בעל הייסורים

מבוא א

מקומה של הביוגרפיה בחקר תולדות הדתות משתנה עם חילופי העתים. מאז ומעולם ביקשו להם חסידים נלהבים להעלות על הכתב את קורות החיים של צדיקיהם וקדושיהם על מנת שישמשו מקור של חיזוק מוסרי ורוחני לבאים אחריהם, ומופת חייו של המנהיג הדתי תפס תמיד מקום ראשון במעלה במסכת האידיאלים של הקהילה הדתית. הרבה ממה שידוע לנו על אנשי הרוח הגדולים בא לנו הודות לפעילותם של הגיוֹגרפים כאלה. בכל דור סיפרו וחזרו וסיפרו בחייהם של מייסדי הדתות הגדולות ושל מחוללי התנועות הדתיות, הכיתות והמסדרים, ובכל דור השתנתה הדמות, נושא הביוגרפיה, על פי טעמם והלך רוחם של הקוראים המיועדים. מובן מאליו כי כותבי הקורות הללו לא טרחו בדרך כלל להפריד בין עובדות של ממש ובין אגדות לחיזוק הרוח. ככל שהדמות התפרסמה יותר, כן רבו הסיפורים המפוקפקים שדבקו בה, וכותב הביוגרפיה שׂשׂ לצרף סיפורים אלה אם נמצאו יפים למטרותיו המוסריות.

משהחלו ביוגרפים מודרניים להתעניין בתולדות הדת בעבר, כמיהתם לשלמות ולפשטות של ימים קדמונים היא שריתקה את תשומת לבם אל חיי הצדיקים. מחברים אלה, החל במאה התשע-עשרה, אמנם טרחו קצת להבחין בין עובדות לדמיונות, אלא שהעדפותיהם הרומנטיות האישיות נשאו אותם לפעמים הרחק מדי בדרך ה"שחזור" של חיי דמויות מן העבר באספקלריה של זמנם. ערכים כגון אהבת הבריאה, אהבת הבריות ומסירות הנפש, שאמנם נמצאו במקורות, הודגשו למעלה מן השיעור, וגורמים "שליליים" כגון סגפנות יתרה, תחרות בין צדיקים, קנאתנות וכיו"ב, לפעמים התעלמו מהם ולפעמים פטרו אותם כדברים בטלים.

המעבר מהגיוֹגרפיה רומנטית מודרנית כזאת אל הניסיון להעמיד ביוגרפיה ביקורתית הוא לפעמים מעבר אטי ועדין. המאמינים המסורתיים והרומנטיים כאחד מתבוננים בעיניים חשדניות על הניסיונות לכתוב ביוגרפיות "מדעיות" על קדושיהם, וטעמם ונימוקם עמם. ביוגרפיה כזאת חייבת בראש ובראשונה להציג את הדמות בהקשרה ההיסטורי, ודבר זה כשלעצמו יש בו משום סכנה בעיני המחזיקים בדעה כי חיי גיבוריהם ותורותיהם הם יחידים במינם וחד-פעמיים. כלום אין השקפה ביקורתית כזאת עלולה לגזול מן הצדיק את בשורתו הנצחית, האמורה להישאר בתוקפה לקוראי כל הזמנים, למרות חילופי העתים ושינויי המסיבות? על ידי הצגתה של דמות כזאת על רקע עולם המחשבה והרוח של תקופתה, ובייחוד על ידי ההתחקות על זרמי המחשבה שהיו עשויים להשפיע על התפתחותה, שיעור קומתה היחיד במינו של הדמות, כפי שנצטיירה בעיני המאמין התמים, אכן מתגמד במקצת. זאת ועוד: ביוגרף המטפל בנושאו מתוך ריחוק ביקורתי כלשהו, אפשר שייאלץ לבחון תחומי נפש רגישים ולתאר במונחים של חוּלין עניינים המקובלים על המאמינים כרזא דרזין. יש חשש שמא יושפל הצדיק על ידי האנשתו ויש פחד שמא יעלה הביוגרף עניינים שיעוררו מבוכה בלב המאמינים.

הביוגרף הביקורתי אינו מבקש לנתץ או להשמיץ אלא להבין בלבד. ואולם, כדי להבין את נושא הביוגרפיה שומה עליו באמת לסלק את קורי הדמיון העוטפים את המקורות ולהיווכח קודם כול אם החומר המהימן הנותר מספיק לעיצוב הדמות המבוקשת. אם מקורות מהימנים כאלה מצויים, מה שדרוש לביצוע המלאכה הוא שורה ארוכה של מיומנויות ורגישויות. ואם נושא הביוגרפיה הוא מייסד כת שעודנה חיה וקיימת, או דמות נערצת על הרבים מאיזה שהוא טעם אחר, אזי משימתו של הביוגרף רגישה שבעתיים. אין הוא יכול אלא לנסות להבטיח למאמינים, כי גדלותו האמיתית של רבם תתגלה ביתר שאת לאחר שמסיבות חייו יובהרו במלואן.

כל הנאמר לעיל חל בייחוד על הביוגרפיה הביקורתית בתחום החסידות, ובייחוד שבייחוד על המטרה שלפנינו: ביוגרפיה ביקורתית של ר' נחמן מברסלב. החסידות, אותה תנועה של התחדשות הרוח שכבשה את לבותיהם של יהודי מזרח אירופה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, מוסיפה להתקיים ולשגשג עד היום, אף על פי שנצטמצמה מאוד, בבתים החדשים שמצאו להם שרידי יהודי פולין ורוסיה אחרי השואה. החסידים ממשיכים לטווֹת וליפּוֹת את סיפוריהם על חיי הצדיקים הקדומים, שעתה נוספו להם סיפורים על חיי צאצאיהם בשנים האפלות ביותר של ההיסטוריה היהודית. הם שרויים יחדיו, וכמו הוטלו בעל כורחם למערבולת החיים של המאה העשרים, ועל פי הרוב הם מופתעים בהיווכחם לדעת כי מישהו מחוץ לקהילתם מגלה עניין אמיתי בחיי צדיקיהם ותורותיהם, ובצד הקהילה החסידית המסורתית עצמה מוסיף לפעול ולהשפיע הדימוי של חסידות חדשה בעלת צביון רומנטי. למן תחילתה של המאה העשרים, המציינת את סופה של מחלוקת ארוכה, ולעתים גם מרה, בין החסידות ובין ההשכלה ובנותיה, פונים סופרים והוגים בני זמננו במידה גוברת והולכת אל ראשיתה של החסידות כאל מקור להעשרה אישית ולהשראה ספרותית-רוחנית.5 סופרים כגון י"ל פרץ ושׁ"י עגנון, תיאולוגים ובראשם מרטין בּוּבּר, והיסטוריונים כגון שׁ"א הוֹרוֹדצקי והלל צייטלין, סללו כולם את הדרך להבנה מחודשת של החסידות. מגמה זו נמשכת עד ימינו בכתביהם של אליעזר שׁטיינמן, אלי ויזל ורבים אחרים. על ידיהם זכו סיפורי החסידים לתפוצה רבה, וקורטוב מחיי הצדיקים, למרות צביונם האגדי, נמזג במורשת הרוחנית של יהדות זמננו.

השימוש בביוגרפיה יפה במיוחד להכרת עולם החסידות. החסידות, כדברי גרשׁם שׁלוֹם, היא תנועה שבה תורה מופשטת משמשת לפעמים רק כתופעת לוואי לאישיותם של נושאיה. ברבים מסיפורי החסידים מודגשת העובדה, שלא תוכן דבריו של הצדיק אלא בעיקר אורח חייו ועוצמת אישיותו הם שגרמו שינהרו אחריו. בניגוד למסורות קודמות של חוכמת הנסתר בתולדות היהדות, שבהן בחרו להם בעלי הסוד באלמוניות דווקא, הן משום ענוותנותם והן מחשש שמא יירדפו על דברי מינות, כאן, בחסידות, היה הצדיק בראש ובראשונה מנהיג של בני אדם. ההבדלים בין צדיק לצדיק והסיבות שבגינן בחר חסיד מסוים בצדיק מסוים היו נעוצות באישיותו של הצדיק לא פחות משהיו נעוצות בתורתו. עובדה זו השתקפה גם בתורתם גופא: יש בחסידות משום הערכה לייחודו של כל אדם ותפקידו הרוחני, הערכה נדירה במקורות הקודמים של היהדות ולמעשה נדירה בספרות הדתית כולה. ייעודו ותפקידו של היחיד, שהפכו ערכים משניים בשיטותיהם של רבים מגדולי היהדות עקב תחושת הגורל המשותף והשליחות המשותפת, זכו בחסידות לטיפול מעמיק חדש. החסיד ביקש לו רב שיש בכוחו להוליכו אל שורשי נפשו ולגלות בו את ניצוצות האור שרק הוא יכול להעלות: במפגש כזה זוכה לאישור יחסו האישי, ואפילו יחסו הייחודי האידיוֹסינקרטי, לאלוהים.

בסיפור חייו ותורתו של ר' נחמן מברסלב (1772-1810) משמשים כל הדברים האלה נקודת מוצא לתיאור חיים פנימיים ומאבק פנימי שלא נודעו כמוהם במקורות היהדות. כאן מתבהר לגמרי, כי עיקר העיקרים שבדת הוא המאבק על האמונה, המתחולל בלבו של המאמין היחיד, כי עיקר התפילה הוא ההתבודדות, שבה היחיד שופך את נפשו לפני ריבונו, וכי דמות המופת החשובה ביותר לחיים דתיים היא הצדיק הצעיר המיוסר עצמו, מי שנאבק כל שנותיו מאבק של חיים ומוות בעניינים של אמונה וספק - אישיות דתית ייחודית ובעייתית באמת, אם היתה כזאת מעולם. ברור כי להבנת תופעה דתית כזאת, רק הביוגרפיה יכולה לשמש נקודת מוצא.

דמותו של ר' נחמן ממלאת זה זמן רב תפקיד חשוב בניסיונותיהם של הוגים בני זמננו להתקרב אל עולם החסידות. מאז פורסם תרגום סיפורי ר' נחמן לגרמנית, מעשה ידי מרטין בּוּבּר, בשנת 1906, ומאז ראו אור, בשנת 1910, הדברים הראשונים מני רבים שכתב הלל צייטלין על ר' נחמן, מוכר הצדיק מברסלב כאחת הדמויות הראשיות בתולדות תנועת החסידות. ועל זה למרות העובדה, ואולי במקצת בגלל העובדה, כי קהילת חסידי ברסלב היא קטנה יחסית, גם מעוררת לעתים קרובות חשדות בקרב קהילות חסידים אחרות. אף בעיני מסתכל מקרי מתגלה חסידות ברסלב כתופעה יחידה במינה האומרת דרשני. העובדה התמוהה כי חסידי ברסלב הם היחידים בקרב החסידים שלא בחרו מעולם יורש לרבם הראשון, עובדה זו היא אולי הבסיס והמוצא למסתורין המיוחד האופף אותם. הם כונו בפי אחרים "חסידים מתים" משום שלא היה להם רבי חי, ועד לתחילת המאה העשרים נודעו בתהלוכותיהם הארוכות והקודרות אל מקום קברו של ר' נחמן אשר באוּמן. אף כיום, לאחר שבית הקברות שבאוּמן נחרב והפך אזור מגורים, תמצא ברבים מעלוני חסידי ברסלב הנחיות לנוסעים החשאיים לברית המועצות המבקשים להגיע אל "הציון הקדוש" בגלוי או בסתר.6 (בעת האחרונה אף הועלתה בעיית העלייה על קברו של ר' נחמן בדיונים בינלאומיים, ושלטונות ברית המועצות הבטיחו להרשות ביקור ותפילה במקום.)7 חסידות ברסלב היתה אולי מלכתחילה קבוצה של עלית בעולם החסידות, והעובדה שלא היתה משועבדת לשושלת של צדיקים אפשר שהצילה אותה למעשה מניסיונות של אכזבה וירידה, הבאים בהכרח בעקבותיהם של אי-אלה מצאצאיהם של הצדיקים הראשונים.

