ברוך רפא חולים

הקדמה מקצוענות במערכת הבריאות כמרכיב בחוסן הארגוני פרופ' שוקי שמר דברים לכבודו של פרופ' איתמר רז נסיעה ראשונה למאיו-קליניק

בינואר 1981, כרופא צעיר, ליוויתי את דודתי מקיבוץ אפיקים לניתוח לב פתוח במרכז הרפואי המפורסם ועתיר המוניטין, מאיו-קליניק, אשר בעיר רוצ'סטר שבמינסוטה, ארצות הברית. הניתוח נדרש בהמלצת רופאיה לאחר ששני ניתוחים שנעשו בבית חולים גדול בישראל כשלו. זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בארצות הברית. ארץ חדשה, קור של מינוס 20 מעלות, חששות כבדים ואי-ודאות לגבי הצלחת המסע.

עם הגיענו לבית החולים קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות דיילת מטעם המוסד, והסבירה לנו בפירוט רב על המקום, על האפשרויות הגלומות בו, המלונאות, ההסעדה, וגם על פרטי האשפוז והתנאים הנלווים לו.

במהלך הניתוח ולאחריו במשך שבועיים ימים קיבלתי דיווח שוטף על מצב בריאותה של הדודה, ובעיניים בוחנות הערכתי את התרבות, האווירה והתהליכים בבית החולים. הם מצאו חן בעיני. הרגשתי שאנחנו חשובים להם.

ביקור זה השפיע על תפיסת עולמי - איך צריכה להיראות ולפעול מערכת בריאות וכיצד צריכים להתנהג "משרתי רפואה".

לא עוד רופאים בדמות של חצי אלוהים, לא לפטרנליזם של בעלי מקצועות רפואה ואנשי מִנהל ולוגיסטיקה, שתפקידם לסייע לָאדם החולה שנמצא במצב הנפשי הקשה ביותר שאפשר להיות בו.

נסיעה שנייה למאיו-קליניק

ב-2013, בהיותי יו"ר המנהלים של אסותא מרכזים רפואיים, הוזמנתי לביקור נוסף במאיו-קליניק, הפעם כפרופסור מוכר, מלווה בפרופ' משה רווח, מי שהיה קצין הרפואה הראשי של צה"ל, מנהל בית החולים רמב"ם במשך 18 שנים, ובעת הביקור יו"ר מועצת המנהלים של מכבי שירותי בריאות.

זה היה ביקור מרגש. בכל הסדנאות שבהן השתתפתי, בפגישות עם ראשי המרכזים הרפואיים, צפו ועלו במוחי זיכרונות מהביקור הראשון. יכולתי להשוות, לאחר למעלה מ-30 שנים, בין מבחן החוויה של ביקורי הראשון לבין המדיניות שנוקטים קברניטי מאיו-קליניק לדורותיהם, והתקבלה אצלי התחושה, ובהמשך ההחלטה, שניתן להעניק שירותי רפואה עם חוויית בריאות אחרת, סיסמה שחרוטה בכותרת נייר המכתבים שלי. גם אנחנו יכולים - ומקצוענות מחייבת השקעה.

אפשר להעניק שירותי רפואה אחרת

שינוי תרבותי ארגוני אינו יכול להיעשות רק בדיונים בחדרים סגורים, אלא רק בדרך של קביעת מדיניות ברורה והטמעת ערכים עד אחרון העובדים. רק כך אפשר לבצע את המהפכה הזו. לפיכך גמלה בלבי ההחלטה להקים ברשת אסותא בית ספר למקצוענות ברפואה.

מקצועיות נרכשת בבתי האולפנה, בבתי הספר - לרפואה, לסיעוד ולשאר המקצועות הרפואיים ותומכי רפואה (ניהול, לוגיסטיקה וכד'). מקצוענות (professionalism) מכוונת לדרך שבה אנחנו מביאים לידי ביטוי את היכולת המקצועית שלנו. היא כוללת ערכים כמו חמלה (הזדהות והבנת הסבל של החולה), שמירה על כבוד האדם ופרטיותו, אמפתיה, תקשורת אישית טובה, שקיפות ויושרה בפעולותינו כאנשי רפואה, ויצירת אמון בין אנשי הצוות, בינם לבין עצמם - ובינם לבין החולים ובני משפחותיהם.

זכרתי את דבריו של ג'ון סולי, מי שהיה דיקאן בית הספר לרפואה באוניברסיטת אוטווה ב-2004 שאמר, "הרפואה היא מקצוע מוסרי אשר דורש גישה אינטגרטיבית שמביאה לידי ביטוי את מכלול התכונות החיוביות הרצויות במטפל - ולא רק את הידע המקצועי גרידא שלו".

לפיכך, העיסוק במקצוענות והנגשת הערכים לכלל העובדים מצריכים תהליך ארגוני שיטתי שבו מעורב ראש הארגון, תוך שהוא מצרף לרעיון את כלל הנהגת הארגון ומקפיד להיות שותף מרכזי בעיצוב התכנים.

בית ספר למקצוענות ולחמלה

כדי להגיע להישג זה נבנה באסותא בית הספר למקצוענות. כן, גם מבנה פיזי, גם תכנים עיוניים שעוצבו במערכי שיעור דינמיים, המשתנים ברוח הזמן, וגם הכשרת מדריכים מקרב כל שכבות ומקצועות עובדי הארגון הנקראים "מובילי מקצוענות" (במקום מרצים). במשך חמישה שבועות מתקיימים חמישה מפגשים בני ארבע שעות, והרכב המשתתפים הוא הטרוגני - רופאים, אחיות, טכנאים, מקצועות בריאות אחרים ואנשי מנהלה ולוגיסטיקה.

המרקם האנושי המשותף יוצר אנרגיה מדהימה של שותפות ואחדות המטרה. הדיאלוג עם העובדים הוא פורה. לפועלי הניקיון אני נוהג לומר - בלכתכם לעבודה זיכרו שאתם באים לטפל בחולים ולעזור ליכולת של כולנו לסייע להבראתם. הפתיחות והשקיפות הוטמעו גם בדרג המנהלים.

העמדנו את ערך החמלה בראש סדר הדברים, ואני מייחס לו חשיבות רבה מאוד. זהו ערך שצריך לדבר עליו שוב ושוב, להעמיק בו. חרף העובדה שאנחנו נמצאים בעידן של טכנולוגיות מתקדמות, עולם דיגיטלי מבוסס ביג-דאטה, החולה ממשיך להיות אדם עם צרכים נפשיים אנושיים. הוא זקוק ליד מלטפת, לזמן ראוי עם הרופא ועם הצוות הטיפולי כדי לאגור אנרגיות רבות בדרך להתגבר על מחלתו. מחקרים מצביעים על כך שמחשבות חיוביות משפיעות על מהלך המחלה ועל הפרוגנוזה של החולה. טיפוח של רגשות חיוביים עשוי לחולל שיפור ניכר באיכות חייו. הדבר נכון בהתייחסות למחלת הסוכרת כמו גם לחולים במחלות חשוכות מרפא, ולנו, לצוותים הרפואיים, יש החובה, וההכשרה, להשפיע.

בנוסף, במשך שלוש השנים האחרונות עיצבנו קוד אתי לאסותא, והוא מועבר באופן אחיד בימי עיון לכלל העובדים, במה שקרוי "חד-יומי". גם נושאים כמו כשירות תרבותית - הצורך להתאים את התקשורת הבינאישית למגזרי חברה שונים ולדוברי שפות שונים - קיבלו דגש ותשומת לב ייחודית.

למדנו במשך השנים את החשיבות העצומה של דרך ההצגה העצמית של מטפל אל מול מטופל. "שלום, אני האחות רותי", או "שלום, אני הטכנאי משה" - כך מקבלים את המטופלים והמטופלות. הצגה עצמית בדרך זו שוברת מחיצות, מקרבת לבבות ויוצרת אמון בין אנשי הצוות לבין החולים ובני משפחותיהם.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק זכויות החולה

יש לנו בישראל מערכת רפואית ברמה גבוהה, ובשל קשיי תקציב היא לא באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שחוקק ב-1995, מושתת על צדק, שוויון ועזרה הדדית, והוא קבע את חובת הביטוח הרפואי לכל תושבי המדינה וגם את סל שירותי הבריאות אשר לו הם זכאים. עוד נקבע כי שירותי הבריאות "יינתנו לפי שיקול דעת רפואי באיכות סבירה ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, אבל כל זאת בהתניה של מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים". סל שירותי הבריאות בישראל, כולל תרופות, אביזרים רפואיים ופרוצדורות רפואיות, נבחן כל שנה על ידי הוועדה להרחבת סל שירותי הבריאות. בהשוואה בינלאומית, יש לנו את אחד מסלי הבריאות הרחבים בעולם במימון ציבורי, אבל גם הוא מצוי בחסר מול ההיצע שהמדע הרפואי מציב בפני הרופאים. כיצד מתמודדים אפוא עם חסר זה, חסר בתשתיות, מחסור ברופאים אחיות, במיטות אשפוז ובשירותים אחרים?

