ברושים בהר

פרק א' מעבר לדלת ראה הילד את מעקה המרפסת ומאחוריו חצרות וגדר מכוסה יערה. קולות עמומים עלו ממעמקי הבית, החצר הייתה העולם, וגדר היערה הלכה אל גבעות המזרח ואל שדות קריית מאיר. מאחורי התריסים נשמעה המולת הרחוב וקולות האנשים ביום שישי בבוקר בתל אביב, כשגרמנים יושבים על מפות מלחמה, חלוצים בונים חומה ומגדל, פליטים חולמים על ארץ אבותיהם ומוסלמים כורעים, מצחם נוגע ברצפות האבן של מסגדי הארץ. * במקרה לא יצאתי לאוויר העולם אל תוך ידיו העדינות של ד"ר הַיְימֵר. בבוקר, כשהכין לעצמו קפה, ראה דרך חלון המטבח אישה ממתינה בתחנת האוטובוס ומראהּ כמראה שרה שעזב בברלין. גל געגועים הציף את חזהו עד שכרע בכאב, וחלומות מתנועעים מאחורי עיניו. אחר כך זחל למיטתו ואיבריו הולכים ורפים. אותו בוקר החליט ד"ר קַסְטָן לפטרו, ולא הועילו תחנוניו של שְׁלוֹס, שהיה רופא ללא תעודות הסמכה, ולא הועילו היסוסיו של ד"ר קסטן עצמו. הפור נפל ונֶלׇה בׇּאוּמָן הדפיסה את מכתבה הראשון במקום עבודתה החדש בבית החולים "פריחת הליליות". ד"ר קסטן מצא שבמקום "איחוריך הרבים" היה כתוב "אחוריך הרבים" ובכלל – השורות צפופות מדי ואין המכתב הולם את מקצועיות בית החולים. ד"ר קסטן, שהחשיב עצמו כבעל הומור אמר, "באותו זמן הייתה מוסיפה את שמה למכתב הפיטורין." שלוס היסס, אך מפני שלא היה בטוח ביציבות משרתו, הלך ולא ביקש עוד על נפשו של היימר. בינתיים היו עוברים מראות מאחורי עיניו של ד"ר היימר, ושרה הולכת בין קני סוף, פניה סמוכות אליו, עיניה עצומות ושפתיה נעות, אומרת דבר נפלא בלי קול וחיוכה יש בו ממַהוּת דברים שאין להם שיעור מבחינת היופי והכאב. עוד נפשו יוצאת לדרכה ראה את בת פרעה גוחנת אל תיבת קנים, עיניה גדולות בתוך השחור הצבוע, כדרך המצריות, צווארה נישא לתלפיות, והיא גמישה וגְּאֵיוֹנָה כבת מלך אתלטית. ועוד ראה את ידה מושטת אל התיבה, ובתיבה שרה, תינוקת זערורית, קנים של סוּף על פניה, ובת פרעה כורכת אותה אל ליבה בערפל היאור. לא יצאתי לאוויר העולם לידיו של ד"ר היימר. מי שקיבלה אותי לידיה הייתה האחות הֵלֶנִיָה מוּסְהַּבִּיָה, מי שהכרומוזומים בגופה לא ידעו מנוח עד שעלתה על הר הבשורה, ונישאה לאחד מנסיכי הכתר היוונים שנתיים לאחר הולדתי. לא נשביתי בקסמיה, מפני שהייתי תינוק בן יומו, אבל חיוכה המתוק האיר את נפשי בלילות האופל כשהייתי מתעורר לתוך עולם שחור. הדרך שבה החזיקה בי בידיה הרכות והבל נשימתה על בטני החשופה היו הנגיעה הראשונה עם עולם אליו באתי ממקום אחר. לאחר שרחצה אותי, ליטפו אצבעותיה את כפות רגליי הזעירות, מעבירות בהן גלים של עונג לא ידוע. * דן לאופר היה דמות יוצאת דופן בין בני דורו. בגן הילדים היה מנסה להתרומם באוויר, וכשהמעשה לא עלה בידו היה עולה אל הגג, ומחכה לרוח שתישא אותו. אחר כך היה יושב בפינת הגג, רואה מרפסות ושטיחים על מעקות ונשים חובטות בהם. לא עבר זמן רב והגננת בת שבע הייתה עולה בדאגה אל הגג, מלטפת את ראשו בחיבה ומוליכה אותו אל קומת הגן. הרצפה המשובצת וארונות הצעצועים לא הסיחו את דעתו מפרדסי המזרח שראה לפני שירד מהגג. מה שריתק את דמיונו הפך למסע פלאים. החצרות מאחורי הבתים ונִיבָה בגן, על הרצפה המשובצת שחור־לבן. בעניין ניבה היו סערות שכלל לא היו בתחום הבנתו; שערותיה הבהירות ומערות עיניה האפלות העלו בו ערגה שלא היה לה עניין עם הזמן ועם השכל. פעם, לאחר שנים, כשראה ערוגות ציפורני חתול מאחורי מנזר בשולי עיירה מתפוררת ליד נהר הדורדון עצם את עיניו ובחושך ראה רצפה משובצת בגן הילדים ואת ניבה נוסעת על