הספרוּת של חסידי ברסלב מחזקת את רושם המסתורין המיוחד האופף את זכרו של ר' נחמן ואת חיי תלמידיו. דברי תורתו של ר' נחמן כסיפורי המעשיות שלו מלאים רמזים למשמעויות שלא ניתן להביען במפורש. אחד מגדולי חוקריה של ספרות ברסלב כינה את מכלול כתביו של ר' נחמן בשם "אוֹטוֹבּיוגרפיה מיתוֹלוֹגית", שבה המחבר משתמש גם בדרושים חסידיים מסורתיים וגם ביצירות דמיון בלתי-מרוסן כביכול כדי לחקור ולגלות ולהסתיר בלי הרף איזה שהוא צד נוסף של סודותיו הפנימיים. בלשון אחר ניתן לומר, שאנו מוצאים כאן שימוש אישי לחלוטין במסורת היהודית בשלמותה במידה ובצורה שלא נודעו קודם לכן. סיבוכי הנפש של היחיד ומסתרי התיאוֹלוֹגיה שזורים כל כך אלה באלה, עד שכל ניסיון להפריד ביניהם ייחשב כאיוולת. מי שהעיסוק בתיאולוגיה הוא בעיניו עסק אישי ואינו נבוך מנוכחות האדם על סבכיו ונבכיו בתוצאות עיסוקו התיאולוגי, יכול ללמוד הרבה מר' נחמן מברסלב.8

ב

המקורות לחקר חייו של ר' נחמן הם שלושה: כתבי ר' נחמן עצמו, כתבי ר' נתן מנמירוֹב (תק"מ-תר"ה, 1780-1845), שהיה תלמידו הגדול ויורשו בדיעבד בהנהגת העדה, וכתביהם של חסידי ברסלב מתקופות מאוחרות יותר. בספרות שמחוץ לברסלב לא זכה ר' נחמן באותה תקופה אלא לאזכורים מעטים בלבד, ואף אלה נימתם על פי הרוב פולמוסית ביותר. אזכורים אלה מובאים גם כאן במקומם הנאות, אך אין בהם כדי לשמש מקור ראשי.

שני ספריו העיקריים של ר' נחמן הם קובץ דרשותיו ליקוטי מוהר"ן וקובץ סיפוריו סיפורי מעשיות.9ספר הליקוטים מכיל שני חלקים; הראשון יצא לאור בעוד ר' נחמן בחיים והשני הוצא לאור בידי ר' נתן בשנה שלאחר מות רבו. כרוב ספרי העיון החסידיים הם מכילים רשימות תמציתיות של דרשות שנשא הרב באוזני חסידיו שנתקבצו סביב שולחנו בימי שבת ומועד. הדברים נאמרו תמיד בלשון יידיש, ואולם נחשב הדבר כראוי, כפי שנהגו אז, שהדברים יועלו על הכתב בלשון הקודש. לכן שומה על חוקר ספרות הדרוש לזכור, שלא מקורות שלמים לפניו אלא תרגומים מקוצרים מדברים שבעל פה. דברי ר' נחמן בנוסחם שבכתב הם לפעמים תוצר משותף פרי גאונות המחשבה והדרוש של הרב וסגנון ספרותי נאה בלשון העברית של התלמיד - תכונה נדירה בקרב הסופרים החסידיים. קובץ הסיפורים יצא לאור לראשונה בידי ר' נתן בשנת תקע"ה (1815). סיפורים אלה, שנועדו גם לנשים ולאנשים פשוטים וגם לקוראים משכילים יותר, מובאים בשתי לשונות, עברית ויידיש, וכך נהגו החסידים גם ברוב המהדורות המאוחרות של הספר.

מלבד שני הקבצים הגדולים האלה מצויים שני ספרים קטנים יותר שגם אליהם ניתן להתייחס כאל מקורות ראשוניים להגותו של ר' נחמן. ספר המידות הוא ספר מרשמים לאורח חיים מוסרי, ערוכים לפי סדר האלף-בית, אשר ר' נחמן החל בכתיבתו בנערותו והשלימוֹ שנים מספר לפני מותו. חשוב ממנו פי כמה ספר קטן אחר, שיחות הר"נ, שחלקים ממנו התפרסמו לראשונה בתורת נספח לקובץ סיפורי מעשיות בשנת תקע"ה (1815).10 בספר זה רשם ר' נתן בתרגום עברי, לפעמים אף מילה במילה, מימרות ופירושים שונים ששמע מפי רבו. הפירושים מובאים לעתים קרובות מתוך זיקה לאיזה שהוא סיפור או דרוש, והודות לכך משמש הספר שיחות הר"נ ספר לוואי חשוב לקבצים הגדולים.

ר' נתן מנמירוֹב היה אחד הסופרים והפּוּבּליציסטים הפורים ביותר בתולדות החסידות. הוא האריך ימים אחרי רבו כשלושים וחמש שנה, ובכל התקופה הזאת דומה שלא חדל מלעסוק בפירושים, בזיכרונות, במכתבים ובהתקנת מהדורות חדשות, כדי להגדיל את תהילת רבו. חיבורו העיקרי, ליקוטי הלכות, הוא חיבור רב-כרכים המקשר את דרושיו של ר' נחמן עם דיני השולחן ערוך של ר' יוסף קארוֹ. חיבורו זה של ר' נתן, שדיוניו מעמיקים ונוקבים ויותר משהוא פירוש לספרו של ר' יוסף קארו יש בו משום ביאור והרחבה של תורת ר' נחמן, ראוי למחקר מקיף בזכות עצמו.11

ואולם כאן אנחנו מתעניינים יותר בכתביו הביוגרפיים והאוטוביוגרפיים של ר' נתן. בשנים הראשונות שלאחר פטירת רבו נטל על עצמו לקבץ את כל מה שנודע על ר' נחמן בימי נעוריו, ובייחוד פרטי מסעו לארץ ישראל בשנים תקנ"ח-תקנ"ט (9-1788). כיוון שר' נתן עצמו לא הגיע לברסלב לפני תקס"ב (1802), אין אלו ידיעות ממקור ראשון אלא ידיעות שנלקטו ממקורות שונים - דברים שסיפר הרבי על עצמו וזיכרונות ששמע מפי חסידים ותיקים ומפי בני המשפחה. הקובץ הראשון, שבחי הר"נ, יצא לאור בשנת תקע"ו (1816).12ר' נתן מתרכז כאן בתחילה בחייו הפנימיים של נחמן הצעיר ואינו משמיט שום פרט הנוגע במאבקי הנפש והייסורים שידע רבו בנעוריו הסוערים. אחרי כן הוא מביא תיאור מפורט מאוד של מסע ר' נחמן לארץ ישראל, תיאור מדויק בדרך כלל בפרטיו המכריעים ועם זה ערוך במתכונת ספרותית של סיפור הרפתקאות. לימים אסף ר' נתן חומר רב נוסף על חיי רבו, ואולם לא עלה בידו להוציא לאור ביוגרפיה נוספת. חומר זה, שכלל זיכרונות, מימרות של ר' נחמן, סיפורים, משלים וכו', שנודעת להם חשיבות רבה, הוצא לאור בידי תלמידו של ר' נתן, ר' נחמן מטשהרין, בספר חיי מוהר"ן.13 ספר זה הוא מקור הידיעות היחיד החשוב ביותר על חיי ר' נחמן אחרי שנת תקנ"ט (1799), לרבות התקופה המרכזית בחייו הציבוריים. אף על פי שהספר נדפס כשלושים שנה אחרי מותו של ר' נתן, שלו הוא כמעט כולו. רק מעט הערות מוסגרות, מנוסחות בזהירות, הוספו בידי המהדיר. והוא הדין לאוטוביוגרפיה של ר' נתן, ימי מהרנ"ת, שכתב בשלהי חייו (ר' נתן נפטר בשנת תר"ה - 1845) ויצאה לאור בלמברג בשנת תרל"ו (1876).14

פטירתם של ר' נתן ואחרים, ששימשו את ר' נחמן בחייו, אין משמעה שחדלו להתקיים גם כל המקורות שלא ראו אור על השנים הראשונות בברסלב. כתבי יד שמורים היטב ומסורות שבעל פה משומרות היטב הוסיפו להתקיים עד למאה העשרים, ואין ספק שהם מתקיימים עד היום הזה.15 במסורת ההוצאה לאור של חומר חדש, משל ר' נחמן ואודותיו, המשיך בייחוד ר' אברהם חזן, ממנהיגי קהילת ברסלב בשלהי המאה התשע-עשרה. בעקבותיו בא ר' שמואל הורוביץ, שפעילותו ניכרה בשנות השלושים של המאה העשרים. אמנם, ספרים כגון כוכבי אור וסיפורים נפלאים, שראו אור לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים, יש להתייחס אליהם בהסתייגות כלשהי. עם זה הם מכילים כמות רבה להפתיע של חומר מקורי ישן ומהימן. גם ספרים וקונטרסים מאוחרים יותר, שפרסמו חסידי ברסלב בשיעור גובר והולך החל בשנת 1960, מכילים לפעמים סיפורים לא-נודעים הנושאים חותם של מהימנות.16

וזאת היא, כמובן, השאלה הביקורתית החשובה הראשונה הניצבת לפנינו בבואנו לכתוב ביוגרפיה של דמות כר' נחמן מברסלב: עד כמה ניתן לסמוך על המקורות? בחומר העשוי להיחשב כמקור ראשון, אין אף שורה אחת שנכתבה מתוך יוּמרה של אובייקטיביות. כבכל הכתבים מסוג זה, מעורבותו של המחבר, ולאו דווקא "ריחוקו הביקורתי", היא הנחשבת כמעלה יתרה. אנחנו עוסקים כאן בכתבים שכולם נכתבו או נערכו בידי חסידים אוהבים ונלהבים, המשוכנעים לחלוטין כי הצדיק שלהם גדול מכולם. דומה אפוא כי לא זהו סוג המקורות שהיינו רוצים להסתמך עליו. עם זה נהנה הביוגרף של ר' נחמן ממצב מיוחד במינו: למרות עובדה זו, ואולי הודות לה, החומר המהימן הוא נכבד למדי.17

ככל שהדברים אמורים בכתבי ר' נחמן עצמו, בעייתנו קלה יחסית. כתבי ר' נחמן, שיצאו לאור בחייו וזמן קצר אחרי מותו, אין בהם סימני זיוף. ר' נתן, העורך, מקפיד להישאר ברקע, בייחוד בקובץ ליקוטי מוהר"ן. הוא נוהג לציין אילו מדברי הרב שמע מפיו ואילו קיבל מכלי שני, מדבריהם של אחרים. ובלית ברירה אין הוא חושש להודות, שלא עלה בידו לזכור או להבין דרוש במלואו, ועל כן יביא לפני הקורא רק את הדברים שהוא בטוח בהם. אמנם, איפוק זה בולט פחות בסיפורים מאשר בדרושים, ואולם מכלל התנהגותו בתורת עורך אנחנו באים לכלל נטייה לקבל את כתבי ר' נחמן כנתינתם בידי תלמידו.18

בכל כתבי ר' נחמן אין לך דבר שהוא אוטוביוגרפי ישיר. בשום מקום בספרו ליקוטי מוהר"ן אינו גולש לגוף ראשון כדי לדבר על עצמו במפורש. מאידך גיסא, ההתעסקות המתמדת באני, המזדקרת מכל עמוד, והאזכורים הגלויים-למחצה של "צדיק אחד" - ואלה הם הבולטים ביותר בין גילויים רבים אחרים - מבהירים בעליל כי כתבי ר' נחמן עצמו, הדרושים כסיפורים, הם מקורות חיוניים בהחלט לביוגרפיה של מחברם, ובייחוד להבנת חייו הפנימיים. וכיוון שמהימנותם אינה מוטלת בספק, הם הופכים למעשה אבן פינה שעליה צריך לבנות את בניין הביוגרפיה.

