ברחוב האחיות השחורות

 ON-BLACK-SISTERS_STREET-4 12 במאי 2006

העולם היה בדיוק כפי שהוא אמור להיות. לא יותר ובהחלט לא פחות. גבר טוב אוהב אותה. ויש לה בית. וכסף משלה — עדיין חדש וטרי ובגוון בריא כזה, של ירוק — שהמחשבה עליו רוממה את רוחה והעבירה בה ריגוש שגרם לה להמהם.

מהמהמת כך תחת חוטמה ומתענגת על הסיכוי להתחלה חדשה, חשבה איזה שינוי עוברים חייה: לוּק. כסף. בית. היא כבר מתחילה להפוך למישהי אחרת. עוברת מטמורפוזה, מילה שזכרה מהרצאה בביולוגיה לפני זמן רב. משילה מעליה חיים שלא הלמו אותה יותר.

מה שלא ידעה עדיין, ועמדה לגלות רק שעות ספורות מאוחר יותר, היה עד כמה עתיד שינוי זה להיות מוחלט.

סיסי טיילה ברחוב קֵייסֶרלֵיי ודמיינה לעצמה את כל מה שתוכל לקנות בהונה החדש. איך הוא יקנה לה שכחה אפילו של אותם זיכרונות שלא נתנו מנוח, שגרמו לה לצעוק בשנתה עד שהייתה מתעוררת באי־שקט, רוצה לבכות. כעת נצצו החנויות וקראו לה, והיא נענתה, נוגעת בדברים ששבו את לבה, מתענגת על הבלחי חירות, מסוחררת מאושר שהקרין אור סביבה והפיח בה ביטחון גדול מתמיד בנכונותה של הנבואה. זאת הייתה ההתגלות האמיתית. לא זו שחוותה באותו ליל רביעי בווינגֶרלינגסטראט. ההיא הייתה נבואת דֶמה. היא ידעה זאת כעת. בביטחון.

היא נתקפה רעב ונעמדה מהססת בין "פאנוס" ל"אקסי" ברחוב קייסרליי. חייה החדשים האירו לה פנים. דוחקים בה לבחור ב"אקסי", שהמחירים בו גבוהים מאלו שב"פאנוס". היא נכנסה וקנתה כריך שחסה ניגרת משוליו, פרועה ולחה, ולצדו בקבוק של משקה פירות סמיך. היא התיישבה ליד שולחן בחוץ, שקיות הקניות שלה לרגליה, מתבדרות ברוח האביבית הקלה כעדות לשחרורה מקימוצי העבר. מה כדאי לה לקנות? אולי מתנה ללוק. וילון לחדרו חסר הדלת. תארו לעצמכם - חדר בלי דלת! האדריכל שתכנן את הבניין אהב "חלל ואור" ומאחר שלוק בדיוק התגבר על דיכאון כשקנה את הבית, נראה לו ש"חלל ואור" הם בדיוק מה שהוא צריך. היעדר הדלת לא הטריד אותו כלל. "חדרים חייבים שיהיו להם דלתות," אמרה לו סיסי כשהראה לה את הבית. "או לכל הפחות וילונות!" לוק לא השיב דבר. ושתיקה כמוה כהסכמה. זה ידוע. וילונות עם הדפס עליז של משולשים וריבועים, נתזים נועזים של סגול ולבן על רקע חום שוקולד, שאפשר למצוא ב"הֶמָה". היא דמיינה לעצמה מה היו הבנות אומרות על חדר השינה נטול הדלת של לוק. היא דמיינה את צחוקן המשתאה. זה הספיק כדי להצית שוב את האשמה שהתאמצה כל־כך לדכא. היא לא נטשה אותן, נכון? היא רק... המשיכה הלאה. הרי אין ספק שיש לה זכות. ובכל זאת, תהתה: מה הן עושות עכשיו? מתי ישימו לב להיעדרה?

בבית בזְוָוארטֶזוּסטֶרסטראט, הנשים שעליהן חשבה סיסי — אָמָה, ג'ויס ואֶפֶה — התכוננו באותו רגע ממש לקראת העבודה, ממהרות אל חדר הרחצה והחוצה ממנו, מציפות את קירותיו בציפיותיהן: שהלילה יהיה מוצלח, שהגברים ינהרו בעדרים, שלא יהיו תובעניים מדי. ויותר מכך, שיהיו נדיבים.

"איפה המסקרה הדפוקה שלי?" צעקה אָמָה ורוקנה תיק איפור על הרצפה. ג'ויס בדיוק דחפה לתוך תיק ג'ינס דאודורנט, מגבת רחצה ואת "סמיילי" שלה, שזכה לכינויו זה מסיסי. סמיילי היה ג'ל סיכוך, ארוז בתמימות בתוך דובון פלסטיק שקוף החובש כובע כתום בצורת חרוט ומחייך חיוך רחב, ונראה יותר כמו בקבוק דבק לילדים. היא הדחיקה מחשבה על אִמה המביטה מזועזעת בסמיילי, שפתיה מתעגלות לבטא שֵם שאינו "ג'ויס".

"איפה סיסי?" שאלה.

"לא ראיתי אותה. אולי הלכה כבר," אמרה אֶפֶה, והכניסה מברשת שיניים חשמלית לתיק רחצה. בכיס פנימי בתיק הוצפנה תמונה של ילד חבוש כובע בייסבול. על גב התמונה היה כתוב "אל־אַיי". התמונה הייתה מקומטת וציפויה התקלף, אבל כשרק נשלחה אליה היה קל להבחין (בבוהק הציפוי שהדגיש מצח רחב) שהילד דמה לה מאוד, כפי שבן עשוי לדמות לאמו. אֶפֶה נשאה איתה את התמונה לכל מקום.

נשאר עוד זמן לפני שיהיה עליהן לצאת, אבל הן אהבו להתחיל להתכונן מוקדם. יש דברים שאי־אפשר לזרז, כמו למשל להיראות טוב. הן לא רצו להופיע לעבודה כאילו רק עכשיו התעוררו וכשמחצית מהציוד שלהן נשכח בבית.

"איך זה שסיסי הלכה מוקדם כל־כך?" שאלה ג'ויס.

"למי אכפת?" אָמָה העבירה יד מהירה על צווארה, לוודא ששרשרת הזהב שענדה תמיד עודנה במקומה. "כל ה'סיסי', 'סיסי', 'סיסי' הזה — אתן מאוהבות או משהו? אולי היא יצאה לטיולים שלה."

היא צחקה וצמצמה עיניים כדי למשוח את המסקרה.

סיסי יצאה לבדה לפחות פעמיים בשבוע, ותמיד סירבה להצעותיהן להצטרף אליה. אף אחד לא ידע לאן הלכה, רק זאת שלפעמים הייתה חוזרת עם קופסאות שוקולד ושקיות מלאות מניפות יפניות ונעלי תינוקות רקומים תחרה, מגנטים למקרר וחולצות טריקו עם הדפסים של חברות בירה בלגיות. "מתנות," מלמלה בכעס כשג'ויס שאלה אותה פעם בשביל מי זה.

ג'ויס כבר יצאה מחדר האמבטיה. היא קיוותה שסיסי תעזור לה לקלוע את שערה לצמות. בין החלקה לקליעה היה שערה סבך שלא ניתן להכניעו. גם אָמָה וגם אֶפֶה לא ידעו לקלוע. אבל אין מה לעשות עכשיו, היא תצטרך לאסוף אותו בפקעת ולקוות שמאדאם לא תשים לב שהפקעת היא בעצם אי באמצע הראש, מוקף שיער סורר שהתפזר לכל עבר. לטובתה של סיסי קיוותה ג'ויס שהיא תספיק לחזור בזמן. איך אפשר לשכוח מה עשתה מאדאם לאֶפֶה בלילה שבו איחרה לעבודה? זו התנהגות בלתי נסלחת, אמרה מאדאם. אפילו בהתחשב בכך שסבתא שלה מתה.

זווארטזוסטרסטראט

לא כל מוות מצדיק מסיבה. אבל אם המנוח היה בא בימים ואהוב, אזי יש בהחלט צורך במסיבה. סבתה של אֶפֶה הייתה גם וגם. ומאחר שאֶפֶה הייתה רחוקה מכדי לבוא בעצמה ללוויה, האפשרות הבאה, המתבקשת, הייתה מסיבה גדולה.

אֶפֶה לא הזמינה את מאדאם למסיבה. הרי גם אילו הייתה מוזמנת, בכל מקרה לא הייתה באה. הבנות התחילו את היום במטבח בשטיפת כלי היום הקודם.

צחוקה של סיסי היה הרם מכולם, גואה ומחריש את קולות הנשים האחרות. היא טפחה על ירכיה במגבת מטבח לחה. "תגידי לי, אֶפֶה, דודה שלך באמת האמינה לבעלה?"

"כן. היא האמינה. הוא אמר לה שהיא לא יכולה לבוא איתו לחוצלארץ, כי בשגרירות הבריטית, הם רוצים ת'ציוני בגרות שלה לפני שהם נותנים לה ויזה. זה מה שהייתה הדרך היחידה שהוא חשב שהיא לא תעשה לו ואהאלה1 שהיא רוצה לבוא איתו. ארבע נשים יש לו, והיא רצתה שהוא יעדיף אותה עלָאחרות? והיא אפילו לא האישה הראשית? תתארו לכן! האישה הזאת פשוט לא נורמלית."

"הדוד שלך טיפל בזה יפה. לפעמים, יותר פשוט לשקר לאנשים. חוסך הרבה צרות וזמן," אמרה ג'ויס, והניחה כוס שאך זה ניגבה בארון מעל ראשה. בשל קולה הרך והילדותי היה קשה להאמין שהיא בת שלושים, כפי שטענה.

"גברים הם מניאקים," אמרה אָמָה.

"אָמָה, תרגיעי. ממתי זה סיפור על זה שגברים הם מניאקים, הא? הכול איתך חייב להיות כזה רציני, את יודעת איך לקלקל יום מוצלח. את פשוט מתחילה להתעצבן על שום דבר!" סיסי ניגבה צלחת, בחנה אותה בחיפוש אחר כתמים ומשלא מצאה, הניחה אותה מעל צלחת אחרת על משטח העבודה שליד הכיור.

אָמָה פנתה אל סיסי וסיננה, "תזיזי ת'צלחות, אָבֶּג. אם תשאירי אותן כאן הן רק יתרטבו עוד פעם. למה את לא פשוט מכניסה אותן אחרי שניגבת?" היא מצצה את שיניה והתחילה לקרצף סיר בתוך הכיור. "איך את יכולה לשרוף אורז, סיסי? אני לא מצליחה לנקות את הסיר הדפוק!"

"אני לא יודעת מה אוכל אותך, אָמָה, אבל אני לא רוצה שום קשר עם זה. מי שלא שלח אותך, תגידי לו שלא ראית אותי, אני מתחננת לפנייך." היא הטילה את מגבת הכלים שבה השתמשה על כתפה והרימה את ידיה בכניעה. "אני לא רוצה לריב, אָבֶּג."

"לכי תזדייני. למה לא תלכי לאחד הטיולים הארוכים המחורבנים שלך?" קולה של אָמָה היה כסופה מתגברת.

סיסי התקרבה מעט לאָמָה והתחילה לומר משהו אבל אֶפֶה התערבה, "בנות, בנות, זה יום מקסים. תעשו שאפאחד לא תהרוס'תו!" היא קיוותה שלא יֵרד גשם. היום היה נעים יחסית לנובמבר: עלים שהסגילו כחציל והצהיבו והלבינו בסתיו המתון ובשמים הבהירים. ממש נס, בהתחשב בעונת השנה. "תראו מה זה, איזה יום יפה כמו תמונה, ואפאחד לא רוצה להרוס זה?"

"אף אחד לא הורס שום דבר. חוצ־מזה, אני גמרתי פה." אָמָה הטיחה את הסיר, המבהיק כעת, על מתקן הייבוש ויצאה מהמטבח אל חדר המגורים, שם הגבירה את העוצמה בנגן הדיסקים, שהציף את החדר בצלילי הטוואנג בום בום של מוזיקת היילייף.2 היא הדליקה סיגריה והתחילה לרקוד.

אֶפֶה נאנחה ובאה בעקבותיה לחדר המגורים. "אני רואה, את כבר מתכוננת למסיבה, אָמָה. או־אה, תזיזי ת'גוף, ילדה! תזיזי כמו שאימא שלך לימדה אותך!"

"אוי, 'סתמי! מה אימא שלי קשורה לריקוד שלי?" אָמָה התרחקה מאֶפֶה, והצלב על צווארה נצץ. כעסה נראה מוגזם, אבל אֶפֶה הניחה לעניין. היו לה דברים אחרים על הראש.

המסיבה, למשל. המרוקני שהבטיח להשיג לה ארגזים של בירה בהנחה בדיוק התקשר להגיד שאיש הקשר שלו לא סיפק את הסחורה. עכשיו יעלו לה המשקאות הרבה יותר מכפי שתכננה. היא הוציאה הרבה כסף על המסיבה הזאת. הנשים האחרות, שלא היו מורגלות בפזרנות כזאת מצד אֶפֶה, קנטרו אותה בנושא. "אז סוף־סוף אנחנו זוכות ליהנות מהכסף שלך, אֶפֶה?" צחקה סיסי. במסיבת יום ההולדת שלה שנה קודם לכן, הגבילה אֶפֶה את אורחיה לשני בקבוקי בירה כל אחד, והגישה רק אורז ג'ולוף וקורקבני עוף מטוגנים, בטענה שהיא צריכה לשלוח כל־כך הרבה כסף הביתה שבקושי נשאר לה משהו לבזבוזים. "יש אנשים עם בעיות גדולות לסדר בבית." במסיבה הנוכחית הבטיחו הבנות לעזור לה עם האוכל, אבל כשאָמָה במצב רוח כזה, יכול להיות שיש לה זוג ידיים אחד פחות. הכול חייב להתנהל לפי התוכנית היום. האשכבה של סבתא שלה צריכה להיות משהו שידברו עליו במשך חודשים, עד כדי כך אהבה את האישה הזאת. היא רצתה מסיבה שתימשך כל הלילה. וזה מה שעתיד לסבך אותה בצרות עם מאדאם. המסיבה הייתה הצלחה כזאת, שאֶפֶה לא הצליחה לעזוב כמעט עד חצות. כעסה של מאדאם בא לידי ביטוי בצחוק שהיה יבש כמו שיעול ובהערה ארסית, "מה, כבר הרווחת מספיק כסף כדי להגיע לעבודה מתי שמתחשק לך?" במשך שבוע היא סירבה לתת לאֶפֶה להשתמש בחדרון שלה. במקום זאת נאלצה אֶפֶה לעבוד בברים — כשהצליחה להסכים על תעריף עם הבעלים או עם הברמן — לשכב עם גברים בחדרי מלון מעופשים אם היה לה מזל, או לשרת את בעלי התקציב המצומצם בשירותים בבר. היא הרוויחה הרבה פחות כסף ממה שהייתה מרוויחה אחרת. שבוע אחד של עבודה בתנאים כאלה היה מספיק כדי להניא כל אחד מלהסתבך עם מאדאם.

ובכל זאת, אִייָה איגֶ'בּוּ קיבלה מסיבה הראויה לזכרה. "היא אפילו לא הסבתא האמיתית שלי," סיפרה אֶפֶה לבנות כששמעה לראשונה על מותה, בעודה מוחה דמעות מעיניה. "הייתי תמיד קוראת לה סבתא, אבל היא הייתה סתם אישה מה גרה ליד הבית שלנו, שאהבתי ממש־ממש. בימי ראשון, היא הייתה מכינה לי מוֹי־מוֹי. כשהייתי בבצפר יסודי, אם אימא שלי לא הייתה בבית, היא הייתה מכינה ארוחת צהריים לקטנים ולי. אַיי, הייתה טובה אלינו, האישה הזאת. ומה זה סבתא אם לא ככה? שלום, סבתא. תנוחי על משכבך בשלום."