ענני גשם, מביטה אל ציפורני החתול מאחורי גדרות העץ. בחורף השנה השנייה חלתה הגננת בת שבע. בבית שמע דן את הוריו משוחחים. אימו, שהייתה אישה חביבה ומאירת פנים אמרה, "גם אם היא צעירה, עדיין הניתוח קשה," ואביו אמר, "כבר איננה צעירה כל כך, והניתוח אינו מסוכן." זאת הייתה דרכו לערער על קביעותיה, וגם אם היה עושה זאת בפסקנות, לא השאירו דבריו רושם כי מייד הייתה מתחילה לזמזם את מנגינת השיר "כחול ים המים", מה שהיה מסיט אותו משלוותו מפני שהיה רגיל להשאיר את תענוג השיר לטיולי השבת. אחרי חודש חזרה בת שבע. ריחות סוף החורף ותחילת האביב שטו מהשדות במזרח וטיפסו אל הגן. לפני ארוחת הבוקר ליטפה בחיבה את ראשו של דן, ממלמלת מילים לא ברורות, אחר כך ניסתה לסדר את מחשבותיה, אך סדר הזמנים התערבב בראשה ולא זכרה אם אמרה לילדים דברים שחשבה לומר. "אתם זוכרים את 'הענק וגנו'?" שאלה, ובלי להמתין הוציאה את פנס הקסם הישן מתוך הארון, וחיברה את חוט החשמל לשקע בקיר. ועוד לפני שאור הציף את הקיר הלבן, ישבו הילדים במקומם, ממתינים בחרדה לילדים הנסים על נפשם מאימת הענק. דן ישב ולפניו ליד החלון ראה את ניבה, פניה מוארות בהילת פנס הקסם. המכשיר החל לזמזם, לאט הופיע כתם ירוק שהלך וגדל עד שהפך לערוגות פרחים, ושבילים בין ערוגות הפרחים, וזר על ראש מלאך אבן, וילדים מטפסים בבהלה על חומת הגן, נמלטים מזעם הענק, אינם יודעים כי כלתה נפשו אל בניו ובנותיו אשר הלכו למקומות רחוקים, ובלכתם הייתה גאוותו לרוח רעה. גרנו אז קרוב לגן החיות, וקולות היער היו עולים בלילות אל חדר השינה. בתחילה נשמעו יללות הצבועים, אחריהם צווחות ציפורי הטרף והטווסים, אחריהם היו מצטרפות כל חיות הגן להמולה אדירה, וקולות הנמרים ושועלי המדבר עוברים מתחת לשמיכה בתוך החושך, הולכים אל יערות העד של אפריקה. בלילות ירח הייתי דואה מעל מישורי הארץ הגדולה, רואה את חיות הבר מלחכות מים בשולי האגמים, וקולות הולכים וגוברים, וכהרף עין נופלת דממה גדולה מתחת לשמיכה, ובאותו הרף עין היה משמיע האריה קול צעקה ואליו מצטרפים אריות אחרים. קולו הולך וגובר ואין חיה מפריעה את כאבו. חושך מתחת לשמיכה, ואני יודע כי גברו געגועיו אל אמות המים, ואל הערבות וריח היער בגשם. אחר כך הייתי נרדם וחולם חלומות משונים שאין להם נגיעה לגעגועי האריות. * ג'אנה הייתה בת למשפחה שבניה היו, על פי תיאורה, אצילים בדרך זו או אחרת. פעם, כשנחה עליה רוח געגועים, הוציאה מקופסת עץ תמונה ישנה של נערה שעיניה השחורות מביטות בשלווה ואמרה, "אימא מתה שבוע אחרי שילדה אותי, ואבי יצא מעולמה ולא היה לידה בימי הריונה האחרונים. שנים אחר כך נהרג בזמן המלחמה הגדולה כשפגז נפל במסעדה שאכל בה בחברת רקדנית שחלפה מהעולם יחד איתו." בצעירותה, הייתה אימו של דן אומרת, "אני שלחתי לו את הפצצה ההיא," ותענוג הנקמה היה מפייס את עלבונה. כשבגרה, הייתה קופסת העץ הישנה זיכרונה האיטלקי היחיד. אחד מבני משפחת אביה הביא קופסת עץ לפנימיית המנזר ביום שמלאו לה שתים־עשרה. בלא חמדה הסירה את הנייר וראתה אגם וסירה ושיחי שושנים מצוירים בלכה מבריקה על מכסה קופסת העץ. אחר כך עצמה את עיניה והרימה את מכסה הקופסה. ניחוח לא ידוע עלה באפה, וכשפקחה את עיניה, ראתה חיות שוקולד ולא אחת דומה לשכנתה. "עכשיו את יכולה להחליט אם להישאר כאן או לעבור לפנימיית בנות בלוזאן," אמר האיש. אחרי שהחליטה, השתבשו הדברים ולא הגיעה לפנימיית הבנות. לא ידענו אם סיפור אימה והאיטלקי נולד במוחה כשהגיעה לארץ ישראל. אחר כך אמרה שבאה לעבוד בבית החולים האיטלקי בירושלים, ומשם הייתה נוסעת בחופשות בית החולים לחוף הים בתל אביב. בחלוף השנים דעכה הכרתה, עיניה היפות היו הולכות מעבר לגבעות הלא נראות, ושעות לא זזה ממקומה, מביטה בגינות עולם אחר, הולכת אליו וחוזרת עייפה, עד שהייתה נופלת לתוך תרדמה עמוקה. בתחילה היו נזהרים בני הבית שלא להטריד את שנתה, אך מהר גילו שאינה ניתנת להפרעה. כשלא ישנה היה דיבורה מועט, ובחורף האחרון לחייה החלה להסתפק בסימני ראש, ולא עזר כל מאמץ לדובבה, ובפניה לא שמחה ולא עצב. בן שש היה דן כשחלתה אימו, ואהבתה אליו נסתרה ממנו. במצוקת ילד היה מתבונן בעיניה, ממתין לסימן או לרמז. לעיתים, כשגברו געגועיו, היה משעין את ראשו על ברכיה, ושעה ארוכה היה מוטל בחיקה, עיניו עצומות, רואה את אימו האחרת, עיניה צוחקות, מאמצת אותו אל ליבה. ביום שנפטרה, נסע באוטובוס העולה מתל אביב לבריכת השחייה בגבעת רמב"ם. כשירד במדרגות, עלתה רוח מהבריכה וריח כלור מטפס בעקבותיה אל חדרי ההלבשה. במים הייתה המולה גדולה עד שלא יכול היה לרדת לסוף דעתו של קריין הרדיו שדבריו נשמעו ברמקול המזנון למעלה. מעת לעת צלל במים עמוקים, ועד שירד לקרקעית הבריכה ראה רוח מרוחות המקום יושבת בין צמחים טרופיים, ודגי זהב שטים סביבה. כשעלה אל האוויר, ראה את אביו במרפסת שמעל לבריכה מנופף בידו. אבא לא אמר דבר, פניו היו עצובות. אחרי שיצאתי מחדרי ההלבשה שם ידו על כתפי ועלינו במדרגות אל המכונית שהמתינה בכניסה. לא שאלתי את אבא מדוע בא לקחת אותי. ראיתי אותו עצוב כל כך עד שלא ניסיתי להתקרב אליו. הנהג היה עסוק בפיתולי הדרך היורדת אל העיר. אנשים עומדים בכביש הניפו ידיהם, עקפנו אותם כשמכונית שחורה פנתה מרחוב צדדי במהירות, ורק זריזותו של הנהג מנעה מפגש אלים בין שתי המכוניות. בבית היו אנשים רבים, וכשנכנסנו – נפלה דממה. הלכתי עם אבא למטבח, אחר כך חיבק אותי ואחותו אמרה, "אימא, אימא איננה..." הייתי בן שתים־עשרה. כבר קראתי, די בקושי, את "יוסף ואחיו" וספרי היסטוריה, "זכרונות זואולוג עברי" ו"מפרש בודד מלבין באופק". ידעתי מי החכמים בספרי הוצאת ספרִיָּת פועלים שהיה מביא הביתה סוכן הספרים שלהם, וידעתי כי לא אראה עוד את אימא לעולם. הלכתי לחדר שהייתה מגהצת בו בימים שעוד הייתה בריאה. ישבתי בחשכה שנפלה על החדר, וראיתי אותה בשחור־לבן, כמו נגטיב של פילם ישן, יושבת על כיסא ליד החלון, מסתכלת מעבר לחצרות הבתים – הרחק אל עננים ואל זריחות וארמונות זהב. בתוך זמזום החרקים ראיתי צבעוני שעליו המשוננים דומים לזנב חרדון. הַרִי בא, נרעש מההמולה שאליה הגיע, מלמל כמה מילים לא מובנות והתיישב על כיסא הקש הישן. הייתה בינינו ידידות שנבעה מעניין משותף בשאלות החיים וההיגיון של בני שתים־עשרה. לביתו של הרי היו מגיעות חוברות ה"ג'אוגרפיק מגזין" מאמריקה של אחרי המלחמה, וריח דפוס ונייר מעולם נקי ומסודר, ומראה אנשים שופעי אופטימיות שלאחר המלחמה ההולכת ונשכחת. מאז נשמר זכרו של הבית באפלולית היורדת על רחוב שלמה המלך בערבים החמים של הקיץ. הרי בחדר, "אתה יודע את מי ראיתי?" שאל, ואני הנהנתי בראשי בפיזור נפש עד ששמעתי אותו שוב, "אתה יודע את מי ראיתי?" ידעתי, אך הרי לא המתין והוסיף מייד, "ראיתי את מ. הולכת הביתה, ושמעתי שבשנה הבאה היא תעבור לבית ספר..." הדלת נפתחה ורוז, שהייתה זמרת ידועה באותם ימים וגרה בדירת הגג של ביתנו, עמדה בפתח, התבוננה בי כשדמעות בעיניה והשמיעה קול אנחה. הסבתי את ראשי במבוכה, הדלת נסגרה וחשבתי על דברי הרי בכאב. שנינו אהבנו את מ. וכאב שאין לו שיעור בעונג היה עובר בי למראה פניה היפות. בשיעור עבודת אדמה הייתה כורעת על ברכיה, קושרת את החוטים בין ערוגות הבצל והצנוניות וכולה חלת דבש, ודבורים מזמזמות בנו, הופכות לכאב מתוק של סוף דברים. ידעתי את הכאב הזה כששנינו מתחלקים בנפלאוּת הממיסוּת של מ. למוחרת נערכה הלוויה. אבא ביקש ברַכּוּת ואחר כך בתחינה שאבוא, אך רציתי להיות לבד. זכרתי את יום הלווייתה של הדודה ליזה, את הבד הכרוך סביבה כשכוח המשיכה של כדור הארץ מזרז את גלישתה לתוך הבור, ואת האנשים מסתכלים אל תוכו כאילו משם תבוא הגאולה. לא רציתי לראות את אימא נעלמת באדמה, ולא יכולתי להסביר זאת לאבא כשעמד בפתח והפציר בי לבוא. אחרי שהלך, החל לרדת גשם, ועד שסגרתי את דלת המרפסת – הרטיב את השטיח הישן. הכיסא של אימא במקומו, ועליו רקמת חלת השבת שרקמה לפני לידתי. הייתה דממה ורק נגינת פסנתר נשמעה מקומת הקרקע בבית הסמוך בסטודיו של ארבטובה. אף פעם לא ראיתי מי מנגן שם, אך ודאי היה איש מר נפש כי נגינתו הייתה עצובה כל כך עד שגם וַלְסים נשמעו כמו נגינתו האחרונה של נידון למוות. חשבתי על תלמידי הריקוד השומעים פעם אחר פעם את דֵליב ואת שופן, ודרכם רחוקה אל התהילה, ועל הפסנתרן, בודד בארץ זרה, ודרכו רצופה ניסיונות התאבדות דמיוניים ותקוות גדולות שהתאדו בתאי מוחו. "יעקב ג. מנגן אלמוני" היה כותב על כרטיס ביקור, לוּ היה לו. ומה יכול היה לעשות? מישהו חיכה לו באולמות הקונצרטים? וממה יתפרנס? ואיך יספר להוריו שנשארו באירופה החרבה על ימיו העלובים ועל דליב ועל שופן, מתערבים במוחו הרופס בסוף יום של נגינה מייגעת? אביו קרא לו על שם סבו שנפל בקרב הׇמָארֵן בימים האפלים של המלחמה הגדולה. יעקב, שעל שמו נקרא יעקב ג., נפל במארן כשרימון התרסק בינו לבין חברו רולן שאותו הכיר שבוע קודם לכן, אך ידידותם הייתה מעבר לזמן, כמו שקורה לאלה החיים בייסורים משותפים. * בבוקר הולדתו של רולן ירד גשם שתחילתו בלילה ושטף את מרפסות העץ ואת חצרות הבתים. חתולים ברי מזל התכרבלו ליד תנורי האבן, החמים עדיין מאפיית הלילה. ריחות בצק נבלעו בריחות הלחם הטרי שטיפס אל חדרי השינה ואל חדרי השמיים שמלאכי שרת מיהרו דרכם, מכינים אולמות אין־סופיים למשתה גדול מידיעתם. ד., מלאך האחראי על לידות בני האדם, עבר שקוע במחשבות. לפתע עצר, חש משהו נשמט מידיעתו. במהירות עקב אחר כל צירי הלידה הבאים בו־זמנית ולא גילה דבר. "משהו חסר," מלמל לעצמו, נדהם, חש את חרדתו גוברת, ואז באה הידיעה והוא רץ וצועק, "רוא לאפיק, רוא לאפיק." מסדרי האולמות עצרו בראותם אותו חוצה את היכלי השמיים, משמיע קולות, מגביר את טיסתו בתוך החללים הענקיים ודמותו הולכת ומשתנה. הוא ידע כי זמנו קצר והדרך לפניו. "איזו טיסת לילה," אמר לעצמו ורכס את מעילו, צונח אל הבוקר כשכנפי המעיל השחור הארוך מתנופפות ברוח וצורתו כדמות ציפור קדמונית. פעמוני כנסייה רחוקה צלצלו כשטיפס במעלה מדרגות עץ חורקות אל המרפסת. בלא חמדה ניער את טיפות הגשם ממעילו והקיש בדלת שלפניו. גדרות עץ הפרידו בין החצרות, ובגנים – שתילי חסה ואפונה ריחנית. צל זיכרון רחוק מזמנים אחרים עבר בו, ועד שערגה עמומה זחלה אל ליבו נפתחה הדלת ורומיין עומד בה, מביט באיש הגבוה ואומר, "כן, אדוני," וד., המלאך האחראי על הלידות, ידע כי תם זמנו ונפש הילד אבדה לו. "נשלחתי לאחל לאדוני ולאשתו ברכה להולדת בנם," אמר בפיזור דעת, "ויש בידי שי לרום מעלת אשתך." רומיין נסוג מעט לאחור, חושש מלעג הזר בשפתו המוזרה. ממעמקי כיס המעיל שלף האיש הגבוה צרור קשור בפתיל דונג, ובידו הארוכה הגיש את השי. בהיסח דעת נגע בכף ידו של רומיין, והנגיעה חותכת בבשרו של רומיין בכאב לא ידוע עד שהזר סב במהירות על עקבותיו, ממלמל במבוכה משפטים נשכחים, וחצה את מרפסת העץ בדרכו אל השער. להרף עין הייתה מבוכתו נוגעת בעולמו הקדום, אך באותו הרף עין חזרה דעתו למקומה. דרך החלון, שטיפות מים זוחלות עליו, ראה רומיין את הזר סוגר את שער הגן, ונעלם מאחורי גדר הבית. ניקול קראה לו וכאשר בא אל מיטת היולדת שכב התינוק לצד אימו ומראהו גדול ושלם ממראה תינוק בן יומו. ניקול אספה אל ידה את הצרור, התירה את קשר הפתיל, והוציאה מתוך הבד שפרשה על בטנה טבעת כסף, ורק אחרי שהביאה אותה קרוב לעיניה קצרות הראייה ראתה מילים מתעגלות, ולא ירדה לסוף כוונתן עד שרומיין קרא בקול מהסס, "לילד – בן שגיאת מלאכים." יומיים קודם יצאה ניקול אל הגן מאחורי הבית, וכשהתכופפה להרים מפת שולחן שנפלה מחבל הכביסה, חשה רטיבות בין רגליה וכאב עז עבר בשיפולי בטנה. בלי דעת כרעה בצד עץ התפוח ושפתותיה ממלמלות בכאב תפילה ישנה שאימה הייתה נושאת כל עת שכאב הצר את חייה. מאדאם מארק הסיטה עיניה לרגע מסיר העוף המתבשל, רואה את ניקול צונחת על קרקע הגן. רומיין, שהיה עסוק אותה שעה בחיבור מסגרת לתמונה המיועדת לתערוכת האביב, שמע את צעקותיה, ועזר לשאת את ניקול אל חדר השינה. עוד לפני שהגיע ד"ר מורואה פסק הדימום, ולאחר שנגע בה פה ושם נתן בידי מאדאם מארק מרשם לתרופה, וציווה על ניקול מנוחה גמורה. אחר כך אמר לרומיין, "לפחות עוד שבועיים יעברו עד שאשתך תלד." כשהלך הרופא לדרכו, גער רומיין במאדאם מארק, "תבשלי כשהגברת ישנה או נחה, ולא כשהיא מטיילת בגן." למוחרת בבוקר אחזוה צירים. "לכי מהר לקרוא לעובד האלילים הזה," ציווה בכעס על מאדאם מארק, וכשהגיע ד"ר מורואה, הסתכל עליו במורת רוח ויצא מהחדר. מאדאם מארק הרתיחה מים בסיר גדול ושמה בו סדין שהכינה ללידה. וֵנְגָה החתולה עקבה ממקום מושבה על אדן החלון אחר תנועות הידיים, התמתחה ופנתה לכיוון סיר העוף. מאדאם מארק הניפה ידה, חסרת סבלנות, אותו רגע נשמעו קולות תופים באים ממרחק. אחר כך היו הקולות העמומים הולכים וגוברים וקולם בקצב מצעד צבאי. רומיין הסתכל מחלון הקומה השנייה אל מורד הרחוב, רואה את ראשוני הצועדים מגיחים מעבר לפינה. אף פעם לא עבר מצעד צבאי ברוא לאפיק ולא עלתה בדעתו של רומיין סיבה למצעד כזה. המלחמה עם הפרוסים עברה מזמן, אמר לעצמו, ועניין דרייפוס ודאי שאינו סיבה למצעד צבאי, ועד שחשב הלכו וגברו קולות התופים עד שהיו כרעם מתגלגל. ד"ר מורואה אסף את הסדין, סחט אותו מעל הסיר והלך בצעדים מהירים לעבר חדר השינה כשמאדאם מארק בעקבותיו ובידיה ערמת מגבות. הקולות היו עזים עד שענפי העצים מבעד לחלון נעו כאילו עברה בהם רוח. רומיין היה חסר מנוחה, מרגע לרגע גבר זעמו, ואז בלי דעת פתח את החלון, נופף במפה שהסיר משולחן המטבח, וצעק אל התהלוכה העוברת מתחתיו, אך קולו לא נשמע ברעש האדיר. החתולה נסה על נפשה במורד המדרגות, ומאדאם מארק כיסתה אוזניה במגבת כשהיא פורסת את הסדין מעלה האדים על השולחן ליד היולדת. שאגות החיילים הצטרפו לקולות התופים המאיימים להפיל את פינות הבית, ניקול השמיעה קול צעקה גדולה וד"ר מורואה קיבל לידיו את הנולד היוצא מרחם אימו, חתך את חבל הטבור ובזהירות הניף אותו בגובה ראשו. מה שהשתבש בדרך הולדתו של רולן נעלם מידיעת הוריו. כשגדל היו זרויותיו כצל כבד על חייהם, וככל שניסו דרכי ריפוי חדשות עלה וגבר ייאושם עד שבאו לידי השלמה שאין איתה נחמה. מה שהצליחו רופאי הנפש להעלות בדעתם היו הסברים הנוגעים ל"חוויית זמן לא סדירה ומבולבלת". בספרות המקצועית גילו שני מקרים דומים לאלה של רולן כשבתרגום מלטינית לשפה מדוברת נכתב, "שיבוש קשה בהוויית זמני עבר–הווה במוח החולה". לניקול ורומיין הסבירו כי לבנם יש "הבנת" זמן מעוותת הגורמת לפעמים לעבר ולהווה להפוך במוחו לזמן אחד. רולן היה בן ארבע כשנעשו הבחנות אלה בנוכחותו, והיה מסתכל בחשד בד"ר דיוקא שהיה אורים ותומים בשדה הפסיכיאטריה המודרנית, והיה מתגאה בצניעות מופרזת שהיה מתלמידי ד"ר שארקו הגדול, אך האמת הייתה שנכח פעם אחת בלבד בצעירותו בהרצאה ששארקו נשא באולם מלא מפה לפה, ולא הבין דבר וחצי דבר ממה שנאמר כי היה עדיין בהשפעת האופיום שעישן ערב קודם, ונוסף על כך הייתה גזרתה של נערה שלפניו מסיחה את דעתו. אך יש להודות שהזקן היה בעל אינטואיציה יוצאת דופן, ובדרכו היה מעלה הבחנות מקוריות שלעיתים היו נכונות ולעיתים לא מזיקות. בדרך כלל היה נעים הליכות, אך ככל שעברו השנים הייתה קרבתו הגופנית אל הנשים שבאו לקבל את עצתו הולכת ומטרידה, עד שנערה מסן ז'רמן שחלומות בעתה היו משבשים את חייה הטילה לעברו קסת דיו כשנגע בחזהּ. שבוע עבר עד שכתמי הדיו על השטיח דהו מעט, וכשהגיעה הנערה לטיפול הבא שמר ד"ר דיוקא מרחק סביר ממנה ומדי פעם בפעם היה מבטו שואל אם המרחק מניח את דעתה. למרבה הפלא נעלמו סיוטי הלילה לאחר מפגעי הביקור הקודם, וכך או אחרת הועיל ד"ר דיוקא ובא מרפא לנערה ולילותיה. בשנת אלף תשע מאות וחמש נסעה המשפחה לדּוֹבִיל לבלות שם את חופשת הקיץ. הורי ניקול השאירו לה ולאחותה בית נאה ליד הנמל הישן, ובצוואתם כתבו כי על היורשים חל דין אי־מכירה, ובקבלם את הבית חובה עליהם לטפחו ולא להעבירו לידי זר. רומיין, שחנות המסגרות והצבעים הייתה מותירה בידו הכנסה צנועה בלבד שמח על החופשות שאין הוצאות מרובות בצידן, והיה מחכה בקוצר רוח מדי שנה לחופשת הקיץ. עד הנסיעה לדוביל היה רולן רוב זמנו בבית. כמעט שלא היה יוצא מתוך החדרים המוצלים בווילונות כבדים שהיו סגורים רוב ימות הקיץ. כשהיה בן ארבע החל לבנות את ביתו מתחת לשולחן האוכל הגדול שבחדר האורחים. מפה ארוגה מחוטי כותנה עבים הייתה בשוליה היורדים עד לרצפת העץ ארבעת קירות ביתו, ועולמו שׁם נפלא מעולמות בשר ודם. מראות היו משנים פניהם, עוברים לפניו, הוא בתוכם וְהֵדָם הרחוק מציף אותו. שעות הבוקר היו זמני הפלא שלו, והוריו קיבלו בחרדה את סירובו ללכת לגן הילדים. כשנולדה קלודין, עברה שארית התנגדותם בלילות מעוטי שינה, וכך היה לאדון זמנו, ולזמני הבוקר בין חדרי הבית ומרפסות העץ, ולעולם מתחת לשולחן, ולקולות אימו מרחוק, וריחות שום וציפורן בעוף שמתבשל בסירי הנשים בבתי העץ במורד הרחוב. לפעמים היה רואה ביצות בראשית עוברות לפניו, מעלות אדים ודגים בעלי כנפיים, וחיות שצורתן לא ידועה ומִנהגן בתוך אדי ערפל לעבור מזמן אחד לזמן אחר. בשעה תשע בבוקר יצאה הרכבת בדרכה לדוביל. רולן ישב ליד אימו, בקצה חלון רואה בתי עיר חולפים ואחריהם בתים וגינות ירק ועוד בתים וגינות וגדרות עץ בין הגינות ושדות עד קצה האופק, והמראות עוברים בטיסה מקצה החלון לקצהו האחר. ככל שהרים את עיניו הייתה התמונה מאיטה עד שהאופק היה נע בעצלתיים. כששאל את אימו על הרחוק האיטי והקרוב המהיר, ענתה לו, "ככל שהדברים קרובים אלינו, הם עוברים מהר יותר." דלת התא נפתחה ואישה צעירה עמדה בפתח, מחזיקה ביד ילדה במעיל מלחים כחול, ידה הולכת מיד הילדה אל כתפה. הן מחפשות מקום ישיבה, אמרה, לקרון בו שהו עד עתה עלו אנשים לא מנומסים, אבל הן מתנצלות – הרי התא מלא והן יורדות בלִיזְיֶיה, וכלל לא אכפת לה לעמוד על רגליה מחצית השעה עד שיגיעו, אך מאיה יצאה הבוקר מבית החולים ו... אימו של רולן נכנסה לדבריה, "בואי שבי לידי," פנתה לילדה והורידה את תיקה לרצפת הקרון. כל הדרך הייתה אימא מכונסת בעצמה, מבטה מרוחק, ורק בכיה של קלודין מחזיר אותה מעת לעת למקומה. אבא הניח את מעילו על ברכיו והציע לאישה הזרה מקום לידו. ישבתי בפינה ליד החלון, מביט בילדה היושבת מולי, שערה הבהיר יורד על פניה, ועיניה מביטות בי בחוכמה עתיקת יומין ופלומת עורפה נעה ברוח העוברת מחלון התא אל הדלת. "שמי מארי," אמרה האישה הצעירה בחביבות, על ברכיה ארנק מלבני ארוך עשוי עור עיזים. הילדה מולי, רגליה אינן מגיעות לרצפת הקרון, צמודות זו לזו, נעל נוגעת בנעל, וחולצת מלחים וחצאית כחולה לגופה. הילדה מאיה מביטה בי בעיני הפנינה שלה. אימא נגעה בי, שפתיה נעות, אך מה שאמרה נבלע בשריקת הקטר וחריקת בלמים, כשנכנס לתחנת הרכבת של ליזייה. מאיה הלכה. על הרציף ראיתי את אימא מנפנפת בידה, וגבר שפניו נסתרות מחבק אותה ונושא את הילדה אל פניו. רכבת מהירה חלפה בדרכה לפריז, אחר כך עבר הקרון האחרון, והרציף ריק מאדם. ראיתי עננים באים ממערב וקרני השמש עוברות בהם מעל השדות, וכוחם רפה וצל על האדמה. הגענו לדוביל. אבא נשא את קלודין בזרועותיו והיא מסתכלת בי מעבר לכתפו בעיניים עצומות כמעט. קולות גלגלי הכרכרה ופרסות הסוסים על כביש האבן, ועינינו עייפות. אבא לא משחק בקזינו, מחר ייקח אותי לחולות הים. פעם ראיתי בחוף עגלת תינוקות הולכת מצד אחד של השמיים אל צידם השני, ואימא לא ידועה מוליכה אותה עד שעברו את קו הרקיע, נעלמים בחיבור הים והשמיים. בערב אימא הוציאה שמיכת צמר עבה מארון ענק שחזיתו מקומרת, הכניסה אותה לתוך ציפית וכיסתה אותי בקפידה. ריחות כותנה באו אליי ויער טחבים וריח ציפורן, והכר ספוג ריחות עץ ישן, ופרחי אקציה ולבנדר מתפוררים בקופסת פח ישנה. אימא נשקה על מצחי ויישרה את השמיכה. אף פעם לא רציתי להיפרד מחשכת הבית ברוא לאפיק ומהגן עם חומת האבן אך אמרתי לאימא בלחש, "אני אלך לבית הספר…" אימא מחבקת אותי, איני רואה את פניה אך דמעה הרטיבה את לחיי, ועד שאימא יוצאת מהחדר נופלת עליי תרדמה. בתוך הלילה התעורר רולן וחשכה אופפת אותו, כשאישוניו מתרחבים ראה צללית דקה מתוך תריסי העץ בחלון הפונה אל העיר. לאיטו יצא מתחת לשמיכה, רגליו דורכות על רצפת העץ וקרירות נעימה עוברת בגוו. אחר כך הושיט ידו ופתח את כנפי התריס. חושך נפל על פניו, קולות הלילה עלו לאיטם, צפרדעי הנחלים וקולות האוח והתנשמת והקרפדות הגדולות ועוד חיות לילה שקולן מוזר, לא ידוע. עד ששמע את הקולות ראה אור חיוור במזרח מאחורי צללית העיר וערפל בא מהעמק אל הגן ואל הגנים הסובבים את העיר. לפני שהתגייס לצבא הנפילים של המלחמה הראשונה וזיכרון הלילה ההוא בדוביל חזר לנחמו, כתב בעמוד האחרון בספר שנמוג איתו ברגע האחרון של חייו במישור המארן, "שוב שקטה העיר, אך מתוך עצמה יצאה רוח והפכה את השדות לא נראים ובלי אחיזה בזמן המתרחב מהם אל העמק. מתוך הלילה יצא ערפל עוטף את תחילת האור על קצות האפרים, מה שחלף היה כמלאכים דואים בים קדמון, והאור היה לבן, ורק המחשבה הייתה עוברת את זמנו. בים הייתה רוח הולכת אל הסלעים, והשקט מתאדה אל גבעות מאחורי שדרות ברושים. צהוב נוגע בשחור, ומתוך אלימות החיבור עברו נוכרים את קו הרקיע, נופלים אל ביצה קדמונית." רחוק משם במזרח היו שמיים חיוורים, להקת אווזי בר שטה מתחת לרקיע תכלכל. כשחזר למיטתו היה אור הבוקר הולך ובא ממקומות רחוקים אל פינות החדר. לאחר חודש חזרנו לפריז ברכבת הנוסעת דרך קאהן. בגלל קלקול באחד מארכובות גלגלי הקטר התעכבנו שעה ארוכה. היום היה חם והנוסעים ניסו למצוא מחסה בצל מתחת לגג התחנה. אבא כעס, ואימא ניסתה להרגיע אותו בדרכה, אך גם שלוותה וגם נועם דיבורה לא עזרו הפעם. כשחשב רומיין על החופשה המסתיימת ועל התחלה חדשה של חיים ידועים, היה חסר מנוחה. שלא בידיעתו היה נוטר לעצמו איבה על שהפסיק לצייר לאחר שנישא. אותו זמן פרש אביו מעיסוקיו בגלל מחלת ארטריטיס קשה, העביר את החנות לרומיין והחיים הפכו עד מהרה לשגרה. את המסגרות הראשונות הכין להולנדי שהיה מצייר נשים כדמותו; גבוהות ורזות. אחריו באו ספרדים שעיניהם שחורות יוקדות, וצרפתים מכל פינות הארץ, וכולם חולמים בכל תאוות נפשם על תהילת עולם. בלילה לפני שנרדם היו תמונות באות מול עיניו והן עזות צבעים וצורתן חדשה ומשקל חלקיהן ללא מתום. לפעמים בלכתו לישון היה רואה תמונה אחת שעה ארוכה לפני שנרדם, והיה הולך וחותר בה מצידה האחד לצידה השני. בבוקר, עד שפקח את עיניו, הייתה התמונה נעלמת, ורק זיכרון עמום נותר באור היום. לאט רכש לו שם של עושה מסגרות מעולה, ומאז לא היה פנוי לעסוק באבלו על מה שנטמן בבית הקברות של נעוריו. בשעת ערב מאוחרת הגיעו לתחנת הרכבת של סן לאזר וטיפסו אל כרכרה ישנה רתומה לשני סוסים שעייפות וייאוש התערבבו במוחם היגע. בפינת רוא דס אבס סירבו להמשיך ורק לאחר שירדו הנוסעים המשיכו בדרכם במעלה הרחוב, ורומיין ובני ביתו משתרכים אחרי הכרכרה בלי חמדה. למוחרת התעורר רולן והשמש ברום השמיים. עד שהכין עצמו לצאת אל הגן כיסו עננים את העיר וצילם עובר מרחוב לרחוב. אחר כך עלה על כיסא להסיט וילון שנתקע במקומו עוד לפני שיצאו לדוביל. ממרומי החלון ראה את הסמטה המרוצפת אבן עולה אל מולן דה לה גאלט, ומשם נעלמת בעיקול אל מרומי הגבעה. בפינת הרחוב עמד משחיז הסכינים נושא ונותן עם מאדאם לרואה, שכנתם בבית הסמוך. אחרי שהסתיים דיבורם נטל האיש הגבוה את סכיני המטבח מידיה, וכפוף מעל המכונה כיוון סכין גדולה מול מעגל האבן המסתובבת, זוכר את דברי אביו לפני שנים רבות, "הזווית, הזווית הנכונה היא הסיפור כולו!" והוא לוחץ ברגלו על הדוושה בתנועה יציבה, והאבן מסתובבת, שולחת גיצי אש ממנו והלאה, וכאיש מערות מבעיר את תשוקת הנשים סביב גופו, ומבטו מרוכז באש שלפניו ובסכין ההולכת וחדה. ורולן רואה את משחיז הסכינים ואת מוריס מדדה במורד הרחוב, מוחו משובש מאלכוהול שאסף לגופו כל חייו. כשהיה תינוק ידעו השכנים כי אימו משקה אותו יין, והוא נרדם כמו חתול בלי שיר ערש. לפעמים היו רואים אותו מטפס על אדן החלון, ושלא בדעתו עומד לצנוח לחצר. "סוזאן! סוזאן!" היו קוראים לה, אך אותה שעה הייתה מתפשטת בסטודיו של צייר ידוע ונזכרת איך הייתה מסירה את בגדיה לפני שנים אצל רנואר, והיה משנה תנוחתה בנגיעת ידיו, ואיך בשרה נמעך בגופו, והיא רואה את בדיו, חושבת על דגה רושם את עירומהּ בגירים שלפניו, וכל קו נוטל ממנה דבר עד שהייתה נרדמת וחלומות ממלאים את נפשה. לפעמים הייתה מאדאם רנואר מגרשת אותה במטאטא וקוראת אחריה ברחוב קריאות גנאי, וסוזאן רצה ובדרכה רוכסת את כפתורי שמלתה. רולן ירד למטבח, חומק בחשאי אל הגן. אימו מפנה את ארגזי הנסיעה ומאדאם מארק עוזרת על ידה. חושך ירד סביבו, המולת הרחוב נעלמת. הוא רואה את עיני הילדה שקועות באפלולית, מסתכלת אל השדות. אימה אומרת לה דבר, נוגעת בה, שומעת צהלות סוסים ומרוצם באפרי ארץ רחוקה, וערפל הבוקר על העמק. היא אינה רואה דבר, רק שומעת את קרנות הציד רחוק בעמק. רולן מתעורר מתוך האפלה, והאור הולך וגדל עד שאימו קוראת לו אל שולחן הצוהריים.