בעל בית

1

בצהרי כיפור, שעות ספורות לפני כניסת הצום, האינטרקום זמזם. כבר קנינו יין, בישלנו ארוחה, עידו תכנן איך ירכב על הקורקינט בכבישים הריקים. בזמזום השני ניגשתי לקופסת הפלסטיק שתלויה ליד הדלת. המכשיר המיושן הזה מאפשר לפתוח את דלת הכניסה, אבל כשמניחים את האפרכסת על האוזן שומעים רק חרחור חסר תועלת. לפעמים אני טורח להציץ מהמרפסת, אבל לא הפעם. לחצתי על הכפתור ושמעתי את דלת הכניסה נפתחת. מיהרתי בחזרה למיטה ולעיתון. סדקים במעטה הקרח העבה בעולם; ממותות קבורות באדמת סיביר; איים רבים ייעלמו מתחת לאוקיינוסים; מפלגת הימין הקיצוני הופכת למפלגה השנייה בגודלה בדנמרק; גירית הדבש ניחנה באינטליגנציה של ילד בן שלוש. הדפיקות בדלת בקושי נשמעו.

"יש לך מושג מי זה?" שאלתי.

"לא פתחת את האינטרקום הרגע?" הילה שאלה בחזרה.

"לא חשבתי שזה אלינו. לא בא לי לקום שוב."

"גם לי לא," היא אמרה.

"אני קמתי אחרון."

הדפיקות נשמעו שוב, חזקות יותר.

"טיעון מנצח," אמרה והתרוממה מהמיטה. "גם אני אשתמש בו. תזכיר לי מתי חפפת לעידו שיער בפעם האחרונה?" הוסיפה בחצי חיוך, אבל אני צחקתי וככה נמנעה המריבה הקבועה, החשבונאית, על מי עושה מה וכמה ואיך.

טריקת הדלת הייתה חזקה, ונקישת המנעול נשמעה מיד. הילה חזרה למיטה בריצה.

"זה הוא! זה הוא!" היא אמרה, "פתחתי את הדלת והוא היה שם, אמר שהוא גר פה פעם עם אבא שלו ושהוא רוצה לראות את הבית. טרקתי לו את הדלת בפרצוף. בחיים לא עשיתי דבר כזה."

"נעלת?"

"מה נראה לך?" היא הסתכלה עליי. ניגשנו שנינו לדלת. חיכיתי לצלצולים בלתי פוסקים, לדפיקות ועוד דפיקות, לבעיטות. כלום. יכולתי לשמוע רק את נשימותיו של עידו. הוא ישב בסלון, בצידה השני של הדירה, וראה שון כבשון בטלוויזיה. צעדים כבדים נשמעו במעלה המדרגות, ואחריהם צלצול הפעמון של אחת מדלתות השכנים. מיני נבחה. הדלת של אסתר. שמענו אותה נפתחת בחריקה. אסתר אמרה משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. עכשיו שמעתי גם את הקול שלו, נמוך, ושוב היא ענתה לו. ואז שקט. הדלת נסגרה. מיני המשיכה לנבוח. אולי הוא פשוט ילך, קיוויתי. אבל ידעתי שהוא לא סתם ילך. אנשים כאלה לא סתם הולכים.

כעבור כמה שניות אסתר התקשרה אליי.

"מי האידיוט שהכניס את הבן של עזרא לבניין?״

שתקתי.

"הוא דפק אצלכם?"

"הוא דפק, אבל לא פתחנו לו. את יודעת מה הוא רוצה?"

"מה הוא רוצה? רוצה לשגע אותנו עכשיו, לפני כיפור. אמרתי לו שהוא לא יכול להיכנס אליכם, שיש לכם ילד קטן בבית ושזה לא מתאים."

״ואיפה הוא עכשיו?״ שאלתי.

"ירד למטה. עכשיו הוא יושב על המדרגות בכניסה לסטודיו... אתה יודע שגם הסטודיו היה של אבא שלו?"

כמובן. עזרא היה צייר מצליח, וכל מה שהשאיר אחריו נמצא שם, בדירה ששימשה לו סטודיו. אף פעם לא הייתי בפנים אבל ראיתי את עורכי הדין שמטפלים בעיזבון שלו באים מדי פעם, פותחים את המנעולים — לפחות שלושה — וממהרים לסגור אחריהם את הדלת. הוא מוכר בשכונה שלנו כי התגורר בה הרבה שנים, אבל גם כי הייתה שמועה שאחרי שנפטר הצליחו לגנוב מהבית סכום גדול במזומן. חלק אמרו תשע מאות אלף שקל. חלק אמרו מיליון וחצי דולר.

"ציירים," אמרו סוחרי המנורות, הקטניות והתבלינים, מוכרי הזיקוקים והצעצועים ובובות המין, "ציירים יש להם הרבה במזומן." הם עמדו בכוכים שלהם בין תחפושות לפורים, דגלים ליום העצמאות ועצי אשוח מפלסטיק והוסיפו: "ציירים לא אוהבים מס הכנסה." מי כן? גם אני תהיתי לפעמים אם משהו מסתתר מתחת לשתי המרצפות המתנדנדות במטבח.

"הוא רוצה שיפתחו לו את הסטודיו. ומי יבוא עכשיו לעשות את זה כמה שעות לפני שכיפור נכנס? מי האידיוט שפתח לו את הדלת? עכשיו לא ילך בחיים. את הדם הוא ישתה לנו לפני שיעוף מפה." קבענו שנשאיר את הדלתות סגורות בפניו.

הילה רצתה שאצא אליו ואבדוק עד מתי הוא מתכוון להישאר, מה הוא רוצה לעשות. היא רצתה שאעיף אותו מפה. לא הייתי סקרן בכלל לראות את הגוף ששייך לקול. זכרתי רק את הצעקות שלו מלפני כמה חודשים. פתאום הן מילאו את הרחוב, "אבא, אבא! אני רוצה לראות אותך, אבא!"

הקשבנו להן מהדירה. בהתחלה צחקנו, שאלנו את עצמנו מי זה ומאיפה הגיע. לאט לאט הפסקנו לצחוק. אבל הצעקות לא פסקו, והוא התחיל לקלל ולצרוח: "בני זונות, אני רוצה את אבא! גנבים! תחזירו לי הכול!"

אחר כך שמענו את השכנים מדברים על הבן המסכן של עזרא, שוב יצא מהמוסד או הפסיק עם הכדורים או מי יודע מה. הבנו שהדירה שהוא רוצה להיכנס אליה היא הדירה שלנו. הדירה שהייתה הבית של עזרא. אבל הצעקות נעלמו באותה פתאומיות שבה הגיעו. עד עכשיו. הוא התחיל להסתובב בבניין, שמענו אותו עולה ויורד ושוב עולה במדרגות, גורר רגליים בצעדים כבדים. פחדתי לצאת אליו. "בואי נתקשר למשטרה."

"כבר למשטרה?" הילה התפלאה. "בכל זאת," הוסיפה, "זה הבן של עזרא. הם מפה. הוא גם מסכן בסך הכול, ילד משוגע..."

"גם כשטרקת לו את הדלת הוא היה מסכן."

"אז אתה לא יוצא אליו?" היא שאלה, ואני התקשרתי לאסתר.

"אם המשטרה תבוא — יאשפזו אותו בטוח," אסתר אמרה בפסקנות. "על בטוח," חזרה ואמרה אחרי שתיקה קצרה.

"יש לו משפחה?" שאלתי.

"כלום, כלום, אין לו כלום... אחות שלו גרה בירושלים ואימא שלו, לא מעניין אותה שום דבר את אימא שלו. זונה. עזרא גידל אותם לבד, לגמרי לבד. איזה בן אדם, איזה אבא! ותראה מה יצא לו מכל זה, הילד דפוק לגמרי והילדה לא סבלה אותו. עכשיו דיברתי עם אחותו. גם היא אמרה לי להתקשר למשטרה... בטח! להם הכי טוב כשהוא מאושפז, לא עושה להם צרות. מה אכפת להם מה קורה לנו פה? בעיה שלנו, אנחנו יכולים ללכת להזדיין! להם עדיף בכלל שלא יהיה, ישלחו אותו לכל מקום, העיקר שלא יהיה הבעיה שלהם."

הילה לקחה את הטלפון. "זאת הייתי אני," היא שיקרה בשבילי. "אני תמיד מסתכלת מהמרפסת, וזה תמיד איזה שליח או מישהו שבא לבדוק את המונים... ודווקא הפעם, הפעם לא היה לי כוח, הייתי כבר במיטה עם העיתון." השיחה שלהן נמשכה דקות ארוכות, שמעתי את הילה חוזרת על עצמה, הקול של אסתר בקע גם הוא מהטלפון, קול רם שבולע את כל שאר הקולות. היא נזפה בה בחביבות יחסית. "מי יבוא לבדוק מונים כמה שעות לפני כיפור?" אמרה לה ואז חזרה על המשפט כמה פעמים. היא חוזרת על כל משפט כמה פעמים.

כשסיימו סוף סוף לדבר, הילה שאלה אותי מה לעשות. הסתכלתי על עידו צופה בטלוויזיה והילה הסתכלה עליו גם. מבחוץ לא נשמע עכשיו דבר, אבל היה לי ברור שהוא לא הלך לשום מקום.

"תתקשרי למשטרה," אמרתי לה ללא היסוס.

"אולי תגיד לו משהו לפני שאני מתקשרת? הם גרו פה, בדירה שלנו. לא נעים לי לא להזהיר אותו."

לא רציתי להודות שאני מפחד. משכתי זמן, התלבשתי באיטיות ונעלתי נעליים. הצצתי בעינית וכל מה שיכולתי לראות דרכה היה את בודהה הצוחק, המוזהב, שהתנדנד לו בנינוחות מצידה השני של הדלת. עדיין לא יצאתי, והילה נראתה חסרת סבלנות. תהיה גבר, היא חשבה. תגן עלינו, אמרה לעצמה. בינתיים אסתר התקשרה.

"לא נורמלי, הוא לא נורמלי," היא אמרה וסיפרה שפיזר מסמכים שהביא איתו על הרצפה ואמר שלא יזוז מהסטודיו עד שיפתחו לו את הדלת. "ומי יבוא עכשיו? אולי תצא לדבר איתו?" היא ביקשה ממני לפני שסיימנו את השיחה. עוד אחת, חשבתי בכעס.

"תתקשרי למשטרה," אמרתי להילה.

"אתה לא רוצה להגיד לו משהו לפני?"

"לא, שיזיינו אותו."

"אולי תבדוק שהוא שם?"

"בשביל מה? תתקשרי, שייקחו אותו. שיאשפזו אותו, שיקברו אותו, שיעשו איתו מה שהם רוצים, מה שעושים עם אנשים כאלה."

"ואם הוא לא שם?"

"אז הם יבואו סתם, לא ביג דיל."

היא הסתכלה עליי במבט ארוך, וידעתי למה. בטח ממהרים הביתה, הייתי אומר בזמן נהיגה כששמעתי סירנה וצפיתי בניידת עוקפת את הפקק. ואף פעם לא הייתי מתקשר למשטרה, אף פעם. אם היו אנשים שהרעישו בשעות מאוחרות או אי אלו הפרות סדר קלות אחרות, הנחתי לשכנים להתקשר. אבל כמה צעקות קרובות מדי אליי, ואני מיד רוצה כאן את השוטרים, את החוק. בואו, בואו מהר ותעשו לנו סדר. תסלקו מכאן את חוסר הנעימות הזאת. ובלי להשאיר עקבות, בבקשה. אנחנו משלמים מיסים ואת האשפה יש לפנות, זה חלק מההסכם בינינו. ואת תתקשרי, ככה שבפעם הבאה שנראה ניידת — אוכל להתנהג כאילו מעולם לא נזקקתי לשירותיהם. הכול נכון, אבל חשבתי גם על עידו ועל הקורקינט שלו, ומה יקרה אם המחסום הזה שעומד בקצה המדרגות ימשיך לעמוד שם כשנרצה לצאת החוצה. חשבתי גם על עצמי, ועל מה אעשה אם הוא פתאום יצעק ויקלל, אם הוא יהיה אלים.

"רק תסתכל לשנייה, שנייה אחת. תראה מה הוא עושה ואיך הוא נראה לך. ואז נחליט. ואם תרצה שנתקשר, אני ישר מתקשרת. לא בא לי לשלוח מישהו לבית משוגעים בלי להסתכל לו אפילו שנייה אחת לתוך העיניים."

"אבא, מה קרה? אמר פתאום עידו ותלה בי שתי עיניים שואלות. לא עניתי, והוא המשיך להסתכל עלינו.

"כלום, מתוק," הילה ענתה במהירות.

"אנחנו צריכים לעשות משהו קטן וחושבים רגע איך כדאי לעשות את זה," הוספתי.

"בוא נדבר יותר בשקט," היא לחשה. הוא המשיך להסתכל עלינו לרגע וחזר לצפות בטלוויזיה.

"אבל אם אני יוצא, את עדיין תאשפזי אותו בלי להסתכל לו שנייה בעיניים."

"די, אל תתווכח. זה לא ויכוח. זה לא לנצח אותי בוויכוח. סבבה, אתה צודק ואני לא, אבל אתה תסתכל וזה אותו הדבר. צא, תראה, תחליט. ואם עדיין תרצה שנתקשר — אני ישר עושה את הטלפון."

עידו שוב הסתכל עלינו במבט שואל, אבל לא אמר כלום. "אל תדאג חמוד," אמרתי לו. שון משך אותו אליו בחזרה.

"בסדר, אם זה כל כך חשוב לך."

פחדתי שברגע שהדלת תיפתח הוא יקפוץ עליי, יעיף אותי מהדרך ומי יודע מה יעשה אז. הסתכלתי שוב בעינית וניסיתי להתרכז בכל מה שהוא לא הבודהה, רציתי לוודא שמפרידים בינינו כמה מטרים, אבל לא הייתי בטוח. נשמתי כמה נשימות עמוקות, ניקיתי את הראש ובשקט המירבי סובבתי את המפתח, מצפה לראות את האורח טס במעלה המדרגות בשנייה שישמע את נקישת המנעול. פתחתי את הדלת לרווחה, אבל אף אחד לא היה בקומה שלנו, שום צעד לא נשמע. יצאתי בשקט והתקרבתי למעקה כדי להסתכל למטה. הוא ישב על המדרגות, בלי חולצה, ויכולתי לראות את טיפות הזיעה גולשות במורד השערות שהסתלסלו לו מהראש והמשיכו אל הכתפיים והגב והתחת. עמדתי שם דקה בלי לזוז, אבל אפשר היה לראות אותי ובטח שאפשר היה לשים לב, לחוש בנוכחות הנוספת. אני בטוח שהייתי שם לב אם מישהו היה מסתכל עליי ככה מלמעלה. אבל הוא לא הרים את הראש, ולא ראיתי את העיניים שלו, את הפרצוף. רק את הנשימות, את הכתפיים זזות מעט, את האוויר שנכנס לבטן ויוצא ממנה, את הקרחת שהתקדמה לה באיטיות במעלה ראשו, את הגב ואת הבטן המשתפלת, את השומן. הוא אמור להיות בן עשרים וקצת והוא נראה כמו גבר בגיל העמידה. המשכתי להסתכל, מחכה לסימן כלשהו, אבל הוא לא הרים את הראש. בסוף נמאס לי וחזרתי פנימה. היה נדמה שעבורו לא קיים שום אדם נוסף בעולם כולו.

"נו?" שאלה הילה.

"תעזבי. סתם יושב שם. בואי נראה אם הוא יישאר. בינתיים הוא נראה לי בסדר. אין מה להתקשר. אם הוא יעשה בלגן, נראה מה נעשה. אבל האמת — לא נראה לי שנצטרך להתקשר, הוא נראה לי די רגוע. יותר מדי רגוע, אפילו את הראש הוא לא הרים כל הזמן שהסתכלתי עליו. היפופוטם בגן חיות מחכה לקבל את האוכל שלו." היא צחקה, צחקה ואמרה לי לא להיות רשע.

כעבור עשרים דקות פתחתי שוב את הדלת והסתכלתי למטה. לא היה שם איש.

ערב כיפור נכנס ואנחנו יצאנו עם הקורקינט לרחוב שומם לחלוטין, אבל ברחוב העלייה פגשנו במראות אחרים. אבות רצו אחרי ילדים שהתנדנדו על גלגלי העזר של אופניהם במרכז הכביש, זאטוטים טסו על אופני איזון ונערים רכבו על אופניים חשמליים. התקדמנו במעלה הרחוב. מדי פעם חצה קטנוע את כל ההתרחשות הזאת, ובכיכר המושבות ראינו ניידת משטרה מציצה מבעד לצומת מרוחק. הילדים רכבו במעגלים ומדי פעם נתקלו זה בזה ונפלו. עידו לא נופל בשלבים האלה של הנסיעה. הוא נופל בדרך חזרה, כשהוא מותש ממסלול ארוך מדי ונתקל באבן שפה בולטת או בבור זעיר במדרכה. רוכבי האופניים המבוגרים נזהרו שלא להתנגש באחד מן הילדים, שעדיין היו צעירים מכדי להבין שהם אמורים להסתכל על הדרך ולא על הרגליים המדוושות, על השמיים, על הוריהם המתפעלים. כל מי שנראה לי מוזר או שונה במהלך הסיבוב מיד עורר בי חשד: זה הוא. כל אלה שהלכו ברחוב בלי חולצה, אלה שלא הלכו בקו ישר, אלה שצעקו, או אחרים ששובל אלכוהול נותר אחריהם. אבל ראינו הרבה אנשים כאלה, ואני עדיין לא ידעתי איך נראה הבן של עזרא אם לא מסתכלים עליו מלמעלה.

כשחזרנו לרחוב שלנו אסתר עמדה במרפסת ועישנה. היא נעלמה מיד כשראתה אותנו, ופגשנו אותה בחדר המדרגות. הילה נכנסה עם עידו לדירה, ואסתר סימנה לי להישאר איתה.

"כשלא הייתם הוא חזר, חזר וצרח בלי הפסקה," היא אמרה. "חזר ודפק בכוח על דלת הבניין. פחדתי שישבור אותה עם איך שהוא דפק." הדלת לא נשברה, אבל הטיול של מיני נדחה.

"הוא צעק בלי סוף המשוגע הזה, פחדתי לרדת, פחדתי שירביץ לי. חשבתי גם עליכם, מה יהיה אם עידו יראה כזה דבר? אתה לא מבין מה היה פה. בהתחלה חשבתי שאתם סתם לא עונים, התקשרתי והתקשרתי, דפקתי לכם על הדלת, צלצלתי על הפעמון של הדירה, למה לא עניתם לטלפון?"

"לא לקחנו טלפון לסיבוב."

"איך לא לקחתם טלפון אחרי מה שהיה פה קודם? אנחנו לא ניפטר ממנו עכשיו, אתה תראה. אתה לא מבין כמה פחדתי, היה לי רגע שחשבתי שהוא שובר את הדלת ועולה לעשות לי לא יודעת מה."

"ואיפה הוא עכשיו?"

״השכנים ממול ירדו אליו. ניסו להרגיע אותו. אני פוחדת שהם לקחו אותו למעלה. הדבר האחרון שחסר לנו זה שהוא ישתה איתם אלכוהול שם. זה הסוף שלנו אם הוא גם יהיה עכשיו שיכור, רק זה חסר לנו... הוא יהיה משוגע פי מאה ויהיה בלגן שלם. אתה לא מבין איך הוא צרח כאן. הוא אמר שהוא יהרוג אותי במכות. אני יפרק לך ת'צורה, יפרק אותך, יראה לך, ישבור לך ת'בית, ישרוף לכם ת'בניין, הכול אני יפרק פה. אני לא ממציאה. אחר כך הוא התחיל לצעוק ולקלל, לצעוק שמות, שמות של אנשים שאני לא מכירה, אולי העורכי דינים, אולי המשפחה, לא יודעת מי. ואיזה פה יש לו, אני מתביישת להגיד את מה שהוא אמר, קרא לי זונה ובת זונה ומה לא. ואז הם ירדו..."

"מי ירד?"

"השכנים, השכנים! אתה מקשיב לי בכלל? השכנים ירדו ודיברו איתו והוא הלך איתם, אולי למעלה, אולי הביתה, אני לא יודעת." היא ביקשה ממני ללוות אותה ואת הכלבה החוצה.

מיני הביטה בי בפרצוף קודר ומפוחד. אסתר ירדה ראשונה ואני אחריה, רק מיני נותרה בקומה הראשונה וייללה. "מיני, מיני," היא קראה לה עד שבאה, "יאללה בואי, מינה, הזמן שלך הגיע סוף סוף, מינָ'לה צמח."

גם אני פחדתי, אבל לא העזתי להגיד לה כלום ופסעתי איתה ועם מיני במורד הרחוב. הסתכלתי סביב, מצפה שיגיח צל מתוך האפלה, שיד חזקה תתפוס אותי ותזרוק אותי מהדרך, היישר לאחד מפנסי הרחוב או לחזית החנויות הסגורות. כלום לא קרה, ומיני מחתה וייללה כשהבינה שאנחנו חוזרים הביתה כל כך מהר.

"אני מפחדת," הילה אמרה כשחזרתי. היא הסתכלה עליי במבט בוחן, ניסתה לפענח מה אני חושב או אולי תהתה מה אני שווה במצב כזה, ולבסוף בדקה שנעלתי את הדלת. אכן. ניסינו להקשיב לרעשי הרחוב. כמה רעש יש בשקט. מישהו צעק. אוף, אוף. אני לא מאמין. אוף. נדרכנו, חיכינו לשמוע אותו מתקרב. הוא לא התקרב, אבל המשיך לצעוק. הסתכלנו לכיוון החדר של עידו, אחד על השני. הילה תפסה בחוזקה את היד שלי. חיבקתי אותה, ופתאום נשמע רעש לא ברור, המולה שנמשכה כמה שניות ונפסקה. אני לא מאמין, אוף! ואז קולות שלא הצלחנו לזהות. נשמעים ונקטעים. ועוד פעם אוף, כוסאמק, מה זה החרא הזה. שנינו הקשבנו לרחוב והסתכלנו מעבר לחלון הפתוח, לדירות השכנים.

"זה מהטלוויזיה," הילה אמרה פתאום.

בקבוק נשבר ברחוב. קול ההתנפצות הדהד באוזניי, קרוב מדי.

"את צודקת, מישהו מנסה לראות כדורגל אבל השידור לא עובד טוב." צחקנו והמשכנו להקשיב. השכן המשיך להתעצבן, טוטנהאם דרסה את דורטמונד. מהחלון הגיעו עוד צלילים, צחוק מדירות השכנים, סרטים בטלוויזיה, אנשים שהתהלכו ברחוב.

הילה נרדמה ואני המשכתי להקשיב לרחוב עד שתיים בלילה. הבן של עזרא לא חזר. מדי פעם נשמעה סירנה חולפת במהירות.

למחרת רציתי לשמוע מאסתר איפה הוא גר. קיוויתי שמפריד בינינו מרחק הגון.

"הגדוד העברי," היא ענתה. "עזרא קנה לו שם דירה. אני חושבת שהוא נפטר כמה חודשים אחרי. זה אולי הדבר האחרון שהוא עשה בשבילו."

הגדוד העברי, אפילו לא חמש דקות מכאן.

"לחשוב שהוא גר כל כך קרוב," אמרה הילה כשסיפרתי לה. אני חשבתי בדיוק את אותה המחשבה אבל לא אמרתי כלום.

"אל תדאגי," הוספתי וקיוויתי שהיא לא הבינה כמה פחדתי אתמול, שהיא לפחות מדחיקה את זה שאני לא יכול להגן עליהם. אבל תמיד קולטים את הדברים האלה, מריחים אותם מבעד לעור ולבגדים ולשקרים. משוגעים הפחידו אותי, ופחדתי ממנו, כמעט כאב לי לחשוב שהוא ישן פעם בבית הזה, בחדר של עידו, נשם ואכל וחרבן ואונן. במרפסת, בשירותים, במטבח, בסלון.

אחר הצהריים הלכנו שלושתנו ברחובות הרגועים וצפינו ברוכבי האופניים ובמשפחות האחרות, הרבה משפחות אחרות, שהלכו על אלנבי ונהנו מרוח הים. כשפסענו בחזרה על דרך יפו, עידו הבחין בילד שנהג במרצדס צעצוע עם אורות מהבהבים. אחיו רדף אחריו ודרש את תורו עד שלבסוף שלף אותו בכוח מהאוטו והדף אותו לכביש. הילדון התרסק וצרח, החזיק את הברך שהשחירה והסתכל על הפצע הקטן שנפער בה, טיפות דם ירדו והשאירו קווים דקיקים על רגליו הגפרוריות. עידו כבר הותש בשלב הזה, והרמתי אותו על הכתפיים. כשהלכתי איתו ככה ברחוב, חשבתי לעצמי שהבן של עזרא יכול לבוא. עם עידו על הכתפיים, אני אסתדר בכל מצב.

יום כיפור חלף ובסוף השבוע נסענו מחוץ לעיר לבקר חבר של עידו מהגן. נכנסנו למכונית בשעות אחר הצהריים המוקדמות.

"נוסעים לאיתן, איזה כיף!" הילה אמרה, אבל עידו לא הפגין התלהבות רבה. הם לא התראו מאז שאיתן ומשפחתו עזבו את תל אביב בקיץ ועברו לאבן יהודה.

חלפנו בזריזות לא אופיינית ברחובות תל אביב. הצצתי במראה האחורית לפני הירידה לאיילון. עידו כבר נרדם. הילה ואני החזקנו ידיים. בשנים האחרונות הנסיעות במכונית הפכו להיות הזמן היחיד שבו אפשר לדבר, לשמוע מוזיקה, להיות יחד. אבל הגענו מהר מדי. הסתובבנו בכיכרות הרבות של אבן יהודה בכיוון הרחוב המיועד. ככל שהיישוב מנסה להיות אקסקלוסיבי יותר, כך יהיו בו יותר כיכרות, כך יהיו הרחובות בו קרויים על שם פרחים וצמחים ארץ–ישראליים. מי שקונה בית פרטי במקום כזה לא רוצה לגור ברחוב שארית הפליטה או יאנוש קורצ'אק. הגענו לרחוב השקד מספר 9. הרחוב היה בתהליכי בנייה, ומרבית הבתים — עירומים. אלה מהם שבנייתם הסתיימה היו זהים לחלוטין זה לזה. אותו שער, אותו מגרש, אותו דשא. "לא להאמין שעדיין בונים ככה," אמרתי להילה.

עידו ישן במושב האחורי כשפתחנו את הדלת. הילה שחררה אותו מחגורת הבטיחות, והוא פקח עיניים ומצמץ. נָתַנּוּ לו רגע להתעורר והתחבקנו מול אדמות החמרה, קופסאות התקשורת, שפופרות הפלסטיק הירוקות, גבעות החול, הפיגומים, כיסאות הפלסטיק שהרוח העיפה, עזובת הבניינים בסופי השבוע כשהפועלים אינם. כששיפצו את הבניין שאנחנו מתגוררים מולו, עידו צפה בעבודות בעניין. הוא התבונן מהמרפסת שלנו על מערבל הבטון שחסם את הרחוב כמה פעמים בשבוע, על קורות ברזל שהונפו מעלה מעלה ועל הפועלים שנצפו בקומות השונות מתהלכים על הפיגומים או מבעד לחלונות. אנחנו אכלנו ארוחת בוקר והם עבדו. הלכנו לגן וחזרנו מהגן, והם היו שם. צפינו בהם מטייחים, קודחים, פורקים שקי חול, מכוונים את התנועה, שותים קפה. הם תמיד היו שם, קרובים אלינו כל כך. כשהם קדחו, הקירות שלנו רעדו. כשהפועלים צעקו, שמענו כל הברה. מדי פעם עידו שאל אותי מה בדיוק הם עושים עכשיו ואני הסברתי לו על השלבים השונים, המייגעים, בדרכם הארוכה של הבניינים להשלמת תמ"א 38. כשהשיפוץ הסתיים והבניין קם לתחייה, הפועלים נעלמו ועידו תהה לאן הם הלכו. הוא ציפה שעכשיו הם יעברו להתגורר בבניין עם המשפחות שלהם.

"נו, רוצה שנחפש לנו בית כזה?" שאלתי את הילה כפי שאני שואל אותה תמיד כשאנחנו יוצאים מתל אביב.

"אני לא שורדת פה שבוע," היא אמרה.

ואז נפתחה הדלת של השקד 9 ואיתן, שהיה גדול מעידו בשנה, רץ החוצה בתחתוני סופרמן.

"עידו! עידו! בוא תראה את החדר שלי!" הוא צעק, ועידו הציץ וראה אותו מגיע. הוא יצא החוצה ונראה מופתע מהשמש, מהרחוב, מאיתן. איתן חיבק אותו בעוצמה, ועידו הניח עליו שתי ידיים עדינות.

"בוא, עידו! בוא כבר, בוא תראה את החדר שלי!"

"רגע, איתן," אמרתי ורציתי להגיד שעידו רק התעורר, שהוא צריך רגע להתרגל, אבל עידו היה רגיל לעשות מה שאיתן אומר לו. הוא רץ בעקבותיו במעלה המדרגות ונעלם מבעד לדלת החומה והרחבה. הוריו של איתן יצאו לקראתנו והתחבקנו. לא ראינו אותם מאז תחילת הקיץ, אבל בשנה שעברה היינו נפגשים אחרי הגן לפחות פעמיים בשבוע.

"איזה כיף שבאתם," אמרה קרן, אימא של איתן, והסתכלה סביב כאילו היא רוצה לומר לנו שעדיין לא אמורים לגור כאן אנשים כשמרבית הבתים נמצאים בבנייה. אבל מעבר לרחוב הזה, כשעוברים מרחוב השקד לרחוב התמר, התאנה או היסמין, מרבית הבתים כבר בנויים. שני ילדים רכבו על אופניים וחצו את הרחוב. אחד מהם הסתכל עלינו והשני הסתכל על המכונית שלנו. כמה היא מלוכלכת, חשבתי. נכנסנו פנימה ורועי, אבא של איתן, מיהר לסגור את הדלת. "יש המון אבק בגלל הבנייה, אז אנחנו מקפידים לסגור הכול."

עידו שמע את הדלת נסגרת ורץ במורד המדרגות.

"אבא," הוא אמר לי, "זה הבית הכי גדול שראיתי בחיים. אפילו יותר גדול מהבית של סבא," הוא אמר, ואיתן הגיע אחריו בריצה עם מדי פורטוגל של כריסטיאנו. הם רצו שוב למעלה וצחוקם הדהד במסדרון ובמדרגות. "שנראה לכם את הבית?" הציע רועי. ברור, ברור. הלכנו אחריו מהמרתף, שהיה מלא בארגזי קרטון, במעלה המדרגות אל המטבח והסלון, שהיו גדולים יותר מכל הדירה שלנו, ויצאנו אל החצר מבעד לדלת הזזה מזכוכית. חלק קטן מהחצר רוצף והשאר היה זרוע דשא. בצד עמדו כל העציצים שלהם מהמרפסת היפואית. שם הייתה להם מרפסת נהדרת ומעוררת קנאה, אבל עכשיו, מחוץ לעיר, כל העציצים יחד לא כיסו אפילו פינה אחת מהגינה.

"עדיין לא סידרנו כלום בחוץ," אמרה קרן. "והגינה זאת הסיבה שעברנו," היא המשיכה והביטה סביב. הרגשתי שהדירה שלנו היא צינוק לעומת המרחבים שהיו להם. הסתכלתי על הילה כשבחנה את הגינה.

"איזה גודל!" היא אמרה.

"אבל רוב הזמן אי אפשר לצאת החוצה," אמר רועי. "הרעש מהבנייה בלתי נסבל. וגם יש פה נמר אסיאתי ואיתן ואני מאוד רגישים לעקיצות."

"אתם לא מאמינים כמה עקוץ הוא היה כשרק עברנו," אמרה קרן, שלפה את הטלפון והראתה לנו את התמונות של איתן אדום ומסכן וסובל. נכנסנו פנימה, ורועי הקפיד לסגור את הדלת כך שלא יישאר מרווח של סנטימטר.

"אתם תתרגלו," אמרתי. "איזה שינוי," הוספתי אחרי שאף אחד לא אמר דבר. רועי הוביל אותנו למעלה, וראינו את חדרי השינה שהילדים וההורים ישנים בהם ואת אלה שלא ישן בהם עדיין אף אחד. התינוקת נמנמה באחד מהם. הילה שאלה את איתן מה התינוקת כבר יודעת לעשות. לבכות, הוא אמר וירד לסלון עם עידו ועם קופסת צעצועים שהייתה גדולה יותר משניהם יחד.

"מה נעשה עם כל המקום הזה?" שאלה קרן כשהראתה לנו חדר שינה ריק שאפילו ארגז אחד לרפואה לא עמד בו. מהחלון ניתן היה לראות פרדסים ובמרחק מה את הכביש הראשי. תעשו ילדים, כמובן.

חזרנו לסלון, ורועי ניגש להכין לנו קפה במטבח. קרן הוציאה עוגת שמרים.

"אין כמו הפחמימות הריקות של תל אביב, אבל זאת קונדיטוריה לא רעה," היא אמרה.

לפני שעברו, הם כמעט התביישו כשהסבירו שהבית שקנו עומד להיות מוכן, שאין ברירה, שחיכו לזה, שזה יקרב את רועי לעבודה ואת קרן להוריה ואת איתן ואחותו לסבא וסבתא. עד אז הם גרו בשכונת נגה, בדירה יפה ויקרה מדי, ורועי נסע מדי יום עד קיסריה, וסבל מהפקקים ומחיפושי החנייה הבלתי נגמרים. קרן עדיין לא חזרה לעבוד.

"נו, אז מה קורה?" שאלה הילה, ורועי התרווח על הספה. קרן התחילה לספר על הגן שנמצא לא רחוק וכיצד הם מגיעים אליו באופניים כל יום. אחר כך היא סיפרה שמצאה מטפלת ליומיים בשבוע. "יש לי כל כך הרבה עבודה עם הבית." היא אמרה. "אתה בטח מבין," הסתכלה עליי. כן, בטח שאני מבין. להפוך את הבית לבית זאת עבודה לחיים שלמים. לחלק מהאנשים. יש כאלה שפשוט נכנסים לבית והוא מיד הופך לבית.

"לשמחתי," אמרתי, "אני לא עובד עם אנשים פרטיים. בעסקים זה אחרת. אף אחד לא משתגע כמו שמשתגעים כשהבית שלך לא יוצא בדיוק כמו שדמיינת אותו."

"אני בטוח," אמר רועי.

"אבל אתה ממילא רוב היום בעבודה," אמרה קרן. "אני מרגישה שזה לא ייגמר אף פעם, שתמיד נחיה על ארגזים והבית לא יהיה מסודר."

"אבל נחמד לנו פה. פגשנו כמה אנשים נחמדים," אמר רועי.

"כן, אבל לא כמוכם, זה לא אותו דבר," מיהרה להוסיף קרן. חייכתי במבוכה.

"טוב, זה לוקח זמן הדברים האלה. אני ממש צריכה זמן להתרגל לכל מקום חדש," אמרה הילה.

"את, ממש." הוספתי. "הילה לא אוהבת שינויים בדברים הרבה פחות חשובים. בקיצור, אנחנו תקועים בפלורנטין לנצח."

"אני באמת ממש אוהבת את השכונה. וגם את הבית שלנו. למרות שאני מרגישה שאנחנו משתמשים בכל סנטימטר שיש בדירה."

הסתכלתי על המרחבים. בבית כזה הייתי יכול ליהנות מחדר לעצמי.

"אני מתגעגעת לתל אביב," אמרה לבסוף קרן, ורועי נאנח.

"ואיתן יכול לצאת לרחוב לבד?" שאלתי.

"אנחנו עדיין לא מרשים לו," ענתה קרן.

"אבל כן," הוסיף רועי. "ילדים בגיל שלו כבר יוצאים. זה לא מאוד שונה מהילדוּת שלנו. יש שדות ומגרשים ריקים, וילדים בגיל של איתן או קצת יותר גדולים כבר מסתובבים חופשי. לא יודע אם הם הולכים לבד לבית ספר, אבל בטוח יכולים לצאת לרחוב."

"זה נשמע בדיוני לעומת השכונה שלנו," אמרה הילה.

"אולי הם צודקים, כל אלה שהמומים מזה שאנחנו מגדלים אותו בפלורנטין, עם כל הזבל ובלי עצים וגינות," אמרתי. הילה מיד הנידה בראשה לשלילה ואמרה שהיא לא יכולה לעזוב לשכונה אחרת.

"אני פשוט רגילה למקום הזה. גם כשהוא עולה לי על העצבים."

"בטח עוד כמה שנים זה ייראה אחרת," אמר רועי.

"ואולי גם אתם תרגישו אחרת," אמרה קרן. "לטוב או לרע. ואז יהיה לכם קל יותר להחליט."

"לא, לא," הילה אמרה שוב, "אנחנו כבר החלטנו."

"אתם לא מבינים," אמר רועי, "החיים שלי פשוט הרבה יותר טובים, אני מגיע לעבודה וחוזר ממנה בקלות. וזה נותן לי כוח לכל שאר הדברים, לעזור בבית, להיות עם הילדים."

"וגם ההורים שלי עוזרים המון, הם פה כמעט כל יום," אמרה קרן. "כנראה שזה הצעד הנכון. אבל לי עדיין קשה עם זה."

"טוב, אנחנו לא נעמוד בזה אם ההורים שלנו יבקרו כל יום," הילה אמרה, והנהנתי בהסכמה קודרת.

"אבל אם יש לכם את העזרה הזאת, זה מדהים," היא הוסיפה. קינאנו באנשים שהייתה להם עזרה יומיומית, אבל עד עכשיו לא ידענו שאיתן ומשפחתו נמצאים בקבוצה הזאת. עכשיו הסתכלתי עליהם קצת אחרת, במבצר האבן–יהודאי שלהם, עם שני ילדים וחצר ונמר אסיאתי וסבתא שבאה כל יום לטגן שניצלים ולשמור על הילדים. ואז שמענו צווחה מלמעלה. נועם התעוררה ורועי זינק וקיפץ אליה במעלה המדרגות.

"תם הזמן," אמרה קרן והסתכלה לעצמה על השדיים. הם יפים, חשבתי כשהסתכלתי עליהם גם. היא הישירה אליי מבט פתאום וחייכה. הסמקתי, והיא עלתה באיטיות במדרגות לקול היבבות של נועם. תוך כמה רגעים היבבות נפסקו. הסתכלנו זה על זה והילה התבוננה על התקרה.

"איזה בית..." אמרתי.

"שלוש משפחות יכולות לגור כאן," היא אמרה וצחקתי. אצלנו אי אפשר לאכול ארוחת ערב ליד שולחן האוכל אם מגיע יותר מאורח אחד.

רועי חזר לסלון מחויך. "אני עדיין לא מאמין שיש לי בית עם מדרגות. מדרגות בתוך הבית." לי דווקא נדמה שהוא כבר מאמין. היא תאמר עוד הרבה פעמים שהיא מתגעגעת לתל אביב, אבל הוא לא יזוז מכאן לעולם, לא היה לי שום ספק. ואולי בקצה העין ראיתי את הסיפוק שרועי עדיין לא הודה בו. הוא בעל הבית. יש לו בית. בית עם גינה וחנייה וחדרים מיותרים.

"אוי," הילה אמרה, "שכחנו להביא לכם את המתנה," ונעלמה מבעד לדלת.

"זה רק אתה ואני," הוא אמר לי.

"והם," הצבעתי על הילדים שישבו על רצפת המטבח ושיחקו.

"מדהים, איך הם מסתדרים מעולה," הוא אמר. "הלוואי שהייתם עוברים גם. אין לו עוד חבר כזה בגן החדש."

"עוד יהיו," אמרתי. "עברתם לפני שנייה." הסתכלתי על המרחבים. אולי לא צריך חברים כשיש מרחבים כאלה.

"רוצה בירה?" הוא שאל.

יצאנו עם הבירות לחצר, ורועי עלה על כיסא והוציא קופסת סיגריות מהמחבוא שלה מעל לדלת ההזזה.

הוא הצית אחת והציע לי אחרת. לקחתי אותה וסיפרתי לו כמה זמן לא עישנתי. הדלקתי אותה ולגמתי מהבירה. זה היה מושלם. שאפתי שוב ודאגתי שהעשן יגיע לכל פינה בגוף. נשפתי אותו מהאף ומהפה.

"תגיע הנה לעשן מתי שאתה רוצה," הוא צחק והתרווח.

הילה יצאה אל החצר גם היא, עם עץ תפוז סיני קטן ועמוס בפירות. היא הניחה אותו בפינה עם כל שאר העציצים שאולי עוד ימצאו יום אחד את דרכם אל האדמה, ולידם הוא נראה בוהק ומושלם.

"איזה יופי, תודה רבה," אמר רועי והציע להילה סיגריה. היא הציתה אותה ולגמה מהבירה שלי.

"מושלם. למה הפסקנו לעשן?" היא אמרה והפריחה טבעות לאוויר.

הסתכלנו שלושתנו על הילדים משחקים בשעה ששתינו את הבירה. בינתיים ראינו את קרן יורדת עם נועם אל הספה הפינתית. כשסיימנו את הבירה נכנסנו והמשכנו לשבת שם, הילדים היו מושלמים, לא נזקקו מאיתנו לכלום, התינוקת הייתה רגועה ויכולנו לדבר, הרגשתי שאני הולך להירדם ונשענתי אחורה על הספה הרחבה. הסתכלתי על הטלוויזיה הכבויה, המדפים שסביבה, שולחן האוכל. בית של ענקים, חשבתי.

"אבל אני שמחה שאנחנו סוף סוף גרים בבית שהוא שלנו," אמרה קרן. "גם אם לא בתל אביב."

הסתכלתי על הקירות ועל המשקופים. הכול היה חדש ומבריק ולא ניתן היה לראות את סימני הזמן שחלף. בבית חדש אין זמן. אבל בלי זמן שחולף אין בית.

המשכתי להסתכל; על המנורות שנתלו מהתקרה, ועל התקרה שהייתה נקייה מקורי עכביש והצבע שלה היה אחיד ולא היה בה שום סימן של רטיבות, סדק קטן, שום בורג מיותר, שום מסמר מיותם.

"זה הבדל רציני," אמרה הילה. "אני כל כך שמחה שקנינו את הדירה שלנו כשקנינו אותה. אחרת לא היינו יכולים להישאר בתל אביב."

"כשקניתם אותה," תיקנתי. "אבל זאת באמת הייתה עסקה מעולה." המחירים המשיכו לעלות בחדות אחרי העסקה.

"מה זאת אומרת? מי קנה אותה?" שאלה קרן.

"הילה והאקס, הם קנו וישר נפרדו."

"אחרי חצי שנה," הילה תיקנה אותי.

"וואלה, לא ידעתי בכלל," אמרה קרן. רועי שתק והתבונן לכיוון האופק הרחוק. "ומתי אתם הכרתם?"

"חצי שנה אחר כך, לא?" שאלתי את הילה.

"משהו כזה."

"ושיפצתם?" שאלה קרן.

"הדירה הייתה במצב טוב כשקנינו. היא הייתה של עזרא צֶדֶק..."

"הצייר?" שאל רועי.

"בדיוק," ענתה הילה. "אז הבית היה במצב טוב, אבל שינינו קצת. הקטנו את חדרי השינה והחלפנו מקלחת ושירותים. אבל זה היה ממש בסדר."

"יצא לךָ טוב!" אמר רועי. "גם דירה וגם משופצת."

"ממש יצא לו טוב," הוסיפה הילה בחיוך והניחה את היד שלה על הירך שלי. הסתכלתי עליו מחייך. הוא היה בעל הבית. ואני? לי יצא טוב.

"אותי לא מפחידים שיפוצים, אבל כן, כנראה שיצא לי טוב. איך היה לכם עם הקבלן?" שיניתי נושא.

"היו רגעים של סיוט," אמרה קרן, ורועי מיהר לתקן אותה.

"לא, לא הייתי אומר סיוט. היו קצת חילוקי דעות. זה התחיל טוב אבל הסוף היה לא משהו."

"זה תמיד ככה," הוספתי. "קשה להם לעמוד בציפיות ובהבטחות."

"אולי זה ככה בכל דבר," אמרה קרן, "פשוט לבנות זה כל כך יקר, עזבו, אין מה להיכנס לזה. היה, נגמר ועכשיו יש בית ואנחנו צריכים להיות מרוצים."

הם החליפו מבט וסקרו את הבית. אולי ראו את כל הדברים שנעשו ואולי ראו את כל הדברים שלא נעשו, את כל ההבטחות שלא התגשמו. אולי נזכרו בכל חילוקי הדעות שהיו להם עם הקבלן, ואולי נזכרו בלילה הראשון שישנו כאן, סחוטים מעייפות ומסביבם ארגזים בכל מקום. אבל שניהם חייכו, כל זה היה שלהם ושלהם בלבד.

כשיצאנו כבר היה חושך. עידו נרדם מהר.

"זה הבית הכי גדול שראיתי בחיים," הילה אמרה.

"באמת?"

"לא, אולי לא. אבל הבית הכי גדול שחברים אמיתיים גרים בו. קלטת כמה חדרים יש להם? והמרתף הזה? והחצר? והסלון?"

"רוצה שנחפש? הבית שלנו בטח שווה יותר. אפשר למכור ולעבור גם לאבן יהודה או אור יהודה או חמי יהודה או נצח יהודה או בני יהודה או קרני יהודה או מעלה יהודה. בטוח שיש עוד המון אפשרויות..."

הילה צחקה.

"אני עדיין מצחיק אותך."

"אתה עדיין מצחיק אותי."

"אז אני במצב טוב כנראה."

"אני לא שורדת שבוע במקום כזה. ולנסוע עם האוטו לכל מקום."

"הם רוכבים לגן באופניים, בואי ננסה גם."

"די, די, זה אפילו לא מצחיק אותי."

"את צריכה להודות שבטח יש גם משהו נחמד בלפתוח את העיניים בלי לראות נרקומנים ליד הבניין."

"בטח שאני מודה, ואני בטוחה שיהיה להם טוב פה. אבל אני הייתי מרגישה כמו חייזר במקום כזה. או ככה לפחות נראה לי."

החזקנו ידיים וחלפנו על פני הכיכרות שהסתובבו והסתובבו ולבסוף הצלחנו להגיע לשער היישוב ואז לכבישים שהובילו אותנו הביתה. צחקנו והאוויר פרע את שערותיה של הילה ואת שערותיו של עידו שישן לו במושב האחורי. שוב הגענו מהר מדי.

"איך אני אוהבת את המקום הזה," הילה אמרה כשנסענו ברחובות הצרים בשכונה. אין זכר לכיכרות, לשמות הפרחים, לעצים, לאדמה שאינה מרוצפת. מצאנו חניה ליד הבית והרמתי את עידו על הידיים. הוא לא התעורר, וראשו נח על הכתף שלי, שמעתי אותו בולע רוק וממלמל משהו שלא יכולתי להבין. התקדמנו לאט לעבר הבניין, אנשים מעטים נראו ברחוב, אורות דלקו במרפסות, מוזיקה בקעה מאחת הדירות. כשהתקרבנו לבניין סוליות הנעליים שלנו חרקו. "זכוכיות," אמרה הילה. ואז הגענו לדלת. היא נופצה. במסדרון הייתה מוטלת לבנה, סביבה שברי זכוכית ומעט אדמה. הסתכלנו על הדלת ועל הלבנה ועל החור שנפער בזכוכית ועל הרסיסים המפוזרים במסדרון ועל המדרכה, על אלו שנותרו תלויים על המסגרת. הילה פתחה את הדלת בזהירות והחזיקה אותה כשעברתי עם עידו על הידיים מבעד למשקוף, מעבר ללבנה ולשברי הזכוכית.