבדלים ובניגודים מהותיים בין השתיים. אטינגר ביסס את טיעוניו על עיון מדוקדק בכתבי ההוגים העיקריים של הסלאביאנופילים.35 לדוגמה בחיבור משנת 1847, "רשימות אודות ההיסטוריה הלאומית", כתב חומיאקוב: "היהודי אחרי ישו הוא אבסורד חי, שאין לו קיום בעל משמעות תבונית ולכן אין לו שום ערך בעולם ההיסטורי".36 באותו חיבור כתב על העם היהודי ועל תכונותיו האופייניות: "זוהי אהבה לטובת הנאה ארצית, אשר אף בזמן העתיק לא יכלה להכיר את המשיח בעוניו ובהשפלתו".37

ממשיכו של חומיאקוב, איוון אקסקוב, התמיד אף הוא ברוח עוינת זו בציינו: "היהודי הסוחר, הסוכן, דומה באמת לטיפוס הכללי של הז'יד כפי שנתגבש במושגינו [...] איני יכול להשתחרר מן המחשבה שכל יהודי מוסיף לצלוב את המשיח".38 אטינגר מתייחס להתגברות היחס העוין כלפי היהודים בשנות השבעים, ואת המפנה לרעה שחל בכמה חוגים של הציבור הרוסי הוא מייחס לתנועת הסלאביאנופילים ולתעמולה שהפיצה: "הסיבה העיקרית הייתה, התפשטות הרעיונות הסלאבופיליים בציבור הרחב [...] רעיונות אלה [...] האשימו את היהודים בהפצת הרוח ההרסנית ובניצול האוכלוסייה העיקרית".39 כמו כן מביא אטינגר מיומנו של אקסקוב שבו הביע ביוני 1881 תמיכה בתנועה האנטישמית שקמה בגרמניה, והבנה מלאה כלפיה. בהתייחסו לגילויי האנטישמיות ברוסיה בשנות השמונים מסכם אטינגר את עמדתם של המשכילים היהודים ברוסיה כלפי המאבק בין הסלאביאנופילים ובין ה"מערביים" באמירה כללית ולפיה היהודים נטו, באופן טבעי ומתבקש, לצד ה"מערביים".

ה. סוגיית הלאום היהודי בפובליציסטיקה העברית של יל"ג

יל"ג, נציגו המובהק של מחנה המשכילים היהודים ברוסיה בסוף שנות השבעים, נקט קו פרו־מערבי ברור. ביטוי אופייני לעמדתו זו אפשר למצוא בין השאר גם בוויכוח שהתנהל בשנת 1873 מעל דפי העיתון הרוסי "גולוס" (ברוסית: קול) בינו לבין עורך העיתון איוון קירייבסקי.40 יל"ג הציע לשלוח צעירים יהודים לגרמניה לשם השתלמות בבית המדרש לרבנים בברסלאו, ואילו קירייבסקי דרש להתמיד בתהליך הרוסיפיקציה של הנוער היהודי בתחום החינוך בגבולות רוסיה עצמה. לדעתו של יל"ג לחינוך היהודי צריכים להיות שני יעדים, שהוא לא ראה כל סתירה ביניהם — לדבוק בתהליך ההתקרבות לתרבות רוסיה, ולקיים בד בבד את הזהות היהודית ולשמר את מורשתה ההיסטורית.41

כתביו הפובליציסטיים של יל"ג, ובעיקר סדרת הפיליטונים "צלוחית של פלייטון" שפרסם בשנות השמונים (1887-1880) בעיתון "המליץ", משקפים בבהירות את עמדתו בסוגיית הבעיות הלאומיות של העם היהודי באירופה המערבית, ובעיקר ברוסיה.42 בכתבים אלו הוא דן הן בגילוייה התיאורטיים של ההסתה האנטישמית בגרמניה ובצרפת הן בגילוייה המעשיים במזרח אירופה.

בשירו "אני ישן ולבי ער" באה לידי ביטוי התודעה הלאומית של יל"ג בהתייחסו לגילויי האנטישמיות שהיו בגרמניה עוד לפני הפרעות של שנות השמונים ברוסיה. בשיר זה הוא מוקיע את נקודת המוצא הגזענית שבהתקפות על היהודים: "בני אשכנז בני יפת יצאו חוצץ על בני עבר בן שם ויקראו עליהם מלחמה [...] כאלו תרדפו את אנשי עברתכם לא על מעשיהם ומחשבותיהם, כי על הדם הנוזל בעורקיהם, לא על דתם ואמונתם, כי אם על תואר פניהם וצורתם".43 עם זאת הוא מבחין בין עמדתה העוינת של הכנסייה הקתולית כלפי העם היהודי, בעיקר בימי הביניים, ובין דרכה של הכנסייה הפרבוסלבית ברוסיה אשר התייחסה ליהודים בסובלנות.

באחד הפיליטונים ב"צלוחית של פלייטון" כותב יל"ג על גורלם של יהודים נרדפים ומגורשים, ומקונן: "מי ימנה לנו עפר יעקב ויספור את נדחי ישראל החדשים, הנדחים והמגורשים ממקום שבתם באשר הם שם?".44 גם במאמריו המאוחרים יותר, כגון "האבכה?" משנת 1887, עוסק יל"ג במשבר של העם היהודי השרוי בסכנה קיומית־פיזית. הוא דן באנטישמיות ובגילוייה, ושואל במרירות: "האבכה [...] על משטמת האנטיסימיטים ועברתם כי קשתה [...] על פליטת בני ישראל הנסים ונמלטים אל ארבע רוחות השמים."45

מחשבותיו ודאגותיו של יל"ג נסבו לא רק על הסכנות האורבות לקיומו הפיזי של העם היהודי, ובעיקר של יהדות רוסיה, אלא גם על קיומו הרוחני והתרבותי בהווה ובעתיד. באחד מן הפיליטונים שלו משנת 1881 הוא מביע את דאגתו לא רק מתופעות ההתבוללות של יהודי מערב אירופה,46 אלא גם מסימנים מדאיגים בעניין זה המצויים בקרב יהדות רוסיה. דאגתו העזה של יל"ג כפולה היא — הן להמשך קיומה הפיזי של יהדות רוסיה בעידן של אנטישמיות ושל רדיפות הן לקיומו הרוחני של העם. הוא מצר "על התורה המשתכחת מישראל [...] על המון המשפחות ובתי האבות העוזבים אותנו ללכת באורח לא ישובו".47

