בעשר אצבעות

פרק 1 מהתחלה

השנה 1958, ימים ראשונים של קיץ.

בחמישה־עשר בחודש יוני אמי שרה נמצאת בסוף החודש התשיעי להריונה. היא נוסעת יחד עם אבי באוטובוס לבית החולים הדסה עין כרם.

"זה בסדר, יואל," היא אומרת לאבי, "אני לא אלד היום, אתה יכול לחזור לקיבוץ. אני אודיע לך אם אני חוזרת הביתה או שמשאירים אותי כאן." עד שאבי שב לקיבוץ כבר חיכתה לו הודעה: מזל טוב! נולדה לך בת!

שלושה ימים לאחר מכן השתחררה אמי מבית החולים וחזרה לקיבוץ. מבלי להשתהות אפילו רגע, התייצבה בבית התינוקות ומסרה למטפלת חבילה אנושית קטנטנה במשקל שלושה קילוגרמים. מהחבילה מבצבצת פלומת שיער בלונדינית וזוג עיניים כחולות שנפקחו אל העולם. אני.

"מזל טוב, שרה! מסרי גם ליואל," אומרת המטפלת, אוספת אותי בזרועותיה ומשכיבה אותי בתוך מיטת ברזל מסורגת. בחדר עומדות עוד שלוש מיטות נוספות, זהות לשלי.

אמי נפרדת ממני במבט וממהרת לענייניה.

נשארתי בבית התינוקות, ביתי החדש.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה חוותה אמי מסירת תינוק בן יומו לבית התינוקות. אחי הבכור זיו נולד רק שנה ורבע לפני, והיא כבר השלימה עם כך שבקיבוץ המטפלות הן האחראיות לטיפול ברך הנולד, ולא ההורים.

"איך תקראו לה?" התעניינו החברים כשניגשו לברך בחדר האוכל.

"לבנת," השיבה אמא שלי.

"לבנת? מה הפירוש?" הסתקרנו.

"לבן ומלא באור. יואל בחר. זה על שם אמא שלו, בלאנש. בעברית בלאנש זה לבנה."

פעמיים-שלוש ביום פקדה שרה את בית התינוקות כדי להיניק את בתה, ומעבר לכך חזרה די מהר לשגרת חייה ולעבודתה במסגרת החינוך בקיבוץ.

בקיבוץ של השנים ההן האמינו שהצוות החינוכי מסוגל לעשות עבודה טובה יותר בגידול הילדים בהשוואה להורים הביולוגיים. זו הסיבה לכך שבמהלך שנות הילדות והנעורים, הנוכחות הרציפה והדומיננטית ביותר בסביבתנו לא היתה של בני המשפחה הגרעינית. את מקומם של ההורים תפסו מטפלות, גננות ומחנכות שהוצמדו לכל קבוצת ילדים, ואת האחים החליפו בני גילנו, ילדי הפעוטון, הגן והכיתה. באותם ימים, ימי הלינה המשותפת, ילדי קיבוצים חיו במבנים נפרדים שנקראו בתי ילדים. שם אכלו, ישנו וגם למדו. מי שלא חווה על בשרו את מוראות הלינה המשותפת אולי יתקשה לדמיין זאת, אבל בני קיבוץ רבים שגדלו כך זוכרים היטב לילות ארוכים ארוכים שנמתחו כמו נצח קטן. קשה היה להירדם. מעבר לחלון נשמעו היטב הקולות הפראיים של הלילה, הרוח השורקת, נביחות הכלבים ויללות התנים. ובחדר עצמו, בכי כבוש מרטיב את הסדינים. איש אינו רוכן מעבר למעקה הברזל ללטף ולהרגיע במילים טובות. ואין מי שיעזור לגרש את המפלצות הנוהמות מתחת למיטה.

כמעט מגיל אפס אמא איננה וגם אבא לא בסביבה. למעשה, ילדי הקיבוץ מופרדים מהוריהם במשך רוב שעות היממה, להוציא ביקור יומי קצר בחדר ההורים בשעות אחר הצהריים, וקצת יותר מזה בסופי שבוע.

שישים שנה חלפו מאז ואני עדיין לא מצליחה להבין.

אני תוהה מה סיפרו לעצמם אותם הורים צעירים בשעה שהקיצו במיטתם בשעת בוקר, אחרי לילה של שינה נוחה ורגועה. האם שאלו עצמם איך עבר הלילה על ילדם הקטן? האם חצתה את סף תודעתם המחשבה שבעודם מתמסרים לשנת לילה שלווה ילדם נתקף חרדות, התעורר מבוֹעת מחלומות טרופים, או סתם הרגיש לא טוב ונזקק ליד מרגיעה ומלטפת?

ואולי כלל לא חשבו על כך. עשרות אלפי אנשים במאות קיבוצים בכל רחבי הארץ דגלו בכל לבם ברעיון החינוך המשותף, שהלינה המשותפת היתה חלק ממנו. הם האמינו שכך תיבנה מן היסוד חברה חדשה, בריאה, שוויונית וצודקת יותר.

ואנחנו, הילדים? הרגשנו נטושים. עזובים לנפשנו. בודדים.

כמה עזה היתה אמונתם של הורינו בצדקת דרכם אם הצליחו להזניח כך, רגשית בעיקר, תינוקות רכים בני יומם?

האם ייתכן שהרחקת הילדים מאבא ומאמא בשלב כה מוקדם, עוד במהלך הטווייה הראשונית, העדינה, של הקשר המשפחתי, השפיעה לרעה לא רק על הילדים?

אולי במקביל נפגע גם כושרם של ההורים לפתח מיומנויות הוריות?

גם חתולה מואסת בגוריה כשדבֵק בהם ריח זר. כנראה השהות יחד הכרחית לפיתוח זיקה ותחושת שייכות הדדית. משפחתיות לא צומחת מאליה.

עבור מי שגדלו כילדים בלינה משותפת, הורות לעולם לא תהיה עניין מובן מאליו.

שנים אחר כך, כשהפכתי לאם בעצמי, עוד לא ידעתי מה פשרה של אימהוּת. עבורי היתה זו חלקת ארץ לא נודעת, זרה, גדולה ומפחידה. היום, ממרום גילי וניסיוני, כבר למדתי שהורות היא עניין דינמי ומתפתח. זו לא מיומנות אוטומטית שנוחתת בבית יש מאין ביום שבו נולד תינוק.

אני מנסה להיזכר ולא מצליחה — בת כמה הייתי כשלמדתי שאין כל טעם להמשיך לבכות בלילות כי ממילא אין מי שישמע? מתי הפסקתי להתאכזב כשאיש לא בא?

ההזנחה ההורית שחוויתי כתינוקת בת יומה הותירה את חותמה בנפשי למשך שנים ארוכות. איך אפשר שלא להצטלק כשאחת התחושות הראשונות שאת חווה במגעך עם העולם היא תחושה של בדידות מוחלטת.

דבר אחד אני זוכרת בוודאות: מגיל צעיר הרגשתי עזובה מאוד לנפשי, רק אני לעצמי בעולם, וזהו.

גם אחרי כל השנים האלו אני עדיין יכולה לחוש את מיטת הברזל הקרה סוגרת עלי, ואותי מוטלת בתוכה. הזיכרון חי.

הנה אני מתעוררת באמצע הלילה.

חושך מסביב וקר. כולם ישנים.

אני יורדת מהמיטה והולכת אל הרדיופון. הרדיופון הוא מעין אינטרקום פנימי שהותקן בבתי הילדים בקיבוצים כדי שנוכל להזעיק מבוגר כשאנחנו מתעוררים בלילה. אני נעמדת מולו, מרימה את ראשי, וקוראת לתוכו: "שומרת לילה, שומרת לילה — בואי אלי." שומרת הלילה התורנית היתה הממונה על בתי הילדים בלילות.

קוראת וקוראת, ואף אחד לא בא.

"שומרת לילה, שומרת לילה — בואי אלי," אני לא מתייאשת וממשיכה להתחנן לתוך המכשיר האדיש, בקול רועד ותוך מאמץ ניכר לעצור את הדמעות.

מהעבר האחר אין קול ואין עונה.

בבוקר מצאו אותי ישנה על הרצפה מול המכשיר, מפוחדת וקפואה עד לשד עצמותי.

לילה נוסף שנחקק בי אירע בהיותי בת ארבע בסך הכול. באישון לילה החלטתי לעשות מעשה וקפצתי החוצה מחלון בית הילדים. הייתי נחושה להגיע לחדר של הורי ויהי מה. בקיבוץ נהגו לכנות את בית ההורים בשם "חדר", חדר ותו לא. אולי כדי לא להידרש למילה "בית". בת ארבע בפיג'מה, רצה בחושך מרחק של חצי קילומטר בקירוב. צמרמורות ורעידות מאיימות להכניע אותי, כל כולי מבועתת, אבל אני ממשיכה לרוץ.

עיני כבושות בשביל. אני חוששת להסיט את מבטי ימינה או שמאלה. מדרכת הבטון הקפואה שורטת את כפות רגלי היחפות. נביחות קולניות של כלב שרץ אחרי מבהילות אותי עד מוות, ומרחוק נשמעות יללות תנים שמקפיאות את דמי, אבל אני ממשיכה לרוץ. רועדת מקור ומפחד הגעתי סוף סוף לחדר של ההורים.

אני נעמדת מול הדלת ובאגרופי הקטנים, אגרופי ילדה בת ארבע, אני חובטת בדלת וצועקת — "תפתחו לי. תפתחו לי."

אין קול ואין עונה.

"תפתחוווווו לי. תפתחוווווו לי בבקשה," אני מתחננת אל הדלת הסגורה.

אין תגובה.

ואז אני מבחינה בצללית נעה מבעד ללוח הזכוכית שבקדמת הדלת, ומזהה — זה אבא שלי שעומד שם.

בקול נמוך, כועס וחסר סבלנות הוא אומר מעברה הסגור של הדלת: "חזרי לגן! חזרי לגן עכשיו! חזרי לבד בדיוק כמו שהגעת לכאן, ככה חזרי. ושזה לא יקרה יותר — את שומעת?!" הקול שלו מרוחק וקשה והדלת נשארת נעולה בפני.

למרות ששנים רבות ניסיתי להיזכר איך הסתיים אותו לילה — איני זוכרת דבר. כנראה מוחה ולבה של ילדה בת ארבע אינם יכולים לשאת את עוצמת הפחד, התסכול, הבדידות, העלבון והאכזבה שהרגשתי. האם חזרתי לגן באותו לילה? אינני יודעת. האם שומרת הלילה הרגישה בחסרוני ויצאה לחפש אחרי? האם הורי התהפכו במיטתם בחוסר נוחות לפני שנרדמו שוב? ככל שאני חושבת על אירועי אותו לילה, אני מתקשה להאמין שכך קרה. איך ייתכן שפעוט יכול לקפוץ מחלון בית הילדים מבלי שאיש ירגיש בכך? איך ייתכן שהורי המשיכו לישון מבלי שאכפת היה להם מגורלה של בתם הקטנה בת הארבע? איך ייתכן ששלחו אותי בחזרה לגן כל הדרך לבדי?

עד כמה שזה יישמע מוזר ומשונה, אני בטוחה שהורי כלל לא התלבטו, ולרגע לא שקלו את האפשרות לזנוח ולוּ ללילה אחד את האידיאולוגיה, לפתוח את הדלת ולהכניס אותי לחדרם. הם לא העלו על דעתם לאסוף אותי למיטתם החמה, לחבק ולנשק אותי. לשניהם היה מאוד נוח כנראה לדבוק בכללים ובתקנונים כלשונם, ולהקשיח את לבם מול צרכיה הבסיסיים והאנושיים של ילדתם. האפשרות הדמיונית שלמשך לילה אחד יחבקו אותי בחמלה במיטתם ובבוקר יחזירו אותי לגן הילדים פשוט לא עלתה על דעתם.

פעם סיפרה לי מישהי שבבוקר למחרת מצאו אותי על הדשא הקר והרטוב מול חדר ההורים כשאני חובקת כלב, שחום גופו הציל אותי כנראה מלקפוא למוות באותו לילה. איני יודעת אם הסיפור הזה נכון או לא. איני מצליחה לזכור. המוח שלי דאג למחוק את מה שנפשי לא יכלה לשאת.

באותם לילות ארוכים ובודדים למדתי על בשרי יתמות מהי, ולמרות שעדיין לא ידעתי לכנות אותה בשמה, כל נים בגופי הרגיש אותה היטב.

הייתי יתומה אשר לה זוג הורים שגרו בחדר משלהם. במרחק חצי קילומטר מגופי אך במרחק שנות אור מנפשי ומצרכי.

לימים הגיע הרגע שבו תבענו תשובות. שאלנו את הורינו מדוע דבקו באורח החיים הכה נוקשה, בעיקר לנוכח הקשיים הגדולים שחווינו כילדים במסגרת הלינה המשותפת. תהינו מדוע לא אספו את שלושתנו — את אחי הבכור, אותי ואת אחותי הצעירה — ופתחו דף חדש במקום שמאפשר למשפחה לחיות את חייה באופן נורמלי. מדוע הניחו לנו לסבול.

"הרי היו מי שפעלו אחרת," נימקתי, "ולא מעט אמהות ואבות בקיבוצים סירבו להשלים עם גזירת הניתוק הכפוי מהילדים. את בעצמך" — הטחתי באמי — "מכירה משפחות שעזבו את הקיבוץ שלא על מנת לחזור. ואתם? אתם נשארתם ופשוט השלמתם עם המצב. צייתם לנהלים מבלי להניד עפעף."

"לא היתה לי ברירה," השיבה אמי. "אבא שלכם מאוד אהב את הקיבוץ ולא הסכים לעזוב."

"אבל מה עם טובת הילדים? מה איתנו? חשבת עלינו בכלל?" התעקשתי לקבל תשובה. אבל אמי נמנעה מלהשיב ונותרה שותקת.

תשובתה של אמי היא אולי חלקית ואולי מתחמקת, אבל היום, שנים רבות מאוחר יותר, אני מבינה את האמת שמאחוריה. המסגרת הקיבוצית העניקה להורי תחושת ביטחון, שהיתה כנראה חיונית לשניהם בתוך מערכת זוגית מורכבת. כל אחד מהם נשא בלבו חוויות ילדות שהשפיעו על נפשו, והיום אני יכולה להבין את משיכתם למסגרת שהעניקה להם יציבות וביטחון קיומי. זו כנראה הסיבה לכך שהעדיפו לקבל את כללי ההתנהגות הנוקשים שהמסגרת המיטיבה עמם הכתיבה להם.

אבי, יואל דיספיקר, נולד בעיר קאסל שבגרמניה, בן יחיד להורים מבוגרים. אביו היה עיתונאי מפורסם בעירו שנהג לכתוב ולהתבטא בחריפות כנגד היטלר ומפלגתו, ובשנת 1933, כשאדולף היטלר התמנה לקנצלר גרמניה, קיבל סבי "עצת זהב" לעזוב ללא שיהוי וָלא הוא ימצא את עצמו מתגלגל במדרגות... סבי הקשיב לעצתם של דורשי שלומו ונמלט לצרפת, יחד עם אשתו ובנו בן הארבע. בצרפת חיו בשלווה יחסית במשך שבע שנים. בהשפעתה של סבתי, שהיתה יזמית בנשמתה, הם הקימו עסק למשחקים מעץ. נראה היה שהסתדרו היטב כלכלית וחברתית, עד שביוני 1940 פלש הצבא הגרמני לשטחה הריבוני של צרפת. לאחר מתקפת בזק שנמשכה עשרה ימים החליף צלב הקרס את דגל הטריקולור.

שוב נאלצה המשפחה הקטנה לארוז את חפציה ולצאת לנדוד בדרכים. הפעם שמו פעמיהם לכיוון דרום, בתקווה שיצליחו לגנוב את הגבול לספרד. למרבה הצער, מזלם לא שיחק להם, והם נתפסו ונכלאו. סבי נשלח לבית כלא של גברים, סבתי נלקחה למנזר שהוסב להיות כלא לנשים, ואילו אבי בן השתים־עשרה, שנותר ללא השגחה הורית, נשלח לבית יתומים.

כשהבין היכן הוא נמצא, הסיק את המסקנה המתבקשת — הוא יתום. משמע שני הוריו מתו, והוא נותר לבדו בעולם.

החודשים הארוכים שבהם שהה בבית היתומים היו קשים למדי עבורו, עד שבהיותו בן שלוש־עשרה נשלף לפתע משם והוחזר לחזקת אמו שעדיין היתה כלואה. וכך, בבית הכלא לנשים שבמנזר, העביר אבי את ימי ראשית נעוריו.

המזל שב ושיחק לבני המשפחה כשהצליחו לעזוב את אירופה המדממת. העזיבה התאפשרה בסיועו של מיליונר נדבן יהודי־גרמני־בריטי, וילפריד ישראל שמו. ישראל היה הבעלים של חנות כולבו ענקית בברלין, ואחראי להצלתם של כעשרים אלף יהודים, ובין השאר הציל גם יהודים שנכלאו בספרד. בזכות פעילותו קיבלו בני משפחת דיספיקר בשנת 1944 את אישורי הכניסה המיוחלים לארץ ישראל, שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי.

אמי, שרה לבית לנגר, היתה בת בכורה להוריה שהספיקו לצאת מפולין בזמן. הם עלו ארצה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, וקבעו את משכנם בשכונת בורוכוב שבגבעתיים. זו היתה שכונה בעלת צביון פועלי מובהק שהתאימה לסבי, שהיה צבע, ולסבתי עקרת הבית. בשכונה זו נולדה אמי, ושם גם נחשפה בשנות נערותה לחזון הסוציאליסטי של ארץ ישראל העובדת.

הקריאה לבני נוער לעלות על הקרקע ולהגשים נפלה אצלה על אוזניים קשובות, ובגיל צעיר מאוד, בהיותה בת שש־עשרה בלבד, עזבה את ביתה העירוני והצטרפה לקיבוץ חוקוק הסמוך לכנרת. אני מניחה שהחלטתה היתה קשורה, בין היתר, גם לצל הכבד שהטילו קרובי משפחתה הרבים שנרצחו בשואה על אדמת פולין. שרה היתה צברית ג'ינג'ית, צעירה ותוססת, שהעדיפה כנראה להתרחק מהאווירה המכבידה בבית ולפתוח דף חדש במקום אחר.

בקיבוץ היא פגשה את יואל המבוגר ממנה בחמש שנים, שכבר החליף את שמו מדיספיקר לדורקם. יחד עברו לקיבוץ פלמ"ח צובה הסמוך לירושלים. לפני שנישאו, שרה עוד הספיקה לשרת בצבא ולסיים את המחזור הראשון של קורס הקצינות הצה"לי כחניכה מצטיינת.

בקיבוץ נולדו להם שלושה ילדים: זיו, לבנת ואורנית.

החיבור בין הורי היה מעט תמוה בהיותם אנשים שונים מאוד זה מזה.

אבי היה אדם בודד, אוטודידקט. איש שחי ונשם מילים. הוא דיבר, כתב וקרא בשש שפות, ויכול היה לתרגם סימולטנית טקסט משפה לשפה ללא כל קושי. בשעות הפנאי בלע ספרים וניהל קשרי מכתבים ענפים עם אנשים מכל רחבי העולם. האבהות והמחויבות הזוגית פחות עניינו אותו. כשהיה מקבל מכתב מאי־שם בעולם — והוא קיבל רבים כאלו — עיניו נצצו והוא שקע כולו בחלומות על ביקור אצל הכותב או הזמנת הכותב לביקור בקיבוץ, ועל האפשרויות שקשר כזה פותח בפניו.

אצל אמי היו הדברים הפוכים לחלוטין. קבוצת ההתייחסות שלה היתה הקיבוץ. חשוב היה לה מה יגידו החברים. היא רצתה אותנו מושלמים והתקשתה להשלים עם פחות מכך. נראה כי מראית העין היתה חשובה לה עשרות מונים יותר מרגשותינו, וככל שהדברים היו תלויים בה היא היתה מאושרת לו הסכמנו להתנהג כמו בתמונה: לעמוד יפה, לבושים בבגדים נקיים ומסודרים, מחייכים, עם שיער אסוף ומסורק למשעי. כל תזוזה מהאידיאל ספגה ביקורת, וכל אחד מאיתנו עמד אצלה למבחן מתמשך שאין לו סוף.

האסתטיקה תפסה מקום מרכזי בהוויה שלה. היא הפגינה טעם טוב בבחירת הבגדים שלבשה והתכשיטים שענדה, ובין חברותיה זכתה לשבחים על טעמה המקורי. אמי ידעה לסגל לעצמה מראה אופנתי ייחודי למרות אמצעיה הכספיים המוגבלים, ובלטה חרף העובדה שבסביבתה הקיבוצית מעטים היו האנשים שייחסו חשיבות להשקעה יתרה במראה חיצוני. טיפוח הבית עמד גם הוא במקום גבוה בסולם העדיפויות שלה, והיא השקיעה זמן ומאמץ בשמירה על ניקיון וסדר. יצירות אמנות של ציירים מבני הקיבוץ קישטו את קירות הבית, ולצדם תלתה עבודות יד אותנטיות שנאספו בבררנות ובקפדנות בטיולים משותפים שלה ושל אבי בעולם. בתוך עולמה המסודר והמאורגן אנחנו היינו סוג של הפרעה. מרגע שנכנסנו לחדר היא היתה עסוקה בלנקות אחרינו. לנקות את ידית הדלת שזוּהמה כשכף ידנו נגעה בה, לנקות את הסלון הקטן שהתלכלך מכמה גרגירי בוץ שנשרו מנעלינו, ולשטוף את הכוסות שמהן שתינו תה — שאותן היתה חוטפת מידינו רגע לפני שהונחו על השולחן שמא ילכלכו אותו.

אנחנו, שלושת ילדי דורקם, עמדנו בתווך בין שניהם ולא לגמרי הרגשנו שייכים. הקיבוץ הקציב לנו כשעתיים יומיות לקיים בהן חיי משפחה, ולא ברור לי איך ציפו שנצליח לבסס בינינו חיבור רגשי משמעותי בפרק זמן כה קצר. אני זוכרת את אבי יושב בכורסתו וקורא מגזין או ספר בלועזית, ומדי פעם מרים ראשו מבין הדפים ומהסה אותנו, הילדים. "מוזיקת הרקע" של ילדותי היא קולו של אבי: ששששש... ששששש... שקט כבר... ובזמן שהוא מהסה אותנו אמי עסוקה בניקיונות. היא ניקתה את הבית ללא הפוגה, לרגע לא עצרה.

איני זוכרת אפילו פעם אחת שבה זכיתי לקבל מהם מילת אהבה אחת, נשיקה, חיבוק, או כל גילוי אחר של רוך. לעומת זאת, אני זוכרת גם זוכרת את מילותיה הפוצעות של אמי על מה ומי אני לא, וכאלה היו רבות. אולי ראוי לציין שמנגד לפחות לא סבלתי מנחת זרועם, למעט פעם אחת ויחידה שבה אני זוכרת את אבי מנחית עלי סטירת לחי מצלצלת. כשאני חושבת על בתים אחרים ועל סיפורי ילדות קשים שצפים ועולים, אני יכולה למצוא נחמה פורתא בעובדה שהורי לא נהגו בי בכוח הזרוע ולא התעללו בי פיזית. לפחות זה. אבל כמה עלובה ומוגבלת היא הורות שבה מציינים לטובה הימנעות ממעשה, במקום לדבר על הורות פעילה הכרוכה בחום, אהבה וקרבה, ובעשייה ממשית למען רווחתם של הילדים.

בקבוצת הילדים שאליה השתייכתי, קבוצת "אורן", היו עוד שמונה ילדים מלבדי. אלה היו ה"אחים" שלי — איתם גדלתי, ישנתי, אכלתי, התקלחתי, למדתי, צחקתי, רבתי, בכיתי, ובעיקר סבלתי. הכול! שמונה ילדים שהיו כל מרחב האפשרויות החברתיות שלי בקיבוץ.

תוכנית הריאליטי "הישרדות" ממחישה היטב את חוויותי משנות ילדותי וראשית נעורי.

בתוכנית הטלוויזיה, קבוצת אנשים אקראית נשלחת למקום מבודד ואמורה לשרוד בתנאי מחסור, רעב וקור, ובתנאים חברתיים קשים המחייבים אותם להתחרות זה בזה. עם כל יום שעובר גואה המתח החברתי בתוך הקבוצה, עד שהוא מגיע לנקודת רתיחה. אחרי כמה ימים בצוותא השורדים כבר מוכנים לאכול זה את זה מרוב תסכול, עייפות ומתח.

כך הייתי אני, מנסה בכל כוחותי לשרוד בתוך הקבוצה, אלא שבשונה מתוכנית הטלוויזיה, עלי נגזר לשרוד כך חמש־עשרה שנים, ולא מספר שבועות מצומצם. בנוסף, איום ההדחה לא היה קיים, כך שהיה עלי לסבול כל השנים בלי שום הנחות או קיצורי דרך, ומובן שבסוף הדרך לא חיכה לי פרס מפתה של מיליון שקל, אלא רק מטען של כאב, שריטות וצלקות שאספתי בדרך.

לגדול בקבוצה משמע שכבר מגיל צעיר מכניסים לך לראש שאת חלק ממשהו שהוא גדול יותר וחשוב יותר ממך עצמך.

מרגילים אותך לחשוב בלשון "אנחנו" ופחות "אני".

צחוק הגורל. אמנם עשינו הכול ביחד, אבל מסתבר שגם בתוך מסגרת מהודקת שכזו אפשר לחוות בדידות כרונית, ניכור וחוסר שייכות.

מבין השמונה, לא נמצא לי אחד שישקיט אצלי את הרעב לחווֹת קרבת נפש אמיתית. לשווא חיפשתי חבר או חברה שישמשו עבורי עוגן רגשי, עיר מקלט מחבקת מחוץ להוויה המחוספסת שהקיבוץ ידע להציע לי אז. כל כך ייחלתי למצוא מישהו או מישהי שאפשר יהיה לצחוק איתו ולדבר על הכול, אבל לא היה עם מי.

החינוך המשותף רשם עוד סיפור הצלחה: הקבוצה חזקה יותר מהכול. חזקה עד כדי עיוורון כלפי הפרטים שהרכיבו אותה.

איני פוסלת את האפשרות שהאשם נעוץ בקרבה החשופה מדי ששררה אז בינינו, שחיסלה מראש כל אפשרות להתבדל מתוך הקבוצה ולמצוא בתוכה בן ברית יחיד.

גם לא היה טעם לתור בכיתות האחרות אחר חברי נפש, כי הפרש השנים בינינו לבין תלמידי הכיתות העוקבות לנו עמד על שנתיים לכל כיוון. בשנות הילדות זהו פער גילים משמעותי שקשה לגשר עליו.

נדמה לי שלא רק אני חשתי את הבדידות בתוך הקבוצה. אולי בעצם היינו קבוצה של בודדים. אני לא זוכרת שנוצרו חברויות משמעותיות בין יתר חברי הקבוצה, למעט חיבורים זמניים, "בריתות" אד־הוק שנרקמו לצורך השגת מטרה מסוימת. אני לא מכירה איש מבין אלו שגדלתי איתם שיכול להסתכל על מישהו אחר מהקבוצה ולהגיד: "זהו חבר הנפש שלי, חבר ילדות", ועדיין, ולמרות הכול, דומה שמבין כולם תחושת חוסר השייכות בלטה אצלי במיוחד. הרגשתי כאילו הושלכתי אל מחוץ למעגל וכל ניסיון להשתלב מבחוץ פנימה היה חסר סיכוי.

אולי זו הסיבה שלא הצלחתי להבין את הורי והם לא הבינו אותי — עבורם הקיבוץ היה פתח הצלה של ממש, ואצלי בדיוק להפך. המגבלות שהקיבוץ הציב בפני והצמצום החברתי רק העצימו את תחושת חוסר הביטחון שלי.

זיכרון כואב מכיתה ד' אולי יצליח להעביר שמץ ממה שהרגשתי אז.

באותם ימים אופנת הסריגה במסרגה אחת היתה בשיאה וכל הבנות הסתובבו צמודות למסרגה ולחבילת חוטים. אינני יודעת למה, אבל אני לא התחברתי לטרנד הזה והייתי היחידה שהעזה להיראות בציבור בלי מסרגה ובלי סריגה. יום אחד מילא את חלל בית הילדים קול שבר וזעקה של אחת מבנות הכיתה: "גנבו לי את הסריגה! מישהו גנב את הסריגה שלי!"

"האם מי מכם מתנגד שנחפש בכוננית שלו?" זרקה המטפלת לאוויר העולם שאלה "תמימה".

איש אינו מתנגד. ולמה שנתנגד? מה כבר שמרנו בכוננית הקטנה שניצבה ליד מיטתנו? פיג'מה שריח הלילה דבק בה, לבנים, ספרים שלקחנו בהשאלה מהספרייה, יומן אישי, פרחי שדה שייבשנו בין דפי עיתונים, "זהבים" שאספנו מעטיפות קרמבו וסוכריות שמתחנו ויישרנו. לאף אחד מאיתנו לא היו שם אוצרות נסתרים.

"את חושדת במישהו?" שאלה המטפלת את הילדה הנבזזת.

"כן," היא ענתה והצביעה עלי.

הדם אזל מגופי, לבי הלם בעוצמה והרגשתי שאני עומדת להתעלף.

היא ניגשה ישירות לשקית פלסטיק התלויה על הכוננית שלי ושלפה משם את הסריגה ה"גנובה".

מובן מאליו שלא אני גנבתי. הרי הייתי היחידה שלא התעניינה כלל בסריגה הזו. להערכתי, הילדה שהתלוננה הניחה במתכוון את עבודת הסריגה אצלי, מתוך קנאה על מתנה שקיבלתי ימים אחדים קודם לכן. היא רצתה לפגוע בי, והצליחה.

תארו לכם את הסיטואציה. עיני המטפלת ועיניהם של עוד שמונה בני כיתתי ננעצות בי במבטים מלאי תוכחה. כל מבט הוא כדקירת סכין בבשר החי.

לכי תוכיחי עכשיו שלא עשית מאום. שלא גנבת. שזו עלילה שפלה.

הרי כולם ראו את הסריגה נשלפת מהשקית התלויה על הכוננית שלי.

אני זוכרת את עצמי עומדת מולם בלב הולם, כמו בסצנה קולנועית דרמטית או בחלום מסויט. שמונה בעקבות אחת, ואני חנוקה ורועדת מעלבון. לא מסוגלת להוציא מילה אחת מהפה. לכי תסבירי למי שגם כך לא מחבב אותך ולא אוהב אותך ולא בעדך — שלא גנבת! שזו לא את! שנעשתה פה טעות איומה! עוול!

התחושה הזאת, של היותי נאשמת באופן כה נחרץ ומוחלט, היתה קשה מנשוא עבורי. הבנתי שכבר נשפטתי ונמצאתי אשמה. הם כבר שוכנעו שאני הגנבת, וכל מה שאומר כעת להגנתי לא יזיז אותם מדעתם. אני זוכרת את עצמי מניעה את שפתי, ממלמלת באלם קול, "זו לא אני, זה לא נכון, לא גנבתי, לא לקחתי..." ולא מצאתי אף לא זוג עיניים אחד שהביע אהדה או חמלה כלפַּי.

עד היום העלבון ההוא צורב בי, כאילו הדברים התרחשו זה עתה ולא לפני עשרות שנים. הזיכרונות הכאובים ביותר שלנו הם הזיכרונות החדים ביותר, תרתי משמע.

כך אם כן, ללא משפחה להישען עליה, ללא חברי כיתה להיתמך בהם, וגם ללא נוכחות של מבוגר משמעותי אחר בסביבתי הקרובה כמו מטפלת, מורה או מדריך אוהדים.

ממש אף אחד.

הייתי

הכי

לבד

שאפשר

לדמיין.

במשך כל שנות הילדות התקשיתי להשתלב חברתית. לא הצלחתי למצוא את מקומי בקבוצה, ובמשימות הקבוצתיות מצאתי את עצמי תמיד לבד. תמיד בחרו בי אחרונה ורק בלית ברירה.

ההתמודדות החברתית היומיומית היתה מאוד לא פשוטה עבורי. איני זוכרת אף לא יום אחד של אושר, שמחה, קבלה או תחושה חיובית אחרת. יתרה מכך, כיוון שלא היה לי הסבר מניח את הדעת מדוע חברי לקבוצה לא רצו להיות איתי, הסקתי שאמא שלי צודקת ואני פשוט אדם שלילי: חסרת כישרונות, חסרת יכולות וטיפשה. באותם ימים לא יכולתי למצוא בעצמי אפילו תכונה חיובית אחת שתצליח לשפר במשהו את תחושתי. התבוננות במראה הדגישה את ממדי גופי, שהלכו ותפחו כאילו כדי ליצור סביבי שכבת הגנה שתמנע מאחרים את היכולת להמשיך לפגוע בי. וכך, נוסף על כל התכונות השליליות שייחסתי לעצמי, נהייתי גם השמנה של הכיתה. גם היום ילדים שמנים חווים לא פעם דחייה חברתית, אבל באותן שנים הרגשתי שאני השמנה היחידה בעולם. מאחר ששנאתי את לבנת השמנה, קיבלתי את הדחייה החברתית על רקע היותי שמנה כדבר מוצדק, כדבר שנועד להיות.

היום, בתובנות שלקח לי שנים לאסוף, אני מבינה שמקור הנידוי שחוויתי על בשרי לא היה נעוץ אך ורק בי, באופיי ובתכונותי, אלא שלפחות חלקו היה כרוך במעמדם של הורי בקיבוץ, בעיקר מעמדו של אבי.

באידיאה הקיבוצית השאיפה היא לקיים שוויון מלא בין כל החברים.

במישור החומרי קל לקיים את עקרון השוויון, זה עניין מתמטי גרידא. אבל בכל הקשור לפן החברתי־מעמדי לא היה שוויון ולא יהיה שוויון. הכיצד? מעמדות בקיבוץ? כן, בהחלט, כי זהו טבע האדם. בכל חברה אנושית מתקיימת חלוקה מעמדית פנימית, הייררכית, סמויה מעינו של המבקר מן החוץ אבל ברורה מאוד לבני המקום. האדם חי בלהקות, וכמו בכל להקה יש זכרים ונקבות אלפא שעומדים בראש, וישנם האחרים.

גם בקיבוץ יש חלוקה לחברים סוג א' ולאחרים.

קיבוץ צובה הוקם על ידי חבורה של יוצאי פלמ"ח, צברים שזופים שלחמו בחטיבת הראל במלחמת העצמאות. כולם יפי בלורית ותואר, וחדורי מוטיבציה לבנות את המולדת. הם עלו על הקרקע מתוך תחושת שליחות, ועבודה פיזית קשה מילאה אותם חדווה.

הם היו החבר'ה.

ואבא שלי היה שייך לאחרים.

אמנם כחייל בחיל התותחנים גם הוא תרם את חלקו במלחמות ישראל, אבל צבר הוא לא היה. עוד כשעלה ארצה והשתלב בפנימייה שבקיבוץ יגור, הרגיש שהצברים מסתכלים עליו בהתנשאות, ושבנות הכיתה כלל אינן מתעניינות בו בשל היותו עולה חדש. בקיבוץ יגור אבי הוחתם בחותם הגלות ואת תחושות הדחייה והבידוד נשא עמוק בלבו. כבר אז החליט שכמבוגר הוא לא יאפשר לכל זה לתפוס מקום בעל משמעות בחייו. במקום לסגת ולהוריד פרופיל כפי שציפו מאחד כמוהו, הוא פשוט התעלם מהדינמיקות של שווים ושווים פחות.

והיתה עוד חריגה משמעותית שבקיבוץ לא יכלו לשאת: מי שלא קם בכל בוקר ויצא לעבוד בעבודה פיזית משמעותית, נחשב לנחות. לאוכל־חינם. הקיבוץ ציפה מכל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו "לתת לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו", אבל בפועל היה מאוד לא סלחני כלפי מי שנתפס כמקבל ולא נותן. אבא שלי לא היה מסוגל לעבוד בעבודת כפיים בשל ניתוח שעבר בגבו, מה ששוב העמיד אותו בתחתית ההייררכיה הקיבוצית. שוב הוא נשאר מחוץ למחנה, בחברה שהעריצה קשיחות מחוספסת והבליטה שרירים ודרגות.

כדי "לנקום" במי שדחו אותו דחייה כפולה — גם כעולה חדש וגם משום שלא נמנה עם אצולת הצווארון הכחול — הוא נהג להצליף בהם בחדות לשונו. כאמור, אבי היה איש של מילים והיטיב לכתוב ולהתבטא, והוא, איך לומר זאת בעדינות, לא היסס להביע את דעותיו. הוא עשה זאת באופן שנתפס על ידי אחרים כציני, לעגני ובוטה, וניצל כל הזדמנות וכל במה אפשרית כדי לפגוע ולהרגיז את מי שרק אפשר, וכמה שרק ניתן.

כתוצאה מכל אלה היה אבי מנודה, ואנחנו, שלושת ילדיו, שילמנו את המחיר בריבית דריבית.

הבידוד החברתי צרב אותי מבפנים, אבל כלפי חוץ דאגתי להסתיר הכול.

מי שהביט בי ראה ילדת שמש צחקנית, מלאת חיים וטעונה באנרגיה אינסופית. הייתי גאה מכדי לחשוף את פגיעותי העצומה. לא רציתי שאיש ידע עד כמה אני פגועה ושהדברים אכן מגיעים אלי ומצליחים לטלטל את נפשי. בניתי לעצמי תדמית מהודקת, ועל מה שמתחולל אצלי פנימה לא סיפרתי לאיש.

גם לא היה למי לספר.

* * *

רבים שואלים אותי אם כבר סלחתי להורי על התנהגותם כלפי בילדותי. הם משתוקקים לדעת איך המשכנו משם, וברור לי שהם מבכרים סיפור סלחני עם סוף טוב.

אני מאמינה שלא הסליחה היא החשובה במערכת היחסים שנבנתה ביני לבין הורי.

שנים רבות חלפו עד שהפסקתי לתת ללבנת, הילדה הקטנה והבודדה, לנהל אותי. שנים לקח לי להבין שאת הנעשה אין להשיב. זו החבילה שקיבלתי בבואי לעולם. אולי לא החבילה הטובה ביותר שניתן לייחל לה, אך לבטח גם לא החבילה הגרועה ביותר שילדים ברחבי העולם מקבלים בלידתם.

אני מאמינה בכל לבי שתחילת הצמיחה טמונה ביכולת להבין שאת העבר אין לשנות. זה מה שהיה להורי לתת לי, וזה מה שהם נתנו. אי־אפשר לצפות מאדם, גם אם הוא ההורה שלך, שייתן לך משהו שאין לו.

השאלה היחידה החשובה היא מה עושים מכאן ואילך. איך מסתכלים על היום ועל המחר מבלי להניח לאתמול לשתק אותך.

כל מה שאדם עובר במהלך חייו מצטבר לזכותו כניסיון חיים. התמודדות עם קשיים מחשלת לקראת כל האתגרים שעוד מצפים לו בהמשך הדרך. גם כשנקודת המוצא איננה אידיאלית, ניתן להתייחס אליה כאל מתנה יקרת ערך שקיבלנו על סף היציאה שלנו לדרך, כאל עוד ארגז כלים פונקציונלי מוכן לשימוש.

אני מאמינה כי בזכות הקשיים הרבים שאיתם התמודדתי בילדותי, אני היום אישה חזקה ומחושלת, שורדת ולא מוותרת.

לא קל להיות ילדה שמגדלת את עצמה בלי מבוגר שיפרושׂ את חסותו עליה ויעמוד להגנתה. לא קל כשאין מודל לחיקוי ואין מי שיתווך בינה לבין העולם.

באמת שלא קל.

אז התשובה לשאלה לעיל היא מן הסתם חיובית. סלחתי להם מתוך הבנה שקיבלתי מהם את שהיה להם לתת, ושלא אוכל לעשות דבר כדי לשנות זאת. וגם אם לא העניקו לי דבר — מהסיטואציה שנכפתה עלי קיבלתי הרבה. אני תמיד מזכירה לעצמי שהמתנות הטובות ביותר בחיים מגיעות לעתים באריזות קשות מנשוא.

התובנות האלה בסיכומו של דבר אפשרו לי להמשיך ולצמוח ולא להישאר תקועה במקום הכל כך קטן ומצומצם, וזה בעיני הדבר המשמעותי ביותר שקיבלתי.

ואולי דווקא חוסר האונים שלי מימי ילדותי הוא שהניע אותי, בסופו של מסלול חיים ארוך ומפותל, להושיט יד ולסייע לכל מי שחשים חסרי אונים מול מערכת אטומה שלא רואה אותם, שלא מבינה אותם, ושלא מתחשבת בהם ובצרכים הבסיסיים שלהם. מי יודע? החיים הם דלתות מסתובבות, ולעולם איננו יודעים מה היה קורה אילו נכנסנו בדלת אחרת או ירדנו בתחנה אחרת במסע החיים שלנו.