בריג’ט ג’ונס 4: הדור הבא

 שבת, 24 ביוני

צהריים. לונדון: הדירה שלי. אוי, אלוהים. אוי, אלוהים. מאחרת בטירוף ועם הנגאובר והכול פשוט נור– או, יופי! הטלפון!

״אה, שלום, יקירתי, נחשי מה?״ - אמא שלי. ״היינו עכשיו במסיבת בראנץ׳־קריוקי אצל מייוויס אֶנדרבֶּרי ונחשי מה? לג׳ולי אנדרברי יש...״

אפשר היה ממש לשמוע את חריקת הבלמים: כאילו עצרה בעצמה רגע לפני שקראה לאדם שסובל מהשמנת יתר פתולוגית ״שמן״.

״יש מה?״ אמרתי בקול נרגן, ודחפתי בקדחתנות לפי את שארית פרוסת גבינת העזים ואחריה חצי חטיף אנרגיה, כדי להקל על תחושת ההנגאובר, אגב ניסיון לשלוף מהבלגן שנערם על המיטה איזושהי הופעה הולמת פחות או יותר לטקס ההטבלה.

״שום דבר, יקירתי!״ אמרה בנעימה מסתלסלת.

״מה יש לג׳ולי אנדרברי?״ פלטתי. ״ציצים חדשים וענקיים יותר? חבר צעיר ברזילאי חטוב ורזה?״

״אה, לא, שום דבר, שום דבר, יקירתי. יש לה ילד שלישי, זה הכול, אבל הסיבה שצלצלתי היא בעצם כדי לספר לך ש...״

אוף! למה היא תמיד עושה את זה? המרוץ נגד השעון הביולוגי קשה ממילא גם בלי שהיא...

״למה את מתחמקת מלדבר על השלישי של ג׳ולי אנדרברי?״ אמרתי בטון מושחז, ולחצתי בפראות על שלטי הטלוויזיה בניסיון למצוא שם איזשהו מפלט, אבל הצלחתי ליפול על פרסומת עם נערה דוגמנית אנורקטית כאמא לתינוק שמשחק בנייר טואלט.

״אה, לא, אני לא מתחמקת, יקירה,״ ענתה אמא בטון קליל. ״בכל אופן, תראי את אנג׳לינה ג׳וּלי הזאתי. היא אימצה תינוק סיני...״

״אני חושבת שאם תבדקי תגלי שמדוֹקס הוא קמבודי, אמא,״ אמרתי בקור. באמת, מאיך שהיא מדברת על ידוענים אפשר לחשוב שממש כרגע היא סיימה שיחה אינטימית עם אנג׳לינה ג׳ולי במסיבת הבראנץ׳־קריוקי אצל מייוויס אנדרברי.

״הנקודה היא שאנג׳לינה אימצה את התינוק הזה וככה היא השיגה את בראד, ואז ילדה ממנו את כל התינוקות האחרים.״

״אני לא חושבת שככה אנג׳לינה ׳השיגה׳ את בראד פיט, אמא. הבאת תינוק לעולם היא לא פסגת המאוויים בחיים של אישה,״ אמרתי בעודי נאבקת להידחס לתוך שמלה דקיקה מגוחכת בצבע אפרסק, שהפעם האחרונה שלבשתי אותה הייתה בחתונה של מַגְדָה.

״זאת הגישה, יקירתי! ויש אנשים שהחיים שלהם נהדרים גם בלי ילדים! תראי את וִין ואשלי גרין! הם עשו מסע לאורך הנילוס שלושים וארבע פעמים! טוב, הם היו שניים, אז...״

״האמת היא, אמא, שלראשונה בחיי אני מאושרת מאוד. אני מצליחה, יש לי מכונית חדשה עם ג׳י־פי־אס ואני חופשייההה...״ השתפכתי, וכשהעפתי מבט בחלון ראיתי - כמה משונה - חבורת נשים בהיריון צועדת ברחוב למטה, וכולן מלטפות את כרסיהן התפוחות.

״המממ. בכל אופן, יקירתי. בחיים לא תנחשי מה קרה.״

״מה קרה?״

שלוש הריוניות נוספות עברו כרגע ברחוב אחרי החבורה הראשונה. זה מתחיל להיות מוזר.

״היא הסכימה! המלכה! היא תבוא לביקור מלכותי ב-23 במארס לציון אלף וחמש מאות שנה לאֶתֵלרֶד סְטוֹן.״

״מה? מי? אתלרד?״

עכשיו ההריוניות כבר הפכו לשיירה של ממש, שצעדה לאורך הרחוב מתחת לדירה.

״נו, הדבר הזה בכפר ליד ברז הכיבוי, איפה שמייוויס דפקה את המכונית שלה. של האנגלו־סקסונים,״ המשיכה אמא ללהג על אוטומט. ״בכל אופן, את לא אמורה ללכת לטקס הטבלה היום? איליין אמרה לי שזה ב–״

״אמא. משהו מוזר מאוד קורה פה,״ אמרתי ברעד. ״חייבֶתלסייםבַּיי.״

אוף! למה כולם חייבים לגרום לך להרגיש טיפשה רק בגלל שלא עשית ילדים? כאילו, הרי כמעט כולם אמביוולנטיים במידה מסוימת בקשר לכל העניין הזה, כולל אמא שלי. היא הרי תמיד אומרת, ״לפעמים אני מתחרטת שעשיתי ילדים, יקירתי.״ ובכלל, לגמרי לא קל להתמודד בעולם המודרני, כי הגברים הולכים ונהיים זן נחות ולא מפותח, והדבר האחרון שאת רוצה זה ש... הוווֹ! צלצול בדלת.

12.30. זאת הייתה שרון - סוף־סוף! פתחתי לה את הדלת וטסתי מבוהלת בחזרה לכיוון החלון, בזמן שהיא טופפה על עקבי הג׳ימי צ׳ו שלה למקרר, לבושה בשמלה שחורה קטנה ובלתי הולמת בעליל לטקס הטבלה.

״בריג׳, תזיזי כבר את התחת שלך. אנחנו מאחרות בטירוף! למה את מסתתרת מתחת לחלון ולבושה כמו פֵיה?״

״זה סימן מבשר רעות,״ מלמלתי. ״אלוהים מעניש אותי על זה שאני קרייריסטית אנוכית שמכשילה את אמא טבע בעזרת אמצעי מניעה.״

״מה את מקשקשת?״ היא אמרה בטון עולץ, ופתחה את המקרר. ״יש לך יין?״

״לא ראית? הרחוב מלא בנשים בהיריון. זה סימן לבאות, ובכמויות. עוד מעט יתחילו ליפול פרות מהשמים, סוסים ייוולדו עם שמונה רגליים ו...״

שרון פסעה לאיטה לעבר החלון והסתכלה החוצה, ישבנה החצוף ארוז היטב בשמלה השחורה הקטנה.

״אין אף אחד בחוץ חוץ ממישהו די חתיך עם זקן. בעצם הוא לא חתיך. טוב, לא מאוד חתיך. אולי בלי הזקן.״

זינקתי לעבר החלון והבטתי החוצה לרחוב הריק במבוכה. ״הן נעלמו. נעלמו. אבל לאן?״

״בסדר, תירגעי, תירגעי, מתוקה, תירגעי, תירגעי,״ אמרה שרון במין טון של שוטרת אמריקאית שמדברת למטורף החמוש השמיני שלה באותו יום. מצמצתי בעיני, כמו ארנבת מסונוורת מאורות מכונית, יצאתי בריצה מהחדר וירדתי במדרגות, שומעת אותה מקימה רעש מאחורי.

הא! חשבתי כשהגעתי לרחוב. היו שם עוד שתי נשים בהיריון, שמיהרו לאותו כיוון של קודמותיהן.

״מי אתן?״ התעמַתּי איתן באומץ. ״מה אתן מנסות לרמוז לי? לאן אתן הולכות?״

הנשים הצביעו על שלט מחוץ לבית הקפה הטבעוני. היה כתוב עליו אירוע יוגה להיריון.

שמעתי את שרון מגחכת מאחורי.

״אה, כן, מצוין, נהדר,״ אמרתי לנשים. ״שיהיה לכן אחר צהריים נעים מאוד־מאוד.״

״בריג׳ט,״ אמרה שרון, ״את פסיכית לגמרי.״ ושתינו פרצנו בצחוק קצת היסטרי בפתח בית הקפה.

13:04. האוטו שלי. לונדון. ״זה בסדר, אנחנו נקדים,״ אמרה שרון.

השעה הייתה ארבע דקות אחרי השעה היעודה לקבלת הפנים שלפני טקס ההטבלה בצ׳יזֶלווּד האוּס, ועדיין היינו תקועות עמוק בפקק בקרוֹמוֶול רוֹאד. בפקק אמנם, אבל במכונית החדשה שלי, שיודעת לקחת למקומות ולהתקשר לאנשים, וכל זה לפי פקודה.

״תתקשרי למגדה,״ הוריתי לה ללא היסוס.

״אמרתְ, שחרזדה,״ השיבה המכונית.

״לא, לא שחרזדה, דפוקה,״ צרחה עליה שרון.

״משנה מסלול למיורקה,״ אמרה המכונית.

״לא! מפגרת דבילית,״ צעקה שרון.

״משנה מסלול לגרנוויל.״

״אל תצעקי על המכונית שלי.״

״מה, עכשיו את מגנה על האוטו הדפוק שלך?״

״תלבשי תחתונים. תלבשי אותם עכשיו!״ קולה של מגדה הרעים לפתע מהמכונית. ״אין מצב שאת באה לטקס ההטבלה בלי תחתונים.״

״אבל אנחנו לובשות תחתונים!״ אמרתי בזעם.

״דברי בשם עצמך,״ מלמלה שרון.

״בריג׳ט! איפה את? את הסנדקית. אמא תחטיף לך, תחטיף לך, תחטיף לך.״

״הכול בסדר! אנחנו חותכות דרך השביל עפר! כבר מגיעות!״ אמרתי והעפתי מבט משועשע בשרון.

״יופי, אז תזדרזו, כי אנחנו צריכות לתדלק קצת לפני הטקס. האמת היא שיש לי משהו לספר לכן.״

״מה?״ רווח לי שמגדה לא כועסת עלינו נורא. היום הזה הולך ומשתפר.

״מממ, זה קשור לסנדק השני.״

״ו...?״

״תראו, אני באמת מצטערת. עשינו כל כך הרבה ילדים שנגמרו לנו לגמרי סנדקים אמינים־במידה ממין זכר. ג׳רמי ביקש ממנו בלי להתייעץ אתי.״

״ביקש ממי?״

השתררה שתיקה וצרחות נשמעו ברקע. ואז שמעתי רק מילה אחת שחתכה בבשרי כמו סכין שף בגבינת עזים.

״מארק.״

״את עובדת עלינו,״ אמרה שרון.

שתיקה.

״לא, ברצינות, את עובדת עלינו, מגדה?״ אמרה שרון. ״נדפק לך השכל? מה את חושבת שאת עושה, חתיכת מזוכיסטית מטורפת? את לא הולכת להכריח אותה לעמוד ליד אגן הטבילה המזוין עם מארק דארסי, מול כל הזוגות הנשואים המתנשאים המזוינים והבני זונות–״

״קוֹנסטַנס! תחזירי את זה למקום. תחזירי את זה לשירותים! מצטערת, אני חייבת לסגור.״

השיחה נותקה.

״תעצרי,״ אמרה שז. ״אנחנו לא הולכות לשם. תסתובבי.״

״פני בפניית הפרסה. החוקית. הבאה,״ אמרה המכונית.

״זה שמגדה עד כדי כך נואשת להחזיק בג׳רמי שהיא נכנסה להיריון שוב ׳בטעות׳ בגיל כזה ולכן נגמרו לה הסנדקים לא אומר שהיא יכולה לאלץ אותך לשחק באבא ואמא בכנסייה שלהם עם הטיפוס האנאלי הזה שהוא האקס שלך.״

״אבל אני חייבת ללכת. זאת החובה שלי. אני הסנדקית. אנשים מתגייסים לשרת באפגניסטן.״

״בריג׳ט, זאת לא אפגניסטן. זה דֶפֶק חברתי מטופש ומייגע. תעצרי בצד.״

ניסיתי לעצור בצד, אבל כולם התחילו לצפור בהיסטריה. בסופו של דבר מצאתי תחנת דלק ליד סניף הוֹמבֵּייס בסֵיינסבּרי.

״בריג׳.״ שרון הסתכלה עלי והסיטה קווצת שיער מפנַי. לרגע חשבתי שאולי היא לסבית.

זאת אומרת, הצעירים בימינו כבר לא מגדירים את עצמם כסטרייטים או הומוסקסואלים, הם פשוט מה שהם: מה גם שהרבה יותר קל להתחבר לנשים מלגברים. אבל מצד שני אני אוהבת לעשות סקס עם גברים, ומעולם לא ניסיתי...

״בריג׳ט!״ אמרה שרון בכובד ראש. ״את שוב חולמת בהקיץ. את כל הזמן מְרצה את כולם. תעשי מה שעושה לך טוב. תעשי סקס. אם את כל כך להוטה ללכת לסיוט ההטבלה הדפוק הזה, תעשי לפחות קצת סקס בסיוט ההטבלה הזה. זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות, לא בסיוט ההטבלה, אלא בדירה שלי, ואם את נחושה בדעתך להכניס את עצמך לסיטואציה לא מקובלת לחלוטין כדי לרצות את כולם, אני מתכוונת לתפוס מונית. אני, בכל אופן, הולכת להעביר את אחר הצהריים בהטבלת נער השעשועים שלי.״

אבל מגדה היא חברה שלי ותמיד הייתה נחמדה אלי. אז נסעתי לטקס ההטבלה, שקועה ברחמים עצמיים ובמחשבות על מה היה אילו, לבד לגמרי, פרט למכונית החדשה שלי, שלמזלי הייתה במצב רוח פטפטני למדי.

* * *

חמש שנים קודם לכן

אני עדיין לא מאמינה. לא התכוונתי להרע לאף אחד. רק ניסיתי להיות נחמדה. שרון צודקת. אני מוכרחה לחזור ולקרוא עוד על הנושא. לדוגמה, מדוע גברים אוהבים כלבות.

מארק ואני ערכנו את מסיבת האירוסים שלנו באולם הנשפים קלרידג׳. הייתי מעדיפה לקיים אותה במקום קצת יותר זרוּק, עם שרשראות של נורות נוי, סלים במקום אהילים, ספות פְּנים שמוצבות בחוץ דווקא וכו׳. אבל קלרידג׳ הוא מסוג המקומות שלדעתו של מארק מתאים למסיבת אירוסים, וזה כל העניין בזוגיות, צריך להתפשר. ומארק, שלא יודע לשיר, שר. הוא כתב מילים חדשות לשיר ׳אהובתי המצחיקה׳.

אהובתי המצחיקה, אהובתי המצחיקה המתוקה,

את לבי הקפוא הפכת לשלולית.

לא אשת אשכולות את,

אך אם ישאלוך איך משיגים גזרה חיננית

אין שנייה לך ידענית.

כל חיסרון שלך שאתו אני לומד לחיות

רק גורם לי לאהוב אותך עוד.

בדיאטה נצחית

מאחרת כרונית

מבולבלת תמידית.

אנא ממך, אל תתחילי עכשיו לעיין בכתבי פּרוּסט ופּוֹ

לקרוא את ׳אוקיי!׳ זה לגמרי אוקיי, ואפילו את ׳ווֹג׳

אני רק רוצה חום ואהבה,

אל תשתני בכלל, רק היי לי לכלה.

הוא לא ממש ידע לשיר, אבל מאחר שהיה טיפוס כל כך מאופק מטבעו, כולם התרגשו עד דמעות ומארק איבד שליטה לגמרי ונישק אותי על השפתיים בציבור. באמת חשבתי שלעולם לא אהיה מאושרת יותר מבאותו יום.

ואכן, מנקודה זו ואילך העניינים התחילו להתדרדר באופן די קיצוני.

החלטות

אם בעתיד אהיה שוב במצב שמשהו כמעט מסתדר, לא אעשה שום דבר שקשור באחד הדברים הבאים:

קריוקי.

דניאל קְליבר (החבר שלי לשעבר, יריבו המושבע של מארק דארסי וחברו הוותיק מקיימברידג׳, וגם האיש שפירק את נישואיו הראשונים של מארק אחרי שנתפס מזדיין עם אשתו הראשונה של מארק על שולחן המטבח, כשמארק חזר הביתה מהעבודה).

ברגע שירדתי בצעדים מתנודדים מאחד השולחנות, אחרי הביצוע שלי ל׳תמיד אוהב אותך׳ של ויטני יוסטון, קלטתי את דניאל קליבר מביט בי בהבעה טרגית ורדופה.

הבעיה עם דניאל היא שהוא באמת מאוד מניפולטיבי ולא מרוסן מינית, ובנוסף גם לא נאמן ומשקר המון, ויכול להיות שהוא גם מאוד לא חביב, ומובן שמארק שונא אותו בגלל כל מה שקרה, אבל אני בכל זאת עדיין חושבת שיש בו משהו נחמד מאוד.

״ג׳ונס?״ הוא אמר. ״תצילי אותי. אני אכול חרטה. את היצור החי היחיד עלי אדמות שהיה יכול איכשהו להציל אותי, ועכשיו את מתחתנת עם גבר אחר. אני שבור. אפשר להגיד שאני מתפרק לחתיכות. נוכל רק להחליף כמה מילים ביחידות, ג׳ונס, בבקשה?״

״כןבטח, דנייייילל, בטחחח,״ בלעתי את ההברות במבוכה. ״אני רק ׳וצה שכולם יהיו מוּשָׁרים כמונייי.״ במבט לאחור, ייתכן שהייתי אולי טיפ־טיפה שיכורה.

דניאל אחז בזרועי והוביל אותי לאיזשהו כיוון לא ברור.

״אני מתענה, ג׳ונס. אני סובל.״

״לא. תקשיבבב. אני באמת, באמת ׳ושבת ש... אושר זה דבררר כל כךךך...״

״בואי הנה, ג׳ונס, בבקשה. אני באמת צריך לדבר אתך, ביחידות...״ אמר דניאל, והוביל אותי בצעדים מתנודדים לחדר צדדי. ״האם נגזר עלי לחיות ככה לנצח, באמת?״

״לא!״ אמרתי. ״לאאא! דניאל! אתה תהיה מאושררר! אַבּטוּח.״

״חבקי אותי, ג׳ונס.״ הוא אמר. ״אני מפחד שלעולם לא...״

״תקשיב לי. האושר מאושר כי...״ אמרתי, ומיד איבדנו שיווי משקל ונפלנו על הרצפה.

״ג׳ונס,״ הוא נהם בחרמנות. ״רק תני לי עוד הצצה אחת בתחתוני הסבתא הענקיים שלך שאני כל כך אוהב. את לא רוצה לשמח את סבא׳לה? לפני שהחיים שלי מתפוררים לאפר ואבק?״

הדלת נפתחה בבת אחת ואני הרמתי את מבטי באימה אל פניו של מארק, בדיוק ברגע שבו דניאל הרים את החצאית שלי. זיק כאב חלף בעיניו החומות של מארק, ולאחריו הן נאטמו לחלוטין והפכו קרות.

על זה מארק לא היה יכול לסלוח. מארק ואני עזבנו את המסיבה יחד, כאילו כלום לא קרה. במשך שבועות המשכנו בכוח, כשאנחנו מעמידים פנים מול כולם שהכול בסדר ומנסים לשווא להעמיד פנים זה מול זה.

כמו שאתם אולי יודעים, יש לי תואר בשפה וספרות אנגלית מאוניברסיטת בּנגוֹר, וזה הזכיר לי שורה מאחת היצירות הנפלאות של ד״ה לורנס:

משהו בנשמתה הגאה, נשואת הפנים, הפך קשה כמו סלע.1

משהו בנשמתו הגאה ונשואת הפנים של מארק הפך קשה כמו סלע כלפי. ״מה הבעיה שלו, לכל הרוחות? זה היה רגע חסר משמעות, מתוך רצף של חיים שלמים. והוא יודע איזה מין טיפוס הוא דניאל,״ אמרו החברים. אבל בשביל מארק זה היה עלבון עמוק באופן שאני לא יכולתי להבין והוא לא היה יכול להסביר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בסופו של דבר, הוא אמר לי שהוא לא יכול להמשיך. המשכתי לגור בדירה שלי. הוא התנצל על אי הנוחות שנגרמה לי, על שיברון הלב וכו׳. הוא ארגן את התפשטות השמועה על פירוק האירוסים בין בני המשפחה והחברים בדרך המכבדת האופיינית לו, וזמן קצר לאחר מכן עבר לצפון קליפורניה לטובת משרה שקיבל שם.

החברים היו מקסימים וכולם התלהמו בגנותו. ״חתיכת טיפוס אנאלי שנדפק לגמרי מהחינוך האנגלי הפרטי ואף פעם לא יהיה מוכן להתחייב לאף אחת.״ כעבור חצי שנה הוא התחתן עם נטשה, עורכת דין רזה כמו מקל מטאטא, זאת שהייתה עם מארק בפעם הראשונה שראיתי אותו לבוש בחליפה - בערב השקת הספר ׳האופנוע של קפקא׳. היא חפרה לסלמן רושדי משהו על ״היררכיות של תרבות״, והדבר היחיד שעלה בדעתי לומר לה היה ״את יודעת במקרה איפה השירותים?״

מאז לא שמעתי מדניאל. ״שיזדיין דניאל. הוא סתם מחוייבוּתוֹפוֹב נכה רגשית ולא מרוסן מינית שלעולם לא יתחייב לאף אחת,״ קבלה שרון. כעבור שבעה חודשים דניאל נישא לדוגמנית/נסיכה מזרח אירופאית ופיאר מדי פעם את דפי המגזין ׳הלו!׳ כשהוא רוכן במבט מבויש משהו מעל מעקה של טירה עם הרים ברקע.

* * *

וכך מצאתי את עצמי, כעבור חמש שנים, זוחלת לאורך כביש 4M, מאחרת בטירוף, בדרכי לפגוש את מארק לראשונה מאז שהכול נגמר.

1 ד"ה לורנס, 'בנים ואוהבים', מאנגלית: מירה נרקיס, ידיעות ספרים־פן, 1997.