"מה הרג אותה?" שאלה ג'ויס.

אבל אֶפֶה לא ידעה ממה מתה האישה. דבר מותה היה רק הערת אגב בין "תקני לי נייד של מוטורולה" ו"אבא יוג'ין רוצה לדעת כמה זה מסובך להעביר מכונית משם לכאן". רק "אִייָה איג'בו מתה לפני שבועיים" מרוחק שנישא לאורך הקו המקוטע והמשובש, מבקתת טלפון בלאגוס לתא זכוכית בבית הקפה הפקיסטני באנטוורפן שהציע שירותי אינטרנט/טלפון.

"היא מתה? אייה איג'בו? אוסָלוֹבּוּאָה! מה הרג אותה?" אֶפֶה ניסתה להחזיר את אחותה לידיעה שאך זה מסרה. "איך? מה קרה?"

"מה? אני לא שומעת אותך. שמעת מה אמרתי על המוטורולה?"

ואז נדם הקו והשיחה נותקה ואֶפֶה שקעה בקדחת ארגון המסיבה.

במסיבה חילקה דפים משוכפלים עם העתקי תמונות גרועים של המנוחה: אישה שצעיף ענק לראשה, נראית חמורת סבר וכאילו היא כבר מתה, על רקע עצי דקל שצוירו ביד חופשית על לוח מאחוריה. בתחתית הדפים התנוססה הודעה שלפיה היא מתה אחרי מחלה "פתאומית" בגיל שבעים וחמש (הערכה בלבד. למי באמת אכפת מהגיל האמיתי?), ואֶפֶה, נכדתה, הייתה "אסירת תודה לאלוהים על חיים ראויים". אולי היה עדיף לעשות זאת בקיץ, כשהטמפרטורות מתאימות יותר לחגיגות, אבל מסיבה היא בדיוק מה שצריך כדי להפיח חיים בנובמבר קודר. היו לה הרבה דאגות על הראש. מה לבשל. מה להשמיע. את מי להזמין. יהיו הרבה גאנאים — האנשים האלה נמצאים בכל מקום. וניגרים, כמובן. קמצוץ מזרח־אפריקנים — קנייתים שאוכלים סמוסה ולא לובשים בגדים מסורתיים ומתלוננים על הפלפל באוכל הניגרי, לא באמת אפריקנים. שלוש הנשים מאוגנדה, מהחנות "שחור זה יפה" הקרובה לתחנת בֶּרְחֶם, שם קנתה אֶפֶה את הפאות שלה. נשים שדיבורן מקרטע, שחורות וארוכות, והזימבבווית היחידה שהכירה, מהסחיפֶּרסקוָורטיר, אישה שגררה רגליים בזמן הריקוד. האורחים האלו ישריצו אורחים נוספים, שיכפילו את רשימת האורחים עד אינסוף, לפיכך שמחה על שחשבה מראש לשכור מחסן נטוש ענקי קרוב לתחנה המרכזית, ולא את הכנסייה ששכרה בשנה שעברה לחגיגה של יום הולדתה.

כאן היה לאֶפֶה מספיק מקום, כך שלא תצטרך לדאוג בנוגע למספר האנשים שיופיעו בסופו של דבר. ושלא כמו רצפת אולם הכנסייה, שאֶפֶה הייתה צריכה לוודא שתהיה ממורקת בסוף המסיבה, כאן לא הייתה מחויבות כזאת. אריחים חסרים במספר מקומות חשפו תחתיהם רצפת בטון כהה, כמו גלדים שהתקלפו למחצה מעל פצע ישן. לאורך הקירות היו מדפי מתכת גבוהים שרובם כבר החלו להחליד. הם יהיו שימושיים לאחסון ארגזי בירה וצידניות מזון ולכן אֶפֶה לא תצטרך לשאול שולחנות. לפני המדפים ניצבו כיסאות פלסטיק לבנים, ובאמצע היה הרבה מקום לריקודים.

כשסיסי, ג'ויס ואָמָה הגיעו, המסיבה כבר הייתה בעיצומה. המוזיקה הרעימה וגברת בעקבי סטילטו כתומים חלצה את נעליה, החזיקה אותן מעל ראשה, וידללה אל התקרה הגבוהה מאוד. ג'ויס, קורנת בשמלת מיני שחורה שהציגה לראווה את רגליה, פילסה לה דרך אל לב החדר והתחילה לרקוד עם גבר בחולצה גדולה ממידותיו. כמה פעמים במהלך הערב אמרו לה שעם הגובה והיופי שלה הייתה יכולה להיות דוגמנית. היא כבר שמעה זאת בעבר. על כן צחקה בביטול ואמרה, "טוב, זאת התוכנית החלופית שלי." אָמָה הבחינה בשני מוזמנים גאנאים שלקחו מנה שלישית של אורז, וגיחכה אל סיסי שבטוח, בטוח הניגרים מבשלים טוב יותר ומכינים אורז טעים יותר מהגאנאים. (אנשים שמכניסים עגבניות שלמות לרוטב לא באמת יודעים לבשל, נכון?) ושתי הנשים הסכימו שהגאנאים היו מתים להיות ניגרים ושאנטוורפן, למרות מגרעותיה, היא העיר הכי טובה בעולם ושבבלגיה ישנן הבירות הכי טובות, לֶף, וֶסטמל וסטלה ארטואה. אי־אפשר למצוא כאלה בשום מקום אחר, נכון? אֶפֶה דידתה אליהן, מתלוננת שכפות רגליה כואבות מרוב ריקוד. היא לא הייתה צריכה לנעול עקבים גבוהים כל־כך.

"אבל את תמיד בעקבים גבוהים! היום את מתלוננת ומחר נראה אותך איתם עוד פעם," הקניטה אותה סיסי.

"עם הגובה שלי, בלי עקבים אני איראה כמו נקודה על האדמה."

אֶפֶה לא הייתה באמת נמוכה. לפחות, לא נמוכה בהרבה מסיסי שהגדירה את גובהה כ"ממוצע". ממוצע שהיתרגם בדרכונה למטר שבעים. אבל מבין ארבע הנשים, אֶפֶה הייתה הנמוכה ביותר וזה יצר אצלה תסביכים.

"את לא נמוכה, אֶפֶה. את פשוט אוהבת את העקבים הגבוהים שלך!"

נעליים גבוהות עקב ופאות היו סימן ההיכר של אֶפֶה. אָמָה קראה לה ה"אימלדה מרקוס של הפאות". היום היא חבשה פאה שחורה קצרה, שנראתה כאילו חבשה על ראשה ברט. הייתה זו פאה חדשה שנקנתה במיוחד לכבוד האירוע. היא לא הייתה מנופחת כמו הפאות שחבשה בדרך כלל, והשיער שעוצב קרוב לגולגולת הדגיש את תווי פניה: שפתיה, אפה ועיניה נראו מנופחים, כאילו מבעד לזכוכית מגדלת.

אָמָה תופפה ברגליה בחוסר מנוחה לקצב המוזיקה.

"הרגליים העקומות האלה שלך תמיד רוצות לרקוד," קנטרה אותה אֶפֶה.

"איפה האלכוהול המחורבן?" הרגליים ממשיכות לתופף לפי הקצב.

לפני שהספיקה אֶפֶה לענות, אָמָה הסתלקה. היא מצאה את המשקאות ולקחה לה בקבוק בירה בהירה מהסוג האהוב עליה. תוך שהיא לוגמת לגימות ממושכות מהבירה, רקדה לבדה באמצע רחבת הריקודים, נתקלת ברקדנים האחרים, צועקת מדי פעם שהחיים יפים. יפים! גבר כהה עם רסטות קצרות וזועמות עיכס לעברה בתנועות רכות ואָמָה התרחקה. הוא ניסה לתפוס בידה, והיא משכה אותה והביטה בו בעין עקומה.

"מה הבעיה שלך, אחותי?" הוא אמר במבטא שכנראה היה אמור להישמע אמריקני, כך שיערה.

"אני לא אחות שלך," והיא הסתובבה והסתלקה משם.

האיש משך בכתפיו והלך לחפש בנות זוג יותר מסבירות פנים לריקוד, תוך שהוא מסנן לעצמו, אפריקניות מחורבנות. הוא נקלע בדרכה של אֶפֶה שלגמה כוס מיץ תפוחים, וגרר אותה אל רחבת הריקודים. אֶפֶה נענתה ביתר רצון. היא רוקנה את המיץ שלה והחליקה אל רחבת הריקודים המתמלאת במהירות. "וֶמָה, את אחות סבבה! אפריקנים יודעים לחגוג!"

"מאיפה אתה?" שאלה אֶפֶה, משועשעת.

"דרומפריקה. הדבר האמיתי. גם את גאנאית?"

"ניגרית."

"אה, ניגרית? היו לנו הרבה מָקוֶורֶקוֶורז כאלה ביוֹבּוּרג. הרבה ניגרים. הם כל הזמן בחדשות, בבית בדרומפריקה."

אֶפֶה אמרה שהיא צריכה לחזור לשתייה שלה. מה הקטע עם כל הדרום־אפריקנים שפגשה, שחושבים כאילו ארץ מולדתם נמצאת ביבשת אחרת? וזה נכון במיוחד לגבי הדרום־אפריקנים השחורים. היא ראתה את ג'ויס, שזירות השיער שלה מתנופפות בלהט בעודה רוקדת עם גבר בהיר עור בחולצת קֶנטֶה. אֶפֶה חייכה וסימנה בשפתיה "דביל" אל ג'ויס, בהצביעה על הדרום־אפריקני שדיבר כעת עם אישה בצמות עד הכתפיים. סיסי רקדה מאחורי ג'ויס, ידה האחת אוחזת בבקבוק בירה והשנייה מתנופפת בפראות באוויר, וצמד טבעות זהב לוכדות את האור ומפזרות אותו, כמו קסם.

סיסי קרבה אל ג'ויס ולחשה שאָמָה נראית במצב רוח הרבה יותר טוב. "ככה זה עם אָמָה. לפעמים היא מתישה. מה היא רוצה שאנחנו נעשה? נלך על קצות האצבעות בבית שלנו?" סיסי וג'ויס הצטרפו אל קבוצת הנשים רק חודשיים קודם לכן.

ג'ויס משכה בכתפיה. היא באה לכאן לבלות, לא לדאוג בקשר לאָמָה. מכל הנשים בבית, רק כלפי סיסי היא הרגישה קִרבה כלשהי. סיסי הייתה היפה מבין השלוש האחרות, לדעתה. ויופייה היה מרשים במיוחד בשל היותו לא צפוי — היו לה רגליים דקות, מותניים נמוכים וצוואר קצר. כשהסתכלת עליה מאחור — וכך ראתה אותה ג'ויס בפעם הראשונה — לא ציפית לראות פנים יפות ועור מושלם. היא גם נראתה נחמדה באמת. אָמָה הייתה פסיכית ושוחרת מדון, כל דבר עצבן אותה. בקשר לאֶפֶה, ג'ויס לא הייתה בטוחה. אולי עם הזמן תלמד לחבב אותה. אין ספק שהיא יותר נחמדה מאָמָה, למרות שיש לה עניינים משלה. אתמול כינתה אותה ג'ויס "אימא", כי ניסתה לגשר בין סיסי לאָמָה שרבו, איזו תוכנית לראות בטלוויזיה. כולם הבינו שזו בדיחה, אפילו אָמָה (אפילו אָמָה!) צחקה, אבל את אֶפֶה זה לא הצחיק. "אני לא אימא של אף אחד," אמרה בקול חלוש, כאילו התאכזבה בשל מעשה בגידה. ובכל זאת, היא הייתה עדיפה על אָמָה.

"אני צריכה פיפי," אמרה סיסי והלכה לחפש שירותים. אָמָה ראתה אותה מפלסת לה דרך בין האנשים על רחבת הריקודים והדביקה אותה.

"את לא הולכת, נכון?" שאלה בקריצה.

סיסי הידקה את שפתיה. "אני רק מחפשת את השירותים. לא שזה עניינך."

"מה הבעיה המזוינת שלך? בחיי!" סיננה אָמָה. היא החזיקה בידה בקבוק בירה.

"את הבעיה שלי," אמרה סיסי.

"אז תתגברי על זה! את עדיין כועסת בגלל סֶגוּן?" היא לגמה מעט בירה. "אם זה שקר, אז למה את כל־כך מעוצבנת מזה?"

"תשתקי, אָמָה!" הרימה סיסי את קולה. מאז התקרית עם סֶגוּן, אָמָה מרוצה מעצמה בצורה מתסכלת. קורצת ומשמיעה הערות מטופשות. מצווחת ברחבי הבית שירים על סגון וסיסי. "את חושבת שאת יודעת הכול."

"אז למה לא תגידי לי?" אָמָה סגרה את המרחק ביניהן כך שכתפיהן כמעט נגעו זו בזו. סיסי הייתה הגבוהה והגדולה מבין השתיים, אבל במקרה של חילופי מכות בין שתיהן הייתה מהמרת על אָמָה. הקביעות שבה חרחרה ריב העידה על עליונות שרירית שדי בה להטיל מורא. סיסי נסוגה צעד אחורה. אָמָה צעדה קדימה. ואז הופיעה אֶפֶה לצדן. "אני מקווה שאתן נהנות במסיבה שלי?" מזל. מקרה. לא משנה מה הביא את אֶפֶה, סיסי ניצלה את ההזדמנות והסתלקה.

כשחזרה מהשירותים, ג'ויס עדיין הייתה על רחבת הריקודים. סיסי ניגשה אליה וטפחה על כתפה.

"מתי אנחנו הולכות?" שאלה ג'ויס, פונה מעל האיש בקנטה. הן אמורות להיות בתאים שלהן עד שמונה.

"בסביבות שבע. הייתי רוצה להספיק להתנקות קצת לפני העבודה הערב."

"אכלתי כל־כך הרבה שאני פוחדת שאתנמנם בעבודה," אמרה ג'ויס וצחקה, קצה לשונה מציץ מבעד לרווח שבין שיניה הקדמיות. שיניים צחורות שעמדו בניגוד חריף לשפתיה הכהות.

"לישון, קֶא? אני, העיניים שלי על הדבש, מותק! לי אין זמן לישון וגם לך לא!" סיסי העמידה פני גוערת. "אני רוצה טבעת זהב על כל אצבע."

היא ריקדה לה אל המדפים לקחת חתיכת עוף מטוגן שחומה־זהובה, מקווה שלא תיתקל שוב באָמָה. היא בחרה שוק, נגסה בה וחשבה, יש לי מזל גדול שאני פה, חיה את החלום שלי. אילו נשארתי בלאגוס, אלוהים יודע לאן הייתי מגיעה.

היא סילקה את המחשבה מראשה. היא לא אהבה להיזכר בלאגוס. לא בבית באוֹגבָּה ולא בפיטר. במקום זאת ניסתה לדמיין איך היא מרחפת לעבר נבואה שתשטוף את חייה בזוהר צבעוני שיופיו עוצר נשימה.

אבל זיכרונות יכולים להיות עקשניים.

ולפני כל זה...

באו הצליינים

נושאים עמם מתנות של מילים

של מילים

של חיים

של אמיתות.

1 פירושי המילים הזרות מופיעים במילון שבסוף הספר.

2 היילייף — מוזיקת כלי נשיפה במקצב מהיר, שפותחה בגאנה בשנות ה־20 של המאה העשרים. (המתרגמת)