פרק א
הגדרת החינוך ומטרתו
שלוש ההגדרות העיקריות של החינוך הן: התחלה, הוצאה מן הכוח אל הפועל והרגל.
הגדרת החינוך
התחלה - על אברהם אבינו נאמר: "וירק את חניכיו". רש"י: "חניכיו - [...] לשון התחלת כניסת האדם או הכלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. וכן: 'חנוך לנער', 'חנוכת המזבח', 'חנוכת הבית'" (בראשית יד, יד).
בחנוכתו נמצא הבית בתחילת מילוי ייעודו. לפי הגדרה זו, תפקיד החינוך הוא להקנות לנער כלים יסודיים כדי שיוכל להגשים את ייעודו. החינוך הוא המסד שעל גביו יתפתח המתחנך בהמשך דרכו.
אבל מה תהא אחרית הילד לאחר ההכשרה? אין לדעת. החינוך אינו קובע את חיי הנער בעתיד. תפקידו הוא להעניק לו כלים לעצב את חייו. כמובן, חינוך נכון משפיע השפעה גדולה על חיי האדם, אבל הוא אינו קובע וחותם את דרכו בחייו. הוא נותן לו רק קריאת כיוון העשויה להשתנות בהמשך חייו.
ערך החינוך הוא, שהוא משפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו עד כמה תגיע פעולתו של החינוך ומה יהיה משפט הנער ומעשהו [...] ואין פעולת התחלתן בעלת מציאות מלאה בעצמה, אלא שהיא מכינה את ההשפעה אל העתיד (הראי"ה קוק, עולת ראיה א, עמ' תלג).
הוצאה מן הכוח אל הפועל - את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו) מבאר המלבי"ם: "כי כל אדם מסוגל בטבעו לדבר אחר". הרב צבי יהודה קוק ניסח זאת קצת אחרת: "החינוך הוא ההוצאה מהכח לפועל, מן העלם אל הגילוי, את הכוחות והכישרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה" (הרצי"ה קוק, לנתיבות ישראל, עמ' ו).
בבסיס החינוך נמצאת ההבנה שכל אדם נברא עם טבע מסוים ואינו 'דף חלק' שכל דבר מתאים לו. טבע זה כל כך מיוחד וייחודי, שאין אחר השווה לו. תפקיד החינוך הוא אפוא לסייע לנער לזהות את תכונות חייו הפנימיות ולחיות על פיהן.
נפלאים וברורים דברי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל:
כשגורמי החינוך - ההורים והמורים, הספרות והסביבה של הילד - מותאמים ומכוונים לשכלול כישרונו הטבעי הזה של הילד ופיתוחו בדרכי החיים השונים, אז החינוך הוא מוצלח וטוב. ובהפך, כישרונו הטבעי של הילד נעזב אם לא יפותח ולא ישוכלל. כשגורמי החינוך מכריחים וכופים אותו לצד אחר, המוזר לו לפי טבעו, הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח (שם א, עמ' ו).
תפקיד החינוך אינו ליצור באדם דברים חדשים אף לא להגשים את חלומות הוריו, אלא לפתח את הקיים בו. הקב"ה ברא בכל אדם טבע ותכונות ייחודיים, ואם החינוך לא יאפשר לטבע האלוקי להוביל את האדם יהיה חינוך זה בגדר רמייה.
אנו מאמינים בילד משום שאנו יודעים שיש בו כוחות חיוביים שטבע בו הבורא. עלינו להיות קשובים ונאמנים ליצירה האלוקית שבו. לפיכך, זהירות רבה אנו צריכים שעה שאנו ניגשים לחינוכו של הילד ותוך כדי מהלכו. אנו צריכים להתמלא רגישות וראייה עמוקה כדי לדעת להקשיב לניגון הפנימי של חייו. קלקולים רבים נובעים מההתעלמות מהנפש האישית של המתחנך ומהמחשבה כאילו אם הוא רק ילמד תורה הכול יהיה בסדר. אסור לנו לבטל בקלות ובמהירות נטיות ורצונות של הילד. עלינו לבחון אם הרצון שהילד מבטא לא נובע מעולמו הפנימי.
ישנם שיצאו לתרבות רעה מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת (הראי"ה קוק, אורות התורה, ט, ו)
השאלה היא כיצד יֵדעו ההורים והמחנכים מה באמת טבעו של הילד. אם מטרת החינוך היא להוציא את התכונות הטבועות בנער מן הכוח אל הפועל, מהיכן זכותם לחנך אם אינם יודעים בוודאות מה מתאים לילדם?
הורים אינם יכולים לדעת מה בדיוק המיוחד שבילדם ומה טבעו האמתי. אך נאמר שני דברים: האחד, דווקא עקב חוסר הידיעה מחויבים ההורים לגשת בענווה גדולה לחינוך ילדיהם, ותפקידם הוא ליצור תנאים טובים ונכונים כדי שהטבע הפנימי של ילדיהם יוכל לצאת ולהתגלות בפועל, ממש כשם שהזורע אינו מפתח בזרע שום דבר חדש אלא מאפשר לו תנאים לצמיחה; השני, פעמים רבות ההורים כן מכירים בנקודות מסוימות ובכישרונות מסוימים הקיימים בילדם. עליהם להתייחס לכישרונות ולכוחות אלו ולא להתעלם מהם.
הורים נוטים 'לדעת' מה צריך להיות הילד שלהם כשיגדל ומה בדיוק מתאים לו. הם חולמים על עתידו ועם מי יבנה את ביתו. מובן שזהו פרי חלומותיהם בלבד ולא פרי היכרותם עמו.
חשוב להורים לזכור כלל חשוב: ילדם אינו צריך להיות כמותם ואינו צריך להיות מי שהם שואפים שיהיה. על ההורים להשתחרר מרצונם הכמוס או הגלוי שבנם יהיה מה שהם מייעדים לו. הדברים נכונים לגבי קריירה אקדמית כמו גם לגבי מסלול חיים תורני.
מה מתאים אפוא לילדנו? איננו יודעים. תפקיד החינוך הוא ליצור את ההתחלה. עלינו לתת לילדינו את הבסיס הנכון של מידות ודעות נכונות. כל אדם צריך להיות בעל מידות טובות, בעל יראת שמים ובעל יכולת בחינה ושיפוט נכונים. עם בסיס זה ובעזרת הבורא ימצא הילד את המתאים לו. מלאכת החינוך היא להעניק לו את התנאים שיאפשרו לעולמו הפנימי להופיע ולהנחות את חייו.
מתי אפשר לעשות 'חנוכת הילד'? לעומת חנוכת הבית והמזבח, הזמן לחנוכת הילד פחות ברור. כל עוד אנו מחנכים בעזרת דוגמה אישית וכל עוד הילד קשוב אלינו הרי שאנו עוסקים בחינוכו. המשנה במסכת אבות אומרת: "בן עשרים לרדוף" (משנה אבות ה, כא). גיל עשרים הוא הגיל שבו יוצא הנער לרדוף ולחיות את חייו הוא. מכאן ואילך מדברת המשנה בדילוג של עשר שנים: "בן שלושים [...] בן ארבעים [...]" וכו'. עד גיל עשרים מחלקת המשנה את חיי האדם לשש תקופות, שהן תקופות החינוך ובניית הבסיס לחייו. ייתכן שגיל עשרים הוא הגיל שבו ראוי לעשות 'חנוכת הילד'.
מטרת החינוך
מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר [...] כי כל מה שתהיה מושרשת בליבו של אדם יותר הקריאה בשם ה' כן יגדל טובו ויושרו ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה (הראי"ה קוק, אגרות הראיה א, קע, עמ' ריח).
המטרה החינוכית היסודית היא שילדנו יהיה אדם טוב וישר. אם היסוד הזה יהיה בו, ממילא הכול יהיה בו. אם נצליח להפוך אותו לאדם טוב וישר נוכל להיות רגועים ובטוחים בכך שהדרך שיבחר תהיה הדרך הראויה והנכונה לו. הטוב והיושר הם שינהיגו את חייו בדרך הנכונה.
לכאורה, החינוך להיות טוב וישר פשוט יחסית, שהרי הטוב והיושר הם דבר הנכון ומשותף לכולנו. אבל יש לדעת שמדובר בטוב ויושר אלוקיים. לא מדובר בטוב הנראה לאדם בשכלו האנושי, היחסי. טוב כזה יכול להיחשב אצל האחר רע גמור. מדובר ביושר וטוב עמוקים ואלוקיים שאליהם אנו מכוונים. לא רק הטוב והיושר במובן של דרך ארץ אלא גם הטוב והיושר המוחלטים, האלוקיים, שניתנו לנו מבורא העולם. טוב ויושר המתחילים ברמה הפשוטה ומתעלים ומתרוממים למדרגות עילאיות.
עוד יש לזכור שלמרות המשותף לכולם, גם לטוב וליושר יש ביטוי מיוחד אצל כל אדם ואדם. חשוב לזכור שכל התהליך החינוכי מיום היוולדו של הילד ועד להיותו בן עשרים הוא היכרות של הילד, הנער והבוגר עם האני שלו. עם הטוב המיוחד לו ועם היושר כפי שהוא צריך להופיע בחייו המיוחדים. בתחילה האני מאוד חומרי ומצומצם, ולאט לאט הוא צריך לכלול ולהקיף את כל רובדי האדם והחיים עד שהאני הופך חלק מהאומה הישראלית כולה. הטוב והיושר אינם מתבטאים בדבר אחד. הטוב של האחד מתגלה בתחומי העזרה לזולת, הטוב של השני מתגלה במוזיקה, והאחר, בפיתוח עולם התורה.
חשוב מאוד לזכור שחינוך הוא תהליך לטווח ארוך.
לפעמים נדמה שמגיעים לתוצאות טובות יותר באמצעות נוקשוּת. אבל "החכם עיניו בראשו", והורים שיודעים את סוד החינוך ואת החשיבות של ההסתכלות לטווח ארוך נזהרים מאד בגיל הרך שלא להסתכל רק על התוצאה המיידית [...] בעד ההנהגה הזו עתידים לשלם כאשר הילד יהיה בן ארבע-עשרה ובן חמש-עשרה, ואז יהיה קשה מאד לתקן את המעוות (הרב שלמה וולבה, זריעה ובניין בחינוך, עמ' יז).
מקורות
1. מצודת דוד על הפסוק במשלי "חנֹך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו): "התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה'". עיינו עוד בספר 'חובת התלמידים' של האדמו"ר מפיאסצנה, עמ' ז-ח.
2. מובא ביסוד העבודה בשם האר"י הקדוש דאינו דומה אדם לאדם מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. והיינו, שלכל אדם יש את ייעודו ותפקידו אותו עליו לתקן [...] והקב"ה מעמיד לכל אחד את כל הנסיבות והתנאים שיוכל על ידם לתקן את אשר תפקידו לתקן ולמלאות ייעודו ותפקידו בעולם. כל תנאי החיים של האדם בגשמיות וברוחניות, הטובים והרעים, כולם ניתנו לו כפי השייך לתיקון עולמו (הרב שלום נח ברזובסקי, נתיבות שלום, פרשת לך לך).
3. המהר"ל מחדד הבנה זו ומלמד אותנו:
כי כשם שיש דמיון בין אב לבנו כך בהכרח יש הבדל ופירוד בין אב לבנו, שהרי לכן הוא בן ולא אב (מהר"ל, נר מצוה, עמ' יג).
ועיינו בהערות הרב הרטמן בספר 'נצח ישראל' למהר"ל, פרק יט, הערה 18.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.