בסימן משפחה

1 יום רביעי, 2 באוגוסט 1978

הכול התחיל בשבוע הראשון של אוגוסט. החזאי חזה יום חם במיוחד. המיזוג בלשכת הרווחה של המועצה האזורית הרעיש אך לא קירר. נורית שפילברג ישבה לבדה בחדר הגדול והאפרורי, המלא בשולחנות וכיסאות שרוטים וכורסא אחת דהויה וכונניות עץ ועגלות מתכת עם מגירות נעולות ומדפים עמוסי קלסרים על כל פיסת קיר.

נורית, מנהלת חשבונות במועצה, לא הייתה צריכה להיות שם אבל מזכיר המועצה הזעיק אותה מן הגזברות. "העובדות הסוציאליות יצאו לכנס," התנצל, "רק תשבי ותעני לטלפונים. בין כה וכה היום אין קבלת קהל ובשתיים הן חוזרות."

אחת וחצי. נורית קצת מנמנמת. שלוש דפיקות על הדלת מעוררות אותה. מישהו מנסה לפתוח את הדלת הנעולה.

"משטרה. תפתחי בבקשה," נשמע קול נעים של אישה.

נורית נחרדה.

"תיגשו למזכירות. אני רק במקרה פה," קראה ממקומה.

"אין שם אף אחד," אמרה האישה. "תפתחי בבקשה. אני מעבירה לך תעודה מזהה מתחת לדלת."

נורית ניגשה אל הדלת והרימה את תעודת השוטרת. פנים נעימות, אמרה לעצמה ופתחה את הדלת. שוטרת צעירה עמדה בפתח, מחזיקה ילדה קטנה בזרועותיה.

"אני מצטערת שלא פתחתי מיד," התנצלה נורית.

"נהגת בסדר. אנחנו צריכות להיות זהירות... את יודעת שאת כמעט לבד בכל הבניין?"

"לא," אמרה נורית. "בואי שבי, בבקשה. את רוצה כוס מים? אולי בשביל הילדה?"

השוטרת הנהנה.

נורית מזגה מים מבקבוק שעמד על השולחן לשתי כוסות פלסטיק.

"הם קצת חמים," התנצלה שוב.

השוטרת הגישה את כוס הפלסטיק לשפתי הילדה אך היא קפצה אותן בחוזקה.

"הילדה שלך?" שאלה נורית.

"לא. אני לא נשואה," אמרה השוטרת והוסיפה בלחישה לאוזנה של נורית: "מצאתי אותה מסתובבת ברחוב."

נורית הסתכלה על השוטרת במבט שואל.

"זה קורה הרבה," לחשה השוטרת. "היא מוכרת לך?"

נורית הנידה ראשה לשלילה. "אני יכולה להחזיק אותה רגע?" ביקשה.

"בבקשה," אמרה השוטרת והעבירה את הילדה לנורית.

נורית חיבקה אותה וחייכה. "איך קוראים לך?" שאלה בקול רך.

הילדה לא ענתה והניחה ראשה על כתפה של נורית.

"היא לא מוציאה מילה מהפה," אמרה השוטרת.

"רגע..." אמרה נורית ופשפשה בארנקה והוציאה סוכרייה על מקל וקילפה את הנייר. "קחי, חמודה," אמרה.

הילדה הושיטה יד מהססת ונטלה את הסוכרייה.

"זה תמיד הולך," אמרה נורית. "איך קוראים לך?" חזרה ושאלה.

"תמר," לחשה הילדה בביישנות.

"איזה שם יפה," אמרה נורית בחיוך מרגיע. "ובת כמה את, תמר?"

"חמש." הילדה שבה והניחה ראשה על כתפה של נורית.

"יש לך ילדים?" שאלה השוטרת.

"שניים. בת ובן. יעל עוד מעט בת תשע וירון בן שש."

"רואים שיש לך גישה לילדים," אמרה השוטרת.

"כן..." אמרה נורית וביקשה להחזיר את הילדה לשוטרת אבל זו פרצה בבכי קורע לב שנפסק רק כאשר נורית ויתרה.

"היא נקשרה אלייך," אמרה השוטרת.

"מה יקרה לה עכשיו?" שאלה נורית.

"את מהרווחה," אמרה השוטרת.

"לא, לא. אני לא עובדת רווחה. רק במקרה אני כאן."

"אה. חשבתי שהתלוצצת. ההנחיות הן למסור את הילד רק לעובדת סוציאלית."

"מובן. המנהלת תגיע עוד מעט. אפשר להציע לך קפה? תה?"

"לא. תודה."

"אולי אמצא עוגייה בשביל הילדה," אמרה נורית ופתחה את ארון המתכת והוציאה חבילת פתי בר והגישה ביסקוויט לתמר שנטלה אותו בהתלהבות ונעצה בו שיניים קטנות.

השוטרת חייכה. "היא צריכה אחת כמוך," אמרה.

"את חושבת?"

"בטוחה."

נורית רשמה במהירות משהו על דף, כאילו חששה שתתחרט, והראתה לשוטרת: אולי אקח אותה לכמה ימים אליי. את חושבת שזה בסדר?

השוטרת היססה לרגע ואז אמרה: "רעיון טוב אבל זה לא בידי."

בטח... בטח..." נשמעה נורית מהורהרת.

"הילדה נרדמה. כדאי שתשבי," אמרה השוטרת.

נורית התיישבה על הכורסא המרופטת ולחשה כאילו לעצמה, "מה נעשה איתך, ילדונת?"

כמה דקות אחר כך נכנסו לחדר שתי נשים, אחת מבוגרת כבת שישים והשנייה בשנות השלושים, משוחחות בלהט והשתתקו רק כאשר ראו את הנוכחות.

"שלום, איך היה הכנס?" שאלה נורית.

"מעניין, כרגיל," ענתה המבוגרת. "מה עושה כאן המשטרה?"

"שמי שרית," אמרה השוטרת והוסיפה בלחישה מצביעה על הילדה, "מצאנו אותה משוטטת ברחוב."

"סיפור ידוע," אמרה המבוגרת. "אני זיוה מנהלת הלשכה וזו אליס שהיא עובדת סוציאלית בכירה אצלנו ואת נורית בטח כבר הכרת."

"כן. הילדה כבר נקשרה אליה."

"איך לא. אהבה לילדים זה בָּדִי-אֶן-אֵי של נורית."

"תודה, זיוה," אמרה נורית.

"וואו!" אליס כמעט צעקה פתאום ושרבטה על הדף: זו תמר של אילנה בוחבוט ז"ל

"את בטוחה?" שאלה זיוה.

"מיליון אחוז," אמרה וחזרה לרשום על הדף: אביה עבריין נמלט ויתר עליה מזמן. מאז שהיא בת שלוש הועברה למשפחות אומנה. החליפה המון בתים. לדעתי בבית האחרון סבלה הרבה מאלימות מילולית בעיקר של הילדים במשפחה.

נורית שלחה מבט דאגני לילדה הישנה בזרועותיה. "ומה יקרה איתה עכשיו?"

"נשלח עו"סית למשפחה האומנת לברר למה ברחה... זו הפרוצדורה..." זיוה כמעט התנצלה.

"ובינתיים?" שאלה נורית.

"נמצא סידור זמני."

"נורית מסכימה," זרקה השוטרת.

זיוה העיפה מבט לעבר נורית שאישרה במנוד ראש. "מצוין," אמרה זיוה והתיישבה ליד שולחנה. "אליס, תביאי בבקשה את התיק של בוחבוט ונגמור עם הניירת."

***

האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית עצר בחריקה ליד מזכירות מושב "שדה ישי". נורית ירדה כשהילדה בזרועותיה. ניסתה להורידה אל הקרקע אך זו פרצה בבכי.

"את כבדה, חמודה, אני לא יכולה לסחוב אותך," ניסתה נורית לשכנע אך הבכי לא פסק.

"קצת תלכי וקצת על הידיים, בסדר חמודה?"

הקטנה הנהנה והושיטה לנורית יד. נורית הוציאה ממחטה וניגבה לילדה את הדמעות והשתיים צעדו לעבר בניין המזכירות. נורית עצרה ליד הטלפון הציבורי היחיד במושב וקיוותה שהוא פועל. נשמה לרווחה כששמעה את צליל החיוג. היא הושיבה את הילדה על הספסל הירוק שצמוד לתא הטלפון וחייגה את מספרו של שמואל, בעלה, במפעלים האזוריים.

"שלום, שמוליק," אמרה בחנחון בולט.

"נורית?"

"כן. מה שלומך?"

"קרה משהו?" שאל בחרדה.

"לא... לא קרה כלום..." מלמלה נורית.

"את לא מתקשרת סתם... הילדים בסדר?"

"הם עדיין בבית הספר... רציתי שתבוא היום יותר מוקדם."

"למה?"

"תבוא. זה לא לטלפון."

"נורית, את מפחידה אותי עם המסתוריות הזו."

"זה משהו משמח."

"את בהיריון?"

נורית צחקה. "ידעתי שזה מה שתחשוב אבל לא."

"נו, תגידי כבר."

"הטלפון רועש אני בקושי שומעת אותך," שיקרה נורית. "אגב, התקשרת לפנחס בקשר להתקנת הטלפון אצלנו?"

"התקשרתי. אין שום קו פנוי. זה ייקח לפחות חצי שנה."

"איך מירי ודויד קיבלו?"

"דויד חולה לב. יש לזה עדיפות במשרד התקשורת."

"ושרה'לה?"

"הורים שכולים. נדבר על זה בבית, בסדר?"

"אתה בא?"

"בעוד עשרים דקות אני בבית. תני לי רמז."

נורית חשבה כמה שניות ואז אמרה: "לפעמים אני אופה עוגה ולפעמים אני קונה בצרכנייה עוגה מוכנה. זה מה שקרה לי היום."

"מה? לא הבנתי כלום."

"בוא כבר, טיפשון," אמרה נורית והחזירה את השפופרת למקומה והושיטה יד לילדה.

"רוצה על הידיים," אמרה הקטנה וזה המשפט הראשון שהוציאה מפיה מאז שנפגשו.

"את צודקת, חמודה, הבטחתי והבטחות צריך לקיים," אמרה נורית והרימה את הילדה ונישקה אותה. "אם תשימי את הראש על הכתף לאימא יהיה יותר קל," נפלט לה מהפה ורק כשהגיעה הביתה הפנימה את מה שאמרה.

***

שמואל הקשיב לסיפור בפנים אטומות.

"מה את מתכוונת לעשות איתה?" שאל כשנורית סיימה.

"לא יודעת," אמרה נורית. "היא כל כך מתוקה..."

נימת קולה של אשתו הטרידה את שמוליק. "ברווחה ימצאו לה משפחה טובה," מיהר לומר.

"תסתכל איך היא מביטה אלינו בעיניים עצובות כאילו היא מבינה את הכול," אמרה נורית באמפתיה.

"את צודקת. אסור לנו לדבר על ידה. אולי תכניסי אותה לחדר של ירון שתשחק בצעצועים," אמר שמוליק.

"היא לא תסכים," אמרה נורית.

"תנסי," ביקש שמוליק.

נורית טעתה. הילדה הסתערה על ארגז הצעצועים כמוצאת שלל רב.

"מסכנה. בטח אף פעם לא היו לה צעצועים," אמרה נורית.

"עצוב," אמר שמוליק כשהתרחקו תוך שהם שומרים על מרחק ראייה מהילדה.

"הכרת את ההורים הביולוגיים של תמר?" שאלה פתאום נורית.

"עבד איתי מזמן בוחבוט אחד," אמר שמוליק.

"ו..."

"היה נחמד. קיבוצניק."

"בטח לא אבא שלה."

"לא... לא טיפוס של עבריין... משהו לא מוצא חן בעיניי."

"מה?"

"כל העסק הזה נראה לי הזוי. את יותר מדיי נקשרת לילדה. עוד מעט גם תציעי שנאמץ אותה."

נורית לא ענתה רק הסתכלה לעבר הקטנה שפיזרה את כל הצעצועים מסביבה.

"נכון שחשבת על זה?" שאל שמוליק אף שידע את תשובה.

נורית היססה לפני שאמרה: "חשבתי על משהו אחר. דומה, אבל לא בדיוק."

"תסבירי."

"על משפחה אומנת שמעת?"

"משפחה אומנת?"

"זה סידור זמני עד לחזרתו של הילד להוריו או להעברתו לאימוץ."

שמוליק חייך.

"מה?" שאלה נורית.

"אני מכיר אותך נורית. אצלך זמני זה יותר קבוע מקבוע."

"בוא לא נחליט. אתה בקשרים טובים עם זיוה מהרווחה, נכון?"

"אז מה?"

"תתייעץ איתה. מה שהיא תאמר מקובל עליי."

שמוליק שוב חייך. "מי כמוך יודע שזיוה היא מיסטיקאית כפייתית. מאמינה שיש כוחות עליונים. היא בטח תגיד שלא במקרה החלפת את העובדות הסוציאליות בדיוק ביום ובשעה שהביאו את תמר."

"זיוה היא קודם כל מקצוענית. היא לא תעשה דבר בניגוד לחוק או דבר שאינו לטובתה של תמר."

ומה עם יעל שלנו? על טובתה את לא חושבת? היא תקבל את זה קשה!"

"אולי כן ואולי לא. מי יודע?" אמרה נורית.

שמואל צדק. יעל התנגדה, צרחה, בעטה ואיימה לברוח מן הבית אם תמר תישאר. ירון ותמר דווקא הסתדרו מצוין מהרגע הראשון והוא ביקש שהיא תישן אצלו בחדר.

אבל ההתנגדות הנמרצת ביותר לתמר באה מכיוון בלתי צפוי.