בניין שלם כניסות א-ה

חורבן

שלומית. אין יור פייס

כניסה ג'. קומה 1. דירה 4

התכוונתי לכתוב היום את כל הסיבות והתירוצים לזה שאני לא מתכוונת להגיע במוצאי שבת להפגנת המיליון, לזה שאני מדירה את רגלי מרוטשילד בכל ימות השנה וקל וחומר עכשיו, כשהשדרה הפכה למיצב רווקות חילוני־שמאלני־בורגני־שיק. אבל עם כל הכבוד לצורך שלי להוכיח שיש לי מה להגיד גם על אקטואליה לאומית, ויש לי, במיוחד כשזה רלוונטי לאובססיית הרווקות החיננית של הבלוג ושלי, אני, כרגיל, נהנית יותר להתבוסס בשלולית הדתיים השלובים, כשאפשר. אקטואליה רלוונטית ולא פחות מהדהדת, שדווקא אני, במקרה לגמרי כמובן, הזדמנתי אליה הלילה. בניין שלם, חמש כניסות, המון דוסים. הכי הבית היהודי 2012.

זה כמעט כמו עם רצח רבין. בעיקר מביך. עד עכשיו לדיירי הבניין הדתיים היה בייגלה של מלאכי השרת מעל לראשם, בעיני עצמם ובעיני דיירי הבניין החילונים האמיצים שעוד נשארו פה, כנגד כל הסיכויים הדמוגרפיים, מבחינתם. והנה, לפנות בוקר, בהצתת מכונית אחת, קרס גם הדימוי הקדוש הזה.

כן, כן, אני שומעת את צקצוקיכם מהצד השני של המסך. את חיה בסרט. אף חילוני כבר לא חושב ככה על הדתיים, והדתיים בעצמם כבר מזמן לא חושבים ככה על עצמם. מעולה, אז התעכבתם על הפתיחה הספרותית שלי במקום על העיקר!!! מישהי שרפה מכונית של בעלה הבוקר!!! בחניה המשותפת של הבניין. למה? כי הוא עיצבן אותה כנראה. לא הוריד את הזבל או לא החליף חיתול לתינוק. מי יודע למה אישה קמה באמצע הלילה (שלי) ושורפת לבעלה את המכונית? בכל אופן, כמו שכבר כתבתי, זה היה מאוד דומה לרצח רבין. כל הדיירים הדתיים נבוכו מאוד. למה? קודם הם קיוו שהמצית לא יהודי, אחר כך שהוא לא דתי ואחר כך שזאת לא באמת אישה דתית צעירה ששרפה בכוונה את האוטו של בעלה. לגמרי רצח רבין. ולמי שקורא את הפוסט הזה מתוך האוהל ברוטשילד (סיכוי אפס אמנם, כי על פי השמועה אין שם דתיים) יש היום נחמה קטנה. בעלה? מכונית? מדובר כנראה בזוג עשיר מאוד. אז מגיע להם.

האמת היא שזה מעציב. לא משנה מה הסיבה (ואין יסוד לחשוש שתוך פחות מחצי יום לא אדע אותה. בסוף יודעים בשלולית הכול על כולם), האישה הדתית הצעירה הזאת, מכניסה ד', קומה 2, שנראית הכי נורמלית, שבעלה נראה כמו כל אחד אחר בבית כנסת של השכונה, כל שכונה, מה העיף לה את הפקק? מפחיד! מבאס. כאילו אין לנו, הרווקים, מספיק צרות משלנו, שאנחנו צריכים להתמודד גם עם אופק כזה, חסר אופטימיות ותקווה. אתם, זוגות צעירים, יקירי המגזר שניצלו מ"בעיית הרווקים המבוגרים שלנו", אתם האופק שלנו. אליכם אנחנו נושאים עיניים. מכם נראה וכן נעשה! אבל מי מאיתנו, הרווקים המתבגרים, רואה לאחרונה במו עיניו משפחה צעירה, או לא (זה באמת לא משנה), שראשיה, שריה ויועציה (כלומר — הזוג) מאושרים ושמחים? מזמן לא יצא לי, מודה. איכשהו עושה רושם שאחרי הילד הראשון זה נעלם. דוהה. דועך. אתם מתפרקים. אולי אלה רק החברות שלי, או שאולי זאת רק אני שנדבקת לבלתי מאושרים, אבל אני לא מאמינה בזה. מצד שני אני גם לא מאמינה בזה שאף אחד לא מאושר.

הנה, הרמתי לכם להנחתה, כל הזוגות הלא ממורמרים.