בריכה עירונית

מסלול פרטי

"אפשר לחיות עם זה?" שאלתי.

הרופאה אמרה שכן. שברוב המקרים כן.

"וללדת?"

"זה תלוי," היא אמרה. "צריך לראות קודם כול שהווסת שלך תחזור, וזה עוד מוקדם לדעת."

היא ביקשה שאשלים את בדיקות הדם.

כמה דקות קודם קיבלתי במייל את תוצאות בדיקות הדם. אף פעם לא אהבתי ביטויים ציוריים מדי, אבל כשחיפשתי בגוגל מה משמעות התוצאות, הטלפון באמת נפל לי מהיד, לא הייתי מסוגלת לאחוז בו. רגע אחר כך היא התקשרה. היא אפילו לא היתה הרופאה שלי, הייתי אצלה פעם אחת ויחידה, שבוע קודם לכן, וסיפרתי לה שאני סובלת מהזעות איומות בלילה.

כשדיברנו, ישבתי על יד החלון הענקי בסלון שלנו. פעם זו היתה מרפסת. לפעמים, בגלל שהבניין ישן, נושרות אבנים מהקיר המתפורר בקומה שמעלינו ופוגעות במעקה. לעתים אלו הן אבנים גדולות מאוד, ואז הרעש מבהיל, כאילו ציפור ענקית התנגשה בשמשה שלנו. דרך החלון ראיתי את התלמידה של השעה אחת־עשרה. זה היה מוזר מאוד ללמד אחרי השיחה עם הרופאה, אבל עשיתי זאת. למה לא אמרתי לה, קיבלתי עכשיו בשורה איומה שקשורה בבריאות שלי, ואני נאלצת לבטל את השיעור? אני לא יודעת. לעבודה ולפרנסה יש מעמד גבוה מאוד בחיים שלי. אני תמיד פוחדת שלא תהיה לי עבודה או שלא יהיה לנו כסף.

כשהשיעור הסתיים, התקשרתי לבעלי. עד שהוא הגיע השתדלתי לשבת כל הזמן על יד החלון, לראות את החוץ. היה לי צורך לראות מכוניות נוסעות או את הגנן שגזם את העץ בחצר שמולנו. בבוקר תמיד נראה כאילו הרחוב מתכונן לקראת משהו — עובדי עירייה מעמיסים אשפה על משאית, טכנאים מחטטים בארונות חשמל, אינסטלטורים מעמידים את הטנדרים שלהם בחניות כפולות ובאורות מהבהבים — כולם מתקנים משהו, מתכוננים למשהו. כשעברנו לגור בדירה הזאת, לפני חמש שנים — הייתי אז שחקנית צעירה והתפרנסתי מהצגה גרועה במיוחד על הטרדות מיניות שהצגתי לבד בבתי כלא, זה לא היה נעים במיוחד, אבל התפרנסתי ממה שנקרא, המקצוע, וזה היה עדיף על למלצר — חיכיתי על יד חלון המרפסת לבעלי שיגיע עם משאית ההובלה. לא יכולתי לעזור באריזות או בניקיונות כי היתה לי דלקת חמורה בגיד היד, וכשישבתי שם חשבתי שזאת דירה נעימה מאוד, ושיהיה לנו טוב בה.

הנה. זה הדבר הנורא במחלה שמקננת בגוף שנים. בדיעבד מתגלה שהכול קשור בה. גם הדלקת ההיא בגיד שבגללה לא יכולתי לעזור באריזות.

אחרי שהתלמידה הלכה, בעלי הגיע. הוא היה חיוור ומודאג, והייתי צריכה לספר לו מה הרופאה אמרה ומה קראתי באינטרנט, וזה היה איום ונורא לומר את הדברים האלה בקול רם.

"בואי נרד לגינה," הוא אמר. כנראה גם לו היה צורך לראות את החוץ.

הלכנו לגינת דובנוב, שם אנחנו מבלים כל אחר צהריים עם הבן שלנו.

גם בגינה כולם התכוננו לקראת משהו. שתלו והשקו. כאילו אחר הצהריים הוא אישיות חשובה העומדת להגיע.

"זה לא יכול להיות, נכון?" התחננתי, "זה לא הגיוני שדווקא לי..."

הוא אמר שאין סיכוי. אבל הוא אמר את זה בביטחון השמור לאנשים שבאמת מאמינים שהדברים הרעים קורים לאנשים אחרים, ואני כבר הייתי ברגע ההוא בקבוצת האנשים האחרת. זו שהדברים קורים לה. חזרתי ואמרתי למתקני השעשועים ולמטפלות ששיחקו עם פעוטות סביבנו ולעובד העירייה שגזם את השיחים, ולבעלי, שזה לא יכול להיות, וחזרתי שוב שזה לא יכול להיות, זה בשום פנים לא יכול להיות, אבל בכל פעם שאמרתי את זה הרגשתי שאני הודפת רוח שהולכת ומתחזקת, ושתכף איאלץ להיכנע לה. בעלי, שעוד יעבור זמן עד שהוא יבין עד כמה זה כן יכול להיות, הציע שניסע לרופאה, כדי שתרגיע אותי.

במרפאה בקניון כפר סבא, הייתי, כאמור, פעם אחת ויחידה, שבוע קודם לכן, ובכל זאת הרגשתי כאילו אני מארחת את בעלי במקום שאני כבר מכירה. הסברתי לו איפה כדאי לחנות. רבנו כי הוא רצה לחנות במקום אחר, וכי זה היה מרגיע לריב ברגע כזה על דבר שטותי כמו מקום חניה. על יד המעליות ניגשה אלי בחורה כבת גילי ואמרה שאני דומה נורא לשחקנית ההיא. רק מחוץ לעיר אני נזכרת שפני עלולות להיות מוכרות למישהו, בתל־אביב כמעט לא קורה שמישהו ניגש אלי. כשהיא הלכה התחלתי לבכות. הבנתי בבת אחת שאני חולה מאוד. תמיד חשבתי שכשאומרים לי שאני דומה לשחקנית ההיא, זה משום שאני לא מספיק מוכרת, ועל כן אני רק "דומה לה". ברגע ההוא הבנתי שאני דומה לה, כי אני כבר לא נראית כמו השחקנית ההיא. כי השתניתי מאוד.

כשהיינו ילדות, היה אהוב עלינו במיוחד היום ההוא בחופשת הקיץ שאמא שלי קראה לו, "יום תל אביב". היינו נוסעות באוטובוס לתחנה המרכזית, אמא שלי, אני, ושלוש אחיותי, ומשם לוקחות קו חמש לשוק הכרמל, לקינג ג'ורג', וכמובן, לדיזנגוף סנטר. בדרך הביתה, כשעל הברכיים שלנו שקיות מלאות בבגדים משוק בצלאל, היינו מונות על אצבעות הידיים שלנו כמה מפורסמים ראינו. אחותי הקטנה היתה אומרת שגם מי שלא זוכרים את השם שלו אבל הוא נראה מוכר — נחשב.

בעלי הלך אחרי. הרופאה, אישה רזה בתספורת קארה מוקפדת, לא נראתה מופתעת כשנעמדתי בפתח, אף על פי שהיא חזרה ואמרה בטלפון שאין צורך שאגיע, כי אין מה לעשות כרגע, חוץ מאשר להשלים את הבדיקות. היה נדמה לי שהיא כמעט ציפתה לבואי. היא אמרה למזכירה שזה בסדר, שהיא תקבל אותנו בלי תור, ועצמה את עיניה פעם אחת, לסמן שהיא יודעת שיש מספר רב של ממתינים ובכל זאת, מדובר במקרה חריג.

אני.

"זו יכולה להיות טעות?" שאלתי.

היא הנידה בראשה. "בערכים כל כך גבוהים, זו בדרך כלל לא טעות," היא אמרה. וכדי להוכיח לי שהיא לא טועה, ביקשה, "תראי לי את טבעת הנישואים שלך."

אמרתי שהסרתי אותה לפני כמעט שנתיים, שהיא לחצה לי.

היא הינהנה. היתה לי תחושה שהיא מרחמת עלי, לא מפני שאני חולה, אלא כי אני בעיצומו של רגע הגילוי. בעלי נראה כאילו הוא לא מבין על מה אנחנו מדברות. הוא שאל מה זה אומר ומה אפשר לעשות והיא אמרה שוב, שאין מה לעשות כרגע, רק לחכות לתוצאות בדיקת האם־אר־איי. אבל הוא חזר ואמר שהוא רוצה לדעת עוד, שבטוח יש משהו שאפשר לעשות. בעלי אוהב פתרונות מיידיים.

ראיתי בפניה שהיא רוצה שנצא מהחדר.

גם טבעת הנישואים של אמי נדדה מהקמיצה לזרת בשלב מסוים, וחמותי תמיד התלוננה שהאצבעות שלה נפוחות מאז הלידות כמו נקניקיות. הנחתי שזה קורה לכולן, כשם שעולים מידה במכנסיים. מדוע הנחתי שזה סביר שנעלי החתונה שלי לא יתאימו לי? התקשיתי לזרוק אותן משום שהן היו יקרות, אבל ידעתי שלעולם לא אנעל אותן. אפילו לצעוד איתן מחדר השינה לסלון לא הייתי מסוגלת.

בדרך הביתה התקשרתי לאמא שלי. זאת היתה שיחה קצרה מאוד, והערכתי אותה על השיחה הזאת. היא שמרה על קור רוח ולא התנפלה עלי בשאלות או פרצה בבכי, והיא גם לא אמרה יותר מדי אני אוהבת אותך, או העיקה עלי במשפטים רגשניים מדי. לפעמים אני בכל זאת רואה את היתרונות בכך שהיא גדלה בקיבוץ.

"נעשה מה שצריך," היא אמרה.

נאחזתי במשפט הזה, אפילו שלא היה בו שום חדש.

מה צריך?

השעה היתה כמעט ארבע. היה צריך לקחת את הבן שלנו מהגן.

אחר כך נדמו הימים לפקעת שיער מקורזלת. לא ידעתי היכן היום מתחיל והיכן הוא נגמר, והייתי מבוהלת. היה עלי לעבור בדיקות רבות. בכיתי כל יום עד השעה רבע לארבע, אז הייתי שוטפת את הפנים, מתאפרת, אפילו שכבר ידעתי שאין בכך שום תועלת, וכי אין באיפור כדי להסתיר את נזקי המחלה, ויוצאת להביא את הבן שלי מהגן. הוא בכל זאת שאל כל הזמן למה אני עצובה, ומה יכול לעזור לי, וחשבתי לעצמי שחינכתי אותו היטב, ושהוא רגיש וטוב לב.

בשבועות הבאים הוא יראה אותי בוכה פעמים רבות, ובכל פעם ירוץ להביא את תיק הרופא הקטן שלו ויצמיד את הסטתוסקופ אל החזה שלי או יציע לחבק אותי.

בבקרים הלכתי לשחות. מצאתי שרק תחת המים אינני בוכה. נזכרתי בניסוי הזה שעשינו פעם בשיעור טבע, בבית הספר היסודי, כשמכניסים בקבוק מלא במים אל תוך גיגית מלאה מים, כדי לגלות שהמים לא בורחים מהבקבוק. אלה היו הרגעים היחידים ביום שלא כעסתי על הגוף. חשבתי לעצמי שלמרות הכול אני שוחה.

במלתחות הייתי מתלבשת לאט מאוד. מפנה גב אל המראה. לא יכולתי להביט בפנים שלי, אבל אהבתי להקשיב לשיחות הסרק אפילו יותר מפעם. הסבון החדש של זו, המסכה למניעת קמטים של ההיא, היכן קונים תחתונים במבצע — הזמזום הנשי הרגיע אותי. מעולם לא הייתי שותפה פעילה במיוחד בשיחות המלתחה, ואני מניחה שלכן אף אחת לא מצאה את שתיקתי מוזרה ושאלה אותי לפשרה. בסופו של דבר, אף על פי שכולנו מכירות זו את זו בבריכה, אנחנו גם זרות מאוד זו לזו.

אסופת זרות עירומות.

פעם אחת ויחידה, מכיוון שלא היתה עוד מישהי במלתחות, הסתובבתי לרגע אל המראה ובחנתי את גופי. הצמדתי את זרועותי לגוף. בקצות האצבעות כמעט יכולתי לגעת בברכיים שלי. אבל זה תמיד היה כך, תמיד היו לי גפיים ארוכות. בשאר חלקי הגוף לא ראיתי שינוי, אבל הפנים, מהן לא יכולתי לברוח. אוזני בלטו. אפי התרחב. והשפה התחתונה היתה נפוחה מאוד. חשבתי לעצמי, כיצד אצא מכאן עכשיו כשאני נראית כך? רציתי שתרעד האדמה ואני אקבר תחת ההריסות.

מאז עשיתי הכול כדי לא להיות לבד עם העירום אל מול המראה. חיכיתי שתצא אחת הנשים מהמים, ומיד יצאתי בעקבותיה. הכול, ובלבד שלא להיות שוב לבד עם הבבואה שלי.

אחר כך סיפרתי לגלי. גלי היא החברה הטובה ביותר שלי, אף על פי שאני יודעת שאני לא החברה הטובה ביותר שלה. שיש לה חברות טובות ממני. הכרנו בצבא. היא חשבה שאני קצינה מתנשאת, וייתכן שבאמת הייתי כזאת. הצבא היא תקופה שקל להתבלבל בה. אני מניחה שטעיתי לחשוב שמה שאני עושה הוא חשוב ושאני אדם טוב יותר בשל כך. יצאתי אז עם אחד הקצינים בבסיס, בחור גבוה וחייכן, שהיה מפקד צוות בקורס שלישים. לא אהבתי אותו, אפילו לא נמשכתי אליו, אבל היינו יחד. זה היה עדיף על פני להיות לבד. בחדר האוכל נודע לי שיש מישהי שמאוהבת בו. חוגרת. לא ידעתי מי היא, אבל זה גרם לי להישאר איתו. פעם אחת נכנסנו יחד לשק"ם, וגלי היתה שם. נהניתי לחוש את מבטיה מעקצצים בגבי.

אחרי כמה שנים נפגשנו שוב באודישנים לבתי הספר למשחק. היא התפשטה מיד בתרגיל הראשון, ואני חשבתי לעצמי ששחקנית שאין לה יותר מדי מה להציע כנראה מוכרחה להתפשט. למדנו בבתי ספר מתחרים. בלבי חשבתי שבית הספר שאני התקבלתי אליו והיא לא, הוא הטוב מבין השניים, אף על פי שזה לא היה נכון.

בתי ספר למשחק הם מקומות איומים.

כעבור כמה שנים נפגשנו שוב, בסדנת כתיבה. כשראיתי אותה בשיעור הראשון, חשבתי לעצמי שזאת סדנה עלובה, אם כל אדם שאין לו טיפת כישרון יכול להשתתף בה, אבל בסוף השיעור כבר אהבתי אותה בכל לבי. היא הקריאה כמה שורות על אמא שלה ועל העובדה שלשתיהן יש שפם וזקנקן. ברבות השנים למדתי שדי לי לשמוע אישה מדברת על אִמה, כדי להחליט אם אני אוהבת אותה.

אחרי השיעורים היינו מלוות זו את זו הביתה. היא ננטשה אז על ידי שחקן צעיר ויהיר שלמד שנה מעליה, ואני הייתי שבורת לב כי שחקן עצל ומבוגר שעבד כברמן, ולמעט תפקיד יחיד שגילם בסדרת נוער כושלת לא שיחק מעולם, העדיף את החתולה שלו, אליה הייתי אלרגית, על פני. אספנו זו את רסיסי לבה השבור של זו. חשבתי שאיש אף פעם לא יבין אותי כמו גלי. היא חשבה שאני הכותבת הטובה ביותר בסדנה. תמיד היינו שונות מאוד. במראה, בסגנון הלבוש, בתעוזה. היחס שלנו למקצוע היה שונה. שתינו רצינו להתקדם כשחקניות, אבל לה לא היתה שום בעיה להודות בכך. אני אמרתי משפטים כגון: "אז מה אם הוא הוד רוממותו," ואז נקבתי בשמו של איזה במאי מפורסם, "שיגיד תודה שאני מוכנה לשחק בסדרה שלו, אני ממש לא צריכה להתבוסס באסירות תודה על זה שהוא החליט ללהק אותי." מובן שזה לא היה נכון. הייתי אסירת תודה והתנהגתי ליד הבמאי ההוא בצורה מטופשת מאוד.

גלי, לעומת זאת, היתה מסוגלת לומר לבמאי שידעה שהוא מלהק סרט חדש, "אני מבקשת שתראה אותי לאודישן," ואילו היה מסרב, לא היתה מהססת לפנות אליו שוב. "אני מבטיחה לך שלא תתחרט," אמרה. או משהו בסגנון הזה.

בלילות היינו שולחות זו לזו הודעות מטופשות:

"לאחת רגליים ארוכות כמו של חסידה, השנייה בינתיים עלתה עוד מידה", היא כתבה.

ואני הייתי עונה: "אחת עובדת בתיאטרון של רוסים, השנייה עושה הצגות בכלא לאנסים".

זה היה מטופש, אבל זה גרם לנו להרגיש קרובות מאוד.

לפעמים היינו חוזרות יחד מסדנת הכתיבה וצוחקות על הקטעים שהיו בעינינו גרועים במיוחד.

"חרא." היא חיקתה את אחת המשתתפות בסדנה, אישה מבוגרת ועשירה בשם בטי, שטעתה לחשוב שאילו תביא איתה מאפים לכל מפגש, נתייחס לשירתה הגרועה ברחמנות. "חרא ודם. כמו אני ואתה."

צחקנו. הלוואי שיכולתי לומר שזאת לא היתה לשון הטקסט במקור.

לילה אחד חלף על פנינו בחור ממושקף ונמוך עם כלב, גלי צבטה אותי צביטה עזה ביד.

"זה הוא!" לחשה.

"מי?"

"הגרוש!"

שמעתי עליו רבות. הוא היה עוזר במאי בהצגת ילדים שבה היא שיחקה אז. כשהוא הלך, אמרתי לה שאני לא מבינה ממה היא כל כך מתלהבת. לא ראיתי מה מיוחד בו.

למחרת הוא התקשר לבקש ממנה את מספר הטלפון שלי.

אני לא יודעת איך, אבל גם העובדה שהתחתנתי איתו לא החריבה את החברות שלנו. היינו הרבה פחות צמודות מאשר בעבר, אבל עדיין אהבתי אותה, וככל שהתרחקנו, אהבתי אותה יותר. לקח לי זמן להבין שמה שהיה בינינו קורה לה מדי פעם, בגלל זה יש לה הרבה חברות, ואילו לי הוא קרה רק פעם אחת. איתה.

"גלי," בכיתי. "זה מוזר. זה כל כך מוזר." אמרתי את המילה מוזר עשרות פעמים. לא יכולתי לומר את שם המחלה ורק חזרתי שוב על המילה הזאת. מוזר. היא היתה אז בעיצומם של צילומים לסדרת טלוויזיה. בשנים האחרונות גלי הפכה מפורסמת מאוד.

היא הבטיחה שתגיע למחרת.

בלילה היא שלחה לי הודעה:

"אחת יפהפייה גם כשהיא חולה

השנייה שמנה אפילו שחודש לא אכלה".

זה לא היה נכון. גלי כבר כמעט רזה כמה שנים.

כשהיא הגיעה, היא אמרה שהיא מצטערת. אני לא יודעת אם היא התכוונה שהיא מצטערת שזה קרה לי, או על זה שהיא לא ראתה. יותר מהכול היה נדמה לי שהיא מצטערת על זה שהיא, לעומתי, בתקופה נהדרת. היא שאלה אם אני רוצה שנחפש עוד אדם שחלה במחלה הזאת, כי אולי זה יכול להקל עלי, לדבר עם מישהו שבאמת עבר את זה. לא רציתי. פחדתי מאוד ממה שאני עלולה לראות. אחר כך היא התקשרה לברר פרטים על הבדיקה. היא שאלה מה מותר להביא ואיך זה בדיוק הולך להיות, והודתה למזכירה באדיבות של אנשים שטוב להם. כשניתקה היא אמרה שאני מוכרחה להתאמן בנשימות. שהבדיקה הזאת יכולה להיות ארוכה ושצריך לשכב ואסור לזוז.

"חמש דקות כל יום. יש לך ארבעה ימים עד הבדיקה," היא אמרה, "אז תגיעי לעשרים דקות. זה גם משהו."

עד אותו הרגע אפילו לא ידעתי שהיא עושה מדיטציות, זה הרגיז אותי שהיא עושה משהו כל יום ואני לא יודעת עליו. היא אמרה שזה עוזר להיכנס לפרופורציות ונשמעה לי כמו אחת השחקניות האלה שפעם היינו צוחקות עליהן יחד. היא שלחה לי את הקישור לנעימת הפסנתר שהיא מתרגלת איתה. גימנופדיה מאת המלחין הצרפתי אריק סאטי. בארבעת הערבים הבאים, עצמתי את העיניים ודמיינתי שאני מטאטאת את המחשבות האיומות מהראש, כאילו היה בסיס המוח שלי משטח ישר, והמחשבות — לכלוכים גסים, פחיות ריקות, עטיפות ניילון. חיכיתי לבדיקת האם־אר־איי, וחיכיתי שאבא שלי יחזור מחו"ל. רציתי שהוא יהיה איתי, אפילו שהוא מעולם לא היה זה שהתקשרתי אליו אם היתה לי איזו בעיה. למעשה עד שהכרתי את בעלי אני לא זוכרת למי הייתי מתקשרת. פעם אחת, כשמציצן הציץ לחדר השינה שלי בזמן שהתלבשתי, בדירת הקרקע שבה גרתי, התקשרתי למשטרה.

כשיחזור, יישן אבי במשך שבועיים על הספה בסלון הדירה שלנו. שיניו ינוחו בקופסה מתאימה על שיש האמבט, על יד קופסת הכדורים שלו.

הדבר הטבעי ביותר בילדות, נעשה קשה מאוד ככל שמתבגרים — לראות את הוריך בקצות היום.

לבדיקה הבאתי איתי את יצירת הפסנתר. גלי העתיקה לי אותה על דיסק־און־קי. אבל הטכנאי אמר שאין שום טעם, כי אני גם ככה לא אשמע כלום. הבדיקה נערכה באמצע הלילה. היתה לי תחושה שהכול נעשה משום־מה בהיחבא. כאילו אנחנו בעיצומה של מלחמה. ניסיתי לחשוב כל הזמן על הפנים של הבן שלי. ואחזתי חזק במטאטא דמיוני לגרש את מחשבותי הרעות.

"את זוכרת," גלי אמרה לי ערב קודם, "שבתקופה ההיא שהיינו מסתובבות עלובות ושבורות לב, סיפרת לי שדמיינת איך את נחלצת מזה? לפרטי פרטים?"

"כן."

"אמרת שדמיינת שתלבשי איזה מין שמלה שהיתה לך, את זוכרת, בצבע קרם, קצרה, שקנינו יחד בחנות ההודית הזאת, בשינקין?"

זכרתי.

"ושתשכבי על הגב, במקום הזה ליד זכרון יעקב?"

"יד הנדיב."

"נכון. אז תדמייני! תדמייני שאת נחלצת מזה!" היא פקדה.

ארבעים וחמש דקות המכונה צווחה, ואני דמיינתי את עצמי אורזת תיק גדול ומנסה להרים אותו על גבי.

לא הצלחתי, הוא היה כבד מאוד.

המחלה, על פי הנחת הרופאים, החלה להתפתח בגופי לפני שמונה שנים בערך. בלילות הייתי מתעוררת רטובה. לפעמים יכולתי ממש לסחוט את הפיג'מה בידי. פעמים רבות הייתי משאירה אותה על שפת האמבטיה. רציתי להוכיח לבעלי שאני לא מגזימה.

"תיגע," הייתי אומרת לו בבוקר. "זה רטוב כאילו עשיתי פיפי."

"אז חם לך," הוא היה אומר, "מה הסיפור?"

אבל זה היה כך גם בחורף. הזעתי ואחר כך רעדתי מקור, עד שמצאתי את הכוחות לקום ולהחליף בגדים. מדי בוקר החלפתי את המצעים. על המזרן, בצד שבו אני שכבתי, כבר פשה כתם גדול שהלך והצהיב. זה הפריע לי, אבל הבוקר, השחייה, הבן שלי, השכיחו ממני את הלילות המיוזעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל בין לילה מיוזע אחד לזה שאחריו, היה יום ארוך שבו באמת שכחתי. לא כאב לי כלום. כשההזעות החמירו, ואפילו אחרי שנת צהריים קצרה נאלצתי להחליף את כל המצעים, כבר לא יכולתי להתעלם מכך והלכתי לרופאה. היא אמרה שבעיה של הזעת יתר יכולה לנבוע מהרבה סיבות ושלחה אותי לצילום חזה. בצילום לא ראו שום דבר. המשכתי להזיע.

שמתי לב שהבן שלי גם מזיע בלילות, שראשו רטוב ושערו גם כן, ושלעתים הוא ממש משאיר על הכרית סימן עגול ורטוב תחת הראש. רופאת הילדים אמרה שזה סביר מאוד, שילדים מזיעים בשנתם. באחד הימים שאלתי את אמי אם היא חושבת שזה הגיוני שהוא מזיע כך, קיוויתי ללמוד מזה משהו על עצמי, ואבא שלי סימן בביטול בידו שזה בסדר גמור, שהוא עצמו מזיע כל לילה.

הנחתי גם לזה.

חשבתי שזה תורשתי.

בעלי חושב שאני חזקה. הוא חושב שאני אמזונה. שאני חדה וחדורת מטרה. הוא אומר שהכול מצליח לי בחיים. זה מפחיד מאוד כשהאדם הקרוב אליך ביותר חושב עליך כאלה דברים, בעיקר כשאני עצמי מרגישה שיכולתי לעשות הרבה יותר בחיי מכפי שאני עושה. למעשה אני מרגישה שאני רוב הזמן לא עושה כלום. כשהייתי בבית ספר למשחק, היינו צריכים להגדיר את עצמנו. זה היה אחד מאותם תרגילים טיפשיים שבזתי להם בלבי ובלית ברירה ביצעתי אותם, וגם היום כמורה אני בזה להם ובכל זאת מכריחה את תלמידי להתנסות בהם, אלוהים יודע למה. אמרתי על עצמי שאני בזבוז זמן. לא התכוונתי שאני אדם שאין טעם להשקיע בו, אלא שאני עצמי בזבוז של המשאבים שבי. אולי לזה בעלי מתכוון, שיש לי את המשאבים. בכך הוא צודק. ובכל זאת מרחק רב בין זה לבין היכולת לארוז אותם לכדי משהו. לפעמים אני מרגישה כמו חוטים ארוכים ופרומים, שיכלו להיות כדור צמר משגע. גם אחרי שהתגלתה המחלה הרגשתי שבעלי עדיין מחזיק בדעה שאני חזקה מאוד. זה לא היה נכון. הייתי חלשה כבר כמה שנים. רציתי לעמוד ולצעוק עליו, אתה רואה? מדוע הכתרת אותי כל הזמן כמוצלחת בזמן שהלכתי ונבלתי? למה כל הזמן אמרת שאני נראית כרגיל?

הייתי צריכה להזכיר לעצמי מדי יום שהוא לא אשם. אבל זה לא עזר. בלבי האשמתי אותו. האשמתי אותו כשם שהאשמתי את אמי, את אחותי, את גלי ובעיקר את עצמי. איך לא שמתי לב?

"היתה לי פה פציינטית," אמר הפרופסור, מנתח מוח שאליו הלכנו עם תוצאות בדיקת האם־אר־איי, "שהיא בעצמה נוירוכירורגית מאזור הדרום, שלא שמה לב שזה בדיוק מה שיש לבן שלה."

הוא ביקש את רישיון הנהיגה שלי, התמונה שבו היתה מלפני עשור. אחר כך הוא צילם אותי במכשיר הנייד שלו, והדפיס את שתי התמונות זו לצד זו.

התחלתי לרעוד.

"אבל עברו בכל זאת כמה שנים," בעלי ניסה להגן על הכעורה יותר, זו בתמונה החדשה.

"אלה הם לא שינויי גיל," הפרופסור חייך והצביע על האף שלי. "אתה רואה שזה ממש שינוי בתווים?"

חשבתי לעצמי ששינוי בתווים זה זיוף.

בעלי הביט בתמונות. ראיתי שהוא מרגיש לא בנוח. לראשונה מזה שנים הוא לא אמר, את נראית בדיוק הדבר, לא יודע מה את רוצה, אלא בחן את התמונות. אחר כך שלח את ידו אלי תחת השולחן. זה היה נורא, כי הוא הרגיש צורך לנחם אותי וראיתי בפניו כמה הוא מזועזע.

אני חושבת שניערתי את ידו מעלי.

"ישנם גם שינויים בתוך הגוף כמובן." הוא אמר. "השינויים הפנוטיפיים, הם לא מה שמדאיג אותנו." לא הבנתי אם הוא מתכוון בלשון רבים זו לקהילת הרופאים או אלי ואל בעלי. ואני, אולי משום שאותם ראיתי, דווקא הייתי מודאגת מאוד מהשינוי החיצוני.

"אלה הם רק ביטויים חיצוניים למה שמתחולל בתוך הגוף."

בעלי הינהן בדאגה, ואני חשבתי על האישיות שלי. האם גם היא השתנתה?

"את לא תמותי," הוא אמר. "זה לא גידול ממאיר."

בעלי התעודד מאוד.

"אני לא בטוח שאוכל להוציא את כולו, אבל אני אנסה," הוא הבטיח.

על ידו של הפרופסור היה צמיד מכסף, והיו לו משקפיים צבעוניים. לרוב סלדתי מגברים מטופחים, אבל אותו אהבתי מיד, התייחסתי אליו כמו שהתייחסתי בצעירותי לבימאים, כאילו יש ביכולתו להושיע אותי.

לפני שיצאנו שאלתי אותו האם, אם היה חולף על פני ברחוב, היה יכול לנחש שאני חולה. קיוויתי בכל לבי שיגיד שלא, שאני אחד מאותם מקרים שבהם הוא לעולם לא היה מתאר לעצמו.

"ללא צל של ספק," הוא השיב.

האישה הראשונה שאובחנה כחולה במחלה, זכתה לכינוי "האישה הכי מכוערת בעולם". באינטרנט מצאתי תמונה בשחור־לבן שבה היא יושבת על כיסא ומבטה רציני מאוד, עיניה כמעט נעלמות בתוך הפנים הגדולות והמעוותות. עד מותה היא עבדה בקרקס במופע פריק שואו. אילו ידעתי מה אני עומדת לראות, לא הייתי מעיזה להסתכל בה. מצאתי בינינו קווי דמיון מבהילים. מעולם לא הבטתי בתמונה הזו שוב.

אחרי הביקור ההוא אצל הפרופסור התחלתי לחפש את המחלה בפניהם של הסובבים אותי. בפניהם של שחקנים בסרטים, גם כאלה שאינם חיים עוד, בפניהם של חברי, של שכני, למי מהם יש שפתיים נפוחות, עיניים שקועות, אוזניים גדולות, עצמות פנים מעוותות, והאף, האף הגדול, הפחוס, בפניו של מי הוא נראה כמו אפי שלי? אני מחלקת את האנשים בראשי לא רק על פי גודל האף, אלא על פי כיוון הגדילה, המזדקר קדימה — גנטיקה גרועה, המתרחב לצדדים — סימן למחלה, ואחר אני ממיינת את אלה בעלי הפוטנציאל למחלה על פי גודל השפתיים, ובעיקר על פי התחתונה, אם הן נפוחות עולה האדם בראשי לשלב הבא, אם הן דקיקות, נושר אל ההמון הבריא. וכך אני ממשיכה למיין את כל האנשים סביבי, כדי לגלות שוב ושוב שאיש מהם לא חלה במחלה הזאת.

אל מול שלוש אחיותי חשתי את השינוי במראה החיצוני שלי באופן הברור ביותר. אף על פי שלא היינו דומות, דרך ההתבוננות בפניהן מצאתי כמה השתנו פני. גיליתי כי לשלושתן אף קטן וסולד ונזכרתי כיצד כילדה כינתה אותי אמי "אף כפתור". הרגשתי מתוקה מאוד כשקראה לי כך, ואילו עכשיו גדל אפי, התעקם והתנפח. השהייה במחיצתן הזכירה לי באופן הכואב ביותר כיצד נראיתי בעבר, וגרוע מכך, כיצד הייתי נראית אלמלא המחלה. תמיד הייתי היפה מבין ארבעתנו. איש לא אמר לי זאת מפורשות, והורי תמיד ניסו לנהוג בנו כאילו היינו מיוחדות כל אחת בדרכה, אבל ראיתי זאת במבטיהם של הדודים, של בני הדודים, של מעט האורחים שהיו מגיעים לביתנו. הייתי יפה מהן. שערה הארוך והזהוב ומותניה הצרים של אחותי הקטנה גרמו לי לעתים לפקפק במעמדי, אבל דווקא עקיצותיה של אחותי הגדולה, השיבו לי את הביטחון, שהרי באחותי הקטנה היא לא נהגה כך.

"מה את מתקשטת ככה? אפשר לחשוב את מי יש לך פה להרשים," אמרה לי פעם, כשראתה אותי מסתרקת אל מול המראה לפני ארוחת הערב. טרקתי בפניה את הדלת. אבל היא צדקה. היה לי צורך עמוק להיראות טוב בפני משפחתי. כמה מעייף זה היה. אני לא יודעת מדוע התאמצתי כל הזמן להרשים אותם, אולי משום שזה הקהל היחיד שהיה לי אז, או משום שרציתי להצדיק את מעמדי, אבל הרצון שלי לבלוט מעל שלוש אחיותי, גם בלימודים, היה טבוע בי מאז הייתי ילדה. אני מרגישה ששילמתי על כך מחיר, כי באופן מסוים הייתי רחוקה מהן, וגם היום, לפעמים, אני מרגישה כך.

"את תצטרכי לחשוב שוב על המקצוע שלך," אמר לי אבי ערב אחד. הוא לבש פיג'מה כחולה ונראה עייף ומודאג. בחדר השני ישן בני, וחשבתי על כך שבעוד כמה ימים איאלץ להיפרד ממנו, ושמעולם לא נפרדנו לפרק זמן ארוך כל כך. הוא אמר את זה כמשתתף מעומק לבו בצערי, והוסיף, "אבל בכל מקרה, את הרי התחלת להתעניין יותר בכתיבה. אז אולי זה לא נורא כל כך."

בלילה שמעתי את בעלי נוזף בו כהוגן.

אשמות רבות תליתי בלידה. כפות רגלי הנפוחות, אפי שגדל, שדי שמהם עוד נטף לעתים חלב אף על פי שבני כבר היה בן שנתיים ומזה כמעט שנה לא הינקתי, ההזעות הליליות — ייחסתי את כל התופעות לשינויים ההורמונליים. פעם פגשתי במלתחות הבריכה מלהקת אחת, זה היה קצת לפני הלידה של הבן שלי, והיא אמרה, "אל תדאגי, אחרי הלידה הוא חוזר לגודל הטבעי שלו." והצביעה על האף שלי. בעלי אמר שהיא מרירה, ושלנשים יש נטייה להיות רעות לנשים צעירות ויפות מהן. אני דווקא חיבבתי אותה מאוד. כמה שנים קודם לכן היא ליהקה אותי לאיזו פרסומת. לא חשדתי בה שהיא מנסה לעקוץ אותי. ובהיריון, בעיקר בסופו, להרבה נשים מתנפח האף.

רבות הזהירו אותי מהנשירה שלאחר הלידה.

"אל תתרגלי," אמרה לי אחותי הגדולה בזמן ההיריון, שערי אז היה מלא מאוד, "אחרי הלידה הכול נושר." תמיד היה לי שיער דק מאוד, ופחדתי שכשאגדל ייפערו בו קרחות, כמו אצל אמי. אבל שערי לא נשר. במלתחות ראיתי איך גורפות הנשים את השיער מהמברשות שלהן ומשליכות כדורים שעירים אל הפח, ואילו אני לא עשיתי זאת. אף פעם. חרף כל האזהרות, שערי נותר מלא גם אחרי שהפסקתי להיניק.

גם זה נראה לי מוזר רק בדיעבד.

במשך שנים סיפרתי לעצמי שאלה הם החיים. שכך נראית אישה בת שלושים ושש אחרי לידה, והתרגלתי לזה. התרגלתי לחשוב על החיים כעל דבר לא נוח.

אחר כך התערפלה הראייה. מעולם לא היו לי בעיות ראייה קודם לכן.

יש נשים, חשבתי, שהלידה גורמת לירידה בראייה שלהן. הלכתי בשמחה לקנות משקפיים, חשבתי שזה יתאים לי. פעם גילמתי רופאה צעירה באיזו סדרה, והמאפרת החמיאה לי שזה הולם אותי. במשך ארבעה ימים הסתובבתי בחנויות אופטיקה שונות. ניסיתי עשרות זוגות, אבל אף אחד מהם לא הלם אותי. נראיתי לעצמי כעורה וזקנה. חשבתי שהמשקפיים הם שמכערים אותי. לבסוף קניתי זוג יקר מאוד. בעלי אמר שלא אחשוב על הכסף, שהכי חשוב שארגיש בהם נוח. אבל לא הרגשתי, וגרוע מכך, כשהרכבתי אותם, הראייה שלי לא התחדדה לגמרי. שלטי פרסומות זוהרים, נורות — ראיתי כפול. כמה ימים אחרי שקניתי את המשקפיים, עמדנו ברמזור. ממול, על בניין עזריאלי, זרח שלט פרסומת ענקי. התמקדתי בעיניה של הבחורה. באישוניה. קווי המתאר שלהם רקדו. הורדתי והרכבתי את המשקפיים, ושוב הורדתי והרכבתי, וקיללתי את האופטיקאי שגבה ממני סכום עתק, אבל לא התאים לי היטב את המספר.

בדיעבד נדמה כי היו סימנים רבים, אבל זה לא נכון, מכיוון שהם היו מינוריים, ולא עלה בדעתי, ולא בדעת אף אחד מהרופאים אצלם ביקרתי, לצרף אותם זה לזה. והם היו איטיים מאוד. כמו התיישנות או זִקנה. כשהעירו לי על נשימתי הכבדה, עניתי שתמיד הייתי כך. שאני אסתמטית. לא ידעתי שדרכי הנשימה שלי, שמערות האף, הולכות ונחסמות.

פעם, במלתחה, בשעת צהריים, שתי נשים שלא הכרתי — זו לא היתה השעה שבה נהגתי לשחות, ורוב המנויות הקפידו על שעה קבועה — דיברו על אישה שלישית, שהן נזהרו לא לנקוב בשמה, שבעלה בוגד בה. רציתי מאוד לדעת מי הזוג הזה. האחת, בעלת בגד ים אדום ושיער מחומצן אמרה שאין שום סיכוי שאשתו לא יודעת, והשנייה, שמנה מאוד ובקיאה מחברתה בפרטים, אמרה: "תתפלאי! תתפלאי מה שאנשים לא יודעים!"

אמא שלי אמרה שהיא כן שמה לב. "ראיתי שהאף גדל," היא אמרה, "אבל איך אני אגיד לך כזה דבר?"

חשבתי על זה שאחותי טעתה אז, ביום ההוא שאמרה שאין צורך שאתגנדר לכבוד ארוחת הערב. לא התגנדרתי אז לכבודם, התגנדרתי לכבודה. לכבוד אמא שלי. למה תמיד רציתי שתחשוב שהכול בסדר אצלי? ולמה זה עדיין כך?

פעם שחו בבריכה אם ובת. האם היתה מבוגרת, למעלה משבעים, והבת היתה בערך בת חמישים. הן היו רבות ללא הרף. אני זוכרת את זה משום שלא האמנתי שבת יכולה לצעוק כך על אמה, ועוד בנוכחות אנשים.

"אמא! את משגעת אותי!" היא היתה צורחת. "למה את שמה את המגבת על הספסל? זה מטונף!" ריחמתי על האם הזקנה, אפילו שידעתי שהבת צועקת עליה לא בגלל המגבת.

פעם האֵם ירקה בפני.

"את לא רואה לאן את שוחה?" היא הכתה במים באגרופה, "את בעטת בי!" היא צרחה, ואז שיחקה בלשונה לרגע, והתיזה עלי יריקה עסיסית. אולי משום שהיא לא פגעה בי, והרוק צף בין שתינו על פני המים והגחיך את כוונתה המקורית, התעלמתי ממנה והמשכתי לשחות. זאת היתה אחת הפעמים היחידות ששחיתי במסלול המשותף. חשבתי לעצמי שלא פלא שלאישה כזאת יש בת שצורחת עליה ככה. אחר כך סיפרו במלתחות שהאם עברה לבית אבות, שהיא כבר דמנטית לגמרי. והבת שלה היתה מגיעה לבריכה בעיניים מבריקות מדמעות, וסיפרה לכולן כמה אמא שלה סובלת, וכמה היא עצמה סובלת לראות אותה כך, והתלוננה על האחים שלה שעושים טובה שהם מגיעים לבקר אותה, וראומה ניחמה אותה, שזה ידוע, הבת היא זו שסועדת את הוריה, ולה עצמה יש רק בן, והיא מודאגת. אחרי כמה שבועות היא נפטרה. תהיתי אם הבת תמשיך לשחות גם בלי האם. זמן רב היא לא הגיעה, אבל אחר כך קרה דבר מוזר. הבת חזרה לשחות, ולאט־לאט החלה להיות נחמדה יותר. היא עדיין היתה לוחמנית, ואם מישהי העזה לתלות את בגד הים הרטוב שלה בסמוך לחלוק שלה, היא התנפלה עליה בצעקות, ובכל זאת משהו בה התרכך. יש אנשים, הבנתי אז, שמוטב להם הרחק מהוריהם.

שלושה ימים לפני הניתוח נשלחתי לעשות בדיקת דם. הייתי בצום, אבל זה לא היה קשה, גם ככה אכלתי מעט מאוד אז. האחות בקופת החולים לא זיהתה את הבדיקה. היא אמרה שהיא לא מכירה בדיקה כזאת ושאלה אותי אם עשיתי פעם את הבדיקה הזאת אצלם. אמרתי שלא. היא קראה בקול רם את שם הבדיקה, ששמה היה כשם המחלה. תיקנתי אותה. עד אז לא הגיתי אף פעם את שם המחלה בקול רם. היא פערה את עיניה בתמיהה ושירבבה את שפתה התחתונה לפנים.

"לא שמעתי על זה," היא אמרה, "עשר שנים אני פה ולא שמעתי על זה."

על המשך הסיטואציה הצצתי מרחוק. לא רציתי שיקשרו אותי עם השיחה שהתנהלה בין האחיות. האחות הראשית אמרה שהיא לא יודעת על מה מדובר ושמעולם היא לא עשתה את הבדיקה הזאת, וצעקה לאחות אחרת, אם היא יודעת מה זה, והשליכה לעברה בקול רם את שם המחלה.

"זה לא של האנשים עם הראש הגדול?" היא צעקה לה חזרה.

האחות הראשית צהלה. "אה נכון! זה זה!"

פחדתי שיגיע הרגע שהיא תשאל של מי הבדיקה הזאת ואצטרך לצאת ממחבואי שמעבר לפינה, על יד השירותים, וכולם יאמדו את גודל הגולגולת שלי.

"גלי," לחשתי אל הטלפון, "אני בקופת חולים," הרגשתי את הדמעות חונקות את הגרון שלי. "ואני מתביישת."

"מה את מתביישת?" היא צעקה. "את מבינה שהם טיפשים? את מבינה את זה? שמה שקורה שם עכשיו זה שיש שם אחות טיפשה ועוד חברה שלה טיפשה וחברה שלישית טיפשה, ואת בסדר גמור?"

בכיתי. מאחורי שמעתי את אחראית חדר האחיות מתקשרת למעבדה הראשית, היא חזרה שוב ושוב על שם הבדיקה, ושאלה אם מותר לה לעשות אותה כי היא מעולם לא ביצעה אותה קודם, וביקשה הנחיות.

"תקשיבי שנייה," קולה של גלי היה תקיף. ברקע שמעתי את עוזר הבמאי מאיץ בה לחזור לסט, "את לוקחת את הרגליים שלך ויוצאת משם."

"אבל ההפניה," אמרתי, "איך אני אקח ממנה את ההפניה עכשיו?"

"את תיקחי!" היא צעקה. "את תלכי לטיפשה הזאת, שאני מוכנה להתערב שאולי ראש גדול אין לה, אבל מוח קטן זה בטח, ואת תבקשי את ההפניה ותצאי משם. ואני לא מוכנה שתלכי יותר לבדיקות לבד," היא אמרה. שמעתי בקולה שהיא כועסת, אבל לא עלי.

השארתי את ההפניה בידי האחות, שעכשיו אייתה באיטיות את שם המחלה לטובת האדם שאיתו דיברה בטלפון, ויצאתי משם.

כעבור שעה הגיעו אמא שלי ובעלי.

"אמרת שאת לא רוצה אף אחד," אמא שלי התנצלה. "בגלל זה לא הצעתי לבוא איתך."

זה היה נכון. מאז ומעולם עשיתי את הדברים לבד. לא ידעתי לבקש עזרה. גם לא ידעתי לומר: אני אסתדר לבד, אבל יהיה לי נעים יותר אם תהיי איתי. אולי זה משום שזה לא תמיד היה נעים יותר. בעלי הלך לדרוש חזרה את ההפניה. הוא היה ממוקד. אחר כך הוא דיבר עם מזכירת הסניף, ועם מנהל הסניף, ודרש שימצאו היכן אפשר לעשות את הבדיקה הזאת באופן מיידי, ואמר כמה פעמים בעצמו בקול רם את שם המחלה. לא יכולתי לשמוע אותם מתמסרים בו. הייתי חלשה מהצום, והחיפוש היכן ניתן לעשות את הבדיקה רק הלך והתארך. רציתי מאוד ללכת משם.

"בוא נלך," לחשתי.

"מה פתאום?" הוא אמר, "מטפלים בנו."

"לא רוצה," אמרתי. "אני מתחננת שנלך מכאן."

"אנחנו לא הולכים, תהיי טיפה סבלנית ורעיה פותרת לנו את זה," הוא הרים את קולו וחייך אליה, "נכון רעיה?"

שנאתי את האופן שהוא התלוצץ עם המזכירה, כאילו הם מכירים מזמן, וגרוע מכול, נראה לי שהוא נהנה ממעמדו החדש — הבעל הלוחם עבור אשתו החולה. כעסתי שהוא לא רואה כמה אני מתביישת.

"איך קוראים לזה שוב?" הרעיה הזאת הציצה מתאה, "אני לא מוצאת את זה במחשב."

בעלי חזר באיטיות ובקול רם על שם המחלה.

התחלתי להרגיש חלשה מאוד. כנראה הייתי חיוורת, כי אמא שלי הוציאה מהתיק קופסה עם תמרים. לאמא שלי תמיד יש בתיק תמרים או צימוקים. כילדות, אהבנו אחותי הקטנה ואני להתלוות אליה לסידורים, ובזמן שהיא דיברה עם הפקיד בבנק או עם מוכרת גופיות הפלנל, היינו מחטטות בתיק שלה. אם התמזל מזלנו מצאנו גם שברי אגוזים וסוכריית קפה, והיינו חולקות אותה. אני הייתי מוצצת קצת ומעבירה לאחותי.

"את רוצה אחד?" שאלה.

"בואי נראה קודם אם עושים לה את הבדיקה או לא," בעלי התערב, "שלא תשבור את הצום סתם."

ידעתי שאם אפצה את פי, אבכה שוב. הוא דאג לי, ממש כשם שאמא שלי דאגה לי, ראיתי זאת בתנועות הגוף שלו ובעיניו, אבל לא יכולתי לסבול את האופן שהוא עשה את זה.

ביקשתי מאמא שלי תמר ודחפתי אותו אל הפה.

בימים האלה הייתי מוקפת בבני משפחתי ובמעט החברות שלי. אחותי הקטנה תיאמה עבורי את כל הבדיקות, ונתנה לי הוראות מדויקות לאן להגיע ומתי, ובאה כל אחר צהריים לשמור על בני. כולם ניסו להקל עלי, אבל דווקא בשל כך הבנתי: עם המחשבות על המוות, מתמודד בסוף אדם לבדו.

ערב הניתוח עשיתי שני דברים חשובים. הכנתי לבני משלוח מנות, והלכתי לשחות. ידעתי כי לא אשחה עכשיו זמן רב. הפעם היחידה שעשיתי הפסקה בשחייה היתה כשהריתי. המחלה גבתה ממני עובּרים רבים, אבל את זה הבנתי רק בדיעבד, ובזמנו, הייתי מפוחדת מאוד לאבד את ההיריון האחד שהרשתה בחסדה שאשמור.

פעם פגשתי את מגי ברחוב. מגי היא מעצבת תכשיטים שעברה אינספור ניתוחי פנים. לבריכה היא נכנסת מאופרת. הייתי אז בחודש שישי.

"איפה את?" היא צעקה. "זה הזמן לשחות! אני בהיריון שחיתי כל יום!"

סיפרתי לה שאני פוחדת, שקראתי באינטרנט שהמים עלולים לגרום לזיהום, שיכול להוביל ללידה מוקדמת. "שטויות!" היא אמרה, "חוצמזה מה יש לך לדאוג מזיהום? בבריכה שלנו מחליפים את המים כל יום." צחקנו, כי רק אלוהים יודע מתי היתה הפעם האחרונה שעשו את זה. ובכל זאת לא חזרתי לשחות עד אחרי הלידה.

בערב ההוא, לפני הניתוח, שחיתי לאט מאוד. השתדלתי לחשוב על משלוח המנות של הבן שלי ומה אשים בתוכו. חשבתי לקנות בריסטול ולקפל בצורת אוזן המן, אבל פחדתי שהוא יתקשה לפתוח אותו, ואחר כך נזכרתי שראיתי שבקומה התחתונה של הסנטר מוכרים כוסות גדולות מפלסטיק עם ציורים של ליצנים. כשסיימתי לשחות נעמדתי בקצה המסלול והבטתי במים. חשבתי על אותו בוקר, כשבני היה רק בן שלושה שבועות והתעוררתי עם כאב ראש איום, וכשבעלי הסיע אותי בבהילות לקופת החולים היתה לי תחושה שחיי כמו שהכרתי אותם עד כה, עומדים להסתיים.

זה היה נכון, אבל לצערי לא גיליתי את זה באותו היום. את הרופא ההוא, שנתן לי זריקת וולטרן והבטיח שאין לי דבר מלבד מיגרנה, אני מקווה שלא אפגוש לעולם.

במסלול שלידי שחתה נעמה. היא נעצרה בקצה המסלול והורידה את המשקפת לנקות אותה מאדים.

"נעמה?" אמרתי. משום־מה רציתי לומר למישהו שלא אגיע לשחות בזמן הקרוב.

היא הביטה בי רגע כמשתוממת, ואחרי מה שנדמה היה לי כנצח אמרה, "היי! לא זיהיתי אותך לרגע."

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בשנים האחרונות. כמה חודשים קודם לכן הייתי אומרת לעצמי שזה בגלל המשקפת. פעם קראתי כתבה על מחלות יתומות. אישה אחת סיפרה שיום אחד היא שמה לב שאנשים שהיא מכירה לא מזהים אותה. לא מיד. בהתחלה היא כמובן הטילה את האשם על האחרים, אבל אז היא גילתה שזה חוזר על עצמו, הרגע שבו היא נעצרת ליד אדם שהיא מכירה או מנופפת לו לשלום, והוא לא מיד מזהה אותה, ורק אחרי שבריר שנייה הוא ממהר להתנצל ואומר, סליחה, לא זיהיתי אותך לרגע, עשית משהו עם השיער? רזית? ושבריר השנייה הזה, כך סיפרה, הלך והתארך. עד שיום אחד היא פגשה את בת הדודה שלה ברחוב, והיא לא נעצרה לידה. חשבתי אז: היא מגזימה, אנשים כל כך אוהבים להגזים.

"ממתי את שוחה בערבים?" היא שאלה.

"אף פעם לא," השבתי.

"איזה כיף זה, אה?" היא חייכה. האף שלה היה צר וישר ואוזניה קטנות.

כשהתקלחנו, הוצאתי מהתיק את הסבון האנטי־בקטריאלי שבו היה עלי להסתבן שלושה ימים לפני הניתוח. היה לו ריח חזק וחריף וקיוויתי שנעמה תשאל אותי לפשרו.

"אני אוהבת אותך," אמרתי. "אני אוהבת אותך מאוד־מאוד." חיבקתי את בני חזק. בפתח הדלת עמדה הגננת האהובה עליו. הוא התרגש מאוד מכך שהיא בעצמה באה לקחת אותו, ורצה כבר להיחלץ מהחיבוק כדי להראות לה את כוס הליצנים שלו ובה משלוח המנות. לא הייתי מסוגלת להרפות ממנו.

"אני אחזור בשבוע הבא, כנראה," אמרתי. "וכל יום תוכל להסתכל בטבלה שהכנתי לך ולראות מי לוקח אותך מהגן."

הוא רצה ללכת. הבנתי אותו. השעה היתה לפני שבע בבוקר, וחשבתי מה יעשו הוא והגננת לבדם בגן בשעה מוקדמת כזו. אני לא יודעת למה, אבל מהרגע שהם יצאו מפתח הדלת, לא חשבתי עליו יותר, ואפילו פעם אחת בכל השעות הארוכות שבהן שכבתי בטיפול נמרץ לא ביקשתי לדבר איתו. כשהוא הגיע בסופו של אותו שבוע לבקר אותי במחלקה, הוא היה מחופש לקוף, וכשראה אותי אמר, "אמא, הבאנו לך כוס לתה ומגבת."

אני לא זוכרת מתי הגיע כל אחד מהם, אבל לבסוף הצטופפו על יד המיטה שלי אמי, אבי, אחותי הקטנה, גלי ובעלי. האחות ביקשה שאתקלח ואחפוף את השיער שוב בסבון ההוא, ואמרה שמישהו מוכרח להיכנס איתי כי הכדור שלקחתי מאוד מטשטש. אמי שאלה אם אני רוצה שהיא תעזור לי. אמרתי שלא. הצטערתי שאני מעליבה אותה ברגע כזה, אבל לא יכולתי לחשוב עליה מקרצפת את גבי. גלי קילחה אותי. היא סיבנה את הגב שלי ופחדתי שהיא רוצה כבר ללכת להיות כוכבת גדולה ואני מעכבת אותה. הייתי מטושטשת.

ראשונים להיפרד ממני לפני הניתוח היו ההורים שלי. אני חושבת שהתנצלתי בפני אמא שלי. אחר כך נכנסה אחותי הקטנה. היא בכתה. חשבתי לעצמי שלמרות הכול אין אף אדם בעולם שנאמן לי כמוה. היא אמרה שבעלי על קוצים, ושהוא רוצה כבר להיכנס. אני לא זוכרת מה אמרנו זה לזה, אבל אני זוכרת שהרגשתי שהוא אוהב אותי מאוד. אחרונים להיפרד ממני היו הוריו. זה היה מוזר, כי בכלל לא ידעתי שהם הגיעו, והייתי נבוכה שהם רואים אותי כך, ולרגע קצר חשבתי כמה מוזר זה יהיה אם אלה יהיו שני האנשים האחרונים שאראה בחיי. הייתי מוכרחה ללכת לשירותים, אבל הכותונת היתה פתוחה מאחור, ואני, על פי הנחיית האחות, הייתי ללא תחתונים. אחר כך הובילו אותי לחדר הניתוח. ספרתי ארבע נורות ניאון ארוכות בתקרה ולאחריהן הבהיק אור גדול מאוד. אחר.

לחשתי: "קר לי. קר פה כל כך."

הימים במחלקת טיפול נמרץ היו גרועים מאוד. הזמן נמתח והתארך, והייתי לבד. שעות הביקור היו קצרות מאוד. חצי שעה בבוקר ועוד חצי שעה לפני הצהריים ואחר כך, עד ביקור הערב שאורכו כשעה, היו שש שעות שאותן היה עלי להעביר לבד. לא הצלחתי לישון, והזמן היה כמו בועת ענק שהייתי כלואה בה. ממיטתי ראיתי את קצה דלפק האחיות ואת הדלת של חדר מספר 23. זה הכול. קינאתי באדם שחדרו היה בדיוק מול תחנת האחיות, כי הוא יכול היה ממש לראות התרחשות, ואילו אני הסתפקתי בהאזנה לה. בעוד כמה ימים, כשאצא מהמחלקה, רגע שלא אשכח לעולם, אגלה כי המחלקה ששכבתי בה, שונה לגמרי מזו ששכבתי בה בדמיוני. הדלפק היה ארוך מאוד, ולא ידעתי כי מעל ראשי ישנם שלושה מסכים ענקיים וחלון. אם הייתי יודעת שיש חלון בחדר, אולי היה לי קל יותר.

פעם ביום הגיעו הרופאים. חיכיתי להם, אבל גם התביישתי שהם רואים אותי כך. אני יודעת שזה מוזר, להתבייש מרופאים, אבל גם בגלל המקצוע שלי, ואולי כי כך הייתי רגילה מילדות, מעולם לא נתתי שאנשים רבים כל כך יראו אותי חסרת אונים כפי שהייתי. כששמעתי את קולותיהם, במה שנדמה היה לי כמו החדר שלידי, העברתי יד בשערי. השיער היה נוקשה, וזה היה חסר טעם. רציתי לצחצח את שיני. את אפי המדמם הסתירה תחבושת, וצינורית ארוכה ניקזה נוזלים מתוכו. לעתים עבר זמן רב, או לפחות כך היה נדמה לי, מרגע ששמעתי אותם ועד שנכנסו אל החדר שלי.

כשנכנסו סוף־סוף, הם דיברו על כך שההתאוששות שלי אמנם איטית, אבל שהניתוח עבר בהצלחה. מהר מאוד הפכתי בקיאה במושגים הרפואיים שבהם דיברו, לפעמים אפילו הייתי מתערבת בשיחה ואומרת: אין מה לדאוג מ־DI, כמעט לא נתתי שתן הלילה, או, האחות אמרה שהקורטיזול שלי קצת עלה הבוקר. הצמיד של הפרופסור רטט כשהוא רשם משהו על הגיליון שהיה תלוי על מיטתי. הוא אמר שכבר אפשר לראות שינוי, והצביע על הלחי שלי. הוא לא דיבר אלי, אלא אל המתמחים שעמדו מאחוריו, ושלף את הנייד שלו כדי להראות להם את תמונתי מלפני הניתוח. הם הינהנו בהתלהבות. מובן שהייתי נבוכה. כשהוא שאל איך אני מרגישה, זקרתי מולו את אצבעי האמצעית. הוא חייך, והרגשתי שהוא מחבב אותי. משום־מה זה נתן לי הרבה כוח באותו יום. כאילו לעובדה שהוא מחבב אותי באמת יכולה להיות השפעה על ההחלמה שלי. אבל אלה היו רק חמש דקות, הביקור מעולם לא התארך למעלה מזה, ועדיין היה עלי להעביר זמן רב כל כך לבד. לישון לא ישנתי, חומרי ההרדמה שנתנו לי בניתוח התסיסו את הדם שלי, ולא היתה לי מנוחה, גם לא בלילות. הפרופסור אמר שחוש הטעם יחזור אלי רק כעבור חודשיים. הדבר היחיד שציפיתי לו מלבד הביקורים היה המקלחות. סניטרית גדולת גוף שהעבירה ספוג רטוב על בטני, על חזי, בין רגלי, אחת ליום. אמי הביאה סבון, והסניטרית הבטיחה שאני אמנם לא יכולה להריח, אבל לאמא שלי יש טעם מצוין. אבל גם המקלחות לא התארכו. הפכתי תלויה מאוד בכל ניד ראש של אנשי המחלקה. אני לא יודעת מדוע לא קראתי או עילעלתי בעיתונים מטופשים שכמעט נועדו לאנשים במצבי, אני בטוחה שמוכרחה להיות סיבה טובה מדוע אף אחד מבני משפחתי לא הביא עיתון כזה, אולי לא יכולתי לאחוז בו בגלל הצינורות, או שעיני היו כבדות, אבל אני לא זוכרת מהי. דברים רבים מהימים האלה אני לא זוכרת.

האחיות שלי הגיעו לבקר. הן היו זהירות מאוד. אחותי האמצעית הניחה על השידה שייק פירות. בעלי, לעומתן, היה נמרץ. הוא הביא לי כל מיני דברים שלא היה לי צורך בהם, ודיווח על הבן שלנו. הוא סידר את הארונית או הוציא מהתיק כריך. הוא קנה קופסאות פלסטיק חדשות, כך סיפר, שבהן יוכל להביא לי אוכל. אני לא זוכרת שהוא הביא לי אוכל. רציתי שישב וילטף אותי, אבל זמן הביקור נגמר, ואני פחדתי מאוד מהאחות שתופקד על חדרי הלילה.

ביום הרביעי לאשפוז הרגשתי שאני עומדת להשתגע. פחדתי מאוד שזה יקרה. הצינורות הציקו לי, גבי כאב. ומעולם לא הרגשתי כך את הזמן, כמה הוא כבד כשהוא עומד מלכת: בהייה ארוכה במחוגים. האזנה לבכי. מנקה שרוקנה את פח האשפה בחדרי. אחות מבוגרת שהחליפה את התחבושת שעל אפי. לא יכולתי יותר לשכב על גבי ולהמתין, ובכל פעם שפקחתי את עיני עברה דקה אחת. באותו היום התהלכו האחיות מצד לצד, וכל הזמן שמעתי בכי מעברו השני של הקיר. פעם של נערה ופעם של מה שהיה נדמה לי כמו אדם מבוגר. הגיהינום, חשבתי, מוכרח להיות קשור בצורה כלשהי לזמן מת. אלה היו שש השעות הקשות ביותר בכל הימים האלה. כשהגיעה סוף־סוף שעת הביקור והדלתות נפתחו ואבי נכנס לחדר, התחלתי לבכות. רציתי, אבל לא יכולתי לתאר לו כמה קשות היו השעות האחרונות. מעולם לא הרגשתי את האכזריות של הזמן כמו בשש השעות האלה.

באותו לילה סיפרה לי הסניטרית שרחצה אותי שהאדם בחדר הסמוך נפטר.

"מסכן," היא אמרה ושלפה את הסדין תחתי במיומנות. "ויש לו שני ילדים."

למחרת ביקשתי מאמי שתבוא לפני שעות הביקור. הייתי מבועתת מהאפשרות שיהיה עלי להעביר שוב את השעות הארוכות לבדי. האחות סירבה להכניס אותה למחלקה. אמי ישבה על הספה בחדר ההמתנה, אבל היה בכך כדי להרגיע אותי. דמיינתי אותה מעבר לקיר, וידעתי שעוד אדם מביט כמוני על השעון, ומחכה. ברגע מסוים, לפני שעת הביקור, נפתחה הדלת והיא נכנסה. כמה אהבתי אותה ברגע הזה.

"איך נתנו לך להיכנס?" שאלתי.

"היתה אחות אחת נחמדה," היא אמרה, ומיהרה לסגור את הדלת.

התחבאנו, אמי ואני, מפני האחיות האחרות. ביקשתי ממנה שתדבר.

"תעצמי עיניים קצת, תנוחי," היא אמרה.

"לא. תדברי," התחננתי. רק לא השקט הנורא מיום האתמול. כשדיברה — היא סיפרה לי על סבתי, שכבר כמעט אינה מגיבה, אבל בכל זאת, לחשה על אוזנה בקושי רב שהיא מאחלת לי החלמה. חשבתי שאני אוהבת את אמי כשאנחנו רק שתינו, כשהיא מדברת על אמה, וכשהיא לא מנסה לדובב אותי לספר על חיי.

"זה ייקח עוד זמן עד שתתאוששי," היא אמרה, ונדמה היה לי שהיא אומרת את הדברים לעצמה, "זה ייקח עוד הרבה זמן." אחר כך בכל זאת עצמתי את עיני. שמעתי אותה מוציאה מהתיק את הקופסה עם התמרים ואת הלעיסה השקטה.

בלילה נזכרתי ששמעתי פעם את ריטה מדברת בטלפון מהמלתחות. היא ככל הנראה ניסתה לעודד מישהי מעברו השני של הקו, וללא ספק נהנתה מכך. היא עשתה זאת בקולי קולות.

"תשמעי בובל'ה," היא מיקמה את השד השמאלי שלה במקומו, "ההבדל היחיד בינינו לבין האחרים," היא כמעט צעקה, "זה שאנחנו כבר יודעות מה יש בתוך התיק שלנו, והאחרים עדיין חושבים שהתיק שלהם ריק. זה הכול."

איזו נחמה מפוקפקת, חשבתי, הרי זה הבדל גדול מאוד לחיות תחת איום כללי, ולחיות תחת איום של ממש. מידת המודעות למוות יוצרת הבדל גדול בין האנשים. ובנוסף, אסונות הם אינם חיסונים נגד אסונות נוספים. הלוואי שהיו. בהמשך הלילה חשבתי על סבתי, שאמנם היתה בריאה מאוד כל חייה, אבל כשהיתה בת חמישים ושתיים הוטמן לה בן מת בתוך התיק, זה היה ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים. נזכרתי גם בתיק ההוא, שדמיינתי כששכבתי בתוך מכונת האם־אר־איי ולא הצלחתי להרים כי הוא היה כל כך כבד.

בבוקר הניתוח פגשתי בפעם הראשונה אדם ששיערתי, על פי מראהו, שהוא חולה במחלה הנדירה שבה אני חליתי. הוא היה גבוה מאוד, שחום, עור פניו מחוספס ושומני. היו לו את כל התסמינים. הבטתי בו בפחד ובסקרנות. הוא היה לבדו ועבר באיטיות בכל אותן תחנות שבהן גם עלי היה לעבור באותו בוקר, נושא את תיק המסמכים שנשא עבורי בעלי, תחת זרועו. הפליא אותי שאדם מגיע לעבור ניתוח כזה לבד. לא החלפנו מילה, למרות שבכל התחנות המתנו יחד, ושנינו הבנו שאנחנו שני החולים שמיועדים באותו היום לניתוח, תחת ידיו של אותו מנתח, כנראה מאותה הסיבה. הוא הניח לי להיכנס תמיד לפניו. התחנה האחרונה במסלול הטרום־ניתוחי היתה אצל מזכירת מנהל המחלקה. היה עלי לחתום כיצד והאם ארצה שייראו חיי אם משהו ישתבש במהלך הניתוח. הוספתי בכתב ידי, שאני מבקשת לא להאריך את חיי באופן מלאכותי. כשיצאתי והוא נכנס, חשבתי, אדם כזה, את מי הוא ירשום בסעיף שבו רשמתי אני את בעלי כשאר בשר.

כעבור כמה ימים משכו מתוכי את הצינורות, ויכולתי לעבור מהמחלקה לטיפול נמרץ למחלקה הרגילה. לראשונה מזה ימים עמדתי על רגלי. בעלי התרה בי לחזור לשכב, והסיע את המיטה באיטיות. כשיצאנו משעריה של המחלקה הזו ובאנו בשעריה של זו, הרגשתי כמו אדם שיצא מכלאו. ביליתי שם לילה אדום אחד. מחוץ לחלון חדרי היו תלויות נורות אדומות, חשבתי שהאור ודאי יכבה ברגע מסוים, אבל ככל שהחשיך כך הלך החדר והאדים, וגם כשעצמתