בעוד חמש שנים

1

עשרים וחמש. בכל בוקר אני סופרת עד עשרים וחמש לפני שאני פוקחת את העיניים. זוהי טכניקה מדיטטיבית מרגיעה שמסייעת למוח שלי בכל מה שקשור לזכירה, למיקוד ולתשומת לב, אבל אני עושה את זה בעיקר כי זה הזמן שדרוש לבן זוגי, דייוויד, לקום ממקומו במיטה לצידי ולהדליק את מכונת הקפה, ולי להריח את הפולים הטחונים.

שלושים ושש. זו כמות הדקות שדרושות לי כדי לצחצח שיניים, להתקלח, לנקות את הפנים במי פנים, למרוח סרום, קרם לחות, להתאפר, ללבוש חליפה לעבודה. אם אני חופפת את הראש, זה מתארך לארבעים ושלוש דקות.

שמונה־עשרה. זה מספר דקות ההליכה ברגל מהדירה שלנו בשכונת מוּרי היל לרחוב ארבעים ושבע מזרח, מקום משכנו של משרד עורכי הדין סאטר, בויט ובארן.

עשרים וארבעה. זה מספר החודשים שלפי דעתי צריך לצאת עם מישהו לפני שעוברים לגור איתו.

עשרים ושמונה. זה הגיל הנכון להתארס.

שלושים. זה הגיל הנכון להתחתן.

שמי דֶני כהן. ואני מאמינה בחיים לפי מספרים.

"יום ריאיון שמח," אומר לי דייוויד כשאני נכנסת למטבח. זה היום. חמישה־עשר בדצמבר. אני לובשת חלוק והשיער שלי עטוף במגבת. הוא עדיין בפיג׳מה, ובשערותיו החומות שזורים נימי שיבה בכמות מרשימה בשביל אדם שטרם מלאו לו שלושים, אבל זה מוצא חן בעיניי. זה משווה לו מראה מכובד, בעיקר כשהוא מרכיב משקפיים, מה שהוא עושה לעיתים קרובות.

"תודה," אני אומרת. אני מחבקת אותו, מנשקת אותו על צווארו ולאחר מכן על השפתיים. אני כבר צחצחתי שיניים, אבל לדייוויד אף פעם אין ריח רע מהפה בבוקר. בתחילת יחסינו, חשבתי שהוא קם מהמיטה לפניי ומצחצח שיניים, אבל אחרי שעברנו לגור יחד התברר לי שזהו מצבו הטבעי. הוא מתעורר ככה. מה שאי אפשר לומר עליי.

"הקפה מוכן."

הוא מביט בי בעיניים מצומצמות, וליבי נמס מההבעה שעל פניו, מהקמטים בעיניו כאשר הוא משתדל לשים לב למשהו אבל טרם הרכיב את עדשות המגע שלו.

הוא מוריד ספל מהמדף ומוזג קפה. אני ניגשת למקרר, ואחרי שהוא מושיט לי את הספל אני מוסיפה מעט שמנת בטעם אגוזים. דייוויד חושב שזה חילול הקודש, אבל הוא קונה לי את השמנת כדי לשמח אותי. כזה הוא האיש. שיפוטי, אבל טוב לב.

אני לוקחת את ספל הקפה והולכת לשבת בפינת האוכל שמשקיפה על השדרה השלישית. מורי היל אינה השכונה היוקרתית ביותר בניו יורק, והיא מתחילה לקבל שם רע (כל בוגרי אוניברסיטה מהאזור שהיו חברים באחוות סטודנטים יהודית, עוברים לגור כאן אחרי סיום הלימודים. אופנת הרחוב השכיחה כאן היא סווטשרט של אוניברסיטת פנסילבניה), אבל בשום מקום אחר בעיר לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לשכור דירה עם שני חדרי שינה ומטבח מאובזר בבניין עם שוער, ושנינו יחד מרוויחים יותר כסף מכפי שיש לזוג צעירים בני עשרים ושמונה הזכות להרוויח.

דייוויד עובד כבנקאי השקעות בקונגלומרט הנדל"ן טישמן ספייר. אני עורכת דין מומחית בדיני תאגידים. והיום יש לי ראיון עבודה בווֹכּטֵל, משרד עורכי הדין הנחשב ביותר בעיר. מחוז חפצי. הפסגה. המטה המיתולוגי ששוכן במבצר השחור־אפור ברחוב חמישים ושתיים מערב. כל עורכי הדין המובילים במדינה עובדים שם. רשימת הלקוחות של המשרד רבת־רושם; הם מייצגים את כולם: בואינג. אַיי־אן־ג׳י גרופ. אֵיי־טי אנד טי. כל המיזוגים הגדולים, העסקאות שקובעות את העליות והירידות הלא־צפויות בשווקים העולמיים, קורים בין קירות המשרד הזה.

רציתי לעבוד בווֹצ׳טֶל מאז הייתי בת עשר ואבא נהג לקחת אותי העירה לארוחת צהריים במסעדת סרנדיפּיטי ולהצגה יומית. בדרכנו חלפנו על פני כל הבניינים הגדולים בטיימס סקוור, ולאחר מכן התעקשתי ללכת לרחוב חמישים ושתיים מערב ולהסתכל על מספר חמישים ואחת, בניין הסי־בי־אס, שבו שוכנים משרדי ווכטל מאז 1965.

"את תצליחי בגדול היום, מותק," אומר דייוויד. הוא מותח את זרועותיו מעל ראשו וחושף חתיכת בטן. דייוויד גבוה ורזה. החולצה שלו תמיד עולה למעלה כשהוא מתמתח, משהו שאני מקבלת בברכה. "את מוכנה?"

"ברור."

כשההזמנה לריאיון הגיעה, חשבתי שזאת מתיחה. הֵד הָנטֶר של ווכטל מתקשר אליי, כן בטח. סביר להניח שבֶּלָה, חברתי הטובה ביותר — הבלונדה קלת הדעת וחובבת ההפתעות המושבעת — שילמה למישהו. אבל לא, זה היה אמיתי. ווכטל, ליפטון, רוזן וכץ רצו לראיין אותי. היום, חמישה־עשר בדצמבר. את התאריך הזה כתבתי בארגונית שלי בטוש. שום דבר לא יוכל למחוק אותו.

"אל תשכחי שאנחנו יוצאים לחגוג במסעדה הערב," אומר דייוויד.

"אני לא אדע היום אם התקבלתי לעבודה," אני אומרת לו. "זה לא עובד ככה."

"באמת? אז אולי כדאי שתסבירי לי את זה." דייוויד מפלרטט איתי. דייוויד פלרטטן גדול. לא הייתם חושבים כך עליו, כי הוא כזה מכופתר רוב הזמן, אבל יש לו מוח שנון להפליא. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו. זה אחד הדברים שמשכו אותי אליו מלכתחילה.

אני מרימה גבה והוא מוריד הילוך. "בטוח שתתקבלי לעבודה. זה בתוכנית שלך."

"אני מעריכה את הביטחון העצמי שלך."

אני לא לוחצת עליו, כי אני יודעת מה יהיה הערב. דייוויד גרוע מאוד בשמירת סודות, וגרוע עוד יותר באמירת שקרים. הערב, בחודש השני לשנתי העשרים ושמונה, דייוויד אנדרו רוזן עומד להציע לי נישואים.

"שתי כפות בראן צימוקים וחצי בננה?" הוא שואל ומושיט לי את הקערית.

"ימים גדולים הם ימים של בייגל," אני אומרת. "עם סלט דג לבן. אתה יודע את זה."

לפני שאנחנו מתחילים לעבוד על תיק גדול, אני תמיד עוצרת במעדניית סַרגֶ׳ס שבשדרה השלישית. סלט הדג שלהם מנצח בתחרות את זה של כץ ממרכז העיר, והעמידה בתור התמידי לעולם לא נמשכת יותר מארבע דקות וחצי. אני מלאת התפעלות מהיעילות שלהם.

