בעיניים פקוחות



1

מהפלמ"ח למוסד

אל שש שנותי בראשות המוסד, שבהן יתמקד ספר זה, הגעתי לאחר שירות של כמעט שלושה עשורים בהגנה על ביטחון היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל, תחילה בפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל. אלה היו השנים המעצבות שלי, גם מבחינת הניסיון המבצעי אבל קודם כול, מבחינה ערכית. במהלך שירותי כמג"ד בפלמ"ח, וביתר שאת בשנים הארוכות של הפיקוד בצה"ל, למדתי על בשרי את חשיבותו של המודיעין לכוחות הלוחמים בשדה, ויותר מכך, את הסכנה הגדולה שבחסרונו. אולם מעבר ללקח טקטי או אסטרטגי זה או אחר, השירות הצבאי והביטחוני יצק בי ובחברי אתוס, שעמד למבחן ברגעי התסכול הקשים ביותר שקדמו למלחמת יום הכיפורים, במהלכה ולאחריה.

כמפקד צעיר בפלמ"ח, במהלך קרבות מלחמת השחרור, למדתי על בדידותו של המפקד. הבנתי כמה חשוב לעמוד על שלך גם מול בכירים ממך, אם אתה משוכנע בצדקת דרכך. עם זאת, למדתי גם שלאנשים הנושאים בתפקידים כאלה לא שמורה הפריבילגיה לקום וללכת, גם אם דעתם אינה מתקבלת.

סברתי שאסור לי להפר משמעת בעת חירום. התפטרות לא היתה מן הצעדים שנראו לנו אפשריים בפלמ"ח, באותם ימים של מלחמת השחרור. הפיכת שולחנות ושבירת כיסאות אינן דרכי פעולה כל עוד יש באפשרותי למלא את מחויבותי במסגרת התפקיד שאני משרת בו, לפעול כדי להשפיע. אני סבור שכאן מצוי ההסבר להישארותי בתפקיד — גם כאשר דעתי לא התקבלה והתוצאות הצפויות היו קשות הן מבחינת חיי אדם הן באשר למצבה של המדינה כולה. זו הדרך שנקטו בני דורי ששירתו בפלמ"ח. בפרק זה אנסה להאיר משהו מהאירועים שהשפיעו על עיצובה של אותה דרך ועל המשך דרכי.

קבוצת "מגרש המשחקים"

ב־1925, בהיותי בן תשעה חודשים, עלתה משפחתי מלודז' ארצה. כמו רבים מיהודי לודז' עסק אבי, שמואל משה, בתעשיית הטקסטיל. בעקבות הרפורמות שהנהיג שר האוצר הפולני באותם ימים, ולדיסלב גראבסקי, נפגעה שכבת הביניים היהודית, ואבי ואמי החליטו להגר עם שלושת ילדיהם. דודי, יעקב יעקובוביץ, אחיה של אמי שרה, עלה לישראל קודם, במסגרת העלייה השלישית, והיה חבר קיבוץ גבע. משם עבר לתל אביב והיה אחד מעובדיה הבכירים של חברת החשמל. בהשפעת אמי, כך אני משער, הוחלט שנהגר לארץ ישראל, ואמנם בבואנו קלט אותנו דודי.

אבא, שהיה יהודי שומר מצוות, עבד כעגלון בחברת החשמל והוביל עם שתי סוסותיו עמודי חשמל מתל אביב לפתח תקווה. אימא פתחה מסעדה לפועלים בקרבת חברת החשמל, שזכתה לפופולריות רבה. אחי הבכור, דוד, למד בבית הספר לבנים "אחד העם", שהיה בשעתו מבוקש מאוד, ואף אני נשלחתי לשם בעקבותיו (אגב, המורה שלי היה הסופר יהודה בורלא, שהתקשה להגות את שם המשפחה ז'רז'בסקי, והוא אשר שינה את שם משפחתי לזמיר. בעקבותי שינתה את שמה המשפחה כולה). אחותי ציפורה למדה בבית הספר לבנות "תלפיות". גרנו ברחוב אחד העם, ואת שעות אחר הצהריים בילינו במשחק כדורגל במגרש שהיה בשטח הפתוח שבין כביש יהודה הלוי לגדר המושבה הטמפלרית שרונה, לימים מתחם הקריה בתל אביב. אחד השחקנים היה יצחק רבין, שכבר אז היה מארגן המשחקים, ורק כאשר לא היו גדולים ממני הסכים לצרף אותי.

לאחר שעברנו לרחוב בלפור, מצאתי לי חברים חדשים. את שעות הפנאי בילינו במגרש המשחקים על שם גוגנהיים, שבו נהנינו מהדרכתם המעולה של דב כי־טוב, אחד ממורי בית הספר, והמדריכה שושנה סגל. שם התחנכנו והתגבשנו לקבוצת "מגרש המשחקים", שיחד הלכה לפלמ"ח וכך כונתה גם שם.

בקבוצה היו יהודה אראל, שנודע אחר כך בעבודתו החינוכית ובעיקר בפיתוח תוכנית חילופי הנוער, ושהקדיש את כל חייו לתפקידו כיושב ראש ארגון חברי "ההגנה"; חיים גולדיס, אשר נפל במהלך אבטחת שיירת חולדה, אחת השיירות לירושלים; עמירם בלינקוב, שאביו נמנה עם מייסדי השומר והיה חבר בניל"י. הוא נהרג ב־1946 בהתקפת "ההגנה" על מחנה הכוחות הבריטים בשרונה, שפעלו נגד העלייה לישראל; משה (מוסיק) גדרון, שהיה לימים אלוף בצה"ל, ראש אכ"א וקודם לכן קצין קשר ראשי, ושימש גם כמבקר מערכת הביטחון; פיצ'י (צפורה ברוט) שהתגייסה גם היא לפלמ"ח, עסקה בסיירות והיתה מפקדת מחלקה בבית השיטה; וגדעון בנדל, ספורטאי מחונן, לימים אלוף־משנה בפיקוד צפון שנהרג בתאונת דרכים בעת שירותו.

בשעה שאנחנו שיחקנו וגיבשנו את ערכינו במגרש המשחקים היו הורינו טרודים בגורל משפחותיהם בפולין. כולנו הקשבנו בחרדה לרדיו ועקבנו אחר כותרות העיתונים שהלכו והתקדרו. הדאגה מפני האפשרות שהגרמנים יפרצו למצרים ויגיעו לארץ ישראל הלכה והתגברה. בנסיבות אלה לא התנגדו הורי להתגייסותנו למחתרות אלא ראו בה חובה של ממש, גם אם משום כך השתבשו לימודינו בבית הספר. אחותי התגייסה לאצ"ל, אחי לארגון "ההגנה" ואני לפלמ"ח.

האיום הגרמני הביא את הבריטים, ששלטו בארץ במסגרת המנדט, לעודד אימונים של צעירים יהודים שיוכלו לסייע להם במקרה של פלישה. הבריטים נערכו סביב נמל חיפה, שהיה נמל האספקה לכוחותיהם וגם המקום שממנו יפונו במקרה של תבוסה, מותירים אותנו לגורלנו. שלטונות הצבא הבריטי, שהיו כפופים, כמובן, לשיקולי המערכה של המטה האימפריאלי בלונדון, הסכימו ליוזמה יהודית לגייס את כוחות "ההגנה" למאמץ למלחמה בגרמנים.

המעבר של כוחות המנדט הבריטי ממאבק במחתרות היהודיות להסתייעות בהן לא התבצע בצורה חלקה. היתה הבחנה בין האינטרסים של השלטון המנדטורי, שלו היתה כפופה המשטרה הבריטית, לבין השלטון הצבאי, שהתמקד במלחמה בגרמנים. וכך, בשנת 1942, כשיצאתי, נער בן 17, עם חברי למחנה של הפלמ"ח, נאסרנו בידי הבריטים. באחד הלילות כיתרו אותנו אנשי פי־אל־אף, היחידות המבצעיות של המשטרה הבריטית, שחששו שגרעין מאומן כמו זה שלנו יהיה מטרד בעתיד. זמן קצר לאחר המעצר, בעודנו בשטח, הגיע למקום קפטן אוסטרלי, גער באנשי המשטרה, "מה אתם עושים במחנה שלי?" ופשוט גירש אותם. חופשיים ומוגנים עברנו מבן שמן למשמר העמק, להמשך האימונים.

המפקדים הבריטים ייעדו את כוחותינו לפעולות גרילה בעורפם של הגרמנים. משימתנו העיקרית נועדה להיות חבלה במערכות התחבורה ובמתקנים גרמניים שיוקמו במרחב של ארץ ישראל. לשם כך לא היססו לאמן אותנו בשימוש בחומרי נפץ. למשמר העמק הובאו אדנים של מסילות רכבת שעליהם התאמנו, והיער התמלא מבוקר עד לילה בהדי הפיצוצים. את חומר הנפץ הפלסטי שהתאמנו בו היה עלינו ללוש כמו בצק לפני השימוש. פעולה זו, שנעשתה בידיים, גרמה לחומר לחדור לגוף, ועד היום אני זוכר את כאבי הראש שלנו עקב כך.

כשבועיים לאחר שהגענו למחנה הפלמ"ח, משהובס הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל רומל בצפון אפריקה והאיום על ארץ ישראל הוסר, סיים הפלמ"ח את תפקידו מבחינת הבריטים, והחסות שהעניק לנו הצבא הבריטי הוסרה. שוב לא היה אפשר לחלום על אימוני חבלה באדיבות שלטונות המנדט.

הפלמ"ח היה צריך להחליט על דרכו ואנו, "קבוצת מגרש המשחקים", בתוכו. המסר שהעבירה הנהגת היישוב היה שיש להתגייס לצבא הבריטי כדי להמשיך ולהילחם בגרמניה הנאצית. אז עוד לא ידענו על ממדי השואה, אבל ידענו על סבלם של היהודים בגרמניה ובמזרח אירופה, שיש מלחמה וצריך לתת כתף. שם בחורשת משמר העמק היה עלינו להחליט אם להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים ממקום שנישלח אליו, או להאזין לראשי ארגון "ההגנה", שביקשו להשאיר אותנו בארץ ולהסתמך עלינו בהקמת גוף מגויס שיהיה נכון להיענות להגנה על יישובים בארץ ישראל שייקלעו למצב חירום. במשך שעות שמענו הרצאות בסוגיה מפי ראשי "ההגנה": ישראל גלילי, אליהו גולומב, משה סנה ויצחק שדה. היינו דור שנהג להקשיב, גם כאשר משה סנה היה מרצה במשך ארבע שעות.

באותן הרצאות הודגשה נחיצותה של מסגרת מאורגנת שתעמוד לימין היישוב בארץ. זכור לי היטב משפט נמלץ אחד של יצחק שדה, שבשעתו הגבנו עליו בחיוך: "את הרובה האנגלי נושאים חיילים אנגלים, את הרובה הרוסי נושאים חיילים רוסיים, ומי יישא את הרובה העברי?" גם היום אני משער שמי שיקרא דברים אלה יעלה חיוך על שפתיו, אבל בעיני, ואני חושב שגם בעיני חברי שהחליטו להיענות לקריאה לשאת את הרובה העברי, משפט זה מיצה את הנאומים כולם.

כך החלטנו, חברי קבוצת "מגרש המשחקים", לא לשוב אל הלימודים בבית הספר, לא לחזור הביתה, לא להתגייס לצבא הבריטי, אלא להישאר בפלמ"ח. הורינו הבינו. הם דאגו, אך לא עצרו בעדנו. בהתחלה עוד שאלו מה יעלה בגורל הלימודים בבית הספר, אבל מרגע שהבינו שיש בדעתי להישאר בפלמ"ח, השלימו עם זה והסכמתם היתה בעיני כתמיכה.

הבית לא שימש מקור השראה לדרך שבה הלכתי. עם זאת, הורי היו אנשים סובלניים ומודעים לצורכי הביטחון של הארץ, "ולמה שצביקה לא יעשה זאת". הם חשבו שאהיה קיבוצניק, שכן השירות בפלמ"ח היה במסגרת ההכשרות בקיבוצים, וזה נשא חן בעיניהם. שנים אחדות לפני כן חווה אבי משבר קשה, לאחר שאיבד את כל רכושו כתוצאה מערבות שנתן לחבר. בצומת קשה, זה בחר להגשים את חלומו ולהיעשות חקלאי בארץ ישראל. הוא הצטרף לשלושים ושניים חברים שקיבלו מהקרן הקיימת (קק"ל) קרקע בגבעת שפירא לעיבוד חקלאי ולבניית ביתם. תחילה היה אבא נשאר שם במשך השבוע, עובד בפרדס וישן בבית אימון (לול) לעופות ששכר. בחופשות הייתי נוסע איתו. אבא אמנם היה לחקלאי, אך פרנסה לא ראה מזה. אמי התייחסה אליו בסלחנות, כדרכה, ותמכה בו ודאגה לפרנסת המשפחה באמצעות המכולת שניהלה לבדה.

כעבור זמן, לאחר שקק"ל בנתה שם בתים, זכו שניהם לגור יחד בגבעת שפירא. אהבתו של אבא לבעלי חיים לא ידעה גבול, והוא גידל בחצרו עז, כלב, חתול ותרנגול, והתגאה על שאכלו מאותה צלחת. העז היתה כרוכה אחריו במידה מעוררת פליאה, וכאשר היה שב באוטובוס היתה מזהה אותו ומדלגת לקראתו. אבי חי את חייו מבלי לייחס כל חשיבות לשאלה מה חושבים עליו. נדמה לי שמשהו מזה ירשתי ממנו. במשך השנים הייתי מבקר את הורי כל עת שיכולתי. סובלנותה, מתינותה וחוכמת חייה של אמי חזרו ושימשו אותי בתפקידי השונים, גם אם התפקידים הללו היו שונים מאוד ממה שהתמודדה עמו בחייה. בזקנתה נהגתי לבקרה כמעט מדי יום בשובי מהעבודה. משנפטרה, בגיל תשעים ותשע, נפער חלל בשגרת יומי. אין מה שיחליף את פגישותי איתה. עודני חסר את מבטה וחוכמתה, שספגתי בביקורי אצלה.

כל התקופה בחורשת משמר העמק היתה מלווה בהרצאות ובדיונים ובוויכוחים על שאלות הקיום של העם היהודי בארץ ישראל. לגיבוש הערכי האינטנסיבי הזה היה גם פן מעשי. אנו הנערים קיבלנו בכפיפה אחת חינוך ערכי, אידיאולוגי וצבאי, שתמציתו דאגה לביטחון עם ישראל. הרגשנו, בלי שמץ ציניות, שאנחנו עומסים על גבנו את החובה הזאת.

ממשמר העמק הגענו כקבוצה לקיבוץ עין חרוד, ושם עבדנו כדי לממן את אימונינו וכלכלתנו במסגרת הפלמ"ח. משמע, עמסנו על גבנו, הפעם במובן המילולי ביותר, לא רק את נטל הביטחון אלא גם את תקציב הביטחון. עבדנו קשה. אני סחבתי שקים של זיפזיף ללול כדי שלתרנגולות יהיה די סידן לייצר את קליפת הביצים. כל שק כזה שקל שמונים קילו. לא פשוט להעמיס שמונים קילו על נקודה אחת בגב. בבית לא סחבתי אף פעם שמונים קילו. בני הקיבוץ "העניקו" לנו, הפלמ"חניקים, ולעריקי צבא אנדרס3 היהודים את הזכות לעמוד יום שלם בתוך בור ליצירת קומפוסט מתערובת של פסולת צמחים וזבל בעלי חיים, להעמיס אותו על עגלות ולפזרו בשדות. לתל אביבים כמונו, שקיבלו יבלות על הידיים כשהחזיקו טורייה, זאת היתה קבלת פנים לא מלבבת. היו שנטשו, אבל לנו היתה אמביציה. די מהר למדנו את העבודה ולבסוף אפילו התחרינו בעין חרודים עצמם בטיפול במכבש, משימה שנחשבה מכובדת. בעין חרוד למדנו שאדם נמדד במספר חבילות הקש שהוא קושר, ועמדנו בזה בגבורה.

3 צבא אנדרס כלל כוחות צבא פולני שהיו נאמנים לממשלה הגולה לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים. במסעם מברית המועצות דרך איראן וישראל לעבר החזית באירופה ערקו חיילים יהודים רבים ונשארו בישראל כמעפילים בלתי לגליים. חלקם שהו בקיבוצים. מהם שמענו לראשונה על מה שקורה ליהודים באירופה, אך בתחילה התקשינו להאמין לדבריהם.

אבל העבודה החקלאית היתה רק נדבך אחד בהכשרתנו. לצדה היו הרבה מאוד פעילויות תרבות ואימונים. בלילה אחד היינו הולכים ארבעים קילומטר, למחרת עבדנו כרגיל. אז זה נראה לנו נורמלי. חוץ מזה, כמובן, התאמנו בנשק, עניין קריטי. מהאימונים הללו נצרבה בי עד היום אמירתו של יצחק שדה בנוגע לשיעור הראשון בלימוד השימוש ברובה — "תזכור שאתה צריך להיות בן אדם". ערכים מוסריים כמו טוהר הנשק הוטמעו בנו באופן הישיר והגלוי ביותר כבר בקורס, בכיתה. התבשלנו בזה.

צעדים ראשונים כמפקד

מעין חרוד נשלחתי לקורס מ"כים של "ההגנה" בגבעת עדה. אמרו לי ללכת והלכתי ברצון. בסיומו הדרכתי בקורס זהה, שנפתח במושב קדימה. אחר כך יצאתי לקורס מ"מים, שבו הוכשר דרג המ"פים והמ"גדים העתידיים של הפלמ"ח. בעת שעשיתי את צעדי הראשונים כמפקד עדיין לא היו קורסי מ"כים נפרדים לפלמ"ח. על קורס המ"כים הראשון, שבו השתתפתי כמדריך, פיקד יוסף טבנקין (יוספל'ה). הקורס נערך בשני מקומות במקביל: חלקו בג'וערה, בפיקודו של יצחק רבין, וחלקו ברמת יוחנן, בפיקודו של משה ברכמן. זו היתה הפעם הראשונה שבה למדנו על תהליכי חשיבה צבאית ולימדנו אותם. יוספל'ה טבנקין פיתח את השיטה, שהתבססה על "חיוב ההיגיון" של האויב, וכך היא גם כונתה. היתה זו הפעם הראשונה שבה מישהו העניק למפקד, זוטר ככל שיהיה, הליך של חשיבה שבאמצעותו יוכל לבחור באופן מושכל בדרך הפעולה הדרושה. הליך זה עניינו להתחקות אחר ההיגיון שלפיו יפעל האויב. זהו אמנם כלי בסיסי, טקטי, שהולם את צורכי רמת הכיתה והמחלקה ולא נכון שידריך את חשיבת הדרג העליון בצבא, אבל זו היתה ההתחלה. להערכתי היה זה הקורס החשוב ביותר שהתקיים במסגרת הפלמ"ח אי־פעם, ובו הוכשר סגל המפקדים של מלחמת העצמאות.

מעצר בלטרון

בתום תקופת ההדרכה החלה תקופה של פעולות מבצעיות שונות. השתתפנו, למשל, בהברחת יהודים מסוריה. היינו מגיעים ברכב עד אחד הקיבוצים בצפון, שאליו הובאו היהודים מעבר לגבול, ותפקידנו היה לפזרם בארץ במהירות. באחת הפעולות עצרו הבריטים את כלי הרכב שבו נסענו, והם מצאו בו שק עם חגור, אם כי בלי נשק. כשראו את החגור, הם הניחו שאנחנו החבר'ה שעוסקים בעלייה ב', לקחו אותנו לראש פינה ועצרו אותנו. אנשי פלמ"ח שנודע להם על המעצר ניסו לשחרר אותנו, ותקפו ללא הצלחה את משטרת צפת. זה רק החמיר את מצבנו. בעקבות הניסיון הזה העריכו הבריטים שמדובר באנשי מפתח בניסיונות העלייה. הועברנו לעשרה חודשי מעצר בלטרון.

כאמור, בבית הורי חונכנו באווירה של סובלנות. אני הלכתי לפלמ"ח ואחותי היתה באצ"ל. יצחק שמיר, אז ממפקדי הלח"י, היה מבאי ביתנו. בתקופה שבה נרדף על ידי הבריטים, נהג לגור בדירות מסתור שונות. אחת מהן היתה ביתנו. בעת ההיא עוד היינו ילדים ולא הבנו בדיוק מיהו ולמה הוא מסתתר. בעשרת החודשים שבהם הייתי עצור בלטרון נחשפתי לראשונה למתחים ולשנאות בין היהודים בארץ. בלטרון נכלאו בצריף אחד כל אסירי "ההגנה", ואילו באחרים נכלאו אסירי אצ"ל, ביניהם כאלה שנעצרו בסזון,4 לאחר ש"ההגנה" הסגירה אותם לבריטים. למותר לציין שאסירי הסזון לא קיבלו אותנו בידידות רבה. השנאה שהיתה צבורה בלבותיהם מצאה ביטויה בזריקת אבנים על גגות הצריפים שהתגוררו בהם מנהיגי היישוב — משה שרת, דוד הכהן, יצחק בן אהרון, הרב פישמן ואחרים, שנעצרו ב"שבת השחורה". הדבר פסק רק במסגרת הידברות. כל אחד מאיתנו דיבר על לבות חבריו מארגונו כי יש להפסיק את הפגיעה של יהודים ביהודים. במצוקה שבה היה נתון היישוב היהודי בארץ, רק זה היה חסר. היה לנו גרעין של שיתוף פעולה במסגרת ועדה שפעלה בצורה ממודרת, והשתתפו בה איש לח"י, איש אצ"ל ואני מטעם "ההגנה". תפקידה של הוועדה היה להבטיח שלא יסתנן לשורותינו פרובוקטור. כל מי שנאסר והובא למעצר, היינו מוודאים את זהותו והשתייכותו, איש־איש באמצעות קשריו. אני, למשל, ידעתי מיהם אנשי לח"י ומיהם אנשי אצ"ל. באחת הפעמים הובא לשם גם יצחק שמיר, שהכרתיו, כאמור, מהבית, אבל כיוון שנעצר בזהות בדויה, לא דיברתי איתו כדי שלא ייחשף.

4 סזון הוא הכינוי של המאבק שניהל ארגון "ההגנה" נגד האצ"ל בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, וכלל הסגרת אנשיו לידי הבריטים. המטרה היתה לאלץ את האצ"ל לעצור את פעולותיו נגד כוחות המנדט, בתקופה שבה נקרעו אנשי היישוב בין המאבק בבריטים לבין הרצון להילחם לצדם נגד גרמניה הנאצית.

לאחר ששוחררתי מהמעצר, בתחילת 1947, שקלתי לפרוש ולחזור הביתה. זה היה אחרי חמש שנות פעילות בפלמ"ח, ולא חשבנו אז על מלחמה שתפרוץ בקרוב. כמו רבים בגיל הזה, עדיין לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות באזרחות. ללכת ללמוד? היה עלי להשלים את בחינות הבגרות שהזנחתי עם עזיבת הלימודים. ואם אעבוד, אז במה? יכולתי לעבוד רק בעבודה פיזית שלא היה עמה שכר או עניין רב. מול זה עמד פתאום יגאל אלון, וכשיגאל אלון מחבק אותך, קשה לצאת מזה. נשארתי בפלמ"ח.

על איזה תותחים מדבר בן־גוריון

לנו, בפלמ"ח, היה המעבר ממאורעות נקודתיים למלחמה של ממש הדרגתי, וכמו נגררנו אליו. באותה תקופה היה יצחק רבין מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, אני הייתי סגנו ודני מס היה מ"פ בגדוד. יום אחד קרא יצחק לי ולדני מס והודיע: בעוד יומיים אנחנו הולכים לפגוש את בן־גוריון, הוא רוצה לשמוע מאיתנו על הפלמ"ח. וכך הלכנו יומיים לאחר מכן ברחוב קרן קיימת בתל אביב, היום שדרות בן־גוריון, ועלינו אל הקומה השנייה בביתו. בן־גוריון ישב בחדר לא גדול גדוש ספרים, ליד שולחן כתיבה עמוס מסמכים. במהלך השיחה עמנו רשם לעצמו רשימות בפנקס קטן צהוב בזנב עיפרון. הוא שאל אותנו על הפלמ"ח ואנחנו, בעיקר יצחק רבין, ציינו שהגדוד עוסק בעיקר באבטחת צינור המים בנגב, וסיפרנו קצת על הארגון ואנשיו.

משסיימנו את דברינו החל בן־גוריון לשתף אותנו בהערכותיו לגבי הצפוי ליישוב היהודי בארץ. את עיקר דבריו הקדיש לעימות החזוי, שיכלול פלישה של צבאות ערביים מאומנים ומאורגנים, סכנה שכדי להתמודד איתה יהיה צריך להעמיד מערכת צבאית דומה. הפגישה התקיימה זמן קצר לפני הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, ב־29 בנובמבר 1947, בהתאם לתכנית החלוקה. כולנו הערכנו שבעתיד הלא רחוק אמורים אחרוני הבריטים לצאת מהארץ והמנדט יסתיים. לאכזבתנו, התרשמנו שבן־גוריון לא ראה בפלמ"ח גורם צבאי בעל משקל בעימות הצפוי עם אותם צבאות ערביים סדירים, וחתר לבנות במהירות צבא מקצועי שיתבסס על יוצאי הצבא הבריטי ועל עולים חדשים ששירתו בצבאות סדירים אחרים במלחמת העולם השנייה. הם, הוא האמין בלי לומר זאת במפורש, מאומנים ומיומנים יותר מאיתנו בניהול מערכה בסדר גודל כזה.

יצאנו מהפגישה מבולבלים, שלא לומר נעלבים קמעה. שיערנו שבן־גוריון ידבר איתנו על הפלמ"ח ועל המשימות שיוטלו עליו עם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לא חשבנו שיתייחס אלינו במידה כזו של חוסר אמון. במבט לאחור אני מנחש שהיו לכך סיבות נוספות מלבד הערכה אובייקטיבית של כוחנו. השיחה התקיימה בתקופה שבה התגלעה מחלוקת בנוגע להשקפות על צביונה של המדינה ועתידה המדיני בין מפלגת אחדות העבודה, ובראשה יצחק טבנקין, לבין בן־גוריון, שאמנם נתפס כמנהיג היישוב אבל לא פחות מכך היה מנהיג מפא"י, הגדולה שבמפלגות. אף כי לא נאמר על כך דבר בשיחתנו, אני מאמין שבן־גוריון חשש שאם המחלוקת בנושא עתידה המדיני של מדינת ישראל תובא להכרעת הציבור, הפלמ"ח עלול לסור למשמעתו של הקיבוץ המאוחד, שהיה חלק ממפלגת אחדות העבודה, ולכן התייחס אליו בחשדנות.

אנו, כמובן, לא קיבלנו את דעתו, והוא לא קיבל את דעתנו. כשאני בוחן את האירועים מפרספקטיבה של זמן וניסיון, אני מניח שבן־גוריון ראה לנגד עיניו את המלחמה הצפויה, כפי שהתפתחה מיום 15 במאי 1948, המועד שבו פלשו צבאותיהן של מדינות ערב, ואילו אנחנו ראינו את המצב בשטח. היה זה הפער בין חזונו לבין המציאות שבה חיינו אנו. אינני יודע מה היו הערכותיו של בן־גוריון באשר לתקופה מ־29 בנובמבר 1947, מועד ההחלטה על הקמת מדינה יהודית, עד 15 במאי, מועד עזיבתם של הבריטים. ברור כי הבין את הסכנה הגדולה הגלומה ברגע העזיבה, ולקראתה ביקש להיערך. עם זאת, האם סבר כי עד יומם האחרון בארץ ימלאו הבריטים את תפקידם באבטחת צירי האספקה ומערכות המים והתשתית ובהגנה על היישוב היהודי? אם כן, אין ספק כי טעה. נדמה כי לא העריך נכונה את החשיבות הגורלית של המלחמה שתתנהל עד 15 במאי 1948, כאשר ארגון "ההגנה", והפלמ"ח בראשו, נשאו על שכמם את אבטחת היישוב. אגב, בן־גוריון לא היה היחיד שטעה בהערכת הסכנה. עובדה היא שגם בשדרות הפיקוד של הפלמ"ח לא התכוננו למלחמה כפי שזו התפתחה כבר מ־29 בנובמבר 1947. לא תיכננו מבעוד מועד את אבטחת הכבישים והשליטה על צירי התנועה. המשימה הונחתה עלינו מכורח הנסיבות, נאלצנו ללמוד אותה ב"מסה ומעש" ושילמנו עליה בדם.

על כל פנים, כשיצאנו מבן־גוריון הלכנו לרחוב הירקון, שבו שכן מטה הפלמ"ח, ודיווחנו על תוכן השיחה. אינני זוכר שהדיווח שלנו גרם לאיזה שינוי תפיסה במטה. למיטב ידיעתי, לא התקיימו בפלמ"ח דיונים על היערכות לפלישה של צבאות ערב. בפלמ"ח, כמו במקרים רבים אחרים, המלחמה הצפויה תוכננה כהמשכה של "המלחמה הקודמת" — כלומר נערכו למאורעות מעין אלה שהיו בארץ במהלך המרד הערבי בשנים 1939-1936.

עד מהרה התחוור לכולנו שהערבים אינם מתכוונים לחכות עד ליציאת הבריטים מהארץ וגם לא לפלישת צבאות ערב. בעימות שהחל מיד עם הכרזת האו"ם על החלוקה הם נקטו פעולות שתכליתן ניתוקה של ירושלים מאזור השפלה והרעבתה עד כניעתה. אותה שיטה שימשה אותם גם נגד יישובים יהודיים אחרים שהאספקה אליהם היתה תלויה בכביש בודד. המשימה של אבטחת השיירות לירושלים וממנה הועמדה לפתע בראש סדר העדיפויות של יחידות הפלמ"ח במרכז הארץ.

"תעשה מה שאתה יכול"

ב־30 בנובמבר 1947 כוסו המשוריינים של המשטרה הבריטית בירושלים בזרי פרחים שהניחו תושבי העיר. החגיגה נמשכה זמן קצר מאוד. ב־2 בדצמבר 1947 התרחש פוגרום במרכז המסחרי ברחוב ממילא בירושלים. המון ערבי בזז חנויות ובתי מסחר יהודיים והעלה אותם באש. "ההגנה" לא הצליחה למנוע את הביזה, וכמוה כשלה גם המשטרה הבריטית. למחרת נקראתי למטה הפלמ"ח בשדרות רוטשילד בתל אביב. הייתי אז סגן מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח. יצחק רבין, שהיה באותה עת קצין המבצעים של הפלמ"ח, יצא מחדר הישיבות ואמר לי:

"אתה יודע את אשר קורה בארץ. הגדוד השני יישאר בנגב, אבל אתה, צביקה, עולה לירושלים עם יהושע גלוברמן, חבר המטה הכללי של ארגון 'ההגנה', שנשלח לדון עם מפקד מחוז ירושלים בהיערכות המחוז. סע לירושלים, תארגן את אנשי הפלמ"ח. עליך לסייע למפקד המחוז בכל דרך שתוכל עם מה שיש לך. לפקודתך פלוגה ח' והרזרבה הירושלמית."

הרזרבה היתה מערך המילואים של הפלמ"ח. ההתנדבות לשירות בפלמ"ח נמשכה שנתיים, ובסיומן היה הלוחם יכול להשתחרר ולהיכנס למערך המילואים — הרזרבה — שהתארגן בפלוגות מרחביות. בירושלים כללה הרזרבה את בני העיר וגם סטודנטים יוצאי פלמ"ח שעלו ללמוד באוניברסיטה. הרזרבה הירושלמית מנתה כמאה ועשרים גברים ונשים. בהגיעי לירושלים לעת ערב פגשתי את חברי הרזרבה במסעדה הקואופרטיבית ברחוב הפועלים. הנשיקות ולחיצות הידיים פינו עד מהרה את מקומן לדאגות השעה. לא נדרשו דברי הקדמה או הסבר. כולנו ידענו את מצבה החמור של ירושלים. ידענו גם כי כושרה להתגונן יקבע לא רק את גורלה, אלא גם את עתידה של המדינה היהודית שבדרך. "המשימה המוטלת עליכם," אמרתי לפקודי החדשים, "היא לאבטח את התחבורה מתוך כלי הרכב בדרכם לירושלים ובשובם לשפלה. אנו מכירים את כביש שער הגיא כנוסעים, אך אבטחת תחבורה בכביש היא מסכת שלא הכרנו. נבצע את המוטל עלינו. נלמד, נשפר ונעשה כמיטב יכולתנו."

נפגשנו ביום שישי וביום ראשון התחלנו ללוות שיירות, לא פעם תחת אש. היישוב לא מיהר להבין שמדובר במלחמה. ירו עלינו, אבל המשכנו להוביל מתל אביב לירושלים גם פסנתרים. עברו שבועות אחדים עד שהיישוב נוכח בחומרת המצב והבין שבעת הזאת עלינו להתרכז בהבאת מזון, אספקה, גדרות תיל ונשק לירושלים ולא להעלות "פסנתרים". אנחנו הבנו זאת מהר מאוד, כיוון שירו עלינו. אנשים נפגעו, אנשים נהרגו. אבל קשה לומר שירושלים התנערה מהשגרה במהלך אותם שבועות ראשונים של פעולות האיבה.

ירושלים היתה נתונה בעת ההיא בשלטון מנדטורי עם משטרה בריטית שלא אהדה את היישוב היהודי בגלל העימות המתמיד עם ארגוני האצ"ל והלח"י, ובמידה מסוימת גם עם ארגון "ההגנה". רקע זה הקשה עלינו בפעולות ההתארגנות. למשל, משרד הגדוד היה במשרד פרטי שפינה לנו חדר, ואת המסמכים המעטים של הגדוד, שכללו שמות וכתובות, נדרשנו להסליק (להחביא), כי באווירה ששררה בירושלים המשרד היה עלול להיות יעד לחיפוש בריטי של מסמכים ואפילו יעד למעצר האנשים שעבדו בו. חמור מכל הדברים האלה היה הקושי בנשיאת נשק (אקדחים). היו מקרים שנשק הוחרם למרות מחאת הנוסעים שעליהם הגנו הפלמ"חניקים. הבריטים התעלמו לחלוטין מתפקידם בנושא הביטחון בארץ ישראל, והותירו לטרור הערבי חופש פעולה. לא פעם אף סייעו בידו. זכור לי מקרה שבו שיירה נסעה מתל אביב לירושלים, ולפני אבו גוש התאמצו רכביה לפתח מהירות מקסימלית, שכן גם זו היתה חיונית לאבטחה. משוריינים בריטים עצרו את הרכב בראש השיירה ובכך צופפו אותה. כשהשיירה היתה במעלה הקסטל נפתחה אש מהצד המערבי. לא היתה לבריטים כל סיבה לצופף את השיירה, אלא כדי לעשותה מטרה טובה יותר לערבים. המשוריינים הבריטים שעיכבו אותה לא טרחו לעלות עם השיירה במעלה הקסטל אלא המשיכו לדרכם.

מוסד ליווי השיירות התחיל באופן מאולתר וכמעט אקראי. כששמעו הנהגים שהפלמ"ח מאבטח את האספקה לירושלים הם חיפשו אותנו מיוזמתם. כך זה התחיל. איש לא הוציא הוראה מסודרת שמעתה נוסעים איתנו.

איך מתארגנים בתוך יומיים לאבטחת השיירות? מהר. פלוגה ח' ישבה בקריית ענבים, לפיכך הוטלה המשימה של אבטחת השיירות מהשפלה לירושלים ובחזרה על ה"פורמנים", עיקר הכוח ברזרבה הירושלמית בפיקודו של יעקב (ז'ק) צביה. הם נקראו כך משום שמשרדם היה חדרו של מר פורמן באגף קרן היסוד שבבניין המוסדות. כיוון שלא היו לנו שום סידורי מנהלה, הפורמנים קיבלו את כל צורכיהם ממשפחותיהם: ישנו, אכלו והתלבשו בבית. כך לא היה צורך במחנה.

מחיילי הרזרבה ולוחמי פלוגה ח' הוקם הגדוד השישי, ויגאל אלון מינה אותי למפקדו. הייתי אז בן עשרים ושלוש. עד היום אני מתפעל מגבורתם של מלווי השיירות. בנסיעות איתם חוויתי על בשרי את התנאים הקשים, את האומץ ואת התושייה. הבחורים היו מחפשים משאיות שמטענן חסין לכדורים, ואם לא נמצא כזה, היו בונים לעצמם עמדות ממה שהיה — שקי בצל או כל ציוד אחר — שישמשו לפחות "מחסה מראייה", כפי שכינינו זאת.

איבדנו חברים רבים בשיירות ההן, אך מעולם לא נתקלנו במצב שבו אנשים לא הגיעו בבוקר למלא את משימתם. זה היה החינוך שלנו. ההורים ידעו על כל מי שנהרג או נפצע, ואף על פי כן לא מנעו מילדיהם לצאת למשימתם. כך זה נמשך, והם נסעו ונסעו ונסעו. בעיני זו התנהגות הרואית.

למטה הפלמ"ח לא היתה תמונה של המערכה, ולא היתה בידו דרך לסייע. למשל, הייתי מקבל דף מהמודיעין כי כך וכך ערבים נמצאים בבית מחסיר וביישובים אחרים, ובהמשך נאמר: תאבטח את הדרך, את השיטה תבחר בעצמך...

אין לי טענות לאיש, מה כבר יכלו להגיד, חוץ מאשר "תעשה מה שאתה יכול". לכל אחד מאיתנו אמרו "תעשה מה שאתה יכול", ועשינו מה שיכולנו. אני הבנתי שמטה הפלמ"ח הוא הגוף האדמיניסטרטיבי שיעזור לי להתארגן. לקבל אנשים, לקבל נשק. אבל הם אינם מסוגלים לעזור לי מבצעית, כי הם לא יודעים מה קורה מבצעית. הסעיף היחיד שהתייחס ללוגיסטיקה בפקודה שקיבל הגדוד השישי מיצחק רבין ציין שתיקי עזרה ראשונה נקבל ב"מגן דוד אדום". כך התנהלו הדברים בדצמבר 1947. אבל אנחנו לא חיפשנו מחדלים, חיפשנו דרכים לבצע את מה שהוטל עלינו.

אבטחת השיירות התבצעה מתוך כלי הרכב, ובאותה עת פלוגה ח' תפסה את המשלטים מצדו הצפוני־מזרחי של הכביש. ה"פורמנים" נסעו בתוך מכוניות המשא ובמכוניות הליווי. פלוגה ח' נקטה גם פעולות תגמול נגד הכפרים שמהם נורו השיירות שלנו. בלילה היו חודרות כיתה או שתיים של הפלוגה מנווה אילן לשולי הכפרים ומפוצצות בתים באמצעות מטענים מאולתרים. הכוונה היתה להוכיח בדרך זו לכפריים שפעולות נגדנו יזכו לתגובה מכאיבה. זו היתה גם השיטה שבה פעלה פלוגת "זהבי" בפיקודו של נחום אריאלי מהגדוד החמישי, שהיתה שותפה נאמנה לפורמנים באבטחת התחבורה לירושלים ובחזרה. "זהבי", ה"פורמנים" ופלוגה ח' היו האחראים העיקריים לאספקת מזון וציוד לירושלים הבירה. במהלך ארבעה חודשים, מדצמבר 1947 עד מרס 1948, ליווינו 10,838 טון אספקה לירושלים, שענו על תשעים אחוז מצרכיה.

חשנו שהמלחמה על הדרכים עתידה להסתיים רע מאוד. מדי יום היו לנו אבדות, ולא היתה לנו תשובה. היינו מודעים לכך שאל ירושלים מוביל כביש אחד, אבל גם האויב ידע זאת. כך התייחסנו לדרכי הגישה באותה חרדה שבה אנו מתייחסים היום למפלס מי הכינרת. לא רק אנחנו, המג"דים. כל החיילים היו מודעים לקדושת המשימה. בני מהרשק אמר על חטיבת הראל, שאליה השתייכנו, שהיא החטיבה היחידה בעולם שרוחב החזית שלה היה כרוחב הכביש לירושלים. כל מה שהיא עשתה מסביב נועד להבטיח שהכביש הזה יישאר בשליטתנו. זה חדר לעצמותינו. לא אחת נשאלתי אם לא חשנו מרירות על כך שבשעה שאנו סבלנו בהרים, אחרים נהנו מהחיים. טוב, לעתים היינו עוצרים ברחובות, בקפולסקי, ואוכלים תות שדה בשמנת. אחר כך היינו חוזרים לירושלים הרעבה. הצטערנו שלא יכולנו לקחת את קפולסקי איתנו, אבל זו היתה החוויה, בין שני העולמות. לא היתה מרירות. לא שאלנו למה לא נקבל לוחמים ונשק לפחות כמו שיש לגדוד אחר בפלמ"ח, או איך נבצע משימה שאין ממי ללמוד כיצד לבצעה.

בספרו תשעה קבין1 כותב יצחק לוי ('לויצה'), סגן מפקד מחוז ירושלים:

היה זה אחד הפרקים ההרואיים ביותר במלחמת השחרור שבו הוכיחו לוחמי הפלמ"ח והחי"ש5 רוח הקרבה ומסירות למופת בלוותם יום יום את השיירות בהגינם עליהן כשהם חשופים לאש.

5 חי"ש — ראשי תיבות של חיל שדה שפעל במסגרת ארגון "ההגנה". חלק מלוחמי "ההגנה", שלא היו מגויסים באופן מלא כמו יחידות הפלמ"ח.

בחודשים ראשונים אלה נהרגו שבעים ושלושה מחברינו ותשעים ושישה נפצעו. עשינו עד כלות את אשר הוטל עלינו.

בהתארגנות במהלך ההפוגה הראשונה נתקלתי במפקד שגישתו עוצבה בצבא אחר ובוודאי לא בפלמ"ח. המפגש הזה נחרת בזיכרוני והמחיש לי יותר מכול את האופן הייחודי שבו התייחסנו לתפקידנו. ביני לבינו התגלעו חילוקי דעות על הדרך שבה יש לנצל את הזמן עד לפעולה הקרובה לשם הכשרת היחידה שלנו לתפקידה. אחרי ששמעתי את הצעתו, שעיקרה תרגולי משמעת, אמרתי: "אני חושב שבנסיבות האלה צריך לתת עדיפות לתרגול לקראת ההתקפה הצפויה ולא לתרגילי סדר." על כך השיב לי: "לא משלמים לך בשביל לחשוב." נראה שזה היה מטבע לשון מקובל בצבא שבו שירת לפני צה"ל. לא טרחתי להסביר לו שבשש שנות שירותי בפלמ"ח לא שילמו לי כלל, והדבר היחיד שנדרשתי לעשות הוא לחשוב. הבנתי כי אדם זה אינו ראוי להיות מפקדי, ואכן הוא לא היה.

בחודש אפריל נחסם הכביש לירושלים בסוללות אדמה וסלעים. פתיחתו ופינוי השטחים שמהם תקפו הערבים את השיירות התבצעו במסגרת מבצע "נחשון". המבצע כלל השתלטות על שני צדי הכביש בבאב אל־ואד וכיבוש כפרים שתושביהם חסמו אותו ולחמו בתנועת השיירות. מבצע "נחשון" חרץ את גורלה של ירושלים לחסד, והאספקה החלה להגיע לעיר ברמת ביטחון גבוהה לאין שיעור.

עשרים וארבע שנים לאחר תום הקרבות בא לביתי בצהלה מי שהיה מח"ט הראל, יוסף טבנקין, כנראה לצורך איסוף חומר לספר. טבנקין שאל שורת שאלות שמהן השתמעה השאלה הגדולה: מדוע ביצעתם את המשימה בתנאים ששררו? ובשפה פחות מנומסת: למה לא הפכת שולחנות? למה לא סירבת?

השבתי לו בשלוש מילים, שרשמתי אותן לאחר זמן גם על הפתק שהכנתי לדברים שאמרתי ביום השלושים למותו: "אין לי תשובה ולא היתה לי תשובה זולת האחריות, הצייתנות והתמימות".

נפילת הל"ה

שבועות אחדים לפני פתיחת המלחמה, עוד בתוקף תפקידי כסגן מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, זומנתי לסיור ולדיון של צוות מהמטה הכללי של "ההגנה", בהשתתפותם של יגאל ידין, אז קצין המבצעים ואנשי מחוז ירושלים. הכוונה היתה לבחון את כושר עמידתו של גוש עציון, על ארבעת יישוביו, נוכח המאורעות הצפויים. מטה הארגון למד את חולשותיו של הגוש, אבל לדאבון לב, נראה שהספיק לשפר מעט מאוד עד ההתקפה.

ארבעת יישובי גוש עציון לא היו מאורגנים משום בחינה להגן על עצמם. היה בהם מחסור בכלי נשק, היישובים היו מרוחקים זה מזה באופן שמנע מאנשיהם לצאת אלה לעזרת אלה, הכביש היחיד המחבר בין ירושלים לגוש עבר דרך יישובים עוינים (בית לחם, בית ג'אלה). עם זאת, הוחלט לא לפנותם, בהתאם להחלטה אסטרטגית פוליטית גורפת שלפיה אין מפנים יישובים, פרט לפינוי נשים וילדים במצבי חירום. החשיבות הרבה שייחסו ליישובי גוש עציון התבססה על התפיסה שהגוש מהווה מעין מוצב קדמי לירושלים, שתפקידו לשלוט על הדרך מחברון כך שימנע תנועת ערבים מהאזור אל ירושלים עצמה. לתפיסתו של יגאל ידין, ההגנה על הגוש היתה חלק מהמלחמה על ירושלים.

ההתקפה הגדולה על גוש עציון, ב־14 בינואר 1948, שבה השתתפו כעשרת אלפים ערבים, חרגה בהרבה מכושרו של הגוש להגן על עצמו. התקפה זו נבלמה בידי התקפת נגד נועזת של מחלקת הפלמ"ח בפיקודו של אריה טפר, אשר נשלחה לכפר עציון כחלק מחובת התגבור של הגוש. לאחר ההתקפה הופעל לחץ כבד מאוד על מחוז ירושלים ועל ארגון "ההגנה" להעביר סיוע מיידי לקראת ההתקפה החוזרת הצפויה למחרת. במקום לפַנות את הגוש הוחלט לתגברו במיטב האנשים והנשק שניתן להעביר.

לאור הצלחתה של מחלקת הפלמ"ח בהדיפת ההתקפה הראשונה נדרש הגדוד השישי לשלוח מחלקה לתגבור. למשימה נשלחו שמונה־עשר חיילים מפלוגה ח' של הגדוד השישי. חיילי אותה פלוגה הכירו היטב את הדרך מהר־טוב לכפר עציון, כיוון שהרבו לקיים תרגילים וסיורים באזור, האחרון שבהם שבועות אחדים קודם לכן. היו אלה הטובים שבלוחמינו, והעברתם לתגבור פגעה ביכולתו של הגדוד השישי לאבטח את התחבורה והאספקה לירושלים. שבעה־עשר לוחמים נוספים נשלחו מחי"ש ירושלים.

הכוח שהיה אמור לצאת מהר־טוב התעכב בשל איחור בהגעת כלי הנשק. בפני מפקדיו, בראשותו של סגני בפיקוד על הגדוד השישי, דני מס, ניצבה התלבטות קשה — לדחות את היציאה ללילה שלאחר מכן, או לצאת בכל זאת באיחור ולהסתכן בחשיפת הכוח באור יום. מפקד אזור הר־טוב ניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם ירושלים וקריית ענבים, כדי לדווח שהכוח יצא באיחור. אינני יודע מה היו שיקוליו של דני, שהחליט בסופו של דבר לצאת לדרך, אך קרוב לוודאי שהחשש לגורלו של הגוש בהתקפה הצפויה למחרת, בהיעדר התגבורת בפיקודו, הוא שהכריע.

התוצאה היתה הרת אסון. ב־16 בינואר 1948 נפלו שלושים וחמישה הלוחמים הללו, בהם דני, בדרכם אל הגוש. הוכינו בהלם. מזכירת הגדוד, אביבה קפלן, סיפרה שלא הבינה איך יכולתי להמשיך הלאה. אבל לא היתה בררה. נשכנו שפתיים והמשכנו.

בני הבכור דניאל נקרא על שם דני מס. כשעוזי נרקיס החליף את דני בפיקוד על גוש עציון, נתן לו דני את הכיפה שחבש כמפקד הגוש, כדי שיחבוש אותה בכניסתו לחדר האוכל ולבית הכנסת. כעבור שנים, כאשר חגגנו בבאר שבע את טקס הבר־מצווה של בני הבכור, בהיותי אלוף פיקוד הדרום, הניח עוזי על ראשו של דני את הכיפה, וזו נשמרה אצלו כל השנים. מאז הוא חוזר וחובש אותה בעתות החשובות לו מאוד. קודם חתונתו שנערכה בעת לימודיו בסן פרנסיסקו שאלו הוריה של דבי, כלתנו, אם ירצה שיביאו איתם דבר מה בדרכם מהארץ לטקס. "את הכיפה של דני מס," השיב להם. השנה, בטקס האזכרה לחללי צה"ל בבית הקברות בקיבוץ חולדה, עמדתי ליד קברו של חיים גולדיס, חברי מילדות ומקבוצת "מגרש המשחקים". אפרת, שותפתי לכתיבה, שהגיעה עם בני דני לבית הקברות, שאלה אותו אם קרא בספרו של אבא את הסיפור על הכיפה. דני הצביע על הכיפה שלראשו, "זאת הכיפה."

בחלוף החודשים הראשונים למלחמה, ביוני 1948, נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. ארבעת השבועות הללו היו הזדמנות נדירה להתפנות רגע לענייני האישיים. נישאתי לרנה סדובסקי, פלמ"חניקית ששירתה ברזרבה הירושלמית, נטלה חלק בליווי השיירות ולאחר מכן שימשה קצינת הסעד של הגדוד השישי. במסגרת זו הקדישה את כל זמנה לטיפול בנפגעי חטיבת הראל ולשמירה על הקשר עם בני משפחותיהם. את רנה פגשתי לראשונה ב־1943. פלוגה ד', שהייתי אחד המ"כים בה, ערכה את מסעה השנתי מבית הערבה למצדה לאורך ים המלח. בהגיענו למצדה עלינו דרך הסוללה הרומית שנבנתה במערב. שביל הנחש לא היה ידוע לנו בעת ההיא. בשעות הלילה המוקדמות העיר אותי מפקד הפלוגה ואמר: "קח ארבעה־חמישה אנשים מהכיתה שלך, רדו ממצדה דרך הסוללה ומשם לים המלח. ארבעה פלמ"חניקים שסיימו קורס לספורט של הפלמ"ח יגיעו בסירה של מפעלי ים המלח עד האזור של מצדה. הדליקו מדורה לסמן את מקומכם, וכשהם יגיעו אליכם לחוף לוו אותם למצדה. הם לא מכירים את הדרך." לא התלהבתי מהמשימה, אבל משנגזר עלי, התכוננתי. גייסתי את חברי לכיתה, ויחד ירדנו למטה, הבערנו מדורה וחיכינו. אם אינני טועה, בחצות הגיעה הסירה, ולמיטב זיכרוני היו בה פל"מחניק ושתי פלמ"חניקיות. אחת מהן היתה רנה סדובסקי.

לימים נהגה רנה לעלות במסגרת תפקידה לבית החולים הדסה שעל הר הצופים כדי לבקר את פצועי הגדוד השישי וחטיבת הראל המאושפזים שם. בית החולים היה בשטח מפורז והנסיעה אליו היתה בשיירה מאובטחת, על פי ההסכם עם המשטרה הבריטית. בבוקרו של 13 באפריל, פסח, כאשר רנה התכוננה כדרכה לבקר בהדסה, הודיעה לה מזכירתי, אביבה קפלן, כי באותו היום ממש אעלה לירושלים בשיירה של הגדוד החמישי. רנה החליטה אפוא לדחות למחרת את הצטרפותה לשיירת הר הצופים. היתה זו החלטה גורלית: שיירה זו להדסה הותקפה בדרכה לבית החולים ורבים מנוסעיה נרצחו. אבא של רנה, פרופסור סדובסקי, שידע על כוונתה של רנה לעלות בשיירה להדסה, יצא לבית החולים לזיהוי החללים. אבל רנה לא היתה ביניהם. למרבה המזל, היא המתינה לי בביתה.

לטקס החתונה שלנו הבאתי את אמה בג'יפ מירושלים. אביה לא הגיע, הוא חש כי כרופא עליו להישאר בעיר למלא את תפקידו בבית החולים. הנישואים נערכו על שביל הליכה מרוצף שהוביל לבית הורי, ומי שאירגן את החופה היה דוד מנחם, אביו של חיים בר־לב וידיד המשפחה, שהיה יהודי שומר מצוות.

פירוק הפלמ"ח

עם פירוק הפלמ"ח ב־7 בנובמבר 1948 עמדתי בצומת דרכים. ושוב בחרתי להמשיך את העשייה בתחום ביטחון המדינה במסגרת צה"ל.

לא היתה זו החלטה קלה. פגישת סגל הפיקוד של הפלמ"ח עם בן־גוריון בקיבוץ נען, בספטמבר, שבמהלכה הודיע על כוונתו לפרק את הפלמ"ח כחטיבה עצמאית, היתה טראומטית לכולנו. גם לאלה שחשבו שלמדינת ישראל צריך להיות צבא אחד עם פיקוד אחד. נפגענו מהאופן שבו הדבר נעשה, מהסגנון, מהניכור שהפגין כלפינו בן־גוריון. אנחנו סברנו שעדיין יש לפלמ"ח מה לתרום לצבא גם בתחום האידיאולוגי. האמנו, למשל, שאין ארגון מתאים מהפלמ"ח לטפל במסגרת של הנח"ל, שהוא בעצם המשך המסורת הפלמ"חאית. בסירובו, כאילו התכחש בן־גוריון לתרומת הפלמ"ח לקשר שבין ההתיישבות למשימות הביטחוניות, תרומה שהתבטאה באופן מובהק במהלך המלחמה. אווירת הפגישה בנען יצרה בנו את ההרגשה שהכיוון הזה שהצענו עומד בסתירה לגיבוש הצבא לפי תפיסתו של בן־גוריון. לאחר הפגישה החליטו רבים מסגל מפקדי הפלמ"ח שבאו מתנועות ההתיישבות לעזוב את הצבא. ביקשנו שיישארו, כי על תרומתם אסור לוותר, אבל הם עמדו על שלהם. כאב לנו שחברים בולטים כמו מולה כהן, נחום שריג, יוספ'לה טבנקין, אליהו סלע (רעננה), עזבו במרירות.

כביטוי למורת הרוח מהסיכום שהושג במפגש עם בן־גוריון בנען הוחלט על מצעד של אנשי הפלמ"ח. אנו, שנשארנו בשירות, החלטנו להשתתף במצעד, אף שהדבר נאסר עלינו בהוראת מנהל הסגל. זו לא היתה הפגנה של חוסר אמון בצה"ל, אלא מחוות פרידה מחברינו, המפקדים שפרשו. ההפגנה יצאה מהקולנוע הפתוח בגן רנה בתל אביב. צעדנו בחולצות לבנות. ידענו שיוגשו נגדנו תלונות, בעיקר נגד המפקדים שבינינו. אפילו התקיים משפט. בצה"ל ראו בזה הפרת משמעת וקיבלנו מכתב נזיפה. אני חושב שעל מכתב הנזיפה היה חתום יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון. היה זה בעיני אקט נוקשה וחסר רגישות מצד הפיקוד הבכיר של צה"ל הצעיר, אבל כנראה שככה זה בצבא.

כך או כך, הנזיפה לא הרתיעה אותנו. היינו צעירים, חדורי להט, וידענו שלפנינו תקופה שבה יש לבנות את צה"ל גם אידיאולוגית. חשבנו שיש לנו מה לתרום לסינתזה שבין הפלמ"ח ליוצאי הבריגדה והלוחמים ששירתו בצבאות אחרים, כמו הצבא הרוסי. הפיקוד העליון רצה אותנו. האדם שייחסתי לעמדותיו את החשיבות הרבה ביותר היה יצחק רבין. בעקבות המלחמה שינה הוא עצמו את תוכניותיו ללמוד הנדסת מים ולהקדיש עצמו לבעיית המים בארץ, והחליט להתמסר לעניין המרכזי — ביטחון המדינה. רבין היטיב לבטא את מה שחשנו בדברים שאמר באחת מההתכנסויות של חברי פלמ"ח שבהם נכחתי: "בקרבות על ירושלים גמלה בי ההחלטה להישאר בצבא. אם למדתי מהקרבות פה משהו, עוד פעם לא אהיה שותף לכניסה כזו למלחמה כפי שנכנסנו למלחמת השחרור, איך עם ישראל לא ראה מה יהיה בעתיד, איך לא התכונן לדבר הכי קשה שעמד בו. ולא היתה מלחמה יותר קשה".2 אלה היו המניעים וזה היה הלך הרוח שתרמו גם להישארותי שלי בצבא. משימתי הראשונה היתה הכנה של מג"דים והדרכתם בקורס המג"דים הראשון בצה"ל. היוזמה לקורס זה היתה של אלוף חיים לסקוב, שתרם תרומה חשובה להקמת מוסדות ההדרכה בצה"ל. אנחנו, סגל המג"דים של הפלמ"ח, שאבנו עידוד מהעובדה שתהיה לנו אפשרות לבנות עם חברינו שבאו מרקע אחר את תפיסת המלחמה של צה"ל. עם זאת, לא התחייבנו לשירות ארוך, אלא הקצר ביותר האפשרי — שנה.

הקורס עצמו היה חשוב מאוד לבניין תפיסת הלחימה של הצבא, וכאן נפגשו האסכולות השונות ועברו תהליך שאיפשר לנו להעמיד גם את התפיסות המבצעיות שלנו למבחן. משהצטרפו מפקדים נוספים מהפלמ"ח לסגל המדריכים — בהם משה קלמן, חיים בר־לב ועוזי נרקיס — הוטל עלינו הפלמ"חניקים, שהיינו במחזור קודם, להציג לפניהם את מסגרת התרגילים. לא אשכח כיצד הצגתי בפני המצטרפים החדשים תרגיל שכלל היערכות של גדוד להגנה על צומת סאסא שבגליל. תרגיל זה היה שונה לחלוטין ממה שהכרנו אנחנו בפלמ"ח. תחילה סירבו הפלמ"חניקים לקבל דבר שהוא "לא שלנו", ש"לא אנחנו עשינו", ש"לא אנחנו יצרנו". מתגובתם הראשונית השתמע: "הייתם כאן שלושה פלמ"חניקים, והחבר'ה האלה, הזרים, השתלטו עליכם". בייחוד התגלה חיים בר־לב כבחור עקשן. גם קלמן היה כזה. אבל לאט־לאט, במהלך סדרה של תרגילים, הדברים התקבלו וההתנגדות התפוגגה, הקורס נפתח ללמידה הדדית. ליצחק רבין היה בזה חלק אדיר. יצחק היה ג'ינג'י, כולנו היינו ג'ינג'ים, אבל יצחק התייחד בתכונתו המופלאה להקשיב. זו כנראה דרך העולם, תינוק שנולד, המרפקים שלו מופנים כלפי חוץ, אבל החיים משייפים אותו, ולאט־לאט המרפקים נכנסים פנימה. יצחק רבין, ואחריו אנחנו, עברנו תהליך דומה.

השפעתו של הקורס חרגה מהרמה של קורס למג"דים. לאחד הקורסים הראשונים הצטרפו כחניכים אלופי צה"ל, ובהם ראש אכ"א, מפקד חיל האוויר ואלופי הפיקודים, כולל משה דיין, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום. משנוצר קשר בין סגל המדריכים ובין אלופי צה"ל, נפתח בפנינו מערך תפקידים בצה"ל ועמו התיאבון להמשיך ולשרת. המטה הכללי, ובראשו יגאל ידין ואחריו מרדכי מקלף, לא התייחס אלינו בחשד. להפך, התקבלנו כקצינים רצויים. כולנו התפזרנו לתפקידים שונים אך הקשר בינינו, יוצאי הפלמ"ח, נשמר כל השנים. ניסינו להחזיר לשירות פלמ"חניקים שהחליטו לפרוש בעקבות המפגש עם בן־גוריון בנען. קצת הצלחנו. ראינו בזה שליחות חשובה.

בשנת 1956 חזרתי להשלים את בחינות הבגרות וללמוד באוניברסיטה. בעת ההיא לא היה מקובל לצאת ללימודים, ואם אינני טועה, הייתי הקצין השני שעשה זאת. משה דיין, שהיה הרמטכ"ל, אמר לי: שמע, הלכתי לבן־גוריון, ובן־גוריון אומר, מה הוא צריך ללכת לאוניברסיטה כדי ללמוד? שילך לספרייה. אמרתי למשה דיין: "אני לא בן־גוריון, אני לא יכול ללמוד בספרייה." כשאתה יושב במטכ"ל אתה נחשף לנושאים מקיפים יותר מאלה שבהם עסקת בעבר, והגעתי להכרה שההשכלה הבסיסית שלי חסרה. אנחנו עוסקים באויב במזרח התיכון, והמושגים שלי והידיעה שלי על המזרח התיכון אלמנטריים, אם בכלל. התפקידים בהם אני נושא מחייבים אותי להרחיב את השכלתי. תהום פעורה בין התפקיד שאני ממלא לבין הנתונים שלי וכישורי למלא אותו, להבין אותו וליצוק בו תוכן. בתום כשנתיים סיימתי את לימודי התואר הראשון. האוניברסיטה הציעה לי לנסוע לטורקיה ללימודי תואר שני, ואז לחזור ולהצטרף לסגל המרצים. הייתי כל כך מוקסם מהלימודים שכמעט התפתיתי, אבל החלטתי, בסופו של דבר,"שאביא יותר תועלת למזרח התיכון" בתוך הצבא.

להתכונן למלחמה הבאה ולא לקודמת — מחלקת ההדרכה

תפקידי הראשון כאלוף היה ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד) של צה"ל. בכל תפקידי ייחסתי חשיבות רבה לנושא ההדרכה, ובתפקידי החדש יכולתי לעסוק בה במובנה הרחב ביותר, כמעצבת דפוסי פעולה קריטיים וכאמצעי להחדרת שינויים מהותיים בארגון גדול כצה"ל. ושינויים אלה, גילינו עד מהרה, היו נחוצים מאוד.

יום אחד נכנס לחדרי אלוף־משנה אברשה טמיר, שהיה אז ראש מחלקת תורת לחימה במה"ד ועמו ראש מחלקת מחקר באמ"ן, אלוף־משנה דודיק כרמון, קצין מודיעין מעולה. טמיר אמר: "תשמע, צביקה, יש פה דבר מוזר." "מה מוזר?" שאלתי. הוא השיב: "תראה, יש לנו תצלום אלכסוני של פיק."6

6 פיק היה מוצב סורי מעל עין גב. היום שם המקום אפק או אפיק.

בראשית שנות השישים פעלו המערכים של כל צבאות ערב, הירדנים, הסורים והמצרים, על פי דוקטרינה שהיתה מיוסדת בעיקרה על השיטה של מערב אירופה. אנשיהם השתלמו במערב אירופה. המערך היה מורכב ממתחם פלוגתי או גדודי הבנוי על סיוע הדדי בין מוצביו, וככזה המתחם "לא סבל" חדירה. אם היתה חדירה, נותרו חלק מהכוחות במקומם במתחם כמסייעים באש, וחלק אחר היה אמור לתקוף את הכוחות החודרים. לאחר מכן המצרים והסורים אימצו את הסובייטים כפטרוניהם, גם באספקת הנשק וגם בפיתוח החשיבה הצבאית.

והנה הבחנו בשינויים במוצב פיק שהכרנו: מהמתחם יוצאות שתי תעלות, אחת לדרום ואחת לצפון. דודיק אמר לי: "צביקה, תסתכל, מה זה? אני מסתכל ואומר לו: "דודיק, אולי זו תעלת קשר או משהו דומה?"

הוא הביא שני תצלומים לצורך השוואה ויכולנו לראות בבירור את השינוי בתצלום. אחר כך ראינו גם תעלה בעורף. לא ידענו בדיוק מה תפקידה ודודיק אמר לי: "צביקה, זה לא הכול." הוא הוציא עוד סדרת תצלומי אוויר, ביניהם תצלום אלכסוני של אבו עגילה, שהיה מתחם בחזית המצרית. גם באבו עגילה גילינו היערכות קווית במקום זו המוכרת לנו.

במהלך השיחה עם דודיק כרמון קראנו לשלושה קצינים ממחלקת האימונים במה"ד, שבראשה עמד שלמה להט (צ'יץ). קצינים אלו שירתו בעבר כרבי־סרנים או סגני־אלופים בצבא הפולני ועלו לארץ בשנת 1957, כמדומני. חשבנו שאולי הם ידעו במה מדובר. השלושה הביטו בתצלומים ואמרו: "כן." שאלנו: "מה כן?"

"זאת הדוקטרינה הסובייטית," השיבו.

ואז הם התחילו להסביר לנו מהי הדוקטרינה הסובייטית. אמרתי להם: "תשמעו, אני ממנה את שלושתכם כעת למפקדי דיוויזיה סובייטית, ואתם הולכים לערוך דיוויזיה סובייטית בין אשקלון לעיראק סואידן, עם הנשק והיחידות שיש להם. קחו מפות, צאו לשטח, תעשו מה שאתם רוצים." השלושה יצאו וחזרו כעבור כמה ימים אחרי שדימו למעננו היערכות של דיוויזיה סובייטית. מהם למדנו כי המערכת הדיוויזיונית בנויה ממערכים קוויים, שבהם החטיבות הקדמיות בהיערכות דו־קווית מגינות על גזרת הדיוויזיה. המרחק בין הקווים הוא של כמה מאות מטרים, תלוי כמובן בפני השטח, ואילו החטיבה השלישית, במרחק של אלף מטר ויותר לאחור, מאיישת היערכות קווית דומה. בין שני המערכים מצוי השריון ונשק הנ"ט הארטילרי.

מבנה זה היה חדש לנו לחלוטין, והתחלנו ללמוד אותו. נזקקנו לזמן כדי להבין מה משמעותו לצה"ל. השאלה שעמדה לפנינו כמי שמופקדים על תורת הלחימה היתה: מה עושים עם זה מבחינה אופרטיבית?

בצה"ל היו קציני תותחנים נוספים ששירתו בצבא האדום, בצבא הפולני ובצבא הצ'כי. ישבנו ולמדנו מהם כי הצבאות שבהם שירתו פעלו כולם על פי אותה דוקטרינה סובייטית. לאחר מכן יצאנו לביקור באירופה, במטרה להבין לעומק מהי הדוקטרינה הזאת. כראש מה"ד הייתי יושב ראש המשלחת ואלי הצטרפו גם אברשה טמיר, שהופקד על תורת הלחימה במה"ד, וישראל טל, עוזר ראש אגף המבצעים (אג"ם).

התחלנו בביקור בצבא הגרמני, כי התברר לנו שהדוקטרינה הסובייטית היא בעצם דוקטרינה גרמנית. זה היה ביקור יסודי מאוד, שעיקרו התקיים בבית הספר ללוחמת שריון. באותן שנים מנתה הקצונה הגרמנית קצינים רבים שלחמו במסגרת הוורמאכט במלחמת העולם השנייה. אנחנו התעניינו במיוחד באותם קצינים שלחמו בחזית המזרחית, שהיה להם ניסיון קרבי עם המערכת הזאת, ושפרצו מתחמים מעין אלה.

קודם לסיור הצבאי ביקשנו לבקר במחנה ההשמדה ברגן בלזן שהיה בקרבת מקום לבסיס האימונים שבו שהינו. זה היה מפגש טעון מאוד, מבחינתנו וגם מבחינת מארחינו, שנתקלו בקצינים יהודים, ולא סתם יהודים, כי אם קצינים בצבא הישראלי. כאשר שלישו של הגנרל שאירח אותנו מטעם הצבא הגרמני הגיע לבית המלון על מנת להציג בפנינו את תוכנית ההדרכה, אמרתי לו: "אנחנו נמצאים על יד ברגן בלזן, אנחנו לא נתחיל את הביקור לפני שנבקר שם." השליש התייעץ עם הגנרל, וכעבור חצי שעה חזר ואמר שהגנרל מבקש להצטרף לביקור. לא אהבתי את הרעיון, אבל לא יכולתי לסרב. אברשה וטליק כבר ראו את המחנות בזמן שירותם בבריגדה היהודית, לי היתה זו הפעם הראשונה שבה ראיתי את הסוללות של קברי האחים, את העצים סביב הגדר ששתלו הקורבנות. בשובי משם אמרתי לגנרל: "אתה יודע, אם אחזור הביתה ואגיד לאבא שלי שגנרל גרמני ליווה אותי בביקורי בברגן בלזן, זה יהיה הביקור האחרון שלי בבית אבי."

לאורך הביקור כולו הנחנו להם להרגיש מה דעתנו על גרמניה ומה עמדתנו ביחס לחלקו של הצבא הגרמני בהשמדת העם היהודי. לי היה זה מפגש עם גרמניה של הרייך השלישי וקציניו. כל העת חשתי מצוקה גופנית ממש. אחרי הביקור הקשה הזה שבנו והתמקדנו בשאלות הטכניות שלשמן באנו. איך מבנה המוצבים החדש מתבטא בפלוגה, איך זה מתבטא בחטיבה ובגדוד, היכן נמצאת הארטילריה. משם המשכנו לצרפת ולבריטניה, להרחיב את ההיכרות עם הדוקטרינה הסובייטית. כשחזרנו לארץ החלה הבעיה של שילוב והטמעת הדוקטרינה החדשה. הראשונים שהיה עלינו לשכנע היו הרמטכ"ל, רב־אלוף צבי צור (צ'רה), וראש אג"ם, האלוף יצחק רבין. אני מוכרח לומר לזכותם של הרמטכ"ל צ'רה ושל יצחק רבין כי מרגע ששוכנעו, הלכו איתנו לאורך כל הדרך.

בכנס שקיימנו בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) הצגנו את מה שלמדנו בביקורינו. היה ברור שההיערכות המצרית הקווית חייבה שינויים בתורת ההפעלה של צה"ל, בייחוד בהתקפה. העיקרון שהונח בבסיס תוכניות ההפעלה הקודמות היה שהכוח הצה"לי התוקף מתרכז בפריצת המערך הקדמי, כדי להתמודד עם מערך העומק וליצור תנאים לחדירת כוח נוסף בעקבותיו. ברור שהמערך החדש במתכונת הסובייטית היה עמיד יותר מול התקפות מסוג זה. אבל לא רק תורת ההתקפה נזקקה לשינוי, גם המבנה האוגדתי שאימץ צה"ל במשך השנים דרש עדכון לאור המעבר של צבאות ערב לדוקטרינה החדשה.

הצוות שלנו במה"ד נקלע לוויכוח נוקב עם אלופי הפיקודים, עם האחראים לאימונים של העוצבות בפיקודיהם ועם מפקדי בתי הספר שבהם נלמדה תורת ההפעלה של צה"ל. הוויכוח לא היה על השינוי שחל בהיערכות הצבא המצרי והסורי, אלא על השינויים המתחייבים בצד שלנו. לא מעטים אמרו לנו, "אתם משגעים את הצבא! זה צבא מילואים... אתם תהפכו כעת את השיטות... זה אותו דבר... אתם מבלבלים את המוח!" ניסינו לטעון שזה לא אותו דבר, שחל שינוי מהותי.

תחילה דרשנו שינוי בתורת ההפעלה של צה"ל בדרג הנמוך של כיתה, מחלקה ופלוגה. לאחר דיונים מפרכים, ויכוחים ובדיקות עם מפקד בית הספר לחי"ר באותה עת, אריק שרון, שהיה אדם לא קל לשכנוע, הגענו להסכמה. משהגענו לפתרון ההפעלה ההולם את המשימה המוטלת על הדרגים האלה, ערך בית הספר לחי"ר פעולת הדרכה מקיפה במסגרת הקורסים שלו. כך פעלנו עם בית הספר לפיקוד ומטה, שמפקדו באותו זמן היה שייקה גביש, ועם מפקדי קורסי הקצינים בחילות השונים ובתי הספר החיליים.

היישום בדרג האוגדתי הבין־חילי חייב דיון מקיף יותר. לשם כך הקמנו צוות בראשות דוד אלעזר (דדו), שייצג את השריון, ועמו קצין הנדסה ראשי וקצין תותחנים ראשי. עם חבריו נמנה גם אברשה טמיר כנציג מה"ד. הוועדה בחנה את השינויים המתחייבים במערך האופרטיבי של צה"ל בעומדו מול הדוקטרינה הסובייטית.

במחצית השנייה של שנות השישים נקבעו השינויים בסכימת הפריצה של המערך הדו־קווי, וגדודי החי"ר הוכנו למשימה באמצעות התאמתו של הציוד הגדודי. הגדודים קיבלו תוספת של חצאי זח"לים, כדי לאפשר להם להילחם לאורך התעלות של המערך הקווי שנוספו לביצורים. שינויים נוספים בוצעו בחילות ההנדסה והתותחנים. הוועדה המליצה גם לרמטכ"ל וגם לראש אג"ם לבצע שינויים במבנה האוגדה, כדי לאפשר לחטיבות האוגדה הכפופות למפקדה וליחידות הלוחמות האחרות באוגדה לפרוץ ברציפות את המערך הדו־קווי ובו בזמן לחדור למרחב הדיוויזיה, לתקוף את מגנן הנ"ט ולפרוץ מעברו השני של מערך האויב, הערוך על פי הדוקטרינה הסובייטית. לשם כך שונו מערכי האימון בפיקודים ממערך של מוצבים עגולים למוצבים קוויים, וגדודי צה"ל למחלקותיהם, פלוגותיהם וכיתותיהם התאמנו עליהם. כמו כן, צה"ל אימץ את רעיון האוגדה שחטיבותיה אינן מצטרפות לכפיפות מפקדת האוגדה רק בעת תכנון המשימה וביצועה, אלא משתלבות במבנה אורגני קבוע גם בשגרה. ההחלטה איפשרה תיאום בין הכוחות המרכיבים את האוגדה ויצירת שפה משותפת ומובנת ביניהם, שעד אז לא היו.

המהלך המקיף תורגל במשחקי מלחמה ובתוכניות האימונים של החטיבות.

את תרגיל ההדגמה הכולל — תרגיל "כפיר" — ביצענו בפיקוד דרום. התרגיל נפתח בנתוני הבְקעה של מערך מצרי שהשיגו חטיבות קדמיות, שבעקבותיהן פרצה חטיבה 7 בתרגיל אש חטיבתי ותקפה את מערך הקו השלישי הכולל כוח משוריין במגנן הנ"ט. תרגילים מהסוג הזה השפיעו על הכשרת הכוח הלוחם של צה"ל בשנתיים שקדמו למלחמת ששת הימים.

במלחמת ששת הימים שימשתי ראש משלחת משרד הביטחון בלונדון ולא הותר לי לשוב ארצה. אחרי מלחמת ששת הימים, כשבאתי לארץ לביקור, אמרו לי חברים: "תשמע, לא היתה לנו שום הפתעה עם הדוקטרינה הסובייטית. אדרבה, אנחנו ידענו אותה טוב יותר מהמצרים."

לכוחותינו, המלחמה היתה דומה מאוד למה שלמדו ותירגלו בשנתיים שקדמו לה, והם פעלו במערכת אוגדתית שלכל יחידותיה היתה שפה משותפת ותפיסה אופרטיבית מדריכה ומכוונת. המצרים לא הגשימו את הדוקטרינה הסובייטית במלואה, אבל הסכֶמה היתה והכרנו אותה. לא היתה שום הפתעה. פירושו של דבר, בנינו והכנו את צה"ל לקראת המלחמה שאכן ציפתה לו, ולא לקראת המלחמה הקודמת.

שינוי תורת הלחימה של צה"ל בעקבות הטמעת הדוקטרינה הסובייטית בצבאות מצרים וסוריה הוא בעיני מופת ליישום עקרונות עבודת המודיעין על מערך ההדרכה והתכנון של צבא. זו היתה דוגמא יוצאת מהכלל איך אמ"ן, ולאמיתו של דבר קצין אחד באמ"ן בדרגת אלוף־משנה, דודיק כרמון, הביא לכך שמחלקת ההדרכה עיבדה את התורה הזאת לאורח הלחימה של צה"ל. זה הדבר הכי שלם שצבא יכול לעשות. להכיר את האויב, להסיק מסקנות הנובעות מהיכרות זו, לבנות על פיהן את כוחותיו להתגוננות ולתקיפה של האויב, ולאמן את הצבא לתכלית זו. על כן היה זה בעיני אחד המפעלים החשובים ביותר שהייתי שותף להם.

המהלך כולו, מקבלת הידיעות ועד להטמעת השינויים הנדרשים בקרב מפקדי הכוחות הלוחמים, חייב התגברות על דפוסי פעולה מוכרים ושגורים. הידיעות והעובדות הצריכו שינויים במטכ"ל ואלה נעשו בתמיכת הרמטכ"ל, ראש אג"ם, אלופי הפיקודים ודרגי השדה. שינויים אלה הובילו גם לשינוי בהרכב האמצעים מרמת האוגדה ועד הדרגים של כיתה ומחלקה.

במלחמה שבאה לאחר מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, לא התקיים, לצערי, שיתוף פעולה דומה.

"חתום על האזור" — אלוף פיקוד הדרום

עם סיום תפקידי שמחתי שהוצע לי להחליף את אברהם יפה כאלוף פיקוד הדרום. עד היום הזה אני אוהב את המדבר, את הבדידות, את המרחב, את השרידים הארכיאולוגיים של תרבויות קדומות, הפזורים בנגב בעיקר על פני השטח.

הבעיה המבצעית של פיקוד הדרום באותה תקופה היתה המסתננים. המסתננים, שהיו חמושים, הגיעו בעיקר מרצועת עזה ומגבול ירדן, חדרו אל הרפתות, גנבו פרות ונמלטו. הכול היה פרוץ, לא היו גדרות. חלק מהחדירות נעשה לשטחי אימונים של צה"ל ונועד לאסוף חומר מודיעיני למודיעין המצרי. היו גם הברחות, בעיקר של חשיש. פעולות אלו התרחשו בלילות וחייבו היערכות מיוחדת. בעקבות רציחתו של יאיר פלד, מפקד סיירת הצנחנים, בהיתקלות עם בדואים ב־1959, נאסר על בדואים לנוע בשטחים נרחבים. כדי לאכוף את האיסור, היה צורך לסייר ללא הרף.

היתה זו מלחמה קטנה שעיצבה כמה דפוסי פעולה ייחודיים, שהפכו במהלך השנים לנחלת הצבא בשמירה על כל גבולות המדינה. הכוח שהוקצה למניעת חדירות אל דרום ישראל היה קטן מאוד והשיטה הנהוגה, שהתבססה על מארבי לילה ותצפיות, לא סיפקה תשובה הולמת להגנה על הגבול הדרומי.

על כן היה לנו חשוב לפעול בשני כיוונים: ראשית, לגרום ליישובים להבין שגם הם מוכרחים להשתתף בהגנה מפני חדירה, ולא רק הצבא. צעד לא קל ליישום, אבל הכרחי. שנית, באשר לצבא עצמו, פיקוד הדרום פיתח שימושים אחרים בכוח שעמד לרשותנו. במקום להתפרס על כל שטח הגזרה העצום למדנו מָהם אזורי החדירה המועדים, ושם ריכזנו את מאמצי האיתור והעיקוב. במרבית המקרים הצלחנו למנוע כך את החדירה לגבולות ישראל. יחידת הסיור המעולה "שקד" — יחידה 424 — ומפקדהּ עבד אלמג'יד מזאריב, שעיברת את שמו לעמוס ירקוני, הובילו את ההתגברות באמצעות כוחות קטנים על מסתננים בשטחים נרחבים מאוד. היתה זו יחידת מתנדבים שחייליה התנסו בצניחה, מין סיירת עילית. עמוס הוא שפיתח את תורת הגישוש הבדואית. רוב הגששים היו בדואים, אבל היו גם יהודים שלמדו את העניין. בנינו דרכי טשטוש, טכניקה שאומצה לימים בכל הגזרות. לא רצנו אחרי המסתננים, אלא עקבנו אחריהם בצורה מושכלת עד לתפיסתם.

לצד שיטות הפעולה של סיירת שקד פיתחנו טכנולוגיה שסייעה ללוחמים. בעת ההיא הדבר לא היה מקובל, וגם על זה התחוללה "מלחמה" בצה"ל. המהלך עורר התנגדות — ממתי פקודים מפתחים אמצעי לחימה? אבל כיוון שלפיקוד היו כוחות מעטים יחסית, והשטחים שעליהם היה מופקד היו רחבים ביותר, היה עלינו להגדיל את כושר החסימה מבלי להגדיל את כוח האדם. לכן טיפחנו, בעזרת התעשייה האווירית, מפעל ב', והכנסנו אותו בסוד העניין. פיתחנו את ה"משאבה" — מתקן שעליו הוצב מקלע בינוני מצויד בפנס אינפרה־אדום. כאשר חצה מישהו את קו האור הבלתי נראה של הפנס, היה המקלע פותח מיד באש אוטומטית. הדבר היה בתקופתו של יצחק רבין כרמטכ"ל. הוא אמר: "תנו להם לעבוד. מה שהם עשו זה טוב? תשכללו את זה, אבל תנו להם להתמודד." משסיימתי תפקידי והייתי נספח צבאי בלונדון, נהגו לשלוח לי במברקים דיווחים על הצלחותיה של ה"משאבה". המפגש עם עמוס ירקוני היה אחד המשמעותיים בחיי גם מבחינה אישית. תקופת שירותנו המשותפת מלווה אותי עד היום. זה עשרים שנה מאז מותו מתכנסים חבריו מדי שנה, בדואים ויהודים, להתייחד עם זכרו על יד קברו ולדבר על אודותיו. באזכרה האחרונה, שהתקיימה בפברואר 2011, אמרתי:

אנחנו עולים לרגל אל עמוס. למה אני בא מדי שנה? אני מבוגר כאן מכולכם... אנו יודעים שכל העתיד שלנו הוא בעבר. אנחנו באים לכאן כדי להטעין את המצברים שלנו. עמוס הוא מופת של אזרח ישראלי. לו עצמו לא היה חשוב אם האדם הוא בדואי או יהודי. יש יהודים שחובת הגנה על ישראל מהם והלאה. עמוס האמין שכאן בארץ חיים שני עמים. עמוס הוא מופת ליהודים ולבדואים כאחד.

אנחנו באים הנה כי אנחנו אוהבים את עמוס, קשורים אליו. הוא חבר טוב ומופת של אדם. עמוס לימד אותנו שלמלחמות מיוחדות צריך להקים יחידות מיוחדות. הוא לימד את צה"ל שאם נילחם במסתננים בגדודי צנחנים וטנקים — ניכשל. הוא נתן דוגמה אישית, ובעקבותיה הקים צה"ל יחידה מיוחדת למלחמה במסתננים. עמוס גם היה חלוץ בפיתוח דרכי לחימה. היה ראשון להכניס גששים לצה"ל. בסביבה שבה גדל, העקבה היתה מורה דרך, ואת זה הוא הנחיל לדור של גששים.

אני בא לכאן אל עמוס כי אני זוכר. אני לא מספר מה עשינו, כי בעיני מה שחשוב זה איזה בן אדם הוא היה. אמשיך לבוא אליך, עמוס, כל זמן שאני יכול ורגלי נושאות אותי, כי עמוס בשבילי הוא סמל. אני מטעין עצמי באנשים שהערכתי.

הקשר עם היישובים, הקשר בין הצבא לאזרחים החיים באזור הפיקוד, היה חשוב מאוד בעיני. הפיקוד היה כתובת לבעיות ביטחוניות ואזרחיות כאחד. כמפקדים ראינו עצמנו חתומים על הטריטוריה שאנו מופקדים עליה. במידה שהיו לנו אמצעים, סיפקנו מזון לחבורת ארכיאולוגים שחפרה במצדה והשיטפונות ניתקו אותה, או חילצנו באמצעים מיוחדים רכב שהשיטפון חסם את דרכו. לא היו אלה מקרים של יומיום, אבל כל מקרה כזה ביסס את שותפות הגורל בין הצבא שבפיקוד ובין היישובים שבתחומו.

לימים, כשסיימתי תפקידי כראש המוסד, הציע לי רפאל איתן (רפול), שהיה אלוף פיקוד הצפון, לשרת במינוי חירום כמפקד העורף בפיקוד. רפול, פלמ"חניק, אחד המעולים שבמפקדי צה"ל, היה אהוב עלי. בעבר הייתי מפקדו, ושמחתי על ההזדמנות לשרת שוב לצדו — ותחת פיקודו. הייתי סקרן לראות איך הוא, שעסק בעיקר בצד המבצעי, משתלב כאלוף פיקוד במערכת הציבורית, הכלכלית וההתיישבותית במרחב פיקודו. כעבור תקופה קצרה קיים הפיקוד משחק מלחמה שכלל סיטואציה ובה אחד המשקים בבקעת הירדן נקלע למצוקה, והדרך היעילה לחלץ אותו היתה בתנועה משוריינת באזור ברכות הדגים. בסיומו של התרגיל ציין אחד ממפקדי העוצבות שלוּ היו הנסיבות שתוארו במשחק המלחמה אכן ריאליות, אזי לא היה אפשר לבצע תמרון כזה של כוח משוריין בבקעת הירדן בגלל ברכות הדגים. מדבריו השתמעה המלצה לצמצם את שטחן. רפול הקשיב לו, ואמר משפט בסגנון של מושבניק מתל עדשים הזכור לי יפה עד היום: "גוילֶם, כל המלחמה שלנו בבקעת הירדן היא כדי שכולם יוכלו לגדל דגים, ואתה בא לייבש את ברכות הדגים?!" אהבתי לשמוע שגם רפול חתום על פיקוד הצפון.

השירות בפיקוד הדרום חייב מציאת איזונים בין ההתמסרות לתפקיד לבין ההתמסרות למשפחה. שלושה ילדים נולדו לרנה ולי: דני, רותי ומיכל. רנה היא שעמדה על כך שבכל טלטולי במסגרת תפקידי השונים, תיסע המשפחה כולה בעקבותי. כאשר מוניתי לאלוף פיקוד הדרום החלתי את הכלל הזה גם על שאר הקצינים והמפקדים במפקדת הפיקוד בבאר שבע. עמדתי על כך שקציני המטה והמפקדים בשטח יימצאו בקרבת מקום ליחידתם. ראש העיר דאז, זאב זריזי, בישר לי כי לכשאשתחרר, שמורה לי קרקע של מינהל מקרקעי ישראל להקים עליה את ביתי. הדבר לא הסתייע. את חלקת הקרקע הזאת רכש לבסוף ידידי עמוס ירקוני, ובה התגורר עד יום מותו.

מה לי ולמודיעין

אחרי ארבע שנים כאלוף פיקוד הדרום, ב־1965, רציתי להשתחרר ולפנות לעשייה בתחום החינוך. בסך הכול את תפקידי האלוף מיציתי, וידעתי שאני לא מועמד להיות רמטכ"ל או סגן רמטכ"ל. לא היתה לי כל אמביציה כזאת, וממילא חשבתי שיש טובים וותיקים ממני לעניין הזה. בסך הכול נהניתי מאוד מהתפקידים שעשיתי בצבא וחשבתי שמספיק. היה לי חלום לאחד את מערכות החינוך המקצועי של משרד החינוך ומשרד העבודה לכדי מערכת אחת טובה יותר, לשפר את רמת החינוך בארץ, וכתוצאה מכך לצמצם את הפערים החברתיים שהתוודעתי אליהם במהלך שירותי בפיקוד. הרמטכ"ל, יצחק רבין, שלא הבין מדוע אני ממהר לפרוש מצה"ל, ואחרים "יודעי דבר בחינוך", ניסו להניא אותי מהיוזמה הנאיבית שלי. הרמטכ"ל הציע לי לשמש נספח צה"ל בבריטניה ובארצות סקנדינביה וראש משלחת משרד הביטחון באנגליה. מודה, לא עמדתי בפיתוי.

ב־1967, כשפרצה מלחמת ששת הימים, ביקשתי לחזור ארצה, אך לא קיבלתי אישור לכך. בארץ התחוללה מלחמה ואני הייתי באנגליה. היתה זו תחושה קשה. בדיעבד, פעילותי באירופה התבררה כבעלת חשיבות. בעקבות מלחמת ששת הימים העלה ארגון נאט"ו את רמת הכוננות, האספקה לצה"ל הוגבלה ונדרשנו למצוא דרכים מהירות לחידושה. חסרה לנו, למשל, תחמושת מיוחדת חודרת שריון נגד הטנקים שהיו בידי המצרים. בטיפוס הדרגתי בהיררכיה של משרד הביטחון הבריטי ורשויות הצבא הגעתי להסכמה על קבלת התחמושת הזאת. חלפים אחרים קיבלנו בעזרת הנספח הצבאי ההולנדי באנגליה. על כורחי הפכתי לאפסנאי, והשתדלתי לעשות את התפקיד כמיטב יכולתי.

הסיכום היה שאשאר בתפקידי באנגליה שלוש שנים ולאחר מכן אחזור ארצה. אבל בשנה השנייה נפתחה חליפת מכתבים עם חברי, יצחק רבין, חיים בר־לב ואהרל'ה יריב, לגבי תפקיד ראש המוסד.

ראש הממשלה, לוי אשכול, ומאיר עמית, ראש המוסד, החליטו שעמית יסיים את תפקידו. אני ידעתי שהיו יותר ממועמד אחד לתפקיד הזה.

יצחק רבין כתב לי כחבר על החשיבות של המוסד, אך עדיין לא התייחסתי להצעה ברצינות. חיים בר־לב, שהיה אז רמטכ"ל, כתב לי מכתב בנושא. עניתי לו: "חיים תראה, שלא תהיה לך דאגה, אם אתה מוצא מישהו שמחליף אותי בלונדון, אני בתום שלוש שנים חוזר הביתה, שזה לא יעסיק אותך." חשבתי שאולי מנסים למצוא לי סידור עבודה כדי לפנות את מקומי למישהו אחר. הרי ככל שעולים בפירמידה, יש יותר ויותר אנשים על פחות ופחות תפקידים. אז חיים אמר לי, "אתה מכיר אותי. אנחנו חברים הרבה שנים. לו חשבתי כך הייתי כותב לך זאת. ואני אומר לך שאתה צריך להיענות בחיוב לעניין."

אז כתב לי ישראל ליאור, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה: "אשכול עובר בלונדון והוא רוצה לפגוש אותך." אשכול היה אז גם שר הביטחון. השבתי שאשמח מאוד. אשכול הכיר אותי עוד מהימים שהייתי אלוף פיקוד הדרום. אחר כך, במסגרת תפקידי בלונדון, כתבתי לו פעם שיש בעיר יותר מדי שליחים מן הארץ, זה לא מועיל כי אם מזיק ויוצר אווירה לא טובה וריבוי של כפילויות. אחר כך סיפרו לי שכשאשכול קיבל את המכתב, אמר: "תשמעו, תצלמו את היונגרמן הזה ותשימו אותו באלבום. הנה, הוא היחיד שיצא לחו"ל ואמר: תחזירו אנשים."

השיחה בין אשכול לביני בלונדון התארכה. אמרתי לאשכול: "תראה, אני לא עסקתי אף פעם בענייני מודיעין. אני יודע מה זה 'מוסד', אבל אני לא הייתי אף פעם בעניינים האלה. קודם כול שתדע. אני לא בטוח שהבחירה הזאת היא הבחירה הכי טובה שישנה. אבל בסך הכול, אם יטילו עלי אעשה זאת."

אשכול המשיך לארצות הברית, חזר ארצה, וכעבור זמן מה ביקש שאבוא לארץ לפגישה נוספת איתו. הפור נפל. עוד בהיותי בלונדון, כשהתלבטתי לגבי תפקיד ראש המוסד, ביקשתי רשות וניתן לי אישור להשתתף במבצעים של המוסד באירופה. ללוות אותם, לראות את המערכת בפעולה. להבין בשביל מה ועל מה, להכיר את האנשים, להכיר את הדרג המבצעי. מה שראיתי באותם שלושה־ארבעה חודשים שבה את לבי. הבנתי שאין עוד תפקיד כזה, שאין ולא יכול להיות תפקיד מעניין יותר מאשר ראש המוסד.

באתי לארגון ששורשיו נטועים בקרקע שעליה נבנו המדינה ומערכות הביטחון שלה. בבואי מצאתי חבורה של ותיקים, שהקדישו את כל חייהם למוסד והתגלגלו בתחומים מבצעיים שונים ובשליחויות לכל קצווי תבל. בשבילם המוסד לא היה מקום עבודה אלא בית, ולבית הזה היתה שליחות שאותה יש לבצע. הם, הוותיקים, ראו עצמם מופקדים על שמירת הבית. בראיון עיתונאי אמר פעם מי שלימים פיקד על היחידה המבצעית של המוסד והכיר אותי עוד מתקופת הפלמ"ח ובעיקר מהימים שהייתי אלוף פיקוד הדרום: "...כששמעתי על המינוי אמרתי לעצמי: צביקה, כפי שאני מכיר אותו, הוא אנטיתזה למוסד. אבל אם הוא לקח על עצמו את התפקיד..." אחרים אמרו: "צבי זמיר הוא ראש המוסד הראשון שהוא איש תמים." אני לא מתבייש בזה. כנראה שזה נכון. אפשר להיות גם ראש מוסד וגם להיות תמים. לטעמי מדובר ביושר. יש לדעת באיזו זירה אתה חייב להיות תמים ובאיזו זירה אסור לנהוג בתמימות.

במפגשים הראשונים שלי עם חבורה זו, שנועדו להיכרות עם הארגון, דרכי פעולתו ואנשיו, ושבמהלכם למדו גם הם להכיר אותי, עלתה השאלה אם צבי זמיר, שבא למוסד בלי שום ניסיון קודם בעבודת מודיעין, אפשר לסמוך עליו שידע להיות בעל בית ראוי. היו ששאלו אותי ישירות אם המינוי שלי פוליטי. הם הכירו טוב ממני את הרקע לשאלה — מערכת היחסים בתוך המוסד ובין קודמי, האלוף (מיל') מאיר עמית, לבין ראש הממשלה ושר הביטחון — ומשום כך ביקשו לברר כיצד נבחרתי לתפקיד. השבתי על השאלות כמיטב יכולתי. שמחתי על ההזדמנות הזאת להכירם וללמוד בעקיפין על השיח המתנהל ביניהם בנוגע למינוי שלי לראשות המוסד. מכל מקום, מצאתי חבורה שאני גאה בה, וגאה באופן שבו קיבלה אותי לשורותיה. כולם היו מורי. מניסיונם למדתי ואני אסיר תודה להם.