בני קרטר 4: להישאר איתו

1

טיגן

כשהתעוררתי, הייתי בחדר עם ריח סטרילי והרבה מוניטורים מצפצפים הקיפו אותי.

מצמצתי במהירות כדי לסלק את הטשטוש בראייתי, הזדקפתי ומייד נעצרתי כשכאב חד התפשט בידי השמאלית.

השפלתי מבט וכבשתי גניחה חרישית כשראיתי את העירוי הדבוק לגב ידי.

מייד, שלל תמונות חיות וזיכרונות לא רצויים הציפו אותי.

אגלי זיעה בצבצו על שפתי כשהכרחתי את עצמי להבין מה קרה. תמונות של גופות מגואלות בדם וחורי קליעים חדרו למוחי והביאו איתן את הקול שירדוף אותי עד יומי האחרון — האיום שהבטיח שהיום הזה לא יהיה רחוק.

"ואת הבאה בתור," התגרה האיש וחייך אליי באכזריות כשהשוטרים הוציאו אותו מהחדר. "יש לנו משהו מיוחד בשבילך, כלבה."

אחזתי במצעים באגרופיי, שאפתי אוויר ברטט ושרבבתי את ראשי לצד אחד.

עיניי ננעצו בבעלי הישן בכורסה לצד מיטתי וכמעט איבדתי עשתונות. הוא עדיין לבש את החולצה הלבנה המגואלת בדם — למרות שעכשיו היא הייתה לא מכופתרת ופתוחה, וחשפה מתלה חדש שעטף את זרועו הימנית.

הוא נראה זוועה.

עיגולים שחורים הקיפו את עיניו, הלסת שלו הייתה מכוסה בזיפים בני כמה ימים, וחששתי להעיר אותו. פחדתי לראות את העיניים החומות האלה מביטות בי אחרי מה שקרה.

איך הוא מרגיש?

האם יאשים אותי במה שקרה במלון?

האם זו אכן אשמתי?

הייתי צריכה לסתום את הפה.

לא, מה שהייתי צריכה לומר אמש היה, "נואה, אני מפחדת. תבטיח לי שלא תעזוב אותי." במקום זאת הצלחתי להפוך את הפחד והחרדה שלי לציד אדם שהביא למרחץ דמים שכולו מוות וכאב.

טומי.

קול מוזר שאב אותי ממחשבותיי, וקפאתי בעודי מתאמצת לשמוע מאין הגיע קול פרסות הסוסים הדוהרים.

כשהבנתי שהוא בוקע מגופי, יפחה רצוצה של הקלה בקעה מגרוני.

"אתה בסדר!" הרגשתי שגופי מתרפה בהקלה כששמטתי את ידי וחפנתי את בטני. לא הרגשתי כלום, אבל שמעתי אותו.

פעימות הלב של העובר שלי מילאו את החדר, וזה היה הצליל המנחם ביותר ששמעתי מעודי.

"אני כבר אוהבת אותך," אמרתי לילד שגדל בתוכי והרגשתי שליבי מתרחב עד שחששתי שמא יתפקע. משכתי באפי, הנחתי את ראשי על הכר ונאנחתי.

"קוץ."

נבהלתי מצליל שם החיבה שלי על שפתי בעלי, קפצתי וידי לפתה בכוח את בטני. הסתובבתי להביט בו והכרחתי את עצמי לחייך. "היי."

נואה מיהר לקום מכיסאו, וההקלה בעיניו הייתה כנה ועמוקה.

תוך שני צעדים הוא גמא את המרחק בינינו ואימץ אותי אל זרועותיו.

"תודה לאל, בייבי," לחש בקול צרוד ושבור מעליי. הוא רעד, רעד באופן ניכר, ואני קימטתי את מצחי מרוב דאגה. "דאגתי לך כל כך." הוא נשק לשפתיי ואז חיכך את אפי באפו. "היית מחוסרת הכרה מאז אתמול."

"באמת?"

נואה חייך, אך החיוך לא הגיע לעיניו. "כן, קוץ. כמעט יצאתי מדעתי מרוב דאגה כשחיכיתי שתפקחי את העיניים היפות האלה שלך."

"סליחה," נשנקתי ולא ידעתי מה עוד לומר. "אלוהים, אני עייפה כל כך." הרגשתי כאילו בלוקים של בטון גוררים את עפעפיי כלפי מטה. בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים.

"סבלת מהתייבשות חמורה," השיב בשקט. "את בטח מרגישה מרוסקת."

"מה איתך?" שאלתי ואחזתי בגבו הרחב בידי. "ירו בך?" ליבי החל לדהור בקצב מבהיל. הזיכרון של נואה מכסה את גופי בגופו והדם האדום שהתפשט על חולצתו הלבנה מילאו את מחשבותיי באימה. "אלוהים, נואה, הם ירו בך."

"אני בסדר," מיהר להשיב ולהרגיע את עצביי הרופפים. "הכדור עבר דרכי."

"מה הרופא אמר?" שאלתי, מסרבת לקבל את תשובתו המעורפלת כתקפה. "עברת ניתוח?" דחפתי את חזהו הענק וניסיתי להביט לתוך עיניו. "הם הוציאו את כל הרסיסים?" בלעתי מיצי מרה מעצם המחשבה שהרופאים פתחו את בעלי. "דאגתי לך כל כך."

"דאגת?" נואה הרים גבה וחייך חיוך רחב. "קוץ, נחרת בלי הפסקה."

"כשישנתי," עניתי בפנים סמוקות. "דאגתי לך בחלומות שלי."

"קוץ, אני בסדר." נואה משך בכתפיו והוסיף, "אני לא אוכל להילחם בשבועות הקרובים, עד שהכתף שלי תחלים, אבל זה הכול."

"זה הכול?" הבטתי בו בפה פעור. "מישהו ירה בך." הרגשתי כאילו אמרתי את זה מיליון פעמים, אבל בכל זאת חזרתי על כך. "ירו בך." הוא לא הבין את זה? לא נראה שהוא מבין. "הם היו יכולים להרוג אותך," הוספתי ושמעתי את הרגש שהצטבר בקולי. "אתה יודע שכמעט איבדתי אותך שם?"

"אבל לא איבדת."

"לא," התזתי. "לא איבדתי, אבל אתה יכול להפגין קצת רגש לגבי כל הסיפור."

"כמו מה?"

"לא יודעת," נהמתי. "אולי קצת מודעות לחומרת המצב, מניאק."

נואה הרים גבה משועשעת. "וואו, את ערה בקושי חמש דקות וכבר מעליבה אותי." הוא התיישב על צד המיטה, גהר מעליי וחייך. "שמח לראות שאת בסדר."

"נו, טוב," נשפתי ושילבתי את זרועותיי על חזי. "אני בהיריון, אבל אני עדיין אני."

"זאת בת, קוץ," הוסיף וחייך אליי באהבה. הוא התמקד אך ורק בפניי. "יש לנו בת."

באותו רגע עף לי המוח.

"בת?" שמטתי את מבטי אל בטני ואז הרמתי אותו אל פניו של נואה. דמעות הציפו את עיניי ופלטתי ספק צחוק, ספק יפחה של הקלה מוחלטת. "זאת בת?"

נואה הנהן. "היא מושלמת, בייבי. שבוע עשרים."

נענעתי את הראש בעודי מנסה לעכל את הכול.

כל כך הרבה דברים קרו בטווח זמן קצר כל כך.

"אני, אה?" פי נפער. "בשבוע עשרים?"

מה לעזאזל לא בסדר איתי?

איך לא ידעתי שגדל בתוכי תינוק בחמשת החודשים האחרונים?

"היא בסדר?" נשנקתי בבהלה. "אתה בטוח שהיא בסדר?"

"אני בטוח." נואה נאנח בכבדות. "ראיתי אותה בעצמי באולטרסאונד."

נתתי למילים האלה לחלחל לראשי לרגע ונהניתי מההקלה שהציפה אותי לפני שדאגה נוספת חלחלה.

הרמתי את פניי והבטתי בבעלי. הכאב בעיניו עצר את נשימתי. העיגולים השחורים מתחת לעיניו וקמטי הדאגה בפניו הכאיבו לליבי. כאב לו. ואני טבעתי בתוך האשמה. "אתה שונא אותי?"

"שונא אותך?" נואה נראה מותש כשרכן מעליי וליטף את צד פניי בידו הענקית והמיובלת. היד ששעות ספורות קודם לכן המיטה כאב על יריבו בכלוב. "אלוהים, קוץ," רטן בקול צרוד מרוב רגש אצור. "השטויות שאת אומרת —"

"אתה מבין למה אני מתכוונת," הכרחתי את עצמי להתווכח. הושטתי את היד, חפנתי את ידו בידי ונאנחתי. החום שבקע ממגעו הרגיע אותי במידה שלא רציתי אפילו לנסות להבין. "התכוונתי אם אתה מאשים אותי?" מצמצתי לאט, יצרתי קשר עין עם בעלי ונעצתי בו מבט. "על זה שאתה וטומי סיימתם את הקשר מסוכסכים."

סיימתם?

מה לעזאזל לא בסדר איתי?

