בעלך מרשה לך

פרק ראשון שורשים

הייתי ילדה, ואני זוכרת את עצמי מדפדפת וקוראת, בהתרגשות ובעניין, בספר שדפיו הצהיבו עם השנים וכריכתו התרפטה והתפרקה, עד שנאלצתי להדביקה שוב ושוב בנייר דבק. שם הספר: "בשעריך ירושלֵם", וכתב אותו סבא רבא שלי מצד אבי, ר' יודא אהרן סג"ל וייס.

הספר היה מוכן כבר ב־1948, אבל בפיצוץ הגדול בירושלים ברחוב בן יהודה בי"ב באדר א' תש"ח, נהרס גם דפוס וייס ברובו, הדפוס שלו שהקים בתרס"ב בו הודפסו ספרים רבים, חשובים ויקרי ערך. כתב היד נשאר שלם למרבה המזל, ורק לאחר שסודר מחדש בסְדָר העופרת של הימים ההם, הודפס "בשעריך ירושלֵם" בשנת 1949, וכפי שכתב סבא רבא: "הנה השעה הגדולה הגיעה, בעז"ה ובזכות אבותי, זכיתי לסיים היום את ספרי, שעות מעטות לאחר פתיחת הכנסת, ואף זכיתי כבר לקבל את תעודת הזדהותי כאזרח במדינת ישראל".

לסבא רבא שלי קראנו כולנו "הסבא הזקן". הייתי נינתו הבכורה, ואני זוכרת אותו היטב על זקנו הארוך והלבן, כיפתו הגדולה והשחורה, ואני, ילדה קטנה, יושבת על ברכיו. עוד אני זוכרת שהמשפחה המורחבת נהגה לחגוג ליל סדר בביתו, שהיו בו רצפת שיש מצוירת ותקרה גבוהה. מדי פעם נסעתי עם אבי לבקרו, באוטובוס מחיפה לירושלים.

כשעלה "הסבא הזקן" לארץ עם אביו מזיבנבירגן (שבע ערים בגרמנית, אזור בטרנסילבניה), בשנת תרמ"ח, 1888, הוא היה רק בן 11. אביו לקח את בני משפחתו מסלונים, עיר מגוריו ברוסיה, כדי לשמוע את דברי החת"ם סופר בהונגריה. החת"ם סופר השפיע עליו עמוקות בכל הנוגע לכיסופים לארץ ישראל ולעלייה אליה. ואכן, בשנת תרמ"ז, 1887, הוא החליט להשאיר את אשתו וילדיו מאחור, מעשה קשה שהיום, מן הסתם, היה נתקל בביקורת חריפה מאוד, הבטיח לחזור לקחת אותם אליו לארץ ישראל, לקח עימו את צעיר בניו, סבא רבא שלי, יודא אהרן סג"ל, והתחיל לקיים מצוות עלייה לרגל לארץ ישראל. כן, ברגל. האב ובנו הרך צעדו מכפר לכפר ומעיר לעיר בבחינת "וייסעו ויחנו", ישנו אצל יהודים טובים, בבתי רבנים, ספגו תורה ודברי עידוד, תוך טלטולים אינסופיים לאורך שנה שלמה, והכֹּל בשל דבקות עיקשת במטרה: לעלות ברגל לארץ ישראל.

מדי פעם נסעו בעגלה עד שעלו לספינה בה הפליגו לטריאסט שעל חוף הים האדריאטי, בה עלו על אונייה שהפליגה לאלכסנדריה ומשם המשיכה ליפו. אבי סבי מספר בספרו איך הוא ואביו הגיעו ליפו, בתרמ"ח, 1888, התנפלו על אדמת ארץ הקודש ולא חדלו מלנשקה, כשהם בוכים.

כעבור כארבע שנים בלבד, כשסבא רבא שלי רק בן ט"ו שנים, הלך אביו לעולמו בשל דלקת ריאות, והוא נשאר לבדו בירושלים, "ללא קרוב וללא גואל מלבד תלמידיו", כפי שכתב. והוא מביא בספרו את צוואתו של אביו שהיא המהות של ישיבתנו בארץ, והיא פשר דבקותנו, שלי ושל בני משפחתנו, באדמתה.

אין פלא אפוא שבריאיון שנתתי ל"הארץ" ב־1986, שש שנים לפני שנבחרתי לראשונה לכנסת, ו־15 שנים לפני שאריאל שרון נבחר לראשות הממשלה, אמרתי כך: "כשאני שומעת מישהו אומר שאם שרון יעלה לשלטון הוא יעזוב את הארץ, אני אומרת לעצמי שזה ההבדל בינינו. אני לא אלך מכאן בשום תנאי. גם אם השמאל יהיה בשלטון. גם אם מיעארי (מוחמד, אז ח"כ קיצוני מאוד ב'רשימה המתקדמת לשלום', ולפני כן פעיל בתנועת אל־ארד שנפסלה מלרוץ לכנסת) יהיה בשלטון. אני אילחם בכל כוחי, אבל לא אלך מכאן. זה ההבדל בין 'אנחנו' ו'אתם'".

וכך ציווה אביו של אבי סבי בשנת 1892 על בנו: שלא יצא מארץ ישראל כדי להשתקע בחו"ל. "אך", הוא אמר לי, "אם לימים יגברו געגועי לבני הבית, הרי רשאי אהיה לנסוע לשם, אך לא יותר מי"ב חודש. צוואה זו מסר לי בכל חום ליבו ובדעה צלולה, וביקשני שלא לזלזל בדבריו האחרונים".

ואמנם, אבי סבי יצא מהארץ, כעבור שנים מעטות מעלייתו, רק כדי לבקר את אמו, ורק כעבור 33 שנים הוא יצא עוד פעם, כדי להביא את אמו, אחיו ויתר בני משפחתו שנותרו בהונגריה. בשתי פעמים אלה הקפיד לא לשהות שם יותר מי"ב חודשים, כמצוות אביו, ושב לירושלים.

כשנה לאחר שאביו הלך לעולמו, שידכו ליודא אהרן סג"ל וייס, והוא כבן 16 בלבד, את פייגע־ציפורה, סבתו של אבי, בת למשפחה מכובדת מאוד בירושלים, משפחת משה ליליענטל שנקרא בפי כל "המדפיס הירושלמי", שמוצא משפחת אמהּ מסתעף לעלייה החסידית מצפת. הם באו בברית הנישואים ב־1893. סבתה של פייגע־ציפורה ניצלה, בהיותה בת שבע, מבין ההריסות בעת רעש האדמה הגדול בצפת ב־1837, וכך אנו, אני ובני דודַי במשפחת וייס, למעשה, דור שישי בארץ מצד סבתא רבתא שלי הצפתית.

"הסבא הזקן" היה לרב ולשוחט, ומרובים היו ידידיו בין נכבדי התקופה, כמו המשורר ח"נ ביאליק, פרופ' יואל יוסף ריבלין, אביו של מי שיהיה לימים נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, הרב צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים, ורבים אחרים.

"הסבא הזקן" החל בפעילות ציבורית. בשנת 1910 ייסד שבועון בלשון העברית בשם "מוריה" שמטרתו היתה "לפנות ליהדות החרדית באופן המבטא חופש ביטוי ואובייקטיביות", כך כתב. השבועון הפך לעיתון יומי, ונסגר בפקודת השלטון העות'מאני ב־1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. היום יש רחוב על שם העיתון "מוריה", בשכונת רוממה בירושלים.

"הסבא הזקן" היה מהיוזמים ומהמקימים של ועד העיר הראשון בירושלים בשנת תרע"א, 1910. הוא וחבריו הלכו מבית לבית לאסוף דמי חבר, בעיקר כדי שיוכלו לייצג אותם מול השלטונות, אך אז, כפי שכתב בעיתונו "מוריה", פרצה שערורייה בבחירות לוועד העיר, שהביאה לערעור בגינו נערכו בחירות נוספות, שגם הן עמדו בפני פיצוץ, והוא משתמש במילים "אינטריגות שפלות", ועוד כהנה וכהנה פנינים המביאות לידי ביטוי את הפוליטיקה של אז ביישוב היהודי הקטן בירושלים.

מי שסבור ש"אינטריגות שפלות", ושאר ביטויים כגון דא, הם המצאה של הפוליטיקה של ימינו, אינו אלא טועה. היום אולי "האינטריגות השפלות" שפלות יותר, וגם נאמרות בשפה רדודה יותר, אך היו כאלה כבר אז, בשנים 1910-1911, לפני למעלה מ־100 שנה. ומסתבר שגם בלי מרכז הליכוד, ובלי חיסול המנהיגים במפלגת העבודה בזה אחר זה, ובלי כָּלַנתֶריזם וקניית קולות, סכסוכים ועימותים - היו גם היו. לאמור: ציונות, יהדות - זה היעד, זו השאיפה, זה החלום, אבל פוליטיקה עם אינטריגות נכנסת לכל מקום.

ועוד, איני יכולה להימנע מלחשוב שאין זה מקרה שפניתי לשירות הציבורי וש"החיידק הפוליטי" דבק בי במשך עשרות שנים. אז אולי אין זו הגנטיקה, אבל ודאי משהו בשושלת, במורשת, בחינוך, בספר הזה שקראתי פעמים כה רבות, בדרך בה הלכו אחר כך הורַי - שהוביל אותי לחיים הפוליטיים.

אמי, שולמית, הגיעה לארץ כשהיתה בת שבע. סבי יהודה אדלר נולד בפולין, משפחתו ברחה לווינה שם למד עברית על בוריה, היה ציוני בהכרה, והאמין כבר אז שמקומם של היהודים הוא בארץ ישראל. סבתי, קלרה, התגוררה בעיר קטנה בשם שניאטין על גדות הנהר פרוט בפולין. כמעט כל בני משפחתה נספו בשואה. סבי וסבתי נישאו בווינה, שם נולדה אמי, והזוג הציוני עלה לארץ ישראל עם הילדה בת השבע, אמא שלי, בשנת 1936.

סבי, מנהל חשבונות במקצועו, עבד בתנובה. פעם לקח חופשה כדי לבקר את אחיו שהתגורר בארצות הברית, ומשחזר מצא שאת מקומו תפס מישהו שבניגוד לו היה בעליו של "פנקס אדום", כלומר חבר ההסתדרות הכללית. לסבא שלי לא היה פנקס כזה, והוא איבד את מקום עבודתו. כך היה נהוג אז ב"חיפה האדומה".

אמא היתה חברה בתנועת מכבי הצעיר, ובמסגרתה התגייסה בגיל 17 ל"הכשרה המגויסת" - כלומר הפלמ"ח - בקיבוצים גבעת חיים ומעלה החמישה. אחר כך הצטרפה, כאלחוטאית, לליווי שיירות לירושלים. היא נודעה גם ביופיה וגם בקולה ובשירתה היפה. באחד הימים ישבה בקפה "כסית" בתל אביב, בו נהגו לשבת גדולי המשוררים של התקופה כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, לאה גולדברג ואחרים. חיים חפר, איש הפלמ"ח, מייסדה ומפקדה של להקת הצ'יזבטרון, ניגש לשולחנה. מישהו סיפר לו ששולמית אדלר "שרה יפה", והוא הציע לה להצטרף לצ'יזבטרון. אמא נענתה להצעה, הצטרפה לצ'יזבטרון ואחר כך ללהקת חיל הים, שם שירת גם אבי שאף לו היו כישורי משחק. הם נפגשו עוד קודם לכן באקראי, ברחוב בחיפה, ומכל זה כבר יצאה מהר מאוד חתונה.

כפלמ"חניקית, אמא שלי לא ידעה הרבה על הלח"י, והיכרותה עם שירי המחתרות היתה קלושה. אולם באמצעות סיפוריו של אבי על אודות הלח"י, על מעצרו והגלייתו לאפריקה, היא התוודעה לנושא, על אף שמיעט לספר והקפיד לשמור סוד ועל כך עוד אספר בהמשך. לרגל עשור לשובם של הגולים מאפריקה נערך בהיכל התרבות בתל אביב אירוע גדול בהשתתפות שושנה דמארי, יהורם גאון, שמעון ישראלי ואמי, שולמית לבנת, שלקראתו למדו הזמרים במיוחד את שירי המחתרות והגלות. מאז, ומתוך הזדהות אידיאולוגית, המשיכה אמי לשיר אותם בכינוסים ובעצרות. בכל שנה, בכ"ה בשבט, יום הזיכרון למפקד הלח"י, אברהם ("יאיר") שטרן, היתה שרה את המנון הלח"י, "חיילים אלמונים", שנכתב על ידי "יאיר", בטקס האזכרה הנערך בבית העלמין בנחלת יצחק. היא נודעה לכֹּל בכינויה המיתולוגי, "זמרת המחתרות".

השירים האלה והמילים האלה היו שגורים על פי מגיל צעיר מאוד.

חיילים אלמונים, הננו בלי מדים, / וסביבנו אימה וצלמוות. / כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות.

בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של ייאוש, / בערים, בכפרים את דגלנו נרים, / ועליו הגנה וכיבוש...

בכל שנה השתתפתי, עם הורַי, בטקס האזכרה ליאיר שטרן. הלוחמים הזדקנו. אמא, "זמרת המחתרות", שרה בקולה הנפלא, וכולם הצטרפו אליה. וגם בחלוף השנים, כשכבר קשה היה ללוחמים הקשישים לעמוד, בתום הטקס נעמדו על רגליהם באחת, ובעמידת דום שרו את המנון הלח"י, כאילו לא חלפו עשרות שנים. כך גם אבי. אפילו בשנותיו האחרונות, כאשר הגיע לאזכרה הוא ישב על ספסל הצמוד לחלקת הקבר, ולקראת שירת "חיילים אלמונים" סייעתי לו לקום ממושבו. הוא הזדקף ושר בכוונה מלאה, כמו תפילה: "כולנו גויסנו לכל החיים, / משורה משחרר רק המוות".

בסרט דוקומנטרי על יצחק שמיר סיפר שבתי שביט, ראש המוסד בתקופת כהונתו של שמיר כראש הממשלה, כי הגיע מספר פעמים לאירועים כאלה של אנשי לח"י. "כמו בטקס דתי", אמר שביט, "כולם עוברים לדום מתוח ושרים את ההמנון של הלח"י. עבר לי רעד בעמוד השדרה".

אמא שרה עוד שירים, וכמובן גם את שיר בית"ר, שאת מילותיו חיבר זאב ז'בוטינסקי.

בֵּיתָר -

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר,

בַּדָּם וּבַיֶּזַע

יוּקַם לָנוּ גֶזַע

גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכזָר;

בֵּיתָר הַנִּלכָּדָה,

יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה

תָּרֹמנָה בְעֹז וְהָדָר.

הָדָר -

עִברִי גַם בָּעֹנִי - בֶּן־שָׂר;

אִם עֶבֶד, אִם הֵלֶך -

נוֹצַרתָּ בֶּן־מֶלֶך

בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר.

בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר

זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר -

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר.

תָּגָר -

עַל כָּל־מַעֲצוֹר וּמֵצַר!

אִם תַּעַל אוֹ תֵרֶד -

בְּלַהַב הַמֶּרֶד

שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:

כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,

הַפקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ

לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסתָּר!

לָמוּת אוֹ לִכבּוֹשׁ אֶת הָהָר -

יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר.

"שקט הוא רפש" ו"להב המרד" הפכו אצלי בחלוף השנים לדגלים. לא יכולתי לשבת בשקט למול עוולות, והנפתי את נס המרד פעמים רבות, ולא רק בחיים הפוליטיים.

לכבוד יום הולדתה ה־90 של אמא הפקנו תקליטור ובו שירי המחתרות וגם כמה שירים אחרים שלה, וגם ערב מיוחד בו השתתפו למעלה מ־200 ידידים ומעריצים. אמא שרה שישה שירים עם הרכב תזמורתי. איזה קול! היא היתה מדהימה, ואיך שהיא נראתה... אבא כבר לא זכה לראותה באירוע ההוא. הוא הלך לעולמו כחמש שנים קודם לכן. שנה לאחר מכן, בעיצומה של מגפת הקורונה, אמא עברה מדירתה ברמת גן לגבעה בשומרון, לגור ליד נכדתה אורה, בעלה דוד וניניה, בפאתי אלון מורה, שם מתגורר אחי. "נערת הגבעות", קראו לכתבה ששודרה בטלוויזיה עליה. האמת שהיא נהפכה למלכת השומרון. כולם עלו אליה לרגל, והיא? היא היתה מאושרת. כעבור כשבעה חודשים, באמצע 2021, הלכה לעולמה ממחלה קשה, ולמרבה המזל כמעט שלא הספיקה לסבול. יפה היתה במותה כבחייה. הייתי לידה עד שנשמה את נשימתה האחרונה.

לאבי היו דעות פוליטיות מוצקות, אך מעולם הוא לא היה פעיל פוליטי. עלי נהג אבי לומר, כשכבר הייתי חברת כנסת, "היא פוליטיקאית. אני אידיאולוג". הדברים, יש להדגיש, לא נאמרו בנימה ביקורתית, אלא כעובדה, כמציאות. אבא היה גאה בי מאוד, גם אם לא תמיד היתה בינינו הסכמה.

עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל - על זה גדלנו. נכון, לא בבית דתי, אבל בבית מלא מסורת ישראל. אני הגשמתי את צוואתו של סבא רבא שלי בדרכי הפוליטית, כפי שהוא הקדיש את חייו לעסקי ציבור, ואחי, על ידי היאחזות בתורת ישראל ובאדמת ארץ ישראל בשומרון, באלון מורה.

החיבור הזה לארץ, לאדמה, למקורות, לאמונה - הוא הדבר החשוב והמרגש בעיני. מהדורות הקודמים, הלאומיים והמשפחתיים, שאבתי את הכוח להמשיך. הזדעזעתי, ועדיין אני מזדעזעת, מפחיתות הערך והכבוד שחלה במילה "ציונות". היום נדמה, בעיקר לרבים בדור הצעיר, כי הכֹּל מובן מאליו, ולא היא. הבלבול של הטכנולוגיה והגלובליזציה, עם ויתור על תחושת פטריוטיות ולאומיות, מקשים על רבים להכיר בחשיבות הערך הלאומי, שיש המזלזלים וקוראים לו "לאומני". נתקלתי בזה בכל העוצמה כשהתמניתי לתפקיד שרת החינוך.