בבואנו לעסוק בכתבים ובזיכרונות הביוגרפיים של ר' נתן, אנחנו גם נהנים ממצב נוח להפתיע. ר' נתן אינו סתם מספר אגדות חסידים; הוא נטל על עצמו את המשימה לכנס את המקורות לתולדות רבו באופן שלם ומדויק ככל שניתן. בניגוד לכל שאר רושמי הרשומות החסידיים בני זמנו הוא מסלק במפורש מכתביו את כל סיפורי הנסים, להוציא כמה מעשי הצלה על-טבעיים שאירעו על הים בעת נסיעתו של ר' נחמן לארץ הקודש. אין ספק כי סיפורי נסים מעין אלה כבר נמצאו בשפע בתקופתו של ר' נתן; רבים מהם לוקטו ונדפסו אחרי כן בידי חסידים שבאו אחריו. ואולם ר' נתן אין לו כל עניין ביצירות דמיון כאלו. המעיין בכתביו, ובייחוד בהערותיו בספר חיי מוהר"ן, עומד נדהם נוכח ההקפדה על הדיוק והפרטים, המאפיינת את ר' נתן. ככל שהיה לאל ידו דאג לתארך את כל הדרושים החשובים המובאים בספר ליקוטי מוהר"ן, גם הוסיף את כל הזיכרונות שעלה בידו לקבץ על המסיבות שבהן נאמרו. אין להעלות על הדעת שנתעסק בזיוף תאריכים. לפעמים הוא מוסר בנאמנות שיחות שנערכו בין רבו ובינו, אף מתאר אי-אלה חילוקי דעות שהתגלעו ביניהם.19

בכתבים המיוחסים בצדק לר' נתן, ושוב בייחוד בספר חיי מוהר"ן, מצויים חלקים גדולים שצוטטו מילה במילה מפי ר' נחמן עצמו, ואלה כוללים שפע של הרהורים על עצמו ועל תורתו. בתוך קטעי תולדות חייו של ר' נחמן, שנרשמו בידי תלמידו, מצויים גם חלומות אחדים, המשמשים מקור נדיר ובעל ערך מיוחד לשחזור החיים הפנימיים. בהבאת חומר זה מקפיד ר' נתן על אותה מידה של זהירות שנקט בספר ליקוטי מוהר"ן - הוא מבחין בין מה ששמע במו אוזניו ובין מה שנודע לו מפי אחרים, מודה במקום שצריך על שיבושים במידע שלו, וכיו"ב. גילויים אישיים של כבוד והערצה מופרזים כלפי ר' נחמן, הרוֹוחים בכתבים אלה, ניתנים להבחנה על נקלה מתיאורי האירועים והשיחות. ומעל לכול, אמינותו הבסיסית של ר' נתן בתורת רושם רשומות היא ללא דופי. והוא הדין בתלמידו, ר' נחמן מטשהרין, ששימש עורך אחרון של כתבי ר' נתן שהתפרסמו אחרי מותו. הערות העורך מובחנות כאן לגמרי מכתבי ר' נתן, שכבר זכו אז למעמד של קדושה כלשהי. ההנחה כי מקורות אלה נאמנים ביסודם משמשת אבן פינה לכל מחקר מודרני בתורתו של ר' נחמן, וזוהי גם ההנחה הכללית המונחת ביסוד חיבור זה.20

כאן המקום גם לציין, שבכל המהדורות שבדפוס של הכתבים הביוגרפיים של ר' נתן ניכרות ידיה הכבדות של הצנזורה, ולפעמים אלו ידי ר' נתן עצמו. כל אימת שהתיאור מתקרב יתר על המידה לגילוי דבר-מה באופיו של הצדיק אשר מוטב שלא ייאמר, וכל אימת שדבריו של ר' נחמן עצמו מתקרבים יתר על המידה למה שעלול להיחשב כדברי כפירה בחוגי חסידים מסוימים, הסיפור מופסק במילה "וכו'" וממשיך באיזה שהוא עניין אחר. לוט הצנזורה הוסר מעל חלק מן הקטעים האלה בשנת 1933, כשיצא לאור בירושלים ספר קטן בשם ימי התלאות ובו הנספח "השמטות מספר חיי מוהר"ן". חיבורים מחיבורים שונים מאוחרים יותר, שנכתבו בידי סופרים מחסידי ברסלב, מגלים טפחים נוספים ממה שהושמט קודם לכן, ועדיין יש תקווה שביום מן הימים יעמוד לרשותנו נוסח מלא, לא מצונזר, של חיי מוהר"ן.

המצב שונה לגמרי בבואנו לעסוק בקבוצת המקורות השלישית - הפרסומים שיצאו לאור אחרי תקופתו של ר' נתן, ובייחוד אלה שהופיעו בשנות השלושים של המאה העשרים. כאן הייפוי והקישוט רבים מאוד, והמבקש גרעין היסטורי צריך לנבור בערימה של דמיונות. הקריטריון הכללי לשימוש במקורות מסוג זה הוא זיקתם למקורות מהימנים יותר בעליל. אם תיאור המובא בכוכבי אור סותר בפרטיו או ברוחו תיאור שמביא ר' נתן, אנחנו מעדיפים את סמכותו של ר' נתן. ואם המקורות המאוחרים מספקים פרטים הנעדרים מן המקורות המוקדמים, ופרטים אלה אינם דמיוניים בתוכנם וככל הנראה אינם משמשים מטרות מאוחרות יותר, אנחנו נוטים לקבלם בתורת פכים קטנים של מסורת שבעל פה. סיפורים קצרים מסוימים, המיוחסים לר' נחמן, נושאים גם הם חותם ברור של מהימנות, אף שלא התפרסמו בדפוס לפני סיפורים נפלאים. למשל, קשה לדמות כי איזה שהוא חסיד מתקופה מאוחרת יותר ימציא סיפור נועז כל כך שבו הצדיק אינו אלא משוגע מתחפש או מרפא המעמיד פני משוגע. רק הצדיק עצמו היה מסוגל להיות נועז כל כך.

ג

ואולם נכונותנו לקבל את זיכרונות ר' נתן בתורת מקור היסטורי דורשת הסבר נוסף. עד לתקופה החדשה גילו היהודים בדרך כלל התעניינות מעטה מאוד בהיסטוריה של זמנם (להבדיל מהתעסקותם היתרה בתקופת המקרא, המשמשת נושא מרכזי בכל ספרות המדרש והפרשנות), על אחת כמה וכמה בתקופת פריחתה של החסידות. עולם, שבו התלהבות חסידית היא ערך עליון וסיפורי נפלאות הם מטבע עובר לסוחר בכל שיחה בין חסידים, אינו עולם שבו פרים ורבים היסטוריונים. ואם נבדוק, למשל, הגיוֹגרפיה חסידית קלסית כגון שבחי הבעש"ט,21יתאמתו כל חששותינו. היא נכתבה כחמישים שנה אחרי מותו של הבעל שם טוב, וחוטי זיכרונות היסטוריים ובדותות של חסידים שזורים בה יחדיו ומשמשים בערבוביה. הסיפורים על תקופת חייו של הצדיק ערוכים במתכונת של סיפורים עממיים קלסיים, משופעים במעשי נסים, ביניהם נסים שיוחסו בדורות קודמים לגיבורים אחרים, ותועלתם לכתיבת היסטוריה או ביוגרפיה מפוקפקת לחלוטין.22 אמנם, ר' נחמן היה נינו של הבעש"ט, ומכמה וכמה בחינות דמות קרובה יותר לזמן החדש. עם זה עובדה היא כי ניסיונו הראשון של ר' נתן לכתוב את תולדות חיי רבו ראה אור שנה אחת בלבד אחרי שבחי הבעש"ט, והצורה שלבש לא היתה שונה לגמרי. על יסוד מה אנחנו טוענים אפוא שיש להתייחס אל כתבי ר' נתן כאל סוג של ספרות השונה לגמרי מדפוס סיפורי הצדיקים שקדמו לו?

נוכל ליישב קושיה זו לשביעות רצוננו אם נעמוד על המקום היחיד במינו אשר ר' נחמן וחייו תופסים בספרי הקודש של חסידות ברסלב. העובדה היא כי תשומת לב נאותה לפרטים ביוגרפיים היא חיונית למשימה הדתית אשר ר' נתן נטל על עצמו. ר' נתן אינו רק יותר מסתם מסַפּר-מעשיות; הוא גם אינו סתם כותב-קורות. ר' נתן הוא יוצר בעל תודעה עצמית של היסטוריה דתית חדשה, היסטוריה שבה חיי רבו משמשים מרכז יחיד במינו ובעל חשיבות כללית במאורעות הזמן.

לגבי חסידי ברסלב, ר' נחמן אינו צדיק אחד מני רבים. הוא דמות יחידה במינה, דמות אשר האש שלה "תוקד עד שיבוא משיח", וימי חייו עלי אדמות הם תקופה יחידה במינה בתולדות האנושות. ר' נחמן מתואר כאחרון בשורה של חמשת גדולי הצדיקים בתולדות ישראל; קודמיו אינם אלא משה רבנו, ר' שמעון בן יוחאי, ר' יצחק לוריא, ואבי סבו של ר' נחמן עצמו - ר' ישראל בעל שם טוב. 23ר' דמויות אלו הוכרו בברסלב כ"צדיקי הדור", המנהיגים הרוחניים של דורותיהם. ואולם כהונתו של ר' נחמן גדולה משל קודמיו, לפי שהיא עתידה להימשך עד קץ הימים. כפי שנראה להלן, משמשים ניסוחים אלה כעין צעיף דק לתביעת המשיחוּת לר' נחמן עצמו. ר' נתן מתמיד להודות לאלוהים על שזימן לו לחיות בימי הרת עולם אלה וזיכהו לחזות במאורעות מזעזעי אושיות תבל שאותם הוא מתאר. פסוקי הודיה כאלה מופיעים גם בתיאור הפרטים הפרטיים ביותר בחייו של ר' נחמן. על החסידים ששמרו אמונים לר' נחמן למרות המחלוקות הגדולות שסבוהו, אומר ר' נתן:

ואשרי להנשארים שהתגברו והתחזקו ושברו כל המניעות ונתדבקו ברבינו ז"ל וזכו להם כו' ולדורותם ולכל בני ישראל לעולמי עד ולנצח נצחים.24

במקום אחר הוא משווה את מסעות רבו בין כפרי אוקראינה לנדודי ישראל במדבר, ולעולם אינו מתעייף לחזור על דברים בנוסח זה:

אשרי הזוכה לידע דבר אחד ממה שעבר על רבינו ז"ל בכל פעם, כי בכל מאורעות הי' סודות נוראות נפלאות ועצומות מאד.25

דברים כאלה על התוקף הנצחי ועל המשמעות הקיימת לעד הנודעים לחייו ולתורתו של צדיק אחד, אינם בנמצא במקומות אחרים בספרות החסידית. הם אינם חלק ממסורת סיפורי הצדיקים המשותפת לכל עדות החסידים. ההדגשה החוזרת ונשנית של האמונה כי כל הדורות לנצח נצחים ייזונו מחייו ומתורתו של צדיק מסוים אחד חורגת מתביעותיהן של כל האסכולות האחרות. לא מקרה הוא שרק אצל חסידי ברסלב לא ניתן לאיש למלא את תפקיד הצדיק לאחר מותו של מייסד העדה: ר' נחמן הוא הצדיק לכל הזמנים, ולא יעלה על הדעת כי מאן דהוא ינסה למלא את מקומו.26 לכן כתיבת קורות חייו של ר' נחמן, שאינה שונה לגמרי מכתיבת ספרי הבשׂוֹרה הנוצריים ודומיהם, היא מעשה של קדושה העתיד לספק לכל הדורות הבאים את מזונם הרוחני העיקרי.

חסידוּת ברסלב, מבחינה חברתית כמבחינה ספרותית, היא גילוי של תודעה כיתתית חדשה שקמה סביב חייו של צדיק יחיד במינו ובעל חיוניות עצומה. עולמו של ר' נתן, כפי שהוא משתקף בכתביו, מחולק באופן ברור בין "אנשי שלומנו", חסידי הצדיק שלו, ובין כל האחרים. העובדה כי ר' נחמן וחסידיו נרדפו בידי צדיקים אחרים (שכּוּנוּ "מתנגדים" במקורות חסידות ברסלב!) חיזקה את תחושת בידודם הכיתתי. גם במאה העשרים עדיין לא הכירו כל עדות החסידים האחרות בכשרותם של חסידי ברסלב, וחסידי ר' נחמן בימינו נוטים לראות את עצמם כבני עלית שאין מבינים אותם כראוי, אך הם מאמינים כי צדקתם סופה לזרוח באור יקרות.

אף שהיהדות, בדברי ימיה הארוכים, כבר הצמיחה מתוכה כמה וכמה כיתות, שאחדות מהן דבקו בדמויות משיחיות, לידתה של תנועה חדשה כזאת בקרב החסידות במאה התשע-עשרה יש בה כדי להתמיה. הזיכרונות שנשתמרו בלב היהודים על התנהגותם של בני כיתות כאלו היו בדרך כלל שליליים; בעיני חסיד בר-דעת נחשבו הצדוקים, הנוצרים היהודים הראשונים, הקראים והשבתאים, כעדוֹת של חוטאים, צאצאים רוחניים של קורח ועדתו, השוללים את סמכותה של ההלכה, שמקורה כמובן במשה רבנו עצמו. איזו דוגמה חיובית יכלו ר' נתן וחסידיו להעלות בדעתם כדי להכשיר את ראייתם בעיני עצמם? מי שמחפש תקבולות למצבה של חסידות ברסלב בתחילת המאה התשע-עשרה מעלה בדעתו מיד את הנצרות ואת השבתאות, שתיהן תנועות כיתתיות שקמו סביב קסמו הכריזמטי של מנהיג רוחני, משיחי, ונרדפו בידי הקהילה היהודית הרחבה. ואולם, אף לא אחת משתי תקבולות קדומות אלו יכלה לשמש דוגמה ומופת לר' נחמן ולר' נתן: שמותיהם של ישוּ ושל שבתי צבי היו מוחרמים כמובן בחוגי החסידות, ואף הזכרתם היתה בגדר איסור חמוּר. תנועת החסידות הגדולה עצמה, אף על פי שנתכנתה "כת" בפי מלעיזיה, "המתנגדים" מזה ו"המשכילים" מזה, אין בה אותה מידה של בדלנות כיתתית מכוּונת. מחבר שבחי הבעש"ט, המתעניין בראש ובראשונה בסיפורים הקשורים בדמות מרכזית אחת, חי בעולם משופע בצדיקים, והקורא אמור להתייחס בכבוד ובהערצה אל כל אחד מהם ואל כולם יחדיו. החסידות עוסקת מעל לכול בהפצת ערכי דת חדשים, שאת התגלמותם ניתן למצוא בחייהם של הצדיקים הגדולים, מימי הבעל שם טוב ומן העבר. האמונה בבעש"ט אין לה בחסידות אותו מעמד בלעדי, נעלה מן האמונה במנהיגים דתיים אחרים, שנודעה לאמונה בדמות אחת בשתי התנועות הקודמות שנזכרו לעיל, והנודעת לדמות אחת, כפי שנראה להלן, בתודעת חסידות ברסלב.

כאשר אנחנו מסתכלים על דברי ימי העבר באספקלריה של ימינו, באמת איננו יכולים למצוא דמות או קבוצה שהיו עשויות לשמש דוגמה ומופת לר' נחמן וחסידיו. ואולם עלינו לזכור, כי מה שנחשב כהיסטוריה בעינינו אינו בהכרח מה שנחשב כהיסטוריה בזמנם. אם נשים את עצמנו כביכול במסגרת הכמו-היסטורית של חסיד בן המאה התשע-עשרה ונסתכל על תולדות היהדות בעבר באספקלריה שלו, נוכל לגלות על נקלה את המופת שעליו התבסס במישרין הדימוי העצמי של חסידי ברסלב: חייהם של ר' שמעון בן יוחאי ותלמידיו כ"רשום" בזוהר.

ספר הזוהר, שנתחבר בשלהי המאה השלוש-עשרה בספרד הנוצרית, ערוך מבחינה ספרותית בצורת סדרות של שיחות בין ר' שמעון בן יוחאי ובין בנו אלעזר ותלמידים מתלמידים שונים, שחיו במאה השנייה. לגבי ענייננו, אין חשיבות בדבר כי מלומדים בני זמננו, ובראשם גרשם שלוֹם ויצחק בּער, חשפו את טיבם הבדיוני של השיחות הללו וגילו בהן עירוב-זמנים ועירוב-מקומות וכיו"ב, לרבות השפעות של "הפרנציסקנים הרוחניים", שפעלו בספרד בימיו של משה די ליאוֹן, מחבר הזוהר על פי הדעה המקובלת עתה.27 בעיני ר' נחמן ובני דורו, מהימנותו ודיוקו ההיסטורי של הזוהר לא היו מוטלים בספק, ובחוגים המיסטיים שבהם חי לא היה ספר מכובד ממנו.

תיאורי חייו של ר' שמעון בן יוחאי (רשב"י) בספר הזוהר, ורב מזה תיאורי מותו, משופעים בפסקות המייחסות משמעות קוֹסמית למאורעות תקופתו. ר' שמעון שבזוהר אולי אינו בגדר גיבור מיתולוגי לכל דבר,28 אך ודאי שהוא כמין משה רבנו, דמות מרכזית שסביבה נוצרה היסטוריה קדושה חדשה (Heilsgeschichte), ותלמידיו מהווים עדה מיוחדת במינה בתולדות האנושות כולה.

מאן דחמי ליה, לרבי שמעון, כל עלמא חמי, חדוותא דעילא ותתא. [מי שרואה את ר' שמעון, רואה את כל העולם, הוא השמחה של מעלה ושל מטה.]

וכן:

דרש דרשב"י בגויה כלהו זכאין חסידין כלהו דחלי חטאה נינהו. שכינתא שרייא בינייהו. מה דלית כן בדרין אחרנין. [הדור שרשב"י שרוי בו, כולם זכאים וחסידים, כולם יראי חטא. השכינה שורה ביניהם. מה שאין כן הדורות האחרים.]

ולהלן תיאור שהוא אף בעל משמעות רבה יותר בתורת מקור לסוג הכבוד המיוחס לר' נחמן בספרות של חסידי ברסלב:

זכאה דרא דרבי שמעון בן יוחאי שארי בגויה זכאה ערביה בין עלאין ותתאין. עליה כתיב (קהלת י) אשריך ארץ שמלכך בן חורין. מהו בן חורין דזקיף רישא לגלאה ולפרשא מלין ולא דחיל. כהאי דאיהו בן חורין ויימא מאי דבעיא ולא דחיל. מהו מלכך דא הוא רשב"י מאריה דאורייתא מארייה דחכמתא. דכד הוה רבי אבא וחברייא חמאן לרבי שמעון הוו רהטי אבתריה ואמרי (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.29 [אשרי הדור שרשב"י שרוי בו, אשרי גורלו למעלה ולמטה. עליו אומר הכתוב: "אשריך ארץ שמלכך בן חורין" (קהלת י, יז). מהו "בן חורין"? מי שזוקף ראשו לגלוֹת ולפרש דברים ואינו ירא. מהו "מלכך"? הרי זה רשב"י, בעל התורה, בעל החכמה. כאשר ר' אבא וחבריו היו רואים את ר' שמעון, היו רצים אחריו ואומרים: "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא, י).]

מתוך הזוהר כולו עולה ההרגשה, כי דורו של ר' שמעון בן יוחאי דור מקודש הוא; מימי יציאת מצרים ומעמד הר סיני לא היתה השכינה שורה כל כך ולא היה העולם משופע כל כך בנפלאות.30

דמותו של ר' שמעון בן יוחאי תופסת מקום מרכזי בעולמם של חסידי ברסלב, יותר מבכל עדת חסידים אחרת. ר' נחמן ור' נתן היו תלמידים נלהבים של הזוהר, ור' שמעון בן יוחאי, מגלה הרזים הגדול, שכן במחשבתם תמיד. רבים מן הדרושים החשובים ביותר, המובאים בליקוטי מוהר"ן, מבוססים על פסקות מן הזוהר, ור' שמעון עצמו נזכר בספר זה לעתים תכופות. בתיאור נסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל מדגיש ר' נתן במיוחד את ביקורו במערת ר' שמעון בן יוחאי. ופעם אחת, אולי בשעה של תרעומת על תלמידיו, אמר ר' נחמן בכמיהה לר' נתן: "איך לוקחים חבריא כמו שהיה אצל רשב"י".31

עד כאן אין שום דבר מפתיע במיוחד בזיקתו של ר' נחמן לר' שמעון בן יוחאי. ואולם בדיקה מקרוב של מקורות חסידות ברסלב מגלה כי זיקה זו עמוקה יותר למעשה ממה שנראה לכאורה. כאשר ר' נתן הוציא לאור את החלק השני של ליקוטי מוהר"ן, כשנה בלבד אחרי מות רבו, הוסיף לו הקדמה הפותחת במילים אלו: "לכו חזו מפעולות ה', התגלות נפלא מסוד גדולת התנא האלוקי ר' שמעון בן יוחאי ז"ל". להלן מובאים כמה קטעים מקוצרים מן התלמוד ומן הזוהר, שבהם מבטיח ר' שמעון כי התורה לא תישכח מישראל: "ובהאי חיבורא דאיהו ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא"32 [ועל ידי ספר זה, ספר הזוהר, יצאו מן הגלות]. מתוך מיקומה של מובאה זו, בראש הספר של רבו, ומתוך ידיעתנו עד כמה החשיבו ר' נחמן ור' נתן את הוצאתו לאור של ספר זה, ניתן להסיק על ההעברה מר' שמעון לר' נחמן שחלה במחשבתו של ר' נתן. רמז זה ורמזים אחרים, המצויים במקורות מתקופתו של ר' נחמן עצמו, מצביעים על הופעתה של טענה אשר ברבות הימים הכריזו עליה חסידי ברסלב במפורש: ר' שמעון בן יוחאי ור' נחמן מברסלב אחד הם למעשה. נשמתו של ר' נחמן אינה אלא גלגול נשמתו של ר' שמעון בן יוחאי בדור מאוחר יותר.33

לאור דברים אלה נוכל עתה להעריך כראוי את התחושה הנוראה של היסטוריה קדושה, האופפת את כתביו של ר' נתן מנמירוֹב, תחושה הדוחקת בו לנהוג זהירות בכתיבתו. הוא יודע את הסוד כי רבו אינו אלא ר' שמעון בן יוחאי, הצדיק הגדול ביותר בתולדות הרוח היהודית מאז משה רבנו, וכי ימיו של ר' נחמן עלי אדמות, המוגבלים כימיו של גיבור הזוהר, ימים גדולים הם שבהם יתגלו סתומות. מחבר ספר הזוהר חש דחיפוּת ביחס לגילויים האלה; ודאי שייפסקו עם מותו של רשב"י, ולכן חייב העולם למהר ולהפיק תועלת מנוכחותו בעודו בחיים:

ודרא דא דרבי שמעון שריא בגויה רעותא דקב"ה בגיניה דרבי שמעון דיתגליין מלין סתימין על ידוי. אבל תווהנא על חכימי דרא היך שבקין אפילו רגעא חדא למיקם קמי דר"ש למלעי באורייתא בעוד דרבי שמעון קאים בעלמא אבל בדרא דא לא יתנשי חכמתא מעלמא. ווי לדרא כד יסתלק איהו וחכימין יתמעטון וחכמתא יתנשי מעלמא.34

[דור זה שר' שמעון שרוי בו, חביב על הקדוש ברוך הוא בגין ר' שמעון, שעל ידיו יתגלו דברים סתומים. אבל תמהים אנו על חכמי הדור המפסיקים אפילו לרגע ללמוד תורה בעוד ר' שמעון חי, הגם שבדור זה לא תישכח חוכמה מן העולם. ואוי לו לדור שלאחר שיסתלק וחכמיו יתמעטו והחוכמה תשתכח מן העולם.]

אותה תחושה של דחיפות ושל חשיבות עצמית חש ר' נתן ביחס לתפקידו שלו. רזי תקופתו של ר' נחמן יקיימו את עולם העתיד כשם שהגילויים הגדולים של הרבי הקדום, שחי לפני כאלף ושבע מאות שנה על פי חישוביו, סייעו בקיומו של העולם במשך כל תקופות הסבל והגלות של עם ישראל. לכן צריך לתעד בזהירות כה רבה כל מילה שאמר ר' נחמן וכל רגע מחייו. מי יודע איזה פרט, בטל לכאורה, עשוי לשמש מקור של קיום לאיזה שהוא דור בעתיד? מי יכול לדעת אם קטעי דרשה, הנראים בעינינו כגיבוב מילים סתומות פשר, לא יתגלו כדברי נבואה בזמן אחר או במקום אחר? כאשר עוסקים בחייה של דמות כזאת, חובה לרשום בקפדנות כל פרט, וכל העולם יהיה אסיר תודה.

ד

המופת של ר' שמעון בן יוחאי מסייע בידינו להבין כיצד אירע הדבר שר' נתן נעשה ביוגרף זהיר כל כך. ואולם אין בו כדי להסביר במלואה את רתיעתו מפני סיפורי נסים ונפלאות שלמעלה מן הטבע שיוּחסוּ לרבו. אדרבה, היה סביר לצפות כי הצדיק הגדול ביותר יחולל את הנסים הגדולים ביותר. שבחי צדיקים אחרים משופעים בסיפורים על תרופות פלא, הגדת עתידות, גירוש שדים וגילויים אחרים של כוחות על-טבעיים. ואם רבו של ר' נתן נושא בתוכו את נשמתו של ר' שמעון בן יוחאי עצמו, כלום אין נשמה זו צריכה להתגלות על ידי כוחות שכאלה?35

כאן אנחנו נתקלים בראשון מכלל פּרדוקסים רבים שיעמדו לפנינו בבואנו לעיין בספרות המסובכת של חסידות ברסלב. ודאי שראו בר' נחמן בעל נשמה יחידה במינה וּודאי שניחן לדעתם בכוחות גדולים מכוחותיהם של בני תמותה רגילים. ואולם בעת ובעונה אחת משתדל ר' נתן בכל מאודו להדגיש את העובדה, שאין לייחס את הישגיו הגדולים של רבו לכוחות מלידה שאינם נמצאים אצל בני אדם אחרים:

והקפיד [ר' נחמן] מאד על אלו האנשים שסוברים, שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה הוא מצד הנשמה לבד, מחמת שיש לו נשמה גבוה מאד. ואמר שלא כן הדבר, רק העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. ואמר בפירוש, שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדריגה הגבוה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם לבד.36

בזה יש משום גישה חדשה ויחידה במינה לתפיסת מהותו של הצדיק, גישה המייחדת את חסידות ברסלב משאר זרמי המחשבה של תנועת החסידות. ר' נחמן ור' נתן טענו, שעל הצדיק לשמש מופת בר השגה לחסידיו; דרכו צריך שתהיה דרך שגם אחרים יכולים ללכת בה. שהרי אם הישגי הצדיק באו לו הודות לנשמתו היחידה במינה, מה ערך יש לו כמופת לחיקוי?

עד לזמנו של ר' נחמן, ובכל קהילות החסידים האחרות של זמנו, נחשב הצדיק במפורש כאדם עליון, שאיווה לו לקשור את גורלו בגורלם של אחרים על ידי מעשה של נדיבות מרצון. בספר תולדות יעקב יוסף, הדגם הקלסי של הספרות החסידית, מתואר הצדיק, בדרך, כמי שנקי מחטא ולבטים. הוא נמנה עם העלית הרוחנית הקטנה של האנושות שנטלה על עצמה להנהיג ולהרים את המוני העם. הבעיה הגדולה היא בעיית גישור הפער בין השניים, הגדול ככל הנראה; כדי שיוכל להעלות את ההמונים בעלי החטא, שומה על הצדיק ליצור תחילה איזה שהוא קשר בינו ובין צאן מרעיתו. לפעמים מתואר הקשר הזה על ידי היתר להרהר הרהורים של חטא: כדי לרדת אל בין ה"קליפות", מקום משכנם של ההמונים, מתיר הצדיק לעצמו להעלות הרהור של חטא (לא מעשה, חס וחלילה!), ועל ידי כך נוצר אותו קשר של חטא משותף לו ולאחרים המאפשר לו לעסוק בעבודת ההעלאה. אמנם, לפעמים מתואר הקשר הזה כ"נפילה" של הצדיק ולאו דווקא כירידה מרצון, ואולם בפסקות הללו מואשמים בדרך כלל ההמונים על שמשכו עמם את מנהיגם למטה. ואם יש אשמה בצדיק מכול וכול, הרי זה משום שלא היה זהיר כהלכה בעבודה המסוכנת של גאולת הנשמות, ולא על שום חטא שחטא בעצמו.37

בניגוד גמור למופת קודם זה, מיטיב ר' נחמן למלא את תפקיד הצדיק לא משום שתמיד הוא נשאר למעלה מהישג ידו של החטא, אלא דווקא משום שהוא עצמו עבר את כל הלבטים והייסורים שגם חסידיו הקרובים ביותר לא יוכלו לעולם לשערם בנפשם, והוא יצא מהם וידו על העליונה. לפנינו היפוך תפיסת הצדיק מעיקרה: ר' נחמן מסוגל להרימך מן הייאוש ולשנות את אורחות חייך הרוחניים לא הודות לרחמיו הגדולים מלמעלה למטה, אלא דווקא משום שהתנסה בחייו בכל הייסורים שהתנסית בהם אתה ואף בייסורים נוראים יותר. וזוהי משמעותן של מימרות כגון זו, החוזרות ונשנות לעתים קרובות מפיו של ר' נתן: "היה לו יִסורים עצומים ונוראים אשר לא היו יִסורים דוגמתם בעולם".38 כפי שנראה להלן, מתואר ר' נחמן צעיר דווקא כאיש ספקות וייסורים.

תפיסה חדשה זו של דמות הצדיק יש בה כדי להשלים את ההסבר מדוע היה ר' נתן ביוגרף נאמן כל כך, ובייחוד מדוע נמנע מלהזדקק לסיפורי נסים. סיפורים על כוחותיו העל-טבעיים של רבו היו שמים לאל את המטרה הדתית של כתיבתו. בניגוד לשאר רושמי הסיפורים החסידיים, אין בלבו של ר' נתן שום רצון להמעיט את אנושיותו ואת לבטיו הנפשיים של רבו ומופתו. אף ייתכן שהתלבטויותיו של ר' נחמן זוכות להבלטה מופרזת על ידי הזכרתן החוזרת ונשנית, כפי שנוהג ר' נתן בייחוד בספרו שבחי הר"נ. צריך למסור לקורא את הסיפור השלם על חייו ומאבקיו של ר' נחמן, בלי להשמיט דווקא אותם לבטים אנושיים אשר רבים מכותבי ביוגרפיות של קדושים היו מעדיפים לעבור עליהם בשתיקה. ברור שיש משום אידיאליזציה בתיאור שבו מציג ר' נתן את רבו כמי שנחל ניצחון גמור בכל לבטיו. הניצחונות הפנימיים, שר' נתן מתארם, מופרכים לפעמים בידי ר' נחמן עצמו, שכן נושאים של מאבק מוסיפים להופיע גם בסיפורים ובדרושים שמן החודשים האחרונים לחייו.

ר' נתן מזכיר שעשה בחצרותיהם של צדיקים מצדיקים שונים לפני שמצא לו את הצדיק שהיה לרוחו.39 מה שהרשימוֹ יותר מכול היתה אנושיותו של ר' נחמן, לרבות נכונותו לדבר על חולשותיו והתלבטויותיו. ר' נתן לא שכח רושם זה משנטל על עצמו את תפקידי התלמיד והביוגרף; לזכות ערוּת זו לאנושיותו של הרב יש לייחס את התיאור העשיר והמקיף של ר' נחמן המצטייר מכִּתבי תלמידו.

ה

המחקר הביקורתי וההיסטורי של החסידות, היונק את השראתו גם מן הכתבים ההיסטוריים היהודיים שראו אור בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם וגם ממחקרי הקבלה של אנשי האסכולה הירושלמית, הפרופסור גרשׁם שׁלוֹם ותלמידיו, נמצא עדיין בשלביו הראשונים. מונוגרפיות ומאמרים רבים התפרסמו בתחום זה מאז מלחמת העולם השנייה, אף על פי כן עדיין אין בנמצא היסטוריה מעודכנת של תנועת החסידות, והמחקרים הביוגרפיים הביקורתיים בתנועה זו, שבה אישיותו של הצדיק מילאה תפקיד כה חשוב, מספרם קטן יחסית. בארצות הברית כבישראל רוֹוַחת בעשרות השנים האחרונות התעניינות עממית רבה בתנועת החסידות, אך המחקר ההיסטורי של תנועה זו בארצות הברית בושש לבוא. חיבור זה חייב תודה רבה לחיבורים קודמים של מלומדים ישראלים, ובלי זיקה מתמדת למחקרים בקבלה ובחסידות של גרשם שלום, ישעיה תשבי, יוסף וייס, רבקה ש"ץ ואחרים, לא היה אפשר להעלותו על הדעת.

הראשון מחוץ לקהילת חסידי ברסלב שערך מחקר מקיף על ר' נחמן הוא הלל צייטלין, שהיה בעצמו דמות מרכזית בעולם הרוח של יהודי פולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. משנת 1932 ואילך פרסם שורה ארוכה של מאמרים על ר' נחמן בעיתון היומי "דער מאמענט" שהופיע בוורשה. אחרי מותו מות קדושים בידי הנאצים בשנת 1942 כינס בנו, אהרן צייטלין (משורר יידי ועברי ידוע בזכות עצמו), את כתבי אביו וערכם מחדש, ובזה יצאה לאור הביוגרפיה שהיא עד היום הזה הביוגרפיה המלאה היחידה של ר' נחמן מברסלב.40 הלל צייטלין היה תוצר של הסביבה החסידית ומושרש עמוק ברבדיה הרגשיים. בצעירותו נמשך לבו אחרי לימודי הפילוסופיה המערבית (בשנת 1900 פרסם מחקר על שפּינוזה), אך הוא נשאר קשור קשר עמוק למורשתו החב"דית, ולימים ביקש לגלות את יופיו של עולם החסידות לבני זמנו החילונים בוורשה. חיבורו על ר' נחמן מצטיין בתפיסה עמוקה ובצביון רומנטי עז גם יחד. בסגנון למדני עממי, אופייני לעיתונות היידית בימיו, העלה את מהלך חייו של ר' נחמן ותרגם ליידיש מבחר קטעים מדרושיו העיקריים שעד אז נדפסו בידי החסידים בשפה העברית בלבד. מחקרו על ר' נחמן מובא ללא הערות, וברור שלא בדק בדיקה ביקורתית את המקורות שהשתמש בהם. תרומתו העיקרית טמונה בזה שערך לראשונה בצורה מסודרת את תולדות חייו של ר' נחמן, על פי התיאורים המקוטעים הפזורים במקורות המסורתיים, וניתח ניתוח הממחיש באופן מיוחד את המשיחיות בתורת רעיון מרכזי בכתבי ר' נחמן.

הספרים על ר' נחמן מברסלב שנערכו בידי שמואל אבא הוֹרוֹדצקי ובידי אליעזר שטיינמן41 אינם אלא אנתולוגיות ממקורות ברסלב שנבחרו על פי מה שעשוי למצוא חן בעיני קוראים בני זמננו. בחיבורו הכללי על החסידות42 מקדיש הורודצקי לר' נחמן מברסלב ביוגרפיה קצרה, גרועה מן הביוגרפיה של צייטלין גם מבחינת הגישה הביקורתית וגם מבחינת התפיסה האישית. מאכזבת באותה מידה היא המונוגרפיה הקצרה של יעקב בּקר, המכותרת בשם המבטיח ר' נחמן מברסלב - מחקר פסיכואנליטי, ואינה מכילה אלא בליל של מקורות מספרוּת ברסלב בלוויית כמה מובאות מדברי פרוֹיד. שמעון דוּבּנוֹב, הגדול בהיסטוריונים של מזרח אירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, מתגלה כנראה בחולשתו בבואו לטפל בר' נחמן. בכתיבת ספרו תולדות החסידות התבסס על חומר ארכיוני רב שנמצא ברוסיה, והוא אף משבץ את החסידות במסגרת החברתית-הפוליטית הכללית, ובזה כוחו גדול. ואולם משבא דובנוב להבין את מעמקי התיאולוגיה המיסטית, נכשלה גאונותו. כיוון שלא היה מסוגל לגלות משמעות כלשהי בסיפוריו של ר' נחמן, נאלץ לפטור אותם כדברי הזיה שנאמרו מתוך חום של מחלה. וכיוון שהצדיק תופס מקום מרכזי בהגותו של ר' נחמן, כלל ההיסטוריון את ר' נחמן בתקופת הירידה של החסידות, שבה פולחן האישיות וההפעלה המכוּונת של ציבור המאמינים החליפו את הרגשות הטהורים והאציליים של תנועת החסידות בראשיתה והפכוה ל"צדיקות" בזויה שנגדה יצאו המשכילים ושעדיין היתה שלטת בשארית התנועה בימי דובנוב עצמו.

המחקרים הלמדניים הנכבדים והחשובים ביותר, שנכתבו עד כה על ר' נחמן מברסלב, הם מחקריו של המנוח יוסף וייס, שהתפרסמו בשורה של מאמרים בשנים 1952-1969 ואחרי מותו נערכו ונדפסו מחדש בכרך אחד בידי מנדל פייקאז'.43 וייס, מתלמידיו של גרשׁם שלוֹם, נטל על עצמו לחקור חקירה ביקורתית מקיפה את חייו והגותו של ר' נחמן. במחקרים אלה, החל בחקירות ביבליוגרפיות מדוקדקות וכלה בניתוחים מקיפים של סוגיות מרכזיות בהגותו של ר' נחמן, הניח וייס את הקווים המנחים להמשך המחקר של חסידות ברסלב. במאמריו העיקריים נקט שיטה המצרפת יחדיו כלי חקירה שכליים ותוֹבנוֹת של הפסיכואנליזה, ללמדך כי במקרה של אישיות השקועה כל כך במחשבות על עצמה כאישיותו של ר' נחמן, לא ניתן להפריד בין הכרת הביוגרפיה ובין הבנת ההגות. וייס טען, כי בכל דרושיו וסיפוריו של ר' נחמן הדמות המרכזית היא תמיד ר' נחמן עצמו. בין שהוא נושא דרשה על תפקידו של הצדיק האמיתי ובין שהוא רוקם אגדה על מלכים ונסיכות, הבהרת תכלית חייו שלו והצדקתה עומדות תמיד במרכז התעניינותו. תובנה בסיסית זו שגילה וייס לא הופרכה, אף על פי שמנדל פּייקאז' ביקר אותה במקצת, והיא אף משמשת אחת מאבני הפינה למחקרנו הנוכחי.

בעקבות מחקרו של וייס המשיכו מלומדים אחרים בחקר היבטים מהיבטים שונים בחייו ובהגותו של ר' נחמן. ספרו של מנדל פייקאז', חסידות ברסלב, תרם תרומה גדולה בעיקר בתחומי הביוגרפיה והביבליוגרפיה; מחקרו מסייע בהבהרת כמה פרשיות בחייו של ר' נחמן וכמה עניינים חיוניים להבנה המלאה של ספרות ברסלב. פייקאז' מצטיין בחוש להבחין בדקויות לשון ובגוני משמעות, ועל כך ראוי ספרו להערצה יתרה. הוא גם היה הראשון שפנה אל ספרו של ר' נתן, ליקוטי הלכות, בתורת מקור של מידע, ואל קורות חייו של ר' נתן ותולדות תנועת ברסלב המאוחרת בכלל. ולא יהיו אלה אלא דברי שבח לעבודתו המעוררת מחשבות אם נאמר כי הרבה מאוד עוד נותר לעשות בתחומים אחרונים אלה. ברוח דומה מוסיפה לחקור גם עדה רפּוֹפּוֹרט אלבּרט, תלמידתו של וייס, שכתבה שני מחקרים מאירי עיניים על היבטים מסוימים בקורות חייו של ר' נחמן. ואחרון-אחרון: עתה זה התפרסם מאמר מפורט של יהודה ליבס הדן ב"תיקון הכללי" של ר' נחמן וזיקתו לשבתאות.

הספר שלפנינו, שהוא ניסיון ראשון להעמיד ביוגרפיה מקיפה של ר' נחמן מברסלב מאז הביוגרפיה שחיבר הלל צייטלין, סומך ומסתמך על מחקרים מפורטים יותר שהתפרסמו בינתיים. עם זה חזר המחבר ובדק בכל מקרה את המקורות הראשונים, ובמקרים לא מעטים הוא חולק על דעתם של החוקרים הקודמים לו. חילוקי הדעות בין החוקרים מובאים ברוב המקרים בהערות הלוואי. באשר לתפיסה הכללית להבנת ר' נחמן מברסלב, המועלית ומוצעת בספר זה, ניתן לומר: תפיסה זו מושפעת מכל החוקרים המלומדים שנזכרו לעיל ורבים אחרים, בייחוד מתחומי הפסיכולוגיה ותולדות הדתות. אף על פי כן תפיסתי שלי היא, בסופו של דבר, פרי קרבה אנושית יחידה במינה העשויה לשרור רק בין ביוגרף לנושאו.

ו

כל ביוגרפיה הנכתבת בימינו, קל וחומר ביוגרפיה העוסקת בדמות כה מעניינת מנקודת ראות פסיכולוגית, כפי שכבר רמזנו, חייבת להביא בחשבון את שאלות הפסיכו-היסטוריה. מצד אחד - באיזו מידה אפשר לנו או מותר לנו לבקש להסביר את ר' נחמן מנקודת ראות פסיכולוגית? ומצד שני - באיזו מידה נאות הוא בתקופתנו שלאחר פרוֹיד, ועתה גם לאחר אריקסוֹן, להעמיד תיאור חיים של ר' נחמן בלי לרדת לעומקם של ענייני הנפש שהיה להם חלק ברור בעיצובו?

המחבר אינו פסיכואנליטיקאי מקצועי, ועם זה אינו מתעלם לגמרי מתחום המחקר הפסיכו-היסטורי. מעמדי הלא-מקצועי בתחום זה מניח לי לחשוב כי בצדק נהגתי שנמנעתי כמעט לגמרי מלהזדקק למונחים פסיכואנליטיים טכניים. מונחים אחדים כאלה עלו על דעתי במהלך המחקר: טירוף הדיכאון, טירוף האשמה, שיגעון הגדלות (מונח זה גם הצליח פעם אחת להתגנב אל השיטין), ואולי אף תכונת נפש שבימינו היתה מכונה הומוסקסואליוּת מעודנת - ובזה אין הרשימה מתמצית. חששתי גם מפני הפיחות, החָל לפעמים במונחים אלה כאשר משתמשים בהם לתיוּג תופעות מעין אלו, וגם מפני אי-הדיוק האורב לשימוש במונחים אלה במחקר מסוג זה, ולכן הגבלתי את עצמי לשימוש הרחב באוצר המילים הפסיכולוגיות, כדרך שמשתמש בהן אדם מן השורה בתקופתנו בעלת התודעה הפסיכולוגית הערה כל כך. ביטויים כגון אשמה, מאבק פנימי, חוסר ביטחון, ספק וכיו"ב, שאני משתמש בהם כאן, יכול כל קורא לתרגמם כאוות נפשו (ואני מקווה - גם בזהירות) למונחים קליניים יותר.

ואולם ביחס לפסיכו-היסטוריה יש להוסיף עוד הערה אחת בעלת חשיבות. החיבור הקלסי בתחום זה, לוּתר הצעיר מאת אריק אריקסוֹן, נודעת לו חשיבות מיוחדת משום שהוא מחקר העוסק באישיות שגילמה בתוכה, אולי יותר מכל אישיות אחרת הידועה לנו, את המאבקים והמשברים של תקופתה. מאבקו של לוּתר עם דמות האב ועם בעיית הסמכות, שנחשב בעיני אריקסון כהתלבטות בקשיי נפש של הרפוֹרמטוֹר עצמו, תואר בידיו גם כתופעה המייצגת את יציאתו של האדם הנוצרי המערבי מימי הביניים ואת מאבקו עם אלוהים-האב ועם סמכותה של הכנסייה. בחיבור זה אנחנו מתכוונים לטעון, כי ר' נחמן מברסלב משמש דמות כזאת בדיוק לגבי יהודי מזרח אירופה ערב מעברם מעולמם הרבני המסורתי אל העולם החדש. הבעיה שעמדה במרכז חייו הדתיים - תודעת היעדרו של אלוהים מעולם המציאות היומיומית של בני האדם - תודעה שהיא עדיין בגדר יוצא דופן לגבי מנהיג של חסידים, עתידה לתפוס מקום שולט בחיי דורות של יהודים שבאו אחריו, וביתר עוצמה בלבותיהם של יהודים שחיו בתקופת השואה. לבטיו, שלעתים הם לבטי אשמה על כך שאינו זוכה לחוש בנוכחותו של אלוהים ולעתים הם לבטי ספק בשל היעדר אלוהים מחיי אדם ומרגעי חיים הזכאים לכאורה לתשומת לבו, התלבטות אחת הם. ואין הבדל בסופו של דבר במי האשם תלוי - הבעיה בעינה עומדת. אפשר שיש בחיבור זה כמה מקומות שבהם נראה הדבר כעניין פסיכולוגי גרידא - ייסוריו של צעיר המתלבט באשמתו שלו. במקומות אחרים אפשר שהעניין ייראה מנותק ומופשט - הגיגים של פילוסוף על היעדר השכינה האלוהית. ואולם להווי ידוע כי כותב שורות אלו מתייחס בעֵרוּת מלאה ליחידותו של המאבק הזה. ר' נחמן לא רק היה דמות שגילמה את משבר האמונה והתלבטה בבעיות שבני דורה עדיין לא ידעו להביען, אלא תפקידו בתורת דמות שכזאת היה מודע לו, והוא חיפש לו את המילים העשויות להביעו. על ידי חידוש מסורות עתיקות בדבר "צדיק הדור" - הרעיון בדבר מנהיג יחיד העומד במרכז דורו - בצירוף המופת של צדיק מתייסר, המסוגל להוציא את חסידיו מעמק הבכא משום שהוא עצמו כבר סבל את כל יגונותיהם, מצא ר' נחמן את הדרך להציג את עצמו, בלשון מסורתית שאין להרהר אחריה, כדמות המרכזית בתקופה מכרעת בתולדות הרוח של העם היהודי. מתוך תחושה של הכנעה ולאו דווקא מתוך תחושה של הצדקה, בא ספר זה להראות באיזו מידה הצדיקה ההיסטוריה את תביעתו.

5. להרחבה על התעניינות המשכילים בספרות החסידית בכלל, ובדמותו של ר' נחמן בפרט, ראו מחקריו הרבים של פרופ' נחם רוס ובפרט בספריו: מסורת אהובה ושנואה, אוניברסיטת בן-גוריון, 2000, לפי הערך "ר' נחמן מברסלב" במפתח. מרגלית טמונה בחול: י"ל פרץ ומעשיות חסידים, ירושלים,

6. מאגנס 2013 וכן במבוא למרק צבי, כל סיפורי רבי נחמן מברסלב, עמ' 17-25 ובהערות שם.

הספר נכתב בימי המלחמה הקרה ומזכיר את מסירות נפשם של בודדים מחסידי ברסלב המתבטאת במסעותיהם אל קברו של ר' נחמן באומן, המצוי הרחק מאחורי מסך הברזל. מאז כמובן חלו שינויים מפליגים וקברו של ר' נחמן הפך למוקד עלייה לרגל במשך כל השנה ובפרט בראש השנה, אז מתקבצים עשרות אלפי יהודים מרקעים, עדות וזרמים חברתיים-דתיים שונים לחוג את החג סביב ציון קברו של ר' נחמן. עלייה זו הפכה כבר לתופעה תרבותית-חברתית בזכות עצמה, הזוכה להתייחסות נרחבת בתקשורת, בשיח הדתי ובשדות המחקר האנתרופולוגי-סוציולוגי. על כך ראו בספרו של וינשטוק משה, אומן: המסע הישראלי לקברו של ר' נחמן מברסלב, תל אביב, ידיעות ספרים, 2011. וכן בספרו של מרק צבי, "פרק ט: לאחר מאתיים שנה — מתיקון אישי לתיקון עולם", התגלות ותיקון בכתביו הגלויים והסודיים של ר׳ נחמן מברסלב, ירושלים, מאגנס, 2011. וכן: מרק צבי, "צדיק בלוע בארץ טמאה", ראשית - עיונים ביהדות 2 (תש"ע), עמ' 112-146. גושן-גוטשטיין אלון, "ברסלב ואומן כמסע אישי וכמעבדה לעיון ברוחניות", בתוך: אידל משה ואחרים (עורכים), רוחניות יהודית (בדפוס). וקס רון, "הנסיעה לר' נחמן מברסלב לראש השנה - אתגר, נסיון ותיקון האמונה", בתוך: בזק אמנון (עורך), בראש השנה יכתבון, אלון שבות, תבונות 2003, עמ' 97-117. Akao Mitsuharu, "Hasidic pilgrimage to Uman, past and present: the ambiguous centrality of a Jewish sacred place in Ukraine", Jews and Slavs 11 (2003), pp. 121-151. Hakkarainen Marina, "Ukrainian localities meet Jewish guests: negotiation of Jewish heritage and ethnic tourism in the former Pale of Settlement", International Journal of Tourism Anthropology 1,2 (2011), pp. 173-187.

7. השארתי דברים אלה כהווייתם, כזיכרון למצב שהיה בשנת תשל״ט כאשר נכתב הספר. אי״ג.

8. ראו אצל גרשׁם שלום: Scholem, Major Trends, p. 304. "אוטוביוגרפיה מיתולוגית" - ביטוי שטבע יוסף וייס (מחקרים בחסידות ברסלב, עמ' 108). על תּוֹבנת הקשר בין התפקיד שמילאה אישיותו של הצדיק ובין הכרת החסידות בכשׁרוּת היחס האישי-הייחודי לאלוהים, אני אסיר תודה לידידתי, הד"ר ברברה הרמן, על שיחתנו בעניין זה.

9. על ספרות חסידי ברסלב התפרסמו שתי ביבליוגרפיות: האחת של גרשם שלום, אלה שמות (ירושלים, 1928), עם השלמות שהתפרסמו בתוך קרית ספר ו (1931), עמ' 565 ואילך, והשנייה של נתן צבי קעניג, נוה צדיקים (בני ברק, 1969). הביוגרפיה השנייה, הגם שאינה ביקורתית, היא מקור רב ערך של מידע ביבליוגרפי והיסטורי, בייחוד בכל הנוגע למנהיגים ולסופרים שקמו לקהילת ברסלב אחרי מותו של ר' נתן בשנת 1845, ואולם יש להשתמש בה בזהירות, כבכל מקור ברסלבי מאוחר.

10. על גלגולי הדפסת הספרים שיחות הר"נ ושבחי הר"נ ראו: חשין אליעזר, "סדר כתיבת והדפסת ספר הקדוש שיחות הר"נ", שיחות הר"נ המפואר עם נועם השיחות, ברוקלין 2011, עמ' 21-29. על הדפסת ספרי ר' נחמן נוספים על ידי ר' נתן ראו: מאיר יונתן, "הפוליטיקה של הדפסת ספר ליקוטי תפילות לר' נתן שטרנהארץ מנמירוב", ציון פ (תשע"ה), עמ' 53-55, ובהערות שם. על הספרים "ספר המידות" ו"ליקוטי עצות", ראו: גריס זאב, ספרות ההנהגות, עמ' 231-248.

11. לתוספת עיון במחקר אודות "ליקוטי הלכות" עיינו: הורן רועי, האמונה בצדיק על פי ספר ליקוטי הלכות לר' נתן מנמירוב: מיתוס, ריטואל ונרטיב, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר אילן 2008. פייקאז' מנדל, "ר' נתן מנמירוב באספקלריית ספרו ליקוטי הלכות", ציון סט (תשס"ד), עמ' 203-240. מאיר יונתן, "הפוליטיקה של הדפסת ספר ליקוטי תפילות לר' נתן שטרנהארץ מנמירוב", ציון פ (תשע"ה), עמ' 43-68. גושן-גוטשטין אלון, "ההלכה בראי החיים הרוחניים: ליקוטי הלכות לר' נתן מנמירוב", מסע אל ההלכה: עיונים בין-תחומיים בעולם החוק היהודי, תל אביב, ידיעות ספרים 2003, עמ' 257-284. יודלוב יצחק, "מהדורה ראשונה של 'לקוטי הלכות', חלק אורח חיים, מאת ר' נתן שטרנהרץ", קרית ספר סב, ג-ד (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 933-935.

12. התפרסם בתורת נספח למהדורה הראשונה של סיפורי מעשיות (אוסטרהא, תקע"ה). שני החלקים של שבחי הר"נ יצוינו להלן בשמות שבחי הר"נ, שבחי הר"נ ב'. חלק ב', העוסק בנסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל, יצא לאור אחרי כן בספר נפרד שנקרא מסעות הים. ייתכן שאלה הם שני הפרקים הראשונים של ביוגרפיה מתוכננת מקיפה שלא הושלמה מעולם. חלקים גדולים מספר שבחי הר"נ נשתמרו גם בכתב יד המצוי בספריית "ייווא" אשר בניו יורק (ארכיון דובנוב, 36), והנוסח הכתוב זהה למעשה לנוסח המודפס.

13. חיי מוהר"ן (למברג, תרל"ד). גם ספר זה הוא בעל שני חלקים, שייקראו להלן חיי מוהר"ן, חיי מוהר"ן ב. בכמה מהדורות קרוי חלק ב' בשם שבחי מוהר"ן, ואין לערבבו עם הספר שבחי הר"נ שהוזכר בהערה הקודמת. הספר חיי מוהר"ן פותח בהערות מספר הנוגעות בדרושים המובאים בספר ליקוטי מוהר"ן ובסיפורים המובאים בספר סיפורי מעשיות. הערות אלו חשיבותן מכרעת לזיהוי תאריכיהם של רבים מדרושי ר' נחמן. אחרי כמה סיפורים קצרים וחלומות או חזיונות שחזה ר' נחמן, מובאת ביוגרפיה רצופה העוקבת אחר נסיעותיו של ר' נחמן לארץ ישראל וליישובי אוקראינה. ביוגרפיה זו ניתן לאפיינה כזיכרונות ר' נתן על חיי רבו. הספר חיי מוהר"ן ב עוסק בחיים הרוחניים של ר' נחמן ושל קהילת חסידיו. חשיבותו הביוגרפית טמונה בעיקר בשיחות הרבות בין ר' נחמן לתלמידיו המובאות בו, לפעמים בלוויית תיאורי רקע של הזמן והמקום המקלים את הבנת הדרושים בספר ליקוטי מוהר"ן. פרקי שני החלקים מוכתרים בשמות ואינם ממוספרים, ובאזכוריהם נהוג לציין את שם הפרק ואת מספר הסעיף, כגון: חיי מוהר"ן, "מקום ישיבתו ונסיעותיו", כה, או חיי מוהר"ן ב "עבודת ה'", ו.

14. על קורותיו של הספר ימי מוהרנ"ת ראו: מנטל מרדכי, "ספר ימי מהרנ"ת של רבי נתן מנעמירוב: עיון ביבליוגרפי", עלי ספר יד (תשמ"ז), עמ' 125-134

15. מחבר הספר הזה שמע בשנת 1970 מפי אחד מחסידי ברסלב, כי ברשות חסידי ברסלב מצוי עד היום נוסח לא מצונזר של חיי מוהר"ן. אחד מחיבוריו החשובים ביותר של ר' נחמן, מגילת סתרים, שזמן רב היו סבורים כי הושמד, מצוטט בידי נתן צבי קעניג בנוה צדיקים, עמ' 87 ואילך, ומסתבר שהוא עדיין מצוי. ראו גם הערותיו של יוסף וייס, "מגילת סתרים לרבי נחמן מברסלב", קרית ספר מד (1969), עמ' 279 ואילך, והדיון שלהלן.

16. החשובים ביותר בין הפרסומים המאוחרים הם אלה: אברהם חזן, כוכבי אור (ירושלים, תרנ"ו, תרצ"ג); שמואל הורוביץ, סיפורים נפלאים (ירושלים, תרצ"ה); אברהם חזן, אבני"ה ברזל (ירושלים, תרצ"ה). שלושת החיבורים האלה נדפסו מחדש בכרך אחד בשנת תשכ"א (1961) בירושלים. ערך רב נודע גם לספרו של אברהם שטרנהרץ (כוכב לב), טובות זכרונות (ירושלים, תשי"א). שטרנהרץ, נינו של ר' נתן, היה ממנהיגי קהילת ברסלב בירושלים בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. נתן צבי קעניג, מלבד הביבליוגרפיה שערך, המוזכרת לעיל, התקין שני מכשירי אזכור נוספים שערכם רב לחוקר ספרי חסידי ברסלב: המהדורה הירושלמית (תשכ"ט) של ליקוטי מוהר"ן, כוללת מפתח נושאים מצוין - "ספר המפתח", שהוא ערך - וספרו פיתוחי חותם (בני ברק, תשכ"ח) הוא מפתח לפרשנות הברסלבית לספריו של ר' נחמן.

17. על דיוקו של ר' נתן בכתיבת קורותיו של ר' נחמן, וסילוקם של סיפורי המופתים ראו: דן יוסף, הספור החסידי, ירושלים, כתר 1975, עמ' 183-188.

18. במהדורה הירושלמית של ליקוטי מוהר"ן, שנזכרה בהערה הקודמת, מובאות גם גרסות אחרות לכמה מן הדרושים, גרסות המיוחסות לכתב היד המקורי של ר' נחמן, שנתגלה לראשונה בשנת 1824 בידי ר' נתן. משמשווים אותן לגרסות המודפסות של ליקוטי מוהר"ן, נראה שהן נופלות מהן בסגנונן הספרותי אך אין ביניהן הבדלים של ממש מבחינת התוכן. אפשר כמובן שאלו הן רשימות משיחותיו של ר' נחמן שנרשמו בידי תלמיד אחר. על הקפדתו של ר' נתן לציין אילו דרושים נכתבו בידי ר' נחמן ואילו בידיו שלו - ראו פּייקאז', חסידות ברסלב, עמ' 64. על כתב יד זה וייחוסו לר' נתן ראו: מאיר יונתן, "הפוליטיקה של הדפסת ספר ליקוטי תפילות", הערה 49.

19. ראו, לדוגמה, חיי מוהר"ן, "נסיעתו וישיבתו באומין", כ.

20. התחום האחד שלגביו אין ר' נתן נחשב בדרך כלל כמדווח נאמן, כרוך במקום שהוא עצמו תפס בקהילת ברסלב בעוד רבו בחיים. ראו פייקאז', חסידות ברסלב, עמ' 203 ואילך, והדיון בפרק הרביעי להלן. במסורות חסידיות בכלל, ובברסלב בפרט, ישנו בלבול רב בין מה שנדפס, מה שנשמר בכתב יד, ומה שסופר בעל פה. גרין, שעבד כמעט אך ורק על פי חומר נדפס, החשיב יתר על המידה את שאלת שנת הדפוס כעד לקדמות התוכן. כחלק מהעיסוק המחקרי הרב בשאלת מקומו של ר' נתן לאחר מותו של ר' נחמן, ישנה חשיבה מחודשת על קביעתו של גרין לפיה בכל מחלוקת בין כתבי ר' נתן למסורות בספרים המאוחרים יותר ההלכה כר' נתן. על כך ועוד ראו בהשלמות לפרק הרביעי להלן.

21. הביוגרפיה המפארת על ר' ישראל בעל שם טוב (ת"ס-תק"כ, 1700-1760) יצאה לאור בעת ובעונה אחת בשתי המהדורות, האחת בקפוסט והשנייה בברדיטשב (תקע"ה).

22. שאלת מהימנותו של הספר "שבחי הבעש"ט" נידונה בהרחבה בספרות המחקר. לעיון נוסף ראו מחלוקתם של אטקס ורוסמן: רוסמן משה, הבעש"ט מחדש החסידות, ירושלים, מרכז זלמן שזר 1999, פרק ט. אטקס עמנואל, בעל השם: הבעש"ט - מאגיה, מיסטיקה והנהגה, ירושלים, מרכז זלמן שזר 2000, פרק ו. ועיינו בהערותיהם לפרק להפניות נוספות. וכן גריס זאב, "בין ספרות להיסטוריה: הקדמה לדיון ועיון בשבחי הבעש"ט", הספר העברי: פרקים לתולדותיו, ירושלים, מוסד ביאליק 2016.

ריינר אלחנן, "שבחי הבעש"ט: מסירה, עריכה, הדפסה", הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11 ג, כרך 2 (1993), עמ' 145-152.

23. חיי מוהר"ן ב, "מעלת המתקרבים אליו", סו; "גדולת השגתו", לט. המימרא המפורסמת "מיין פאייערל וועט שוין טליען ביז משיח וועט קומען" תרגומה המדויק - על פי הערתו של ר' יהודה יערי: "אשי הקטנה כבר תהבהב עד בוא המשיח". ואולם ר' נתן, או אחד מן הבאים אחריו, תרגם "תוקד" במקום "תהבהב".

24. ימי מהרנ"ת, עמ' 37 ואילך.

25. חיי מוהר"ן, "מקום ישיבתו ונסיעותיו", יח, כה; ימי מהרנ"ת, עמ' 46 ואילך.

26. בעת שנכתב הספר ברסלב אכן היתה תופעה ייחודית של חסידות ללא אדמו"ר, מאז ועד היום נוספה לברסלב אחות לעניין זה - חסידות חב"ד, שלאחר פטירת האדמו"ר האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון בשנת 1994 נמנעה מלמנות לו יורש. מכיוון שספר זה איננו עוסק במחקר חסידות חב"ד, לא נפרט כאן את המקורות המחקריים הרבים העוסקים בחב"ד כחסידות נטולת הנהגה חיה. נסתפק בהפניה למקורות שעניינם השוואה בין ברסלב וחב"ד לעניין התפיסה המשיחית וזיקותיה להימנעות ממינוי יורש: בילו יורם ומרק צבי, "בין צדיק ומשיח, קווי מתאר לניתוח השוואתי של חסידות חב"ד וברסלב", עיונים בתקומת ישראל ‏23 (2013), עמ' ‏350-‏378. וכן בספרו של בילו יורם, איתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה 2016, עמ' 317-334. עיון נוסף בשאלת התגבשותה של חסידות ברסלב כחסידות ללא צדיק אפשר למצוא בעבודת הדוקטור של עדה רפפורט-אלברט שהוקדשה לנושא: Rapoport-Albert, Ada, The Problem of Succession in the Hasidic Leadership with Special Reference to the Circle of R. Nachman of Braslav, A Thesis presented for the degree of Doctor of Philosophy, University of London, 1974.

27. ראו: Scholem, G., Major Trends, Fifth Lecture ושאר המאמרים הנזכרים שם; וכן בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית. עמדתו של גרשם שלום, לפיה ספר הזוהר נתחבר במאה ה-13 בספרד, עודנה העמדה המרכזית בקרב חוקרי הקבלה. אך בשאלה כיצד נתחבר ומיהם מחברו או מחבריו הועלו סברות וטענות חדשות. על כך ראו: תשבי ישעיהו, משנת הזהר א, תל אביב, מוסד ביאליק 1957, עמ' 28-108. ליבס יהודה, "כיצד נתחבר ספר הזהר" בתוך: דן יוסף (עורך), מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, ירושלים 1989, עמ' 1-71. אברמס דניאל, "זוהר, ספר ו'ספר הזוהר': לתולדות ההנחות והציפיות של המקובלים והחוקרים", קבלה ‏12 (2004), עמ' ‏201-232. Meroz Ronit, "Zoharic, Narratives and Their Adaptations", Hispania Judaica Bulletin 3 (2000), pp. 3-63.

28. אף על פי שבעניין זה אינני מקבל לגמרי את טענתו של י' דן, הסיפור החסידי, עמ' 13.

29. זוהר ה"א, קנו ע"א; זוהר ה"ג, עט ע"א-ע"ב. במקום אחר (זוהר ח"כ, טו ע"א) מושווה ר' שמעון בן יוחאי לאריה.

30. זוהר ה"ג, רסב ע"א. וראו ספר הגלגולים, ז ע"ב, ובו מובאה מזוהר הרקיע.

31. שיחות הר"נ, קכח; שבחי הר"נ ב', יט; חיי מוהר"ן ב, "גדולת השגתו", מה.

32. פּייקאז' (חסידות ברסלב, עמ' 13 ואילך) ערך את הבדיקה הזאת. המובאה - מתוך זוהר ה"ג, קכד ע"ב.

33. ראו סיפורים נפלאים, עמ' 110 ואילך, ובייחוד עמ' 166. הכתוב האחרון הוא חלק ממסמך המיוחס לר' נחמן מטשׁהרין. צריך להעיר כי טענות דומות הועלו גם ביחס לצדיקים אחרים. על הבעש"ט נאמר שהוא גלגול של ר' סעדיה גאון (שבחי הבעש"ט, עמ' סז), ור' לוי יצחק מברדיטשב נחשב כגלגול של ר' עקיבא (א' ולדן, שם הגדולים החדש, עמ' 78). במקום אחר באותו קובץ (סיפורים נפלאים, עמ' 120 ואילך) מקושר ר' נחמן עם בן שמו רב נחמן התלמודי. על האמונה בגלגול נשמות בקרב המקובלים - ראו גרשם שלום, פרקי יסוד, עמ' 308 ואילך.

34. זוהר ח"כ, קמט ע"א.

35. סיפורי הנסים שר' נתן התעלם מהם מובאים בכוכבי אור, עמ' 41 ואילך.

בשאלת היעדרם של סיפורי המופתים בסיפוריו של ר' נתן על ר' נחמן, מציע זאב גריס הסבר חלופי וטוען כי גרין בספרו סיבך את דבריו שלא לצורך בעניין זה. לשיטתו, ר' נחמן נכשל בניסיון להפוך לבעל מופת המושך אליו המונים, וכישלון זה הוא שגרם לו לתקוף בחריפות את בעלי המופתים האחרים ולבטל את מעלתם ובעקבות כך גם ר' נתן נמנע מהזכרת סיפורי מופתיו של ר' נחמן. על כך ראו: גריס זאב, ספרות ההנהגות, עמ' 253.

36. שבחי הר"נ, כו; כן ראו שיחות הר"נ, קסה-קסו. במבואו לשבחי הר"נ מבהיר ר' נתן שהוא משמיט במתכוון סיפורי נסים משום שאין להם ערך חינוכי. וכן שבחי הר"נ כז, שיחות הר"נ קפז, רמט.

37. על תפיסת הצדיק בספר תולדות יעקב יוסף דנים יוסף וייס, במאמר חשוב שהתפרסם בציון טז (1951), עמ' 46 ואילך, ושמואל דרסנר (Dresner) בספרו הצדיק. שני המחברים מביאים קטעים רבים המדגישים את עליונותו של הצדיק על כל שאר בני תמותה. ראו גם פרקי פתיחה בספר תניא של ר' שניאור זלמן מלאדי, בן דורו של ר' נחמן. על תורת הצדיק בכתביו של ר' יעקב יוסף מפולנאה ראו: נגאל גדליה, תורות בעל התולדות, ירושלים, מוסד הרב קוק 1974, עמ' ג-יז. Dresner Samuel, The Zaddik, London 1960, pp. 75-141. גרין אברהם יצחק, "סביב שולחן המגיד: צדיק, מנהיגות ופופולריזציה בחוגו של ר' דב בער ממזריטש"' ציון עח, א (2013), עמ' 73-106. גרין, "טיפולוגיה של מנהיגות והצדיק החסידי" בתוך: דוד אסף (עורך), צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, ירושלים 2001, עמ' 422-445. ועיינו שם בהערות 1 ו-4 להפניות נוספות. אטקס עמנואל, "הצדיק: זיקת הגומלין בין דפוס חברתי למשנה רעיונית" בתוך: עמנואל אטקס ואחרים (עורכים), במעגלי חסידים: קובץ מחקרים לזכרו של פרופ' מרדכי וילנסקי, ירושלים, מוסד ביאליק 2000, עמ' 287-297. ועיינו שם בהערות 1 ו-14 להפניות נוספות.

38. שבחי הר"נ, כד.

39. ימי מהרנ"ת, עמ' 11 ואילך.

40. הלל צייטלין, ר' נחמן בראצלאווער (ניו יורק, 1952). שנים רבות קודם לכן פרסם ביוגרפיה קצרה יותר בעברית: רבי נחמן מברסלב, חייו ותורתו (ורשה, 1910). נוסח עברי זה נדפס מחדש, בשינויים רבים, בכרך השני של מסותיו אל גבול שני עולמות (תל אביב, 1965). מנדל פּייקאז' עמד על ההבדלים בין שני הנוסחים העבריים האלה - ראו חסידות ברסלב, עמ' 56 ואילך. מכל מקום, חיבורו העיקרי של צייטלין הוא ספרו ביידיש. בשנת 2006 נדפסו מחדש מאמריו של הלל צייטלין על ר' נחמן, בצירוף הקדמה, מבוא והערות מאת יונתן מאיר, שמרחיב ומפרט על היחס שבין הלל צייטלין לר' נחמן: צייטלין הלל, רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכסופי משיח, ירושלים, יריעות 2006, עמ' 9-42. וכן באסופת מאמרים מכתביו שתורגמו לעברית ונערכו לספר: צייטלין הלל, בעקבות צדיק הדורות - חייו ותורתו של רבי נחמן מברסלב, ירושלים, מעיינותיך 2020. מקור חשוב נוסף על צייטלין וזיקתו לר' נחמן הוא מבואו של גרין למבחר כתביו של צייטלין שערך ותרגם לאנגלית: Hasidism for a New Era: The Religious Writings of Hillel Zeitlin. (selected, edited, and translated by Arthur Green), New York: Paulist Press, 2012.

41. רבי נחמן מברסלב (ברלין, 1923); באר החסידות: כתבי רבי נחמן מברסלב (תל אביב, 1958?).

42. החסידות והחסידים, כרך ג, עמ' 18 ואילך.

43. מחקרים בחסידות ברסלב. ראו סקירת המחבר בתוך Conservative Judaism, 29 (1975), 97ff. ציוני העמודים באזכורי מאמריו של יוסף וייס בהערותי כאן שונו רק בחלקם על פי המהדורה המקובצת.