חברו הטוב של נואה נרצח באכזריות לנגד עיניו, ואני השתמשתי במילה סיימתם?

מישהו היה צריך לקנות לי מחסום פה.

עיניו של נואה האפילו. התריסים שהייתי רגילה לראות סגורים, ששללו ממני ומכל השאר את ההזדמנות לראות את הפגיעוּת שלו, נסגרו בתוקף בפניי. "לא את לחצת על ההדק, טיגן."

טיגן.

הצטמררתי.

בדרך כלל, נואה קרא לי קוץ.

אם הוא קרא לי בשמי המלא, פירוש הדבר שהוא מעוצבן.

מאוד.

"נואה —"

"אני לא רוצה לדבר על זה," מיהר לקטוע אותי.

"אתה מוכרח לדבר על זה," טענתי בעדינות.

"לדבר על מה? על העובדה שהאנשים שאני אוהב נפגעים? כי זה מה שקורה סביבי, טיגן. אנשים נפגעים ואנשים נהרגים." קולו נשבר וגם רוחו. הוא רעד מרוב זעם כלוא.

"כן," הפצרתי בו ורציתי שיעמיק ברגש. "קדימה, נואה. ספר לי מה עובר לך בראש," הוספתי. "תוציא הכול."

"את לא רוצה לדעת."

"תנסה אותי."

"אני מחכה," אמר לי, לסתו הדוקה ועיניו החומות בוערות.

מצחי התקמט בבלבול. "מחכה?"

"כן." הוא התרחק ושילב את זרועותיו על חזהו. "מחכה לראות מי הבא בתור."

פתאום הבנתי. הוא התכוון מי הבא שייפגע. או גרוע יותר. "נואה, אסור לך לחשוב ככה."

"אולי זה יהיה קייל?" קטע אותי. המתח רטט ממנו. "או לי?" גופו הגדול ממש רעד תוך כדי דיבור. "או אחד מהשלישייה? או את?" המילים נתקעו בגרונו. "הם לא יעשו לי חיים קלים, טיגן. הם יגרמו לי להתחרט." נואה נהם והעביר יד בשערו. הקול שבקע מגרונו הזכיר חיה פצועה. "עשיתי להם חיים ממש קלים."

"איך?" שאלתי בלי להשתכנע מהקשקוש שלו בכלל. "כי היית אנושי?"

בעלי הביט בי בכעס. "לא הייתי צריך —"

"מה לא היית צריך, נואה?" עכשיו הגיע תורי לקטוע אותו. "להרשות לעצמך לאהוב אנשים?" עכשיו אני זעמתי. "להרשות לעצמך להיות מאושר?" זעמתי מהידיעה שהחלאות האלה גרמו לנואה להרגיש ככה.

"הצבתי כל אחד ואחד מכם ישירות בקו האש," השיב בסערת רגשות. הוא עצם את עיניו בכוח, נענע את ראשו וגנח כאילו סבל מכאב פיזי. "טיגן, את החיים שלי. אם משהו היה קורה לך שם —"

"נואה," קטעתי אותו, משתוקקת לשכך את הכאב. "אני כאן איתך." ניסיתי למשוך את גופו אליי, אבל הוא לא זז ולכן הסתפקתי בעטיפת לחיו בידי. "זאת לא אשמתך."

"לא אשמתי," הוא צחק במרירות. "את במיטת בית חולים." הוא נענע את הראש, נאנח בכבדות והוסיף, "וטומי שוכב בחדר מתים."

דפיקה בדלת ולאחריה כחכוח גרון מילאו את אוזניי. ברגע שנחו עיניי על האדם שעמד בפתח, האוויר יצא מריאותיי. נואה התכווץ מייד מרוב מתח.

"באתי לבקר את האחיינית שלי."

"באיחור של שמונה שנים בערך," נהם נואה בשקט ועיניו ננעצו באיום במקס ג'ונס.

"נואה," סיננתי וידי עטפה את שריר הזרוע הבולט שלו. "זה בסדר." הפניתי את מבטי אל דוד מקס, חייכתי מאוזן לאוזן והנהנתי.

דודי פסע בהיסוס לתוך חדר בית החולים שלי ועיניו ריצדו בין פניי ובין גופו המרהיב של בעלי, שאיגף את גופי והיה דרוך להגן עליי בעת הצורך.

הוא נשא ביד אחת צרור פרחים, משהו שנואה לעג לו בגיחוך. ידעתי שהוא שונא את דוד שלי. הייתה לו סיבה מוצדקת. בגלל מקס, נואה ישב שנה וחצי נוספות בכלא. ידעתי את כל הדברים האלה ובכל זאת, לא הצלחתי להסתיר את האושר שנוכחותו עוררה בי.

"היי," אמרתי בלחץ כשדוד מקס הגיע ליד מיטתי. בעזרת ידיי, הרמתי את עצמי לתנוחת ישיבה מאולתרת וחייכתי. "תודה שבאת."

"טיגן," אמר בצרידות, קולו חנוק שלא כהרגלו. ראיתי את הסערה כשהביט בי. בושה, אשמה, כאב ואהבה זרחו דרך עיניו. "תודה לאל." דוד מקס הניח את זר הפרחים על שידת בית החולים ולקח את ידי בידו. "כשהתקשרו אליי ואמרו לי שנקלעת לתאונה, כמעט יצאתי מדעתי."

"אני בסדר," הרגעתי אותו והתענגתי על תחושת ידו של דודי בידי. עבר הרבה זמן ולא יכולתי להסתיר את העובדה שהתגעגעתי אליו נורא.

לא פספסתי את הגיחוך העוקצני שהגיע מנואה, או את הדריכות בגופו כשדודי נטל את ידי.

"זה בולשיט," התפרץ נואה לבסוף. "הוא התנהג אלייך כמו אידיוט מוחלט, קוץ," הוסיף בכעס ניכר. "ומה? הוא נכנס לכאן עם פרחים וכמה מילים יפות והכול נשכח?"

"נואה," מלמלתי במבוכה. "לא כאן, בבקשה."

"אני מספיק גבר להודות בטעויות שלי," אמר דוד מקס והפתיע את כולנו. נואה ואני הסתובבנו אליו בפה פעור.

"יכולתי להתנהל בצורה טובה יותר," הוסיף בזהירות. "הרשיתי לחרדה ולגאווה לשלוט בלב שלי, ועל כך אני מצטער."

"זה בסדר," הרגעתי את דודי ולחצתי את ידו בכוח. "אתה כאן עכשיו."

"אתה כאן עכשיו?" נואה חזר על דבריי בזעם. "איזו פאקינג צביעות." הוא קם על רגליו ויצא בסערה מהחדר בלי להעיף מבט לאחור.

"את רוצה שאני אלך?" שאל דוד מקס.

נענעתי את הראש ונאנחתי. "נואה לא אוהב שינויים." הוא לא סומך עליהם. "ההופעה שלך הפתיעה אותו." חתיכת לשון המעטה. "הוא יירגע." כך קיוויתי.

"לא באתי ליצור חיכוך," הוסיף מקס בנימה נבוכה והביט בעקבות בעלי הנעלם. "אני לא רוצה צרות."

"אז מה אתה רוצה?" נבוכה מהבוטות שלי, התיישבתי בתנוחה נוחה יותר ונאנחתי. אלוהים, הרגשתי חלשה מאוד. "באת לכאן כדי להתפייס?"

מקס חייך. "תלוי." הוא עבר לכורסה שנואה קם ממנה קודם לכן והתיישב. הוא הצמיד את ידיו והביט אליי כמעט באשמה. "לא הייתי צריך לאפשר לזה להימשך לאורך זמן."

"לא," הסכמתי. הסכסוך בינינו נמשך כמעט עשור, ולמרות שניסיתי פעמים רבות ליישר את ההדורים בינינו, גאוותו של דודי הפריעה לתהליך. "אבל אתה כאן עכשיו."

"כשקייל התקשר אליי," התחיל מקס לומר. "וסיפר לי מה קרה, כל מה שקרה בינינו נראה כל כך... קטנוני." מקס נענע את ראשו והעביר יד בשערו האדמדם־אפור ונאנח. "הדבר היחיד שחשבתי עליו היה שאם תמותי, לא תהיה לי הזדמנות לתקן את הקשר."

"דוד מקס —"

"החיים תמיד נראים קבועים כל כך," המשיך, "עד שאתה מבין שהם לא. עד שאתה מתעורר בוקר אחד ומבין שהם מאוד ארעיים."

"שום דבר לא השתנה," מיהרתי לציין.

מקס קימט את מצחו בבלבול. "מה זאת אומרת?"

הרמתי את ידי השמאלית מולו ונתתי לדודי לראות את הטבעת השחורה שהקיפה את האצבע. "נואה הוא בעלי." הורדתי את ידי על בטני. "וזה הילד שלו." בלעתי את הרוק והכרחתי את עצמי לומר, "אני אוהבת אותך, דוד מקס — תמיד אהבתי — אבל אם אי פעם תכריח אותי לבחור שוב, אתה צריך לדעת שאבחר בו. בכל פעם מחדש."

נואה

היא רצתה שהוא יהיה שם.

תדהמה העיבה על ראייתי כשצפיתי בו נכנס לחדר של טיגן בבית החולים עם זר פרחים בידו. המבט בעיניה כשצפתה בדודה מתקרב עורר בי קנאה עד כדי בחילה.

ולמה לעזאזל אני לא הבאתי לה פרחים?

נגעלתי מעצמי וצפיתי באימה חלקית כשמקס התקרב לאשתי. המניאק הזה נידה אותה כמעט עשור וברגע שהוא מפגין טיפת תשומת לב היא מקבלת אותו בזרועות פתוחות? אולי זה בגלל הילדות שלי, אבל באמת שלא הבנתי את זה.

יצאתי משם במהירות לפני שאאבד עשתונות ואקרע לו את הצורה.

לא הייתה לי ברירה.

לא יכולתי להישאר שם, לראות את הפארסה מתרחשת, לדעת שהגופה של טומי נמצאת בתא קפוא במרתף של בית החולים הזה.

גם עכשיו, בעודי פוסע במסדרונות בית החולים סנט לוק בבולדר, זעמי איים להשתלט עליי.

החבר הכי טוב שלי מת בגללי.

כי אהבתי את אשתי יותר מדי.

במקום כלשהו בירכתי מוחי ידעתי שמקס הוא לא האדם שאני באמת כועס עליו, אבל הוא היה כאן, הוא היה מניאק, והוא הספיק לי.

"מר מסינה, סביר מאוד שלא תחזיר לעצמך את התנועה המלאה בזרוע ימין."

הכאב שפילח את כתפי רק תדלק את האש בתוכי ועורר בי צמא לנקמה.

התכוונתי להרוג את ג'יי־די דניס.

גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה עלי אדמות, התכוונתי לחסל את הבן זונה כמו שהחייל שלו חיסל את טומי.

בזווית העין, ראיתי את לאקי נשען על מכונת המשקאות בקצה המסדרון.

האם הוא היה כאן מאז הירי?

לעזאזל.

נעתי לעבר חברי ולא עצרתי עד שהבטתי בעיניו, ואפילו אז המשכתי ללכת עד ששנינו נכנסנו למעלית שירדה לקומת הקרקע.

לאקי לא אמר מילה, גם לא כאשר המעלית צפצפה והדלתות נפתחו. הוא יצא בעקבותיי בשקט, בלי להטיל בי ספק ובלי לשאול לאן אנחנו הולכים.

כשהגענו למגרש החניה, ניגשתי ללקסוס שלי, שחררתי את הנעילה עם השלט ומיהרתי להיכנס פנימה. לאקי פתח את דלת הנוסע בלי מילים ונכנס.

לא הייתי טיפוס שמתייחס לאיומים בקלילות. ובהחלט לא הייתי הטיפוס שמתעלם מהתקפה ישירה על המשפחה שלו.

אין מצב בעולם.

הלך המחשבה שלי היה הגיוני להפליא, ועם כל מייל שהמכונית גמאה, גברה הבהירות במחשבותיי.

סיימתי לברוח.

סיימתי להיות העבד הנרצע של משפחת דניס.

המניאק לא ימשוך לי בחוטים יותר, והגיע הזמן שהוא ילמד לקח.

ניווטתי בכבישי ההרים המתפתלים בקלות רבה. כבישים שלמרות כל השנים שבהן גרתי רחוק מהגבעה, היו מוכרים לי כמו כף ידי.

"אחי," אמר לאקי לבסוף והפר את הדממה בינינו כשנסענו בחשכה. "אני לא מנסה להתערב לך או משהו, אבל הרגע ירו בך." הוא הוסיף באנחה, "אתה לא חושב שכדאי, לא יודע, שתוריד הילוך לכמה זמן?"

"אני אוריד הילוך כשהמניאק הזה יהיה קבור עמוק באדמה." הידקתי את הלסת והזזתי את הראש מצד לצד. "הבן זונה יקבל את מה שמגיע לו. חיים תמורת חיים."

"אה," אמר לאקי שסוף־סוף קלט מה קורה. "אנחנו הולכים להרוג את ג'יי־די?" הקלילות שבה שאל את השאלה מרטה את עצביי. "טוב, זה סיום מעניין לסוף שבוע דפוק."

"מה?" שאלתי. "אתה לא חושב שאני יכול לעשות את זה?"

"לא," ענה לאקי בנחת. "אני יודע שתעשה את זה. אני פשוט מופתע, זה הכול."

"מופתע?" עכשיו צעקתי. לא הצלחתי להתאפק. "הוא הרג את טומי, אחי. הוא חיסל אותו."

נהמתי והוספתי, "כדאי שתצא מהמכונית."

"ואשאיר אותך לנסוע לבד?" לאקי פער את פיו. "אתה צוחק עליי."

"אתה יודע לאן אני נוסע." הסברתי ללאקי על המחצבה בפירוט כל ערב במשך חמש שנים. הבחור הכיר כנראה את המקום לא פחות טוב ממני. "אתה יודע מה אני מתכוון לעשות," הוספתי וקפצתי את אגרופי סביב העור הנוקשה והקר של ההגה. "אני יכול להוריד אותך ואתה תחזור הביתה ותעמיד פנים שלא קרה כלום."

"אתה לא עושה את זה לבד," השיב לאקי ברוגע ונראה שלא מפריעה לו כלל התוכנית שלי להערב. "אני איתך, גבר." שפתיו של לאקי התעקלו כלפי מעלה והוא פלט ענן עשן וניער את אפר הסיגריה שלו מהחלון הפתוח של צד הנוסע.

שערו הבלונדיני הארוך היה אסוף בקוקו מאולתר ושיווה לו מראה פחות מסוכן מאופיו האמיתי. אתה לא מרצה אחת־עשרה שנה בכלא ממשלתי כשאתה חתלתול בלתי מזיק.

לא, הידיים האלה כיבו את חייו של אדם אחר.

"אם ניתפס, נחזור לכלא," הזהרתי אותו. "ואתה עדיין על תנאי." סובבתי את הראש הצידה והבטתי בפניו. "הדבר האחרון שאתה צריך זה להסתבך בבלגן שלי, גבר."

"אתה אומר את זה כאילו יש לי ברירה," השיב בקלילות. "נואה, אין לי מה להפסיד, גבר. אתה לא מבין את זה, תודה לאל, ואני מקווה שבחיים לא תבין, אבל תסמוך עליי כשאני אומר לך, אני שולט במצב."

הוא דיבר על היילי.

כל דבר שלאקי עשה אי פעם, תמיד נבע מטראומת הרצח של החברה שלו.

אבל לא הרגשתי נוח לתת לו לזרוק את חייו לפח.

"זה לא רק בשבילך," הוסיף, קורא את מחשבותיי. "יש בחורה בבית החולים שאני מטורף עליה. והבחורה האמורה נושאת תינוק בבטן. ואני רוצה להגן גם עליה, נואה. אני לא אשב מהצד ואראה עוד מישהי מתה."

"צודק." לא נשאר עוד מה לומר. הוא החליט, ולא אצליח לשנות את דעתו בשום אופן. ולמען האמת, קצת שמחתי שהוא כאן איתי. הוא היה רגוע וקר רוח וכל מה שאני לא. יצרנו צוות מצוין, ובמצטבר ישבנו בכלא פרק זמן של קצת פחות משבע־עשרה שנה בסך הכול.

ברגע שנכנסנו למחצבה, זיכרונות החלו להפציץ אותי והדחקתי אותם. טמנתי אותם במקום עמוק בתוכי.

במקום שבו לא אצטרך להתעסק בהם שוב.

החזרה לכאן אחרי כל השנים עוררה בי תחושה מרירה־מתוקה. פעם שנאתי את המקום הזה. האשמתי אותו בכול.

עכשיו, כשהבטתי סביבי, הבנתי שזו בסך הכול מחצבה שוממה. לא המקום הוא שעורר בי שנאה כזאת.

אלא האנשים.

כיביתי את המנוע, הרמתי את בלם היד ויצאתי מהמכונית, משאיר את האורות הגבוהים דולקים.

אם ציפיתי לנקום על הרצח של טומי בכך שחזרתי לכאן, עמדתי להתאכזב.

המקום היה מת.

לא נראתה אף נפש חיה באופק.

האכזבה התפשטה בתוכי.

"אז זה המקום," אמר לאקי שניגש לעמוד על ידי. הוא הביט סביבו במחסנים הנטושים ובמכוניות השרופות וזקר גבה. "תיארת את המקום בצורה מדויקת, גבר."

צפיתי בו פוסע כמה צעדים לפניי. "ריח המוות," קרא. "הוא ממש מחניק."

"אני יודע." עבור מישהו שמעולם לא נשאב לעולם שבו גדלתי, דיבורים על ריח של מוות יישמעו מטורפים. אבל עבורי, הכול היה מוחשי מאוד. הפסקתי לספור כמה גופות ראיתי מוסעות מהמקום הזה באחורי טנדרים. מקום קבורתם היה בהרים, קילומטרים מעלינו. קברים רדודים היו פזורים על פני האדמה וכל רוחות הרפאים של המתים אפפו את המקום.

"זה כמעט חורש רע," הוסיף לאקי וניסח בדיוק את מה שחשבתי.

השפלתי את מבטי ומייד התמקדתי בחצץ מוכתם בדם.

מישהו נשחט כמו חזיר במקום הזה, ולפי כתמי הדם זה קרה לא מזמן.

למרות שעמדתי ליד המקום שבו מישהו נפח את נשמתו לאחרונה, שום דבר לא זע בתוכי. לא הרגשתי טיפת כאב או עצב. הרגש היחיד שהצלחתי לחוש בימים אלה היה כעס.

כן, הייתי גדוש בכעס.

ציפיתי לראות את ג'יי־די או את אחד המניאקים שלו כדי שאוכל לגמור עם זה. נמאס לי לברוח ולהביט מאחורי הגב. לא יכולתי לעשות את זה יותר. לא כשהאנשים שאהבתי שילמו בחייהם.

לאקי ואני הסתובבנו בלי רגש ברחבי המחצבה השרופה וניגשנו אל אזור שבו טבעת ענקית נשרפה והשחירה את האדמה.

כשעמדתי בשולי הטבעת, השפלתי מבט וקימטתי את מצחי.

עם כמה גברים נלחמתי בזירה הזאת?

כמה מפגשים קרובים עם המוות עברתי בטבעת הגיהינום הזאת?

רבים מספור.

"מסינה," קול נשמע מאחוריי והסיח את דעתי מהמחשבות.

לא הייתי צריך להסתובב כדי לחבר פנים לקול.

הקול הזה היה טבוע בזיכרונותיי.

"גונזלס," אמרתי בלי להוריד את העיניים מהקרקע כששמעתי אותו מתקרב.

אני הכרתי את בעליו של הקול, אבל לאקי לא.

בהרף עין, חברי לתא לשעבר נדרך.

הוא שלף מכיסו סכין שלא ידעתי שהוא נושא, הסתובב והביט בזעם בבוס שלי לשעבר. "עוד צעד אחד, איש זקן," אמר בקולו הרגוע והקטלני. "ואני אסדר לך מחדש את הקרביים."

"לאקי," נענעתי את ראשי לאט. "לא."

גונזלס הניף את ראשו לאחור וצחק. "לחבר שלך יש חתיכת ביצים, מסינה."

"בחייך," ענה לאקי בלי להוריד את העיניים מגונזלס. "לא יזיק לי תרגול." הוא חייך בזדוניות והוסיף, "עבר הרבה זמן."

"תחזיר את הסכין למקום, ילד," אמר גונזלס במבטא ספרדי כבד.

"קדימה," אמרתי בלי להוריד את העיניים מלהב המתכת הנוצץ בידו של חברי. בהמשך נדבר על העובדה שהוא מסתובב עם כלי נשק בכיס האחורי, אבל כרגע הייתי צריך להתמקד בגונזלס ובעובדה שהוא ידע שאבוא לכאן. "אתה עוקב אחריי?" שאלתי בנחת כשלאקי הרחיק את הסכין שלו.

"אתה מכיר אותי, ילד. שום דבר לא קורה כאן בלי שישימו לב," ענה בידענות. הוא סקר אותי בעיניו החומות הזעירות וצקצק. "אתה נראה על הפנים," הודיע לי. הוא ניגב את זקנו באחת מידיו עטויות הטבעות, נענע את ראשו ונאנח בכבדות. "כמה חבל."

המילים שלו פגעו בי קשות, אבל חינכו אותי להסוות רגשות וזה בדיוק מה שעשיתי באותו רגע. הצבעתי למקום שבו המתלה הקיף את כתפי הימנית ועטף את זרועי בתחבושות לבנות. "פצע שטחי." כנראה הייתי צריך ללכת לאיזה מקום ולהחליף בגדים מאז הירי, אבל המחשבה שאעזוב את קוץ הייתה קשה מנשוא ולכן ישנתי בחולצה ספוגת דם אתמול בלילה. המראה שלי לא עניין אותי, אבל כשעמדתי מול אדם כזה הרגשתי פגיע.

חלש.

תיעבתי חולשה.

"אתה רוצה לעשות איתי טיול קטן, ילד?" קולו של גונזלס הפך חף מהומור. "לזכר העבר."

הנהנתי בהבנה ושלחתי מבט אל לאקי. אמרתי לו בעיניי שיירגע. לחטוף קריזה מול מורטיקו גונזלס היה רעיון גרוע.

הרגשתי את המתח בוקע מלאקי. הוא לא היה מרוצה מהעניין. אבל גם ידעתי שאם גונזלס כאן, אז לפחות עוד עשרה מאנשיו נמצאים בסמוך. קטטה עם האיש הזה פירושה מוות. וחוץ מזה, הוא לא היה האויב שלי.

לא הלילה לפחות.

מורטיקו גונזלס היה הרע במיעוטו כשגדלתי אצל ג'ורג'. הוא היה ברון סמים צמא דם ומחושב כפליים מאבי החורג לשעבר. אבל גונזלס היה טוב אליי כשהייתי צעיר.

הוגן.

בעולם התחתון זה השפיע על נאמנותו של אדם.

הוא היה גם אחד ממנהיגי הכנופיות הבודדים שעמדו במילתם.

לא שהמילה של מישהו עניינה אותי.

המילה היחידה שאפשר היה לסמוך עליה הייתה איום.

איומים היו מכוונים.

איומים היו הבטחות.

קיבלתי מספיק כאלה לאורך השנים ומהר מאוד למדתי שכולם נכונים.

למרבה המזל, כשהלכתי אחרי גונזלס, לאקי קיבל שכל ולא בא אחרינו.

"הייתה לי הרגשה שאני אראה אותך שוב, מסינה," הכריז כשיצאנו מטווח שמיעה וראייה.

"זה לא אמור להיות קשה." משכתי בכתפיי ותחבתי את ידי הבריאה לכיס המכנסיים. "אני בטלוויזיה כל שישי בערב."

"לא איבדת את הכוח שלך, מסינה." גונזלס פרץ בצחוק. "אבל לא, אני לא מדבר על לראות אותך בטלוויזיה — למרות שהרווחתי הרבה כסף מהקרבות שלך. התכוונתי שידעתי שתחזור לכאן מתישהו."

עכשיו הסתובבתי והבטתי בו.

"ואיך ידעת את זה?" שאלתי בקרירות בעודי בוחן את פניו המזדקנות. הקוקו הארוך, השחור והשמנוני שתמיד התהדר בו היה עכשיו אפור וכסוף.

"כי חייבים לך טובה."

הרמתי גבה אבל המשכתי לשתוק. חיכיתי להסבר של גונזלס.

הוא הסביר לבסוף.

"סתמת את הפה, ילד," הסביר. "יכולת לחסל אותי איתך באותו לילה, וכל לילה שעבר מאז." הוא השמיע צקצוק בלשונו. "לא עשית את זה."

"לא," הסכמתי. "לא עשיתי." גונזלס מעולם לא היה האויב שלי. למעט הפעם היחידה שבה עבר את הגבול עם קוץ, הוא התנהג אליי בהגינות. "אתה לא האויב שלי," אמרתי לו בנחת. "אף פעם לא היית."

"אני לא אתווכח איתך בעניין הזה, ילד," אמר. "אז עכשיו השאלה שלי היא מה אתה רוצה?"

"מה אני רוצה?" חזרתי באנחה. "אני רוצה לישון, ג'י. אני רוצה להיות מסוגל לצאת מהבית בלי התחושה האיומה שאני ברווז במטווח." קפצתי את אגרופיי והוספתי, "אני רוצה להמשיך בחיים ולהשאיר את העבר בעבר. אני רוצה לדעת שאשתי מוגנת ושהילד שלי יגדל בעולם רגוע, ובעיקר אני רוצה שהגופה של ג'יי־די דניס תירקב בקבר."

גונזלס שתק דקה ארוכה לפני שאמר לבסוף, "אז זה מה שיקרה." הוא שלף קופסת סיגריות מכיס הג'ינס שלו, הכניס אחת בין שיניו והדליק גפרור. "אני אטפל בג'יי־די דניס."

"ולמה שתעשה דבר כזה?" עניתי בעוקצנות.

"כי יש לי חוב אליך," ענה בנחת. "זה ייקח זמן. אולי חודשים. אבל אני אאתר אותו." הוא הנהן לעצמו פעם אחת, כאילו הכול כבר היה מתוכנן בראשו. "אני אפעיל את האנשים הכי טובים שלי כדי לעקוב אחריו."

עמדתי המום ומשתאה מול הבוס שלי לשעבר, פי פעור. "אתה לא רציני."

גונזלס נשף עשן וחייך. הוא חשף את שיניו הצהובות. "אני לא מתלוצץ בכל מה שקשור לאויבים שלי," אמר לי בקול צרוד. "תכננתי לחסל את הבן זונה בכל מקרה. הידיעה שאוכל לפרוע חוב בעזרת החיים שלו רק מפתה אותי עוד יותר."

"אתה מתכוון לחסל אותו?" שאלתי בזהירות.

גונזלס חייך בזדוניות. "מבחינתך הוא כבר מת."