בקרוב תהיה שמח

פתח דבר: המפץ הגדול 4 לפנות בוקר, אני מתעורר באימה. בשניות הראשונות אני מנסה להבין איפה נמצא. זה לא החדר שלי. יש פה ספה ישנה עם ריח של נפטלין, שטיח מקיר לקיר ווילונות כבדים. נזכרתי, אני בבית מלון. לידי ישנים 2 חברים שארזתי מהארץ, והכול מסביב חשוך. אני רטוב, מזיע, נושם בכבדות, וקולט לפתע שהמוח שלי מתפקד בצורה לא רגילה לו. מחשבה קטנה שחדרה לאחת האונות לחשה, "עמי, אתה חולה!" אני מתחיל לנהל עימה דיון. "מה חולה? אני בחופשה עכשיו. באתי לעשות חיים, איך את בכלל קשורה לפה?" המחשבה לא נשארת חייבת, וככל שאני מנסה לנהל משא ומתן ולהתנגד, היא מתחזקת ואני נחלש לעומתה. הדיאלוג מידרדר ומתפתח ללחץ פיזי לא מתון. יש למחשבה הפולשת הוכחות בשטח: הדופק מאיץ ולחץ מתגבר ותוקף באזור הכתפיים והחזה. עדיין על המיטה, אבל מרגיש שעוד רגע מתמוטט. "אימא, אימא... תעזרי לי, אין לי אוויר! אני נחנק!" אלו הרגעים שהבנתי שאני בקרב על חיי, אבל לא מוותר עוד. רק לא להרים ידיים, עודדתי את עצמי. "עמי, תנשום! תנשום! עוד שנייה זה עובר. רגע, אולי זה בכלל חלום? חלום! איך לא חשבתי על זה?" אני צובט את עצמי, נושך שפתיים, מחלק לעצמי סטירות ומסובב את הפטמה כמו שמלמדים בעזרה ראשונה. אני בהכרה מלאה. מתקפת לחץ נוספת מתחילה בשנית. אני מנסה להכניס אוויר כדי לאזן את המוח, להשמיד את המחשבה כליל. נסיון נוסף לנשום ברצף רק מכניס לי פחות חמצן. העולם סוגר עליי, החדר במלון מתכווץ לתוכי ואני מתקפל לתוך מערבולת שחורה של חנק ולחץ בלב. עוד רגע אני נמחץ למוות, משוכנע שבניתוח לאחר המוות יגלו שמתּי מאיבוד חמצן או מאירוע לבבי. היום אני יודע שאלו היו הרגעים הקשיים של חיי - סיור מודרך בשערי הגיהינום. מעולם לא חוויתי מתקפה כזאת על גופי בתחושה כל כך אמיתית שבקרוב אני בר מינן. איך לא העליתי בדעתי להעיר מישהו מחבריי? אולי מפני שחשבתי שאסתדר בעצמי, ואולי כי התביישתי להודות באימה שפקדה אותי. בחור בן 24, שמתעורר באמצע הלילה מזיע, מה אספר? שאני מפחד מהחושך? בשארית כוחותיי, כמו מפקד על חייל בודד, נתתי פקודה, "עמי, קום עכשיו! תזעיק עזרה, תציל אותך". לא זזתי! הייתי חייב לאלתר, אז ברגע האחרון אמרתי לעצמי, "אתה יודע איזה יקר זה להטיס גופה לארץ?"