בפולמוס שהתנהל בינו ובין חובבי ציון ברוסיה, בחר יל"ג להשיב להם בדרך ספרותית, בז'אנר בדיוני, בקטעים רבים מיצירתו "צלוחית של פלייטון". חובבי ציון האשימו אותו בהתנכרות לרעיון הלאומי וליישוב ארץ ישראל, והוא ניסה להוכיח שבליבו פועמים רגשות לאומיים טבעיים כלפי העם היהודי.48 בגרסה הפיליטוניסטית מתאר בעל "הצלוחית" את המפגש שלו עם שומרי הגבולות המחייבים אותו בתעודת זהות לאומית כדי שיוכל לעבור את הגבול. בעל הצלוחית שואל את שומר הגבול, כביכול לתומו, איזו משמעות הוא מייחס למילה "לאומיות", וזה משיב: "לאומי הוא איש האוהב עמו ומולדתו; ולאומיות היא האהבה של עם למקור מחצבתו".49 יל"ג מוסיף ומבהיר את הרקע הכלל־אנושי של יסוד זה הקרוי לאומיות או אהבת עם הטבועה בלב כל אדם, ואין היא נחלת בני העם היהודי בלבד. ובלשונו: "ההרגשה ההיא בהיותה תכונה תולדתית פועלת היא בנפש בעליה ככוח טבעי [...], על שהאיש המתפעל על ידה איננו מרגיש כלל את פעולתה".50

בפנותו אל המחנה הלאומי שמייצגיו היו חובבי ציון, מצביע יל"ג על נטייתם האנטישמית של חברי המחנה הסלאביאנופילי שבחברה הרוסית: "כי הלא הם המה הקוראים לנו 'צא טמא' ומביאים עלינו כל עקא וכל מרעין בישין",51 ובא ללמוד גזירה שווה למתרחש בחברה היהודית: "האהבה לעמי, אשר רישומיה מצאתם בלבי, היא־היא הלאומיות שלכם".52 ב"צלוחית של פלייטון" דן יל"ג גם בבעיית השילוב הנאות בין האידיאלים של ההשכלה ובין הלאומיות היהודית כערך שהוא מאמין בו. מדבריו עולה כי הוא

מאמין בשילוב זה שבין התרבות האירופית ובין שמירה על הזהות היהודית ועל הדת היהודית.53

שאלת הלאום תפסה מקום נכבד בעולמם של רבים בסביבתו של יל"ג, הן היהודית הן הרוסית, כפי שמשתקף בכתביו העבריים. בקרב הציבור היהודי נדונה שאלת הלאום בשתי דרכים: עיונית — שהעסיקה את המשכילים, ומעשית — שגיבשו חובבי ציון. בדבריו של יל"ג ניכרת גישתו המתונה והמאוזנת: על־פי משנתו הלאומית יש לטפח את הרגש הלאומי בקרב הציבור היהודי, אך לנקוט זהירות יתרה כשמדובר בתכנון צעדים מעשיים כמו יישוב ארץ ישראל כדרכם של חובבי ציון.

יל"ג מציע דרכים לטיפוח הרגש הלאומי היהודי ולחיזוקו, והחשובה שבהן היא הקפדה על שימורן של הלשון העברית והספרות העברית, וטיפוחן כנכס לאומי. לדעתו ראוי לשמר ולטפח גם כל נכס תרבותי אחר שיש בו כדי לחזק את הרגש הלאומי היהודי, ויתרה מזו: הדבר אף חיוני לעם ישראל. לדבריו תפיסתו של הרגש הלאומי אצל היהודים נובעת מצד אחד מחמת הגלות, ומהצד האחר משלטונם המדכא של הרבנים האורתודוקסים שנוטים לעקור מליבו של היהודי כל רגש לבד מהרגש הדתי. בכתביו העבריים יל"ג מביא לדוגמה גם את גילויי הלאומיות בקרב העמים האירופים שהיו נאורים בעיניו, והוא מצפה מהציבור היהודי ללמוד מהם ולפתח רגש לאומי כמותם.

ו. סוגיית הלאום בכתביו הרוסיים של יל"ג — בין ריחוק ממורשת חומיאקוב ובין קִרבה אליה

בצד ההבדלים בין עולמו הרוחני של יל"ג לבין השקפתם ומאבקם של הסלאביאנופילים, שעימם נמנה חומיאקוב, לגבי ייעודו של העם הרוסי ומעמדו בקרב עמי אירופה, מצויות גם הקבלות ונקודות מפגש. עיקר הדמיון ביניהם ניכר במאמריו של יל"ג משנות השבעים והשמונים שבהם ניסה ללמד סנגוריה על עם ישראל ועל מורשתו הרוחנית מול שתי חזיתות — האחת היא הפרעות וגילויי האנטישמיות ברוסיה ובאירופה המערבית, והאחרת היא דברי הקטרוג ברוסיה על מוסדות הציבור של היהודים והשטנה כלפי מהותו של התלמוד. כמו כן בולט במיוחד הדמיון בין דעותיו של יל"ג, כפי שנתפרסמו ברוסית בכתב העת "ווסחוד" בשנים 1880-1882, ובין דעותיו של חומיאקוב שהובעו שנים אחדות קודם לכן.

נכון הדבר כי אין בו בדמיון שבין רעיונותיהם של השניים כדי להצביע על השפעה ישירה של חומיאקוב על יל"ג. יתר על כן, חשוב להדגיש את הניגודים בין עולמו של יל"ג המשכיל אשר שאף להנחיל לעולם היהודי מערכי התרבות של אירופה המערבית, לבין השקפותיהם ורעיונותיהם של הסלאביאנופילים, ובכללם חומיאקוב, אשר ביקשו דווקא להתרחק מתרבות המערב ולהסתגר בתוך העולם של התרבות הרוסית.54 ובכל זאת קיימות נקודות מפגש המצביעות על תופעה משותפת — התעניינות הולכת וגוברת בשאלת הלאום, וחקר מהותו. אפשר לומר שמצטיירת לפנינו תופעה של התפתחות זהה של עיסוק בשאלת הלאום, גם אם בלתי תלויה במישרין, שנתעוררה והתפתחה בה בעת הן בקרב אנשי הרוח ברוסיה הן בקרב המשכילים היהודים. זאת ועוד: קלוזנר מתייחס גם הוא לאווירה הדומה ולדעות הדומות של המשכילים היהודים ושל הסלאביאנופילים הרוסיים, ולדעתו אפשר להתחקות אחר הזיקות ביניהן למרות ההבדלים המהותיים שבין האוריינטציה המערבית של ההשכלה ובין זאת הבדלנית של הסלאביאנופילים.55

להלן אשווה את דעותיו של יל"ג בעניין הזהות הלאומית היהודית, כפי שהן מתבטאות במאמרים שפרסם בשנות השמונים, לדעות דומות במורשתו הלאומית של חומיאקוב. לשם כך התמקדתי בעיקר בכתביו הרוסיים של יל"ג, זאת משום שדמיון זה משתקף בבהירות יתרה דווקא בהתבטאויותיו בשפה הרוסית. הציטטות שאביא להלן הן מתוך כתביו שנתפרסמו בכתב העת הרוסי "ווסחוד" בשנים 1882-1880. בשנים ההן חווה יל"ג משבר בדעותיו בשל גל הפרעות שפקד את יהודי רוסיה ואשר גיבש את משנתו הלאומית, וחידד אותה ביתר שאת.

1. הייחודיות של העם הרוסי ושל העם היהודי: תפיסות מקבילות

יל"ג וחומיאקוב ראו עין בעין את מושג הלאום שנתפס אצל שניהם כישות עצמאית ונפרדת מן הדת, למרות קרבתו לממסד הדתי (היהדות אצל יל"ג, הנצרות הפרבוסלבית אצל חומיאקוב). לדעת שניהם הלאום הוא ערך נעלה הראוי להתגאות בו, ויסוד שורשי הנטוע עמוק ברוחו של העם ובאורחותיו. אשר על כן יש לשומרו, לטפחו ולגונן עליו מפני השפעות זרות גורפות שעלולות לשבשו ולטשטשו. לדעתם אכן יש גם השפעות זרות טובות שמן הראוי לקלוט אל תוך התרבות הלאומית פנימה ולשלבן בה, ובלבד שתתבררנה בקפידה לבל תגרומנה להתבטלות תרבותית־לאומית בפניהן. זאת משום שסופה של פתיחוּת לא מבוקרת להרוס את יסודות האומה ואת הפרטיקולריות של העם.

גישה עקרונית זו, המשלבת עמדה לאומית מובהקת עם פתיחוּת זהירה לתרבות אחרת, מובעת לא אחת בכתביהם של שני האישים. כל אחד מהם מאמין שהדרך להשיג את שאיפתו היא שימור הלשון הלאומית, הקפדה על מנהגים לאומיים ונאמנות לערכי התרבות והמחשבה הלאומית האופייניים לעמו בלבד. השקפה זו, ששותפים לה יל"ג וחומיאקוב, בולטת, כאמור, בייחוד בכתביו הרוסיים של יל"ג. למשל הוא מבקר את הדרך שרווחה בזמנו לקירוב היהודים לעולמם של הרוסים, כדרך שגויה. בעיניו זו דרך מכאנית, חפוזה ופשטנית המובילה לביטול ייחודם הלאומי של היהודים, ובכך מחטיאה את ייעודה. לדעתו יש לקרב את היהודים לעולם התרבות הרוסית בדרך מתונה, בד בבד עם שימור עולמם התרבותי וטיפוחו:

[השלטונות הרוסיים] התחילו [...] לקרב את היהודים ולהפכם לרוסים. אך מן ההתחלה לא נתנו לעצמם דין וחשבון למשמעותו של תהליך זה ובמה בדיוק תתבטא הפיכתם של היהודים לרוסיה. [...] הדבר עשוי היה להתבצע בתוך חצי שעה על שפת נהר כלשהו כדוגמת מעשהו של ולדימיר הקדוש בתושבי העיר נובגורוד.56 [...] החלו עורכי העיתונים המקומיים לקרוא להמרת השבת ביום ראשון ולהמרת החגים היהודיים בחגים נוצריים.57

יל"ג משווה כאן בסרקזם ובנימה של לגלוג מר את מעשיהם של פקידי הממשל הרוסי למעשהו של ולדימיר הקדוש אשר הכריח בכוח הזרוע את תושבי העיר נובגורוד לטבול במימי הנהר הסמוך, וכך הכניס את הנצרות לרוסיה שהייתה עד אז אומה פגאנית.

דעותיהם של יל"ג ושל חומיאקוב זהות גם בעניין הייחודיות הלאומית האופיינית לכל אחד מהעמים. שניהם גורסים שהיא עלומה, וסגורה בפני כל מי שאינו מבני אותו עַם בבחינת "זר לא יבין זאת". לדעתו של יל"ג זוהי הסיבה לאי־הבנות רבות שנוצרות ביחסי הגומלין בין עמים, גם כאשר כוונתו של עם אחד להיטיב עם האחר. במאמרו "סקירת הספרות והעיתונות היהודית" מדגיש יל"ג את הייחודיות הלאומית של עם ישראל המבדילה אותו מן העמים הסובבים אותו:

זהו העם הראשון מבין כל העמים המתורבתים עלי אדמות אשר לו חינוך ייחודי במינו, וגם המשך תרבותו של העם הזה צריך להתפתח בהתאם לייחודיותו. [...] תמיד הייתה הדת במרכז הוויתם של היהודים. [...] זהו כור מחצבתה של הרוח הלאומית של העם היהודי ואותו יש לשמר ולטפח אם ברצוננו שרוח זו עוד תוסיף לפעום.58

לדעתו של יל"ג יש להקפיד אפוא על שימור של עיקרי הדת כסממן בסיסי של הלאום היהודי. זאת ועוד, הוא חוזר ומטעים: "השימוש בשפה העברית הוא התנאי הבלעדי לשימור הרוח הלאומית של העם היהודי והוא מקור חיותו".59 להלן דבריו על הייחודיות של עם ישראל ועל החשיבות הרבה של שימורה ושל טיפוחה: "אמנם בתולדות חייו הארוכים מאוד של העם היהודי היו נסיונות לביטול העברית והחלפתה בשפה זרה; אך נסיונות אלה נכשלו ותוצאותיהם היו עגומות. [...] מתיוונים, לא נותר מהם שריד ופליט בעולם."60 במאמר אחר הוא מדמה את גורלה של השפה לגורלו של עם ישראל:

העברית אורחותיה כאורחות היהודים. היהודים, תלושים מקרקע גידולם ומסולקים מגבולם, אך חיי הרוח מפיחים בהם רוח חיות. וכך העברית, התלושה אף היא מקרקע צמיחתה ועקורה משפתי עמה, ממשיכה למרות הכל להתקיים קיום שברוח, בזכות עמה שקיימה, ושמר אותה בדרך נס.61

דעות ברוח זאת השמיע גם חומיאקוב. במאמרו "דעת הנוכרים על רוסיה" הוא מסביר מדוע יש להקפיד ולהיזהר בקליטת ההשפעות הזרות: לדעתו עולם התרבות המערבית רחוק מעולמה של רוסיה, ולא ראוי להיפתח לקראתו יתר על המידה ולהעתיק ממנו דברים באופן מכאני, ללא בדיקה בררנית ודקדקנית. פתיחוּת מופרזת מעין זו לא תועיל לרוסיה אלא עלולה להזיק לה.62 גם במאמרו "אל הסרבים. איגרת ממוסקבה" הוא מתבטא ברוח דומה, וקורא גם לעמים הסלאביים לשמר את מסורתם הלאומית הייחודית, השונה ממסורתם של עמי המערב, ולטפחה:

למדו את דרכיהם של עמי המערב, זהו הכרח המציאות; אולם אל תחקו אותם, אל תאמינו בהם אמונה שלמה כפי שנהגנו אנו בעיוורוננו הגדול — חיקינו אותם והאמנו בהם. אלוהים ישמור אתכם מפני משגה נורא שכזה [...], ואל לכם לאמץ לעצמכם חיים של נוכרים מפני שעם החיים הללו תאמצו לכם לא את בריאותם כי אם תחלואיהם הרעים. מה שמועיל עבור עם כלשהו, יהפוך בתוככם לאבי־אבות הרוע המוביל לכליה ולאבדון.63

ובהמשך הוא מסכם: "אל תתפתו לכם להפוך לאירופים, [שכן] ערכה המוסרי של אירופה אינו שואף לגבהים".64 וכן "רק עתה התחלנו להמחיש לעצמנו מהו היסוד הרעוע והעקר שעליו מושתת עולמו הרוחני של המערב [...] זוהי תוצאה מחויבת המציאות של הסתירות הפנימיות המונחות בבסיסן של החברה המערבית ושל המחשבה שלה."65 חומיאקוב קובע כי בסופו של דבר "כבד עלינו עול ההשכלה המערבית",66 וקובל: "עוד זמן רב יעבור עד שנהפוך לארץ רוסית טהורה, עם החי ברוח השורשים המקוריים של רוסיה."67 גם בכתביהם של סלאביאנופילים רוסיים אחרים, כגון ונוויטינוב ובלינסקי,68 מצויים רעיונות דומים על הייחודיות הבלעדית של העם הרוסי, ועל הצורך בשימורה של ייחודיותו התרבותית ובטיפוחה.

2. הנשמה הלאומית חתומה בפני נוכרים

כפי שתואר לעיל, יל"ג וחומיאקוב טענו, כל אחד בעולמו האידיאולוגי, שעמו שלו הוא ייחודי וכי מהות הלאום של עמו חתומה וסתומה היא בפני נוכרים — זר לא יראה את שורש נשמתו של העם היהודי/הרוסי. לדעת שניהם קיים פער עמוק בין עמם לבין העמים הסובבים אותו, ובשל כך סופגים בני עמם גילויי יחס לא ראוי מצד הסובבים. עלבונות אלה מקורם בהיעדר הבנה מצד העמים הזרים לגבי עם שאופיו מיוחד במינו, וכה שונה מהם. יל"ג וחומיאקוב אומרים את דברם, כל אחד בדרכו הוא, מנקודת מוצא של אדם רגיש המזדהה עם עמו הנפגע, קובל על הסבל שנגרם לעמו משום ששאר העמים אינם מבינים אותו ותובע את עלבונו. עמדתם היא אפוא לאומית וסובייקטיבית־רגשית, ודבריהם רוויים נימה של כעס, של כאב ושל מרירות, ומעידים על סערת נפשם. חומיאקוב מדבר בעיקר על הזלזול כביטוי ליחס המשפיל כלפי העם הרוסי, ויל"ג מדגיש את גסות הרוח ואת היחס הבוטה, מנת חלקם של היהודים ברוסיה.

יל"ג גורס שכדי לעמוד על ייחודיותו של העם היהודי יש ללמוד בראש ובראשונה את מקורות התרבות שלו: "את תולדות עם ישראל, שבהן תולדות הדת וההיסטוריה הפוליטית שלובים זה בזה ללא הפרד".69 הוא מנתח את הסיבות לחוסר ההבנה כלפי העם היהודי: "היהודים הרוסים גורלם התאכזר להם והם חיים מדחי אל דחי [...] הממשלה מצפה שהיהודים הדתיים יהפכו את עורם ויתקרבו אל הרוסים".70 עוד בתקופה שנחשבה לתקופת הליברליזם והתקוות הגדולות, לפני הפרעות שהחלו באביב 1882, המכונות "סופות בנגב", קבל יל"ג על הרדיפות והתלאות שסבלו היהודים בגלל "שרירות לבם של בעלי האחוזות והשלטונות" וכתב באירוניה: "כדי להאמין בעלילות נגד היהודים, הציבור הרוסי אינו זקוק לא לנימוקים אמינים ולא לידע מבוסס".71 תלונות אלה של יל"ג הולכות מתעצמות בתקופת הפרעות, וגישתו הלאומית מחריפה גם היא. חומיאקוב לפניו, במאמרו "דעת הנוכרים על רוסיה", השמיע דברים ברוח דומה:

צרות העין של עמים אחרים — סיבתה בהכרה בפער העמוק בין שורשיה התרבותיים והחברתיים של רוסיה ובין אלה של אירופה המערבית [...] אמנם אין אנו יכולים לצפות מהם לאהבה ולאחוות העמים, אבל היינו יכולים לצפות מהם לפחות למתן כבוד, ואפילו מן הראוי הוא שאכן נזכה לו. אך לצערנו גם לזאת טרם זכינו.72

בהמשך דבריו הוא אומר: "מסרתי דיווח מפורט על הדעות ועל הרגשות הרווחים בקרב אנשי המערב כלפינו. בן לעם רוסי משתוקק לזכות לעידוד מצד אנשי המערב, על כן כואב לנו להיתקל בעוינות במקום שבו היינו מצפים למצוא גילויים של אחוות עמים".73 בתקופה מאוחרת יותר74 התבטאו ברוח זאת גם סלאביאנופילים אחרים, כגון סטפן שיביריב.75 הלכי רוח דומים לשל הסלאביאנופילים היו חזון נפרץ באותה תקופה בקרב רוב האינטלקטואלים הרוסיים ובחוגים של הוגי הדעות ברוסיה, והתקבלו כמובנים מאליהם.

אמנם יל"ג וחומיאקוב הביעו דעות דומות, ואולם מן הראוי לשוב ולהדגיש את ההבדלים ביניהם באשר לסיבות לאי־ההבנה של עמם על־ידי העמים האחרים. גישתו של יל"ג למושג הלאום היהודי היא רציונלית ומפוכחת. לדעתו מקורן של אי־ההבנות בין היהודים לבין העם הרוסי בפערים התרבותיים האובייקטיביים שביניהם: פקידי הממשל הרוסי היו חסרי סובלנות כלפי היהודים ולא גילו נכונות להבין לליבם, דרישותיהם מהיהודים היו מופרזות והם ציפו למימוש מידי שלהן — כל אלה העכירו את היחסים בין הממשל הרוסי לבין הקהילה היהודית. זאת ועוד: בורותם של פשוטי העם הרוסי בכל הנוגע ליהודים וליהדות תרמה אף היא לפער שבין שני העמים. לעומת זאת ההשקפה של חומיאקוב על ייחודיותו של העם הרוסי ועל אי־ההבנה כלפיו מצד העמים הזרים נובעת מהאמונה המיסטית בנשמה הרוסית השורשית, המסתורית, אשר אי אפשר לעמוד על מהותה בדרך אינטלקטואלית ורציונלית אלא באופן חווייתי ורליגיוזי בלבד.

3. המבקרים הנוכרים כמפיצי אי־הבנות בין העמים

הן יל"ג הן חומיאקוב מטילים את האחריות לאי־ההבנה בין עמם לבין העמים האחרים על מבקרים זרים שהפיצו רשמים לא אמינים מביקוריהם. חומיאקוב סובר שאי־ההבנה מקורה במידע מעוּות שמעבירים תיירים אירופיים בשובם מביקוריהם ברוסיה, ובדומה לו טוען יל"ג כי האחראים לאי־ההבנה הם אישים בעלי מעמד בממשל הרוסי שביקרו בקהילות יהודיות, אך התרשמותם במהלך הביקורים הייתה מעוּותת וכך הם גם דיווחו עליה הלאה.

לדברי חומיאקוב ויל"ג, מבקרים זרים אשר שבים למדינתם או לקהילתם שוקדים לפרסם במקומותיהם את רשמיהם השליליים, שאינם תואמים את המציאות, על החברה היהודית או הרוסית שפגשו, מעשים שיש בהם משום רשעות. בתיאורים סובייקטיביים אלה מצטיירים הרוסים/היהודים כפראי אדם ברברים, מעין מוצגים אזוטריים משונים, וגורמים לתדהמה ולרתיעה בקרב השומעים או הקוראים של תיאורים אלה. גם יל"ג וגם חומיאקוב משוכנעים שהמבקרים הזרים ספוגים בדעות קדומות טרם ביקורם, ולכן יש בדבריהם מראש קורטוב של כוונת זדון. לפיכך לקהילה המקומית אין כל סיכוי ליצירת רושם טוב ולהידברות, שהרי כל עניינם של הזרים למצוא ראיות לדעותיהם הקדומות השליליות. חומיאקוב ויל"ג דוחים מכול וכול את דעותיהם של המבקרים הזרים ככאלה שאין בהן שמץ של אמת.

יל"ג וחומיאקוב משמיעים את דבריהם בסגנון אמוציונלי שמורגשת בו מעורבותם האישית העמוקה. שניהם נוקטים עמדה של התגוננות ובה בעת מתקוממים על הצורך להצטדק על טענות שבעיניהם מופרכות מיסודן. לדוגמה יל"ג מתאר את דעותיו של פיוטר הגדול76 על היהודים כדלקמן: "פיוטר בעצמו, על אף שהיה נאור ומפוכח, היה חדור דעות קדומות באשר ליהודים. הלא גם אנשים גדולים אינם אלא בני תקופתם. [...] לפיוטר עצמו וכן ליועציו הקרובים לא היה כל מושג מציאותי מי הם היהודים ומה טיבם".77 בהמשך דבריו מתאר יל"ג את רשמיו של אחד מיועציו הבכירים של פיוטר הגדול מביקורו בקהילת אמסטרדם:

ביקרתי אצל אדם אספן של מטבעות שונים של מלכי קדם וראיתי באוסף שלו את אותם שלושים מטבעות כסף שעבורם הסגיר יהודה איש קריות את ישו. משקל מטבעות הכסף שקול כנגד שמונה קופייקות רוסיות (!) במו עיני ראיתי את האבן שממנה שאב משה מים במדבר.78

יל"ג מוסיף ומבקר את שיפוטו הפסול של היועץ המלכותי: "האיש הזה הנמנה עם החוג העליון והנאור ביותר בחברה הרוסית, מתייחס ל'תגליות' האתנולוגיות שלו בילדותיות ובנאיביות גמורות. קל וחומר אפוא, שיחסם של פשוטי העם ליהודים היה בעיקרו שלילי עשרת מונים".79 הוא מוסיף ומסכם בצער: "אין הרוסים מסוגלים להכיר היטב את היהודים".80

גם חומיאקוב דן באי־ההבנה ובתפיסה המעוותת הרווחת בקרב זרים בכל הנוגע לרוסיה ולתושביה. במאמרו "דעת הנוכרים על רוסיה" הוא קובל כי "מוזר הדבר שרק לרוסיה לבדה שמורה לכאורה 'הזכות' המפוקפקת הזו לעורר את הרגשות הרעים ביותר בליבו של בעל המסעות האירופי".81 הוא תולה את הסיבה לתופעה בתפיסותיהם המוגבלות של הזרים שעורכים את המסעות:

לא פעם אנו "זוכים" לביקוריהם של בעלי המסעות המביאים לאחר מכן לאירופה ידיעות על רוסיה. [...] היכן עשה אותו פלוני את כל אותו זמן של ביקורו אצלנו? קרוב לוודאי ששהה כל העת באיזה חוג מצומצם של נוכרים כמוהו. [...] ולזאת יש להוסיף שכמעט אף אחד מאותם הסופרים האירופים לא ידע כלל את השפה הרוסית, [...] ומכאן שלא הייתה לו כל אפשרות להעריך כראוי את משמעותן האמיתית של התופעות שהתרחשו באותם הימים, והוא מעריכן בוודאי אחרת מהעם הרוסי עצמו.82

בהמשך דבריו מסביר חומיאקוב כי תיירים אלה כבר שבויים בדעות קדומות בבואם לרוסיה, וכי דבקותם הקנאית בהן חוסמת למעשה כל אפשרות להכיר מקרוב את הרוסים ולברר את האמת על רוסיה.83 רעיונות מעין אלה חוזרים ונשנים בכתביו של חומיאקוב. הוא מסכם בנימה של עצב: "במסעותיי בארצות הניכר היו לי מגעים ושיחות עם אנשים משכילים ומלומדים מבני דתות אחרות היושבים באירופה, בעולם המערבי. השתכנעתי לחלוטין שרוסיה הייתה בעיניהם ארץ לא נודעת ונשארה כך עד עצם היום הזה".84

עם זאת, ובצד הגילויים השליליים של השפעת המבקרים הזרים, מביא חומיאקוב גם התבטאויות חיוביות של מעטים מביניהם שלא הוציאו את דיבתה של רוסיה רעה, ואפילו התרשמו ממנה לטובה ונתנו פומבי לכך בפרסומים בארצותיהם.85 אולם היו אלה אנשי סגולה בודדים שלא עלה בידם להדוף את השפעת הרוב המכריע של המבקרים שהסבו נזק לשמה של רוסיה בעולם המערבי.

4. חלקם של הרוסים/היהודים בתדמיתם השלילית בעיני הזרים

יל"ג, וכן חומיאקוב לפניו, הטילו חלק מן האחריות לדעותיהם המעוותות של הזרים בנוגע לעמם ולתדמית השלילית שנוצרה לו, גם על בני עמם שלהם. לדעתם, כפי שמתבטא הדבר בכתביו של כל אחד מהם, לוקים אחדים מבני עמם בשנאה עצמית והם משמיצים את עמם ואת ארצם ומגנים אותם. הדבר מסב נזק חמור מאוד שכן אם הם רואים את עצמם כרעים כל־כך, מה להם כי ילינו על בני עמים נוכריים?

מעניין להבחין בטעמים השונים שיל"ג וחומיאקוב מונים לדבר: יל"ג מציין את המומרים המרבים להשמיץ את היהדות, תוך שימוש בבקיאותם במקורות שרכשו קודם שעזבו אותה. בקיאותם שטחית בדרך כלל, והם מרבים לסלף את המקורות ואת משמעותם בין שמתוך בורות ובין שמתוך מגמתיות. לדעתו אפשר לשער שהם נוהגים כך כדי להצדיק את עצמם, ואולם אין בכך כדי להפחית מחומרת המעשה שכן גינוי הבא מיהודי, ובייחוד בעל בקיאות מוגבלת במקורות, מותיר רישום עז ובל־יימחה בדעת הציבור הרוסי הרחב.

כך מתאר יל"ג את סיפורו של היהודי המומר אשר טיומקין:86 "בשנת 1835 פרסם בפטרבורג יהודי מומר ששמו טיומקין חיבור פולמוס נגד יהודים. הוא משתמש במטחי הירי שלו באבק־שריפה שהמציאו אותו עוד לפניו. [...] מהלומותיו העיקריות מופנות נגד מעוזה העיקרי של היהדות, הוא התלמוד".87 יל"ג מגנה גם גילויי אנטישמיות של מומרים אחרים, עוכרי ישראל, ומטיל עליהם אחריות רבה להוצאת דיבה על היהודים. לטענתו יהודים משומדים אלה, בין משום שהם מומרים ובין בשל טעמים אחרים השמורים עימם, הם בבחינת פגע רע בגופה הסובל של יהדות רוסיה. לדעתו יש לעשות כל מאמץ כדי לסכל את פעילותם המזיקה בכל תחום שבו הם פועלים.88

לעומת זאת חומיאקוב מוצא טעמים שונים לתופעה, העיקרי שבהם הוא הלך הרוח ששרר בקרב המשכילים הרוסים שנטו להערצת־יתר של כל דבר מערבי וזר ומשום כך לקו בזלזול במסורתם הרוסית־לאומית. הוא ראה בהם אחראים ליצירת תמונה שלילית של רוסיה בעיני אנשי המערב, ואפיין אותם כשייכים למעמד חברתי מבוסס וכבעלי השפעה רבה ברוסיה המזלזלים בערכים רוסיים שורשיים ומקנים חשיבות יתר לערכים זרים רק בשל היותם לא רוסיים. חומיאקוב טוען כי תופעה זו מזיקה למוניטין הלאומי של רוסיה וכי יש לעוקרה.89 במאמרו "דעת הנוכרים על רוסיה" הוא כותב על אחריותם של המשכילים הרוסים לתמונה המעוותת המצטיירת בעיני הנוסע הנוכרי:

רצוננו העז להידמות בכל דבר לנוכרים, להתנהל על פי הדגמים הנוכריים, בכל אלה "הצלחנו" וניתקנו את עצמנו ממקורותינו השורשיים של חיי הרוח והמחשבה הטבעיים שלנו. האמון העיוור שאנו נותנים בכל התכתיבים היומרניים הוא העדות להשתעבדותנו הרוחנית שקיבלנו על עצמנו מרצון.90

להערכתו של חומיאקוב, המשכילים הרוסים חוטאים בחטא של ביטול עצמי והדבר מזיק לטיפוח העצמאות הרוחנית הרוסית השורשית: "רוסי משכיל, טבעי בעיניו שאדם המדבר רק בצרפתית או רק בגרמנית הוא משכיל ומלומד יותר מן הדובר ברוסית בלבד".91 חומיאקוב חוזר על דבריו אלה באופן נוקב ובוטה במאמרו "אל הסרבים. איגרת ממוסקבה": "הביטול העצמי ההרסני שלנו המיט עלינו תרדמה רוחנית עמוקה וארוכת טווח [...] השכחנו מליבנו את אוצרותינו הרוחניים, את הערכים הנעלים והיקרים שלנו. סגידתם העיוורת [של משכילי רוסיה] לידע ולהשכלה של אירופה בלמה לזמן רב את פיתוח הידע וההשכלה הטבעיים של אימא רוסיה".92 רעיונות ברוח דומה הביעו גם הוגי דעות רוסים בתקופה מאוחרת יותר, כגון דוסטויבסקי, והדבר מצביע על כך שדעות אלו היו מקובלות מאוד בקרב החוגים הרוסיים משך שנים רבות — בתקופה שקדמה לחומיאקוב, בתקופתו ולאחריה.93

ז. סיכום

מדיוננו עולה שניכר דמיון מהותי בין דעותיהם של אלכסיי חומיאקוב ושל יל"ג, אך אין מדובר בדמיון רק בין שניהם, אלא גם בתפיסות ובעמדות ברוח זאת אשר הושמעו בחוגים רחבים של הוגי דעות רוסיים, בעיקר בקרב הסלאביאנופילים. אף על פי שלא נמצאו הוכחות של ממש לקיומה של השפעה ישירה של חוג הסלאביאנופילים על ההשכלה היהודית, המסקנה המתבקשת היא כי רעיונותיהם והלכי הרוח שלהם חדרו לחוגים של ההשכלה היהודית, במיוחד ברוסיה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכתבים של המשכילים היהודים בשפה הרוסית. לפיכך דיוננו בפרק זה לא רק מאשש את הנחתו של קלוזנר בדבר חדירת הרעיונות הללו, אלא גם מציע כי היא נרחבת אף יותר מהשערתו הראשונית.

מקורותיה הרעיוניים והתרבותיים של ההשכלה היהודית ברוסיה אינם מצויים בתוכה פנימה בלבד. היא ספגה גם השפעות מסוגים שונים מעולם התרבות והרוח שמחוצה לה, ובראש ובראשונה מעולם התרבות והרוח הרוסי שהעריצה. תפיסתנו את עולם ההשכלה היהודית לא תהיה ממצה ומלאה ללא התייחסות למקורותיה אלו. עם זאת חשוב לזכור כי אף על פי שהצבענו על כמה זיקות אנלוגיות בלתי מודעות של יל"ג לחומיאקוב, הרי ביסודו של דבר עולים מן הדיון בעיקר הסתייגותו והתנערותו מתפיסת עולמם של הסלאביאנופילים.

1 יהודה לייב גורדון, הוא: יל"ג (1830, וילנה-1892, פטרבורג) היה מחשובי הפובליציסטים, המשוררים והסופרים של תקופת ההשכלה. רכש השכלה יהודית מסורתית, ומאוחר יותר גם השכלה כללית. כתב שירים, סיפורים ופואמות והרבה לעסוק בפולמוסים חברתיים. בשנת 1872 עבר לפטרבורג ושימש כמזכיר הקהילה היהודית וכמזכיר "חברת מפיצי השכלה" בין יהודי רוסיה.

2 למשל בן־ישורון, השירה הרוסית והשפעתה על השירה העברית, עמ' 103-89; אבנר הולצמן למד גזירה שווה מסוימת בין יל"ג המשורר לבין המשורר הרוסי ניקולאי נקרסוב אשר יל"ג התייחס אליו באחת מאיגרותיו, ראו: הולצמן, עלייתו ושקיעתו של המשורר הלאומי, עמ' 7.

3 מכאן ואילך בכל פעם שתצוין מסגרת שנים, הכוונה היא למאה התשע עשרה אלא אם כן יצוין אחרת.

4 על התנועה הסלאביאנופילית ראו פרק י"ח, סעיף ה'.

5 גורדון, י״ל, כתביו, כרך א', "הקיצה עמי", עמ' יז.

6 אלכסנדר השני (1881-1818) היה קיסר רוסיה שכונה "הצאר הגואל" משום שבמהלך כהונתו הנהיג קו ליברלי וביצע רפורמות מקיפות, כולל שחרור הצמיתים בשנת 1861. הוא נרצח בידי איגנט גרינביצקי, איש אצולה רוסי, חבר בתנועת "רצון העם".

7 גורדון, י״ל, כתביו, כרך א', "הקיצה עמי", עמ' י"ז.

8 ברזל, יהודה ליב גורדון: יהדות והתבוללות.

9 גורדון, י״ל, כתביו, כרך א', "הקיצה עמי", עמ' י"ז.

10 גורדון, י״ל, ללמוד את שפת המולדת. מאמריו של י"ל גורדון ב"ווסחוד" בשנים 1882-1881, עמ' 202-199.

11 אלכסיי סטפנוביץ' חומיאקוב (1860-1804) היה הוגה דעות רוסי, מראשי תנועת הסלאביאנופילים. בן למשפחת אצולה ובעל השכלה מגוונת. עסק בפילוסופיה, בתיאולוגיה ובעיקר בפובליציסטיקה וכתב שירה. נחשב למגבש האידיאולוגיה של הסלאביאנופילים שאותה הפיץ תוך ויכוחים סוערים עם ראשי ה"מערביים" ברוסיה.

12 ראו: ליאסקובסקי, חומיאקוב, חייו וחיבוריו; סוכוב, חומיאקוב כהוגה דעות של הסלאביאנופילים.

13 ברדייב, אלכסיי סטפנוביץ' חומיאקוב, עמ' 7.

14 ונוויטינוב, שירים, סיפורת, עמ' 129.

15 ברדייב, אלכסיי סטפנוביץ' חומיאקוב, עמ' 2.

16 קירייבסקי, איוון וסילייביץ' (1856-1806), היה הוגה דעות ומקדם דת, פובליציסט ומבקר ספרות רוסי. היה בין המייסדים העיקריים של תנועת הסלביאנופילים ברוסיה.

17 אקסקוב, קונסטנטין סרגייביץ' (1860-1817), הבכור מבין שני האחים אקסקוב, היה משורר וסופר רוסי, מבקר ספרות, חוקר השפה הרוסית וחוקר תולדות רוסיה, דגל בשילוב תמורות סוציאליסטית ברוסיה גם בדרך של מהפכה ומרד. אקסקוב, איוון סרגייביץ' (1886-1823), הצעיר מבין שני האחים אקסקוב, היה סופר, הוגה דעות ומורה רוסי, תמך בדעות פוליטיות וחברתיות זהות לאלה של אחיו הבכור.

18 סמארין, יורי פדורוביץ' (1876-1819), היה פובליציסט והוגה דעות רוסי, ממייסדי תנועת הסלביאנופילים ומקדמיה.

19 שיביריב, סטפן פטרוביץ' (1864-1806) היה פרופסור באוניברסיטה של מוסקבה, חוקר תולדות רוסיה, מבקר ספרות רוסי, משורר, פעיל חברתי, בין מייסדי תנועת הסלביאנופילים ברוסיה.

20 גרצן, העבר והרהורים, עמ' 272.

21 המאמרים נכתבו בשנות החמישים, אך הם לא נועדו לדפוס אלא הוקראו בחוג חברים מצומצם של הסלאביאנופילים. מאוחר יותר הם פותחו, עוצבו והושלמו על־ידי תומכים אחרים של התנועה ולכן נתפרסמו רק בשנות השישים.

22 ברדייב, אלכסיי סטפנוביץ' חומיאקוב, עמ' 25-24.

23 לבנדובסקי, תקופת גרנובסקי: מקורות ההתגבשות של האינטליגנציה הרוסית, עמ' 167.

24 חומיאקוב, כתבים נבחרים, עמ' 320. חומיאקוב הביע דעות ברוח זאת גם בפובליציסטיקה וגם בשירה שכתב. הביקורת שלו על אורחות החשיבה של העם הרוסי התעצמה במהלך מלחמת קרים (1856-1853), וראו: קרימוב, היסטוריוסופיה של א"ס חומיאקוב.

25 גרצן, אלכסנדר איוונוביץ' (1870-1812) היה פובליציסט, סופר, הוגה דעות ומורה רוסי, תמך בתמורות סוציאליסטיות בחברה הרוסית גם בדרך של מהפכה והתקוממות.

26 גרצן, העבר והרהורים, עמ' 271. המובאות שמוצגות בספר ואשר מקורותיהן אינן בשפה העברית תורגמו על־ידי מחברת הספר אלא אם כן צוין אחרת.

27 פלורובסקי, הדרכים לחקר הדת רוסית, עמ' 11 ואילך.

28 חומיאקוב, כתבים נבחרים, עמ' 321 ואילך.

29 אוסטרובסקי, אלכסנדר ניקולאיביץ' (1886-1823), היה מחזאי רוסי דגול אשר תרם רבות להתפתחות התאטרון הרוסי. היה גם פעיל חברתי, תמך בתורתם של הסלביאנופילים.

30 גריגורייב, אפולון אלכסנדרוביץ' (1864-1822), היה משורר, מבקר ספרות ותאטרון רוסי. תמך במשנתם של "פוצ'בניקי", שהם "אנשי האדמה", תנועה אשר ירשה את מקומה של תנועת הסלאביאנופילים.

31 קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ד, עמ' 120.

32 צוויפל, אליעזר צבי (1888-1815) היה חוקר ומורה עברי, פרסם מאמרים רבים בעיתונות העברית. לימד בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. ניסה לפשר בין אנשי תנועה ההשכלה לבין החסידים.

33 פינס, יחיאל מיכל (1913-1843) היה סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית, ממיישבי ארץ ישראל.

34 קלוזנר, שם, כרך ו, עמ' 513.

35 אטינגר, בין פולין לרוסיה; אטינגר, הרקע האידיאולוגי להופעתה של הספרות האנטישמית החדשה ברוסיה.

36 אטינגר, הרקע האידיאולוגי להופעתה של הספרות האנטישמית החדשה ברוסיה, עמ' 194.

37 אטינגר, שם, עמ' 194.

38 אטינגר, שם, עמ' 215-216.

39 אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 108-107.

40 קירייבסקי, ביקורת ואסתטיקה, עמ' 288.

41 סטניסלבסקי, למי אני עמל: יהודה לייב גורדון והמשבר של יהדות רוסיה, עמ' 116-115.

42 מאמרים ויצירות המובאים להלן מתוך "המליץ" נכללו בתוך כתבי יל"ג: גורדון, כתביו, כרך ב — כתבי פרוזה. מראי המקום של המובאות יצוינו על־פי מהדורה זו.

43 גורדון, י״ל, אני ישן ולבי ער, שם, עמ' רמו.

44 גורדון, י״ל, כתביו, כרך ב — כתבי פרוזה, צלוחית של פלייטון, עמ' רכ-רכא.

45 גורדון, י״ל, האבכה, שם, עמ' רנט.

46 גורדון, י״ל, שם, עמ' קצח-קצט.

47 גורדון, י״ל, שם, עמ' רנט.

48 גם יוסף קלוזנר מתייחס לחילוקי הדעות שהתנהלו בין חובבי ציון לבין יל"ג בשנות השמונים, ומצדיק את יל"ג: "גורדון [...] אי אפשר היה לו שלא לחלום את חלום שיבת־ציון [...] אי אפשר היה לו שלא יימשך לבו אחריה [אחרי תנועת חיבת ציון]". קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ו', עמ' 405.

49 גורדון, י״ל, כתביו, כרך ב — כתבי פרוזה, צלוחית של פלייטון, עמ' רטו-רטז.

50 גורדון, י״ל, שם.

51 גורדון, י״ל, שם.

52 גורדון, י״ל, שם.

53 גורדון, י״ל, שם, עמ' רכב-רכג.

54 על עמדתם המסויגת, ואפילו העוינת, של הסלאביאנופילים כלפי הבעיה היהודית ברוסיה, ראו: אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 317, 384, 425, 438.

55 קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ו', עמ' 513.

56 ולדימיר הקדוש הוא ולדימיר הגדול (בערך 1015-956) היה מושל קייב, איש צבא, הראשון ברוסיה האלילית דאז שהתנצר. בשנת 988 הטביל לנצרות את אנשי גדודו וכן רבים מתושבי העיר נובגורוד.

57 גורדון, י״ל, ללמוד את שפת המולדת. מאמריו של י"ל גורדון ב"ווסחוד" בשנים 1882-1881, עמ' 138.

58 גורדון, י״ל, שם, עמ' 179.

59 גורדון, י״ל, שם.

60 גורדון, י״ל, שם.

61 גורדון, י״ל, שם, עמ' 61.

62 חומיאקוב, כתבים נבחרים, עמ' 90; וכן ברוח דומה ראו גם עמ' 105. המאמר יצא לאור לראשונה בכתב העת "מוסקביטיאנין" ('המוסקבאי'), כרך 4, 1845.

63 חומיאקוב, שם, עמ' 189; ובאותה רוח בעמ' 195, 196, 206. וכן ראו: חומיאקוב, כתבים נבחרים, "דעת הרוסים על נוכרים", עמ' 113, 135.

64 חומיאקוב, שם, עמ' 195; וברוח זו גם בעמ' 196.

65 חומיאקוב, שם, עמ' 135. המאמר "דעת הרוסים על נוכרים" נתפרסם לראשונה ב־"מוסקובסקי סבורניק" ("הקובץ המוסקבאי"), 1846, הוצאת ו"א פופוב.

66 חומיאקוב, שם, עמ' 113.

67 חומיאקוב, שם, עמ' 206.

68 ונוויטינוב, שירים, סיפורת, עמ' 129, ראו הע' 86 בעמ' 409; בלינסקי, כתבים, כרך 4, עמ' 203-192, ראו הע' 44 בעמ' 140.

69 גורדון, י״ל, ללמוד את שפת המולדת. מאמריו של י"ל גורדון ב"ווסחוד" בשנים 1882-1881, עמ' 159.

70 גורדון, י״ל, שם, עמ' 113-112.

71 גורדון, י״ל, שם עמ' 203-202.

72 חומיאקוב, כתבים נבחרים, דעת הנוכרים על רוסיה, עמ' 81-80.

73 חומיאקוב, שם, עמ' 15.

74 פסקוב, בשורש הפילוסופיה הרוסית: הרעיון הרוסי של ס"פ שיביריב, עמ' 129-128.

75 ראו הערה 19 בעמ' 17.

76 פיוטר הראשון הגדול (1725-1672) היה מחשובי השליטים בתולדותיה של רוסיה. הנהיג רפורמות רבות ברוסיה כדי לקדמה, ולקרבה לארצות המפותחות באירופה. ייסד את העיר סנט פטרבורג, שגם נקראה על שמו, ובנה אותה.

77 גורדון, י״ל, ללמוד את שפת המולדת. מאמריו של י"ל גורדון ב"ווסחוד" בשנים 1882-1881, עמ' 321.

78 גורדון, י״ל, שם.

79 גורדון, י״ל, שם.

80 גורדון, י״ל, שם.

81 חומיאקוב, כתבים נבחרים, דעת הנוכרים על רוסיה, עמ' 80.

82 חומיאקוב, שם, עמ' 81.

83 חומיאקוב, שם, עמ' 82; וברוח זאת גם בעמ' 84.

84 חומיאקוב, כתבים נבחרים, דברים אחדים מפי נוצרי פרבוסלבי על הדתות הנהוגות במערב, עמ' 232-231.

85 חומיאקוב, כתבים נבחרים, דעת הרוסים על נוכרים, עמ' 102.

86 אשר טיומקין (?-?) היה יהודי מומר (לאחר המרת דת: יגור טיומקין) ומבקר יהדות. פרסם ברוסית ספר אנטישמי בשם "דרך סלולה לידיעת אמיתות האמונה" (1835). טיומקין קיווה שימונה לתפקיד הצנזור הממשלתי על ספרי היהודים בעיר מוהילב אשר בה פעלו כמה בתי דפוס יהודיים, אך תקוותו נכזבה.

87 גורדון, ללמוד את שפת המולדת. מאמריו של י"ל גורדון ב"ווסחוד" בשנים 1882-1881, עמ' 200-199.

88 גורדון, שם, עמ' 201-200.

89 חומיאקוב, כתבים נבחרים, דעת הנוכרים על רוסיה, עמ' 100.

90 חומיאקוב, שם, עמ' 93-92.

91 חומיאקוב, שם, עמ' 100.

92 חומיאקוב, שם, עמ' 187-185.

93 דוסטויבסקי, יומן המחבר, עמ' 55.