"אל תשכחי להביא איתך מסטיק," אומר דייוויד וצונח לכיסא לידי. אני מעפעפת ולוגמת מהקפה. הוא מחליק בגרוני, מתוק וחם.

"נשארת בבית עד מאוחר," אני אומרת לו. פתאום קלטתי את זה. הוא היה אמור לצאת לפני שעות. הוא עובד בשעות של שוק הנדל"ן. עולה בדעתי שאולי הוא בכלל לא הולך למשרד היום. אולי הוא עדיין צריך ללכת לקחת את הטבעת.

"חשבתי ללוות אותך." הוא הודף לעברי את השעון שלו. זה שעון חכם של אפל. קניתי לו את השעון הזה לפני ארבעה חודשים, במלאת שנתיים לזוגיות שלנו. "אבל אני צריך לטוס. אני הולך לאימון."

דייוויד אף פעם לא מתאמן. יש לו מינוי חודשי למכון כושר, ולפי דעתי במשך שנתיים וחצי הוא השתמש בו אולי פעמיים. הוא רזה מטבעו, ולפעמים יוצא לריצה בסופי שבוע. יש לנו הרבה ויכוחים בעניין ההוצאה המיותרת הזאת, אז אני לא מעלה את הנושא הבוקר. אני לא רוצה שמשהו יעמוד בדרכנו היום, כל שכן לא בשעה מוקדמת כל כך.

"בטח," אני אומרת. "אני הולכת להתכונן."

"אבל עוד יש לך זמן." דייוויד מצמיד אותי אליו ותוחב את כף ידו לצווארון החלוק שלי. אני מניחה לה להישאר שם למשך דקה אחת, שתיים, שלוש, ארבע...

"חשבתי שאתה מאחר. ואני לא יכולה לאבד את הריכוז."

הוא מהנהן. ומנשק אותי. הוא מבין. "אם ככה, אנחנו מכפילים הלילה," הוא אומר.

"אל תאיים עליי." אני צובטת את שרירי הזרועות שלו.

הטלפון הנייד שלי מצלצל בחדר השינה על ארונית הלילה, שם השארתי אותו מחובר למטען. אני הולכת לעבר הצלצול. את הצג ממלאת תמונה של אלילה שיקְסה כחולת עיניים ובלונדינית, שמוציאה לשון למצלמה. בלה. אני מופתעת. חברתי הטובה ביותר לא מתעוררת לפני הצהריים, אם בילתה כל הלילה. "בוקר טוב," אני אומרת לה. "איפה את? לא בניו יורק."

היא מפהקת. אני מדמיינת אותה מתמתחת על איזו מרפסת הצופה לים, עטופה בקימונו משי.

"לא בניו יורק. בפריז," היא אומרת.

טוב, זה מסביר את יכולתה לדבר בשעה כזאת. "חשבתי שאת נוסעת לשם הערב." פרטי הטיסה שלה שמורים אצלי בטלפון:57 UA. יוצאת מניוארק בשעה 18:40.

"טסתי מוקדם יותר," היא אומרת. "אבא רצה שנאכל יחד ארוחת ערב היום. בטח בשביל ללכלך על אמא." היא משתתקת, ואני שומעת אותה מתעטשת. "מה את עושה היום?"

היא יודעת מה עומד לקרות הערב? אני מניחה שדייוויד היה מספר לה, אבל גם היא גרועה בשמירת סודות — ובמיוחד ממני.

"יום גדול בעבודה ואחריה אנחנו יוצאים לארוחת ערב."

"נכון. ארוחת ערב," היא אומרת. היא יודעת, בוודאות.

אני מעבירה את הטלפון לרמקול ומנערת את שערותיי. יידרשו לי שבע דקות לעשות פן. אני מציצה בשעון: 8:57. יש לי עוד המון זמן. הריאיון יתקיים רק באחת־עשרה.

"לפני שלוש שעות כמעט ניסיתי להתקשר אלייך."

"טוב, זה היה יוצא ממש מוקדם."

"ולמרות זאת את היית עונה," היא אומרת. "פסיכית."

בלה יודעת שאני משאירה את הטלפון דולק כל הלילה.

בלה ואני החברות הכי טובות מאז גיל שבע. אני ילדה יהודייה מבית טוב בפרוור מיין ליין של פילדלפיה. היא נסיכה ממוצא צרפתי־איטלקי שהוריה חגגו את יום הולדתה השלושה־עשר במסיבה גדולה ששמה בכיס הקטן כל חגיגת בת־מצווה. בלה מפונקת, הפכפכה ושופעת קסם. ולא רק אני מוקסמת ממנה. בכל מקום שאליו היא הולכת — אנשים נופלים לרגליה. קל לאהוב אותה, והיא מחזירה אהבה בחופשיות. אבל היא גם שברירית. מעל רגשותיה מתוח קרום דק כל כך שתמיד מאיים להיקרע.

חשבון הבנק של הוריה שמן ונגיש עבורה, אבל זמנם ותשומת ליבם ניתנים לה בצמצום. בילדותנו היא גרה למעשה בבית שלי. כך ששתינו תמיד היינו יחד.

"בֶּלס, אני צריכה לסיים. הריאיון שלי מתקיים היום."

"נכון! בווצ׳מן!"

"ווכטל."

"מה את מתכוונת ללבוש?"

"חליפה שחורה, מן הסתם. אני תמיד לובשת חליפה שחורה." במחשבותיי אני כבר מפשפשת בארון שלי, אם כי בחרתי את החליפה מיד אחרי שהתקשרו אליי.

"ממש מרגש," היא אומרת ביובש, ואני מדמיינת אותה מקמטת את אפה הקטן הסולד כאילו הריחה כרגע משהו מגעיל.

"מתי את חוזרת?" אני שואלת.

"כנראה ביום שלישי," היא אומרת. "אבל אני לא בטוחה. יכול להיות שרנלדו ייפגש איתי כאן, ואז ניסע לריוויירה לכמה ימים. קשה להאמין, אבל זה הזמן הכי טוב להיות שם. אין אף אחד בסביבה. כל המקום הוא רק שלך."

רנלדו. לא שמעתי את שמו בזמן האחרון. אני חושבת שהוא היה לפני פרנצ׳סקו, הפסנתרן, ואחרי מרקוס, הקולנוען. בלה תמיד מאוהבת במישהו, תמיד. אבל הרומנים שלה, סוערים ודרמטיים ככל שיהיו, אף פעם לא נמשכים יותר מכמה חודשים. ורק לעיתים נדירות, אם בכלל, היא אומרת על מישהו שהוא החבר שלה. אני חושבת שהאחרון היה כשלמדנו באוניברסיטה. ומה עם ז׳אק?

"תעשי חיים," אני אומרת. "תסמסי לי כשתנחתי שם ותשלחי לי תמונות, במיוחד של רנלדו, בשביל התיעוד שלי, את יודעת."

"כן, אמא."

"אוהבת אותך," אני אומרת.

"אוהבת אותך יותר."

אני מייבשת את השיער בפן ומחליקה אותו מעל המצח ובקצוות במחליק שיער כדי שלא יסתלסל. אני עונדת עגילי פנינה קטנים שקיבלתי במתנה מהוריי לכבוד קבלת התואר הראשון, ואת שעון מובאדו החביב עליי שדייוויד קנה לי כמתנת חנוכה בשנה שעברה. החליפה השחורה שבחרתי, רעננה מהניקוי היבש, תלויה על דלת ארון הבגדים שלי. אני לובשת אותה עם חולצה אדומה־לבנה בעלת צווארון קשירה, לכבוד בלה. פרט קטן שמוסיף ניצוץ, או חיים, כפי שהיא הייתה אומרת.

אני חוזרת למטבח ומסתובבת מעט סביב עצמי. דייוויד לא הראה כל התקדמות בהתלבשות לקראת יציאה. אין ספק שהוא לקח יום חופש היום. "מה דעתך?" אני שואלת אותו.

"התקבלת," הוא אומר. הוא מניח את ידו על מותני ונותן לי נשיקה קטנה על הלחי.

אני מחייכת אליו. "זאת התוכנית," אני אומרת.

*

מעדניית סרג׳ס פחות או יותר ריקה בעשר בבוקר — זה מקום לאנשים בדרכם לעבודה — אז אני מקבלת את הבייגל עם סלט הדג בתוך שתי דקות וארבעים שניות בלבד. אני אוכלת אותו תוך כדי הליכה. לפעמים אני עומדת ליד הדלפק הצמוד לחלון הראווה. אין שם כיסאות גבוהים, אבל בדרך כלל יש שם מקום להניח את התיק שלי.

העיר מקושטת כולה לקראת החגים. פנסי הרחוב דולקים, חלונות הראווה מכוסים כפור. בחוץ מעלה אחת מתחת לאפס, מזג אוויר נעים לפי הסטנדרטים של חורף ניו יורקי. ועדיין לא ירד שלג, כך שההליכה בנעלי עקב קלה יותר. עד כאן הכול בסדר.

אני מגיעה למטה של ווכטל בעשר ארבעים וחמש. הבטן שלי מתחילה לעשות בעיות, ואני משליכה את שארית הבייגל. זהו זה. הדבר שהצבתי לי כמטרה בשש השנים האחרונות. בעצם, זה הדבר שהצבתי לי כמטרה בשמונה־עשרה השנים האחרונות. בכל בחינה פסיכומטרית, בכל שיעור היסטוריה, בכל שעה שלמדתי לקראת הבחינה הפסיכומטרית של המועמדים לבית הספר למשפטים. באינספור הפעמים שעבדתי עד שתיים לפנות בוקר. בכל פעם ששותף במשרד עורכי הדין נתן לי על הראש בגלל משהו שלא עשיתי, בכל פעם ששותף נתן לי על הראש בגלל משהו שכן עשיתי, כל טיפת מאמץ שהשקעתי קידמה אותי והכינה אותי לקראת הרגע הזה.

אני תוחבת לפה חתיכת מסטיק. אני נושמת נשימה עמוקה ונכנסת לבניין.

בית מספר חמישים ואחת ברחוב חמישים ושתיים מערב הוא בניין ענק, אבל אני יודעת מבעד לאיזו דלת בדיוק אני צריכה להיכנס ולאיזה דלפק אבטחה עליי לגשת (הכניסה מרחוב חמישים ושתיים, הדלפק הקדמי מימין). ערכתי בראשי חזרות רבות כל כך על סדר הפעולות הזה, כאילו היה הופעת בלט. תחילה הדלת, לאחר מכן סיבוב, ואז פנייה שמאלה בתנועה חלקה וסדרה של צעדים מהירים. חת־שתיים־שלוש, חת־שתיים־שלוש...

דלת המעלית נפתחת בקומה השלושים ושלוש, ואני עוצרת את נשימתי. אני מרגישה את האנרגיה, כמו עירוי סוכר לווריד, ומביטה סביבי באנשים שנכנסים מבעד לדלתות הזכוכית אל חדרי הישיבות ויוצאים מהן כמו ניצבים בסדרת הטלוויזיה Suits שנשכרו למשך היום — במיוחד בשבילי, שאצפה בהם להנאתי. המקום הזה נמצא בשיא פריחתו. יש לי הרגשה שאפשר להיכנס הנה בכל שעה משעות היום, בכל יום מימות השבוע, וזה מה שרואים. בחצות ליל שבת, בשמונה בְּבוקר יום ראשון; זהו עולם שמתקיים מחוץ לזמן, פועל לפי סדר יום משלו.

זה מה שאני רוצה. זה מה שתמיד רציתי. להיות במקום ששום דבר לא עוצר אותו. להיות מוקפת פעילות בהילוך גבוה, בקצב של גדוּלה.

"מיז כהן?" אישה צעירה מקבלת את פניי במקום שבו אני עומדת. היא לובשת שמלה צמודה של בננה ריפבליק, בלי ז׳קט. מכאן שהיא פקידת קבלה. אני יודעת את זה כי בווכטל כל עורכי הדין נדרשים ללבוש חליפה. "בואי איתי."

"תודה רבה."

היא מובילה אותי סביב הזירה. אני שמה לב לפינות, למשרדים הדחוסים. הכול זכוכית ועץ וכרום. אווירה של כסף. היא מובילה אותי לחדר ישיבות עם שולחן מהגוני ארוך. על השולחן מונחים קנקן זכוכית מלא מים ושלוש כוסות. אני קולטת את פיסת המידע המרומזת אך החושפת הזאת. שני שותפים יראיינו אותי, לא אחד. זה טוב, כמובן, זה בסדר גמור. התכוננתי באופן יסודי ומעמיק. למעשה, אני יכולה לשרטט להם את התוכנית של קומת המשרדים הזאת. אני לגמרי מוכנה.

שתי דקות נמתחות לחמש דקות שנמתחות לעשר. פקידת הקבלה עזבה מזמן. אני שוקלת למזוג לעצמי כוס מים כשהדלת נפתחת ולחדר נכנס מיילס אולדרידג׳. המצטיין של כיתתו בהרווארד. העורך של כתב העת לענייני משפט של ייל. והשותף הבכיר בווכטל. האיש שהוא אגדה נמצא עכשיו איתי באותו החדר. אני נושמת עמוק.

"מיז כהן," הוא אומר. "אני שמח כל כך שיכולת לבוא לפגישה הזאת."

"כמובן, מר אולדרידג׳," אני אומרת. "נעים לי מאוד לפגוש אותך."

הוא מביט בי בהרמת גבות. הרשים אותו שאני יודעת את שמו בלי לפגוש אותו קודם. שלוש נקודות לטובתי.

"נשב?" הוא רומז לי לשבת, ואני מצייתת. הוא מוזג כוס מים לכל אחד מאיתנו. בשלישית הוא לא נוגע. "בואי נתחיל. ספרי לי קצת על עצמך."

אני מדקלמת את התשובות שהכנתי, תרגלתי, ליטשתי ועיצבתי בימים האחרונים. אני באה מפילדלפיה. לאבא היה עסק של תאורה, ועוד לפני שהייתי בת עשר, ישבתי איתו במשרד האחורי ועזרתי לו עם החוזים. כדי למיין ולתייק אותם לשביעות רצוני, הייתי צריכה לעיין בהם קצת, והתאהבתי במבנה המאורגן שלהם, באופן שבו השפה — האמת הטהורה של המילים — הייתה חד־משמעית ולא נתונה למשא ומתן. זה היה כמו שירה, אבל שירה עם תוצאה, עם משמעות מעשית — ועם כוח שיש לו ערך ממשי. כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. למדתי משפטים באוניברסיטת קולומביה וסיימתי בהצטיינות. התמחיתי במשרד התובע המחוזי של דרום מדינת ניו יורק, לפני שהשלמתי עם מה שתמיד ידעתי, וזה שאני רוצה להיות עורכת דין שמתמחה בדיני חברות. שאני רוצה לעסוק במשפט שיש בו סיכונים, דינמיות, תחרותיות בלתי רגילה וכן, גם הזדמנות להרוויח הרבה כסף.

למה?

כי זה מה שנולדתי לעשות, לכך הוכשרתי, וזה מה שהביא אותי היום הנה, למקום שאליו תמיד ידעתי שאגיע. שערי הזהב. המטה שלהם.

אנחנו עוברים על קורות החיים שלי, נקודה אחרי נקודה. אולדרידג׳ יסודי להפתיע, מה שפועל לטובתי, כי זה נותן לי זמן רב יותר לפרט את הישגיי. הוא שואל אותי למה אני חושבת שאתאים להם, לאיזו סביבת עבודה אני נמשכת. אני מספרת לו שברגע שיצאתי מהמעלית וראיתי את כל התנועה האינסופית, את כל הפעילות הקדחתנית, הרגשתי שאני בבית. הוא יודע שאני לא מגזימה ומצחקק.

"זה אגרסיבי," הוא אומר. "ואינסופי, כמו שאת אומרת. רבים מאבדים שליטה."

אני משלבת את כפות ידיי על השולחן. "אני יכולה להבטיח לך," אני אומרת לו. "זה לא יקרה."

ואז הוא שואל אותי את השאלה המפורסמת. השאלה שתמיד מתכוננים אליה כי היא תמיד נשאלת:

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

אני לוקחת אוויר ולאחר מכן נותנת לו את התשובה הניצחת שלי. היא כזאת לא רק מפני שהתאמנתי עליה, מה שבהחלט עשיתי. אלא מפני שהיא האמת. אני יודעת. תמיד ידעתי.

אני אעבוד כאן, בווכטל, כעורכת דין בכירה. מבין עורכי הדין בדרגתי, אהיה הכי מבוקשת בתיקים של רכישות ומיזוגים. כי אני יסודית מאוד ויעילה מאוד; אני כמו סכין מנתחים. אני אהיה מועמדת לשותפה זוטרה.

ומחוץ לשעות העבודה?

אני אהיה נשואה לדייוויד. נגור בשכונת גרמרסי פארק, ליד הפארק. יהיה לנו מטבח שנאהב ושולחן עם מקום שיספיק לשני מחשבים. אנחנו ננפוש בהמפטונס בכל קיץ; ולפעמים ניסע לברקשייר בסופי שבוע. אם לא אצטרך להיות במשרד, כמובן.

אולדרידג׳ שבע רצון. אני מרגישה ששכנעתי אותו. אנחנו לוחצים ידיים. פקידת הקבלה חוזרת, מובילה אותי דרך המשרדים ואל המעלית, שמחזירה אותי לארצם של בני התמותה. הכוס השלישית נועדה רק לבלבל אותי. ניסיון יפה.

אחרי הריאיון אני נוסעת למרכז העיר, לחנות של מותג האופנה רפורמיישן, אחת מחנויות הבגדים החביבות עליי בסוהו. לקחתי יום חופש מהמשרד ועכשיו רק צהריים. הריאיון כבר מאחוריי, ואני יכולה להפנות את תשומת ליבי לערב ולְמה שהוא יביא איתו.

דייוויד אמר לי שהוא הזמין לנו מקום במסעדת היוקרה ריינבּוֹ רוּם, ומיד ידעתי מה המשמעות של זה. דיברנו על אירוסים. ידעתי שזה יקרה השנה, אבל חשבתי שנתארס עוד בקיץ. תקופת החגים מטורפת, והחורף הוא העונה העמוסה ביותר של דייוויד בעבודה. אבל הוא יודע כמה אני אוהבת את העיר המקושטת באורות לכבוד החגים, אז זה יקרה הערב.

"ברוכה הבאה לרפורמיישן," אומרת המוכרת. היא לובשת מכנסיים שחורים רחבים וחולצת גולף לבנה צמודה. "איך אני יכולה לעזור לך?"

"אני מתארסת הערב," אני אומרת לה. "ואני צריכה משהו ללבוש."

למשך חצי שנייה היא נראית נבוכה, ואז פניה מתבהרות. "כמה מרגש!" היא קוראת. "בואי נעיף מבט. על מה חשבת?"

אני לוקחת ערימות של בגדים לתא ההלבשה. חצאיות, שמלות עמוקות מחשוף, וזוג מכנסי קרפ אדומים עם גופייה רפויה תואמת. אני מחליטה למדוד תחילה את התלבושת האדומה, וכשאני לובשת אותה, היא מושלמת. דרמטית אבל עדיין אלגנטית. רצינית אבל עם קריצה קטנה.

אני מביטה בדמותי במראה. אני מושיטה לה את ידי.

היום, אני חושבת. הערב.