חוק זכויות החולה קבע את "זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו". החוק שינה מן היסוד את התפיסה הישנה של יחסי מטפל-מטופל, וזאת על ידי העצמה של האוטונומיה של החולה ושיתופו בקבלת ההחלטה על דרכי הטיפול בו. הזכות לקבל טיפול רפואי נאות, הזכות להמשך הטיפול האיכותי, השמירה על פרטיות החולה, קבלת המידע בדבר זהות המטופל, האפשרות לקבל חוות דעת נוספת ועזרה בקבלת חוות דעת זו, כמו גם שמירה על סודיות רפואית והסכמה אמיתית, מלאה ושקופה מדעת - את כל הזכויות הללו חייבים ללמד באופן שיטתי ורציף.

אשפוז במסדרונות

אחד הדברים הקשים מנשוא הוא האשפוז במסדרונות. הנה סיפור ששמעתי מפי סטודנט לרפואה - כן, סטודנט שאנחנו מעצבים את דמותו ואת ערכיו המקצועיים ואת דרכו בעתיד - "באחד הימים", כך הוא מספר, "נדרשתי לבדוק אישה בת 86 ששכבה במסדרון בית החולים. ניגשתי לאחות האחראית במחלקה וביקשתי פרגוד כדי להגן על כבודה ופרטיותה של החולה בזמן הבדיקה. 'אין לי פרגוד במחלקה', ענתה האחות. החלטתי לחפש פרגוד במחלקה אחרת. בדרכי עברתי ליד החולה ואמרתי לה: 'גברתי, אני צריך לבדוק אותך - ואני הולך לחפש פרגוד'. 'אין צורך', היא ענתה לי. 'אני רגילה שבודקים אותי עירומה, מעורטלת לעיני כל במחלקה', ואני בחוסר ברירה ובצער השלמתי עם זה". ובכן, החולה אמרה לו את הנורא מכול: היא מושפלת - וכבר השלימה עם ההשפלה. האשפוז במסדרונות, בחדרי אוכל וכיוצא בזה חייב לפיכך להיעלם מהעולם הרפואי בישראל. הוא סותר את כל ערכי חוק ביטוח ממלכתי ואת חוק זכויות החולה, ונראה לי שרק באמצעות חקיקה ותוכנית לאומית רב-שנתית נביא להיעלמותו מעולם התוכן שלנו.

מחאת המתמחים

פרופ' דינה בן יהודה, דיקאן בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, אמרה בטקס מינויהּ: "לא תקבל רופא עם חמלה אם לא תלמד אותו בחמלה". וכפרפרזה על דבריה - לא נקבל רופאים מתמחים אם לא נשמע את מצוקותיהם. העדויות הנשמעות מפיהם, על חוסר היכולת למלא את שליחותם כראוי, על העומס הבלתי-נתפס המתקיים בתורנויות, על העובדה שייתכן שחולים נפגעים בגלל חוסר הזמן לטפל בכולם בו בזמן, הן קשות. פער הדורות שבין הרופאים הוותיקים, המומחים, בני דורי, שעבדו בתנאים אחרים, לבינם הוא עצום. הרפואה התקדמה, הצרכים השתנו, הטכנולוגיות מורכבות יותר. וכן, חייבים לשמוע אותם - וזו העת לשינוי. החינוך הרפואי מחייב יצירת תשתית ארגונית, פיזית ואנושית ראויה כדי לפעול במקצועיות ובמקצוענות.

סוף הדבר

דברים אלה נכתבים לכבודו של פרופ' איתמר רז, מענקי הרפואה בישראל, קלינאי, חוקר, מורה ומתווה דרך. תרומתו לחקר מחלת הסוכרת, בטיפול במאות חולים מורכבים, בחינוך דורות של רופאים צעירים, לא תסולא בפז.

פרופ' איתמר רז קידם את תחום מחלת הסוכרת שנות דור, והביא את היכולת הטיפולית בחולי הסוכרת לרמה הגבוהה ביותר בהשוואה בינלאומית, והוא זוכה להכרה רבה הן בישראל והן בעולם. המקצוענות הטבועה בו חייבת לשמש דוגמה לדורות הבאים. מסכת חייו מעידה על כך.

ועל כך ניתנת לו התודה.