בעירה איטית 1: שמור עליי

1

קֵיילֶבּ דֶוֶורוּ ירד מהכביש המתפתל אל דרך שהובילה לבקתת הרים זעירה וקילל כשנכנס לבור אחרי בור. הוא נמלא כעס וקוצר רוח, אבל הציפייה למצוא סוף־סוף את רֶמי סנט קלייר, אחרי כל החיפוש המתיש זה, הצילה אותו מדכדוך עמוק.

רמי היתה התקווה האחרונה של טוֹרי, אחותו.

ברגע שטורי נחטפה, התחיל קיילב לחפש את רמי, אף שהיא בהחלט לא הופיעה בראש הרשימה של מי שיש לפנות אליהם לעזרה אצל אנשים שחיפשו את יקיריהם. לרמי היו יכולות על־טבעיות שסייעו באיתור קורבנות בעבר. אמנם רבים התייחסו בספקנות לכישוריה, אבל קיילב האמין בהם לגמרי.

לאחותו היו יכולות על־טבעיות.

הוא ואֶחָיו, בּוֹ וקווין, תמיד גוננו להפליא על אחותם הקטנה. מסיבה טובה. קיילב עמד בראש אימפריה של ממש. ביטחון תמיד היה בשבילו ראשון במעלה. הם תמיד חששו מפני חטיפה תמורת כופר, אבל בסיוטים הכי גרועים שלהם לא תיארו לעצמם שטורי פשוט תיעלם ותהיה נתונה לחסדיו של מטורף.

לא התקבלה דרישת כופר. רק סרטון של טורי, עם ידיים ורגליים כפותות, וברקע הצחוק המופרע של החוטף שאמר לקיילב לנשק את אחותו לשלום.

הוא רק התפלל שלא מאוחר מדי. אלוהים, רק שלא יהיה מאוחר מדי בשביל טורי.

הרתיח אותו שרמי סנט קלייר פשוט נעלמה מהמפה לפני שלושה חודשים. בלי עקבות, בלי כתובת חלופית. בלי שום רמז לכך שחיה אי־פעם. איך היא יכלה פשוט להיעלם, כשהיה ברור שביכולתה להעניק סיוע יקר מפז במציאת חטופים ונעדרים? כמה אנוכי הסירוב הזה שלה לעזור, שהשתמע מההיעלמות שלה.

כשסוף־סוף חנה מול הבקתה הקטנה, שנראתה כאילו לא תחזיק מעמד בחורף הממשמש ובא, כבר זעם ממש. הוא תהה אם יש בכלל חשמל בבקתה. רק מי שנחוש שלא להתגלות יחיה במקום כזה.

הוא יצא מהמכונית, צעד אל הדלת הרעועה והלם בה באגרופו. הדפיקות הרעידו וטילטלו אותה. בתגובה נשמעה רק דממה. לחץ הדם שלו הרקיע שחקים.

"מיס סנט קלייר!" הוא שאג. "תפתחי את הדלת המזורגגת!"

הוא הלם שוב בדלת וצעק לה שתפתח. הוא בטח נראה כמו הפסיכי הזה שהחזיק באחותו, אבל בשלב זה לא היה אכפת לו. הוא היה מעבר לייאוש. הוא נעזר בכל המשאבים שעמדו לרשותו כדי לאתר את רמי. אין סיכוי שיעזוב לפני שהיא תספק לו את המידע שבשבילו הגיע.

פתאום הדלת נפתחה בתנופה וחשפה אישה קטנה בעלת עיניים אפורות חשדניות. הוא השתתק מרוב הפתעה, ורק עמד פנים אל פנים לראשונה מול רמי סנט קלייר.

התצלומים שלה שראה לא עשו איתה חסד. היה בה משהו שברירי, כאילו היא מחלימה ממחלה, אבל לא היה בכך כדי לגרוע מיופייה. היא נראתה... פגיעה. תחושת אשמה אחזה בו לרגע כשחשב על הבקשה שלו ממנה, אבל הוא הדף את התחושה. אין מחיר גבוה מדי לחיי אחותו.

"אני לא יכולה לעזור לך."

דיבורה הרך החליק כמו קטיפה על אוזנו בניגוד עז לכעס שהתנגדותה עוררה בו. הוא עוד לא ביקש דבר, וכבר היא נפטרת ממנו.

"את אפילו לא יודעת מה אני רוצה," הוא אמר בצינה שהיתה מכווצת מישהו אחר.

"זה די ברור," היא אמרה בעייפות, ועפעפיה צנחו בתשישות. "איזו עוד סיבה יש לך להגיע עד כאן? אני אפילו לא רוצה לדעת איך מצאת אותי. ברור שלא התאמצתי מספיק בהעלמת העקבות שלי."

קיילב הזדעף. האם היא חולה? האם משום כך נעלמה, כדי להתאושש? אבל עכשיו משמצא אותה, לא היה אכפת לו למה. הסיבות שלה לא מעניינות אותו.

"עם יכולות כמו שלך, למה את מסתתרת כל כך?" הוא תבע לדעת. "החיים של אחותי תלויים בך, מיס סנט קלייר. אני לא סתם מבקש שתעזרי לי. אין לי שום כוונה לעזוב עד שזה יקרה."

היא הנידה את ראשה בתוקף. הפחד הבריח את התשישות מעיניה. "אני לא יכולה."

בקולה ניכר ייאוש חרישי, שהבהיר כי דבר־מה כאן נסתר מהעין. משהו השתבש, ובכל זאת הוא לא חש כל חרטה על כך שהוא מאלץ אותה לשתף פעולה. לא כשחייה של טורי נתונים בסכנה.

הוא תחב יד לז'קט ושלף מתוכו את הצעיף של טורי — הפריט היחיד שנמצא במקום שבו ככל הנראה נחטפה. חניון סופרמרקט, ליד דלת מכוניתה הפתוחה. היה אסור לו לתת לה ללכת לבד. הוא איכזב אותה. הוא נכשל בהגנה עליה. נכשל בשמירה על ביטחונה.

רמי נרתעה לאחור בבהלה. הוא נדחף לכיוונה ותחב את הצעיף לתוך ידיה, מחזיק אותו ואותה כדי שלא תחמוק ממנו. היא השמיעה יבבה קטועה ונשאה אליו מבט מיוסר. פניה נהיו חיוורות כסיד. עיניה התערפלו, ומהבעתה ניכרו כאב וסבל שאין לטעות בהם.

"לא," היא לחשה. "לא שוב. אוי אלוהים, לא שוב. אני לא אשרוד את זה."

ברכיה קרסו. היא היתה צונחת אלמלא אחז בה קיילב וּוידא שהצעיף לא יישמט מידיה לרגע. הוא ראה באימה שגופה של רמי מתרפה חרף מאמציו העזים לתמוך בה. היא נהייתה נטולת משקל, רפויה כמו בובת סמרטוטים. הוא רכן אליה ארצה, נחוש לא להניח לה לשמוט את הצעיף של טורי. אבל נדמה שזה כבר לא משנה. רמי היתה במקום אחר.

עיניה הזדגגו, וגופה החל לפרכס. היא הצטנפה לתנוחת עוּבּר. ניסיונה החשוף לגונן על עצמה הפך את בטנו. היא נאנחה חרש והתחילה לבכות.

"בבקשה אל תפגע בי שוב. בבקשה, אני מתחננת. אני לא יכולה יותר. אם אתה מתכוון להרוג אותי, פשוט תעשה את זה. תפסיק לענות אותי."

קולה של רמי, כמעט זהה לקולה של טורי, גדש את אוזניו והעביר צמרמורת בעורפו. אלוהים אדירים, האם הוא צופה באמצעות רמי במה שקורה לטורי?

הסצנה שרמי הציגה היתה מבעיתה. לא רק משום שברגעים אלו ממש חוותה אחותו את הגרוע מכול, אלא משום שככל הנראה רמי התייסרה איתה.

מובן שהוא בירר על כישוריה של רמי סנט קלייר, אבל מעבר לרשימת הצלחותיה היוצאות דופן, לא היה מידע רב. לא היה זכר לאופן שבו הצליחה לעזור לקורבנות או לְמה שהדבר עולל לה. אלוהים, מה הוא עשה?

היא פירכסה, וקיילב הבין מיד מה קורה. זה היה ברור כשמש. קיא טיפס אל גרונו, והיה עליו לשאוף במתינות כדי שלא לפלוט את תוכן קיבתו. דמעות צרבו את עיניו כשצפה חסר אונים באחותו נאנסת מבעד לצוהר המודעוּת של רמי.

יבבותיה של רמי קרעו את לבו, והוא אסף אותה אל זרועותיו, ובחוסר אונים עירסל אותה ברוך. "טורי?" הוא ניסה ללחוש את שם אחותו בלי לדעת אם נוצר קשר איתה באמצעות רמי. "את שומעת אותי? זה קיילב. תגידי לי איפה את, מתוקה. אני אבוא אלייך. תחזיקי מעמד, בבקשה. לא משנה כמה זה גרוע, אל תיכנעי."

ראשה של רמי נזרק הצדה, וטביעת יד הופיעה על לחייה. קיילב היה מבועת. עכשיו, משחצה קו שאין ממנו חזרה, הוא לא ידע מה לעשות. על אף תחושתו שאין מחיר גבוה מדי להצלת אחותו, מה בדבר עינוי אישה חפה מפשע?

הוא לא השאיר לה ברירה. היא סירבה לו, אבל הוא הכריח אותה, עיוור למחיר הכבד שזה עלול לגבות ממנה. לא היה לו מושג מהי דרך הפעולה שלה, ועכשיו — משהדבר התברר לו — התעוררה בו בחילה עמוקה. אין פלא שהתעקשה. אין פלא שאמרה שהיא כבר לא מסוגלת לעשות זאת.

"רמי! רמי!" הוא הגביר מעט את קולו. "תחזרי אלי, רמי. תחזרי אלי כדי להגיד לי איפה היא."

עיניה של רמי היו פקוחות, אבל מבטה כה מרוחק, שניכר שהיא לא שם. טביעת היד בפניה היתה בוהקת, אדומה על רקע עורה הלבן כגופה. עיניה שיקפו תבוסה וייאוש עמוקים כל כך, שהוא שוב נאבק בדמעות.

פתאום היא התכווצה, כל גופה התעוות כאילו חטפה מהלומה. היא כרכה את זרועותיה סביב בטנה, וקיילב הבין שבעטו בה. או ליתר דיוק, בעטו בטורי. הוא נתקף תחושה מזוויעה, חסרת אונים, מכך ששתי נשים נפגעות כרגע, ולפחות אחת מהן באשמתו.

ואז היא פשוט התגלגלה הצדה ושכבה דוממת, לחייה מחוצה אל הרצפה הקרה, ועיניה בוהות וחלולות. קיילב נמלא אימה. האם טורי מתה? אוי אלוהים! האם חזה כרגע ב רצח אחותו?

"רמי! קומי! אלוהים, בבקשה קומי. תגידי לי איך למצוא אותה. תגידי לי שהיא עדיין חיה!"

הוא הרים את רמי הקלה כנוצה וקילל את רזונה ושבריריותה. הוא לא חש במשקלה. הוא נשא אותה לספה מרופטת והשכיב אותה בזהירות כדי לא לפגוע בה יותר מכפי שכבר נפגעה.

הוא התיישב על קצה הספה, לקח את ידיה הקפואות בידיו ושיפשף אותן כדי לחמם אותן. לא היה לו מושג מה לעשות. האם עליו לקחת אותה לבית חולים?

כעבור כמה רגעים ארוכים היא מיצמצה. נדמה שהיא מגיחה מהטרנס שנשאבה אליו. כאב הציף את פניה, והיא התחילה לבכות שוב בדממה. הדמעות קרעו אותו לגזרים.

"היא בחיים?" הוא שאל בחרדה. "את יודעת איפה היא?"

"כן," ענתה רמי בקול שטוח.

תקווה ניצתה בלבו, והוא כמעט מחץ את כף ידה.

"ספרי לי איפה," הוא הפציר.

אט־אט היא לחשה לו בכאב את המקום המפורט. צמרמורת חלפה בו שוב לשמע הדיוק שבו תיארה הן את המקום הן את התוקף. היא אפילו ציינה מספר לוחית רישוי.

הוא התקשר מיד לאחיו ומסר לו את המידע שרמי סיפקה. בתום השיחה הוא נעץ מבט חסר אונים ברמי, אסיר תודה ובה בעת אכול חרטה על מה שעולל לה.

"איך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל ברוך.

מבע של קבלת הדין אטם אותה עוד יותר. "אין שום דבר שאתה יכול לעשות," היא אמרה בקול חלול. "פשוט לך."

"אין סיכוי שאשאיר אותך כאן!"

הוא כבר חשב על כך שפשוט ייקח אותה איתו. הוא יוכל לדאוג לטיפול שהיא זקוקה לו בזמן שטורי תזכה לעזרה שתצטרך.

"אחותך צריכה אותך. פשוט לֵך. אני אהיה בסדר."

השקר היה בוטה להפליא, אבל נדמה שזה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הוא נקרע בין הדחף לשעוט אל טורי לרצון להישאר ולדאוג לשלומה של רמי. אבל איך היא תוכל אי־פעם להיות בסדר? שתי נשים יחיו את העינוי לשארית חייהן — אחותו היקרה והאישה שהוא אילץ לעזור לו, מבלי לדעת את המחיר שהדבר יגבה ממנה.

"בבקשה," היא התחננה בקול נשבר. "פשוט לך, תשאיר אותי כאן. נתתי לך את מה שרצית. עזרתי לך, עכשיו לך. זה המעט שאתה יכול לעשות."

קיילב נעמד והעביר יד בשערו במצוקה. "אני הולך, אבל עוד אחזור, רמי. עוד אפצה אותך."

"לעולם לא תוכל," היא לחשה. "אין שום פיצוי למה שעברתי. לך לדאוג לאחותך. היא צריכה אותך."

היא עצמה עיניים. דמעות נתלו על ריסיה. איך הוא יכול לעזוב אותה עכשיו? אבל איך הוא יכול לא לדאוג לאחותו? מימיו לא הרגיש קרוע כך.

"אם יש בך שמץ של הגינוּת, תלך ולעולם לא תספר לאיש שמצאת אותי," אמרה רמי בקול צרוד. "בבקשה, אני מתחננת, פשוט לך. הוא מתכנן להרוג אותה מחר. עם שחר. אין לך הרבה זמן."

המילים שלה דחפו אותו לפעולה. אבל הוא יפצה אותה, לעזאזל. איכשהו.

חרטה הציפה אותו. וגרועה ממנה היתה התחושה שגם אילו ידע — לא היה פועל אחרת. לא כשהדבר עשוי להכריע בין חייה של טורי למותה. עכשיו, לפחות, הוא הבין את התנגדותה של רמי. הוא כבר לא חשב שהיא אנוכית ואכזרית. היא נעלמה כדי להגן על עצמה. הוא תהה איך היא עמדה בכך בעבר. ורק התפלל שהוא לא יהיה זה שישבור אותה.

קיילב עצם עיניים ונגע ברכּוּת בלחייה. "אני כל כך מצטער, לעולם לא תדעי עד כמה. המשפחה שלי ואני חייבים לך יותר מכפי שנוכל להחזיר אי־פעם. אני יוצא לדרך ומתפלל שלא מאוחר מדי. אבל אני אחזור, רמי, את יכולה לסמוך על זה, ואפצה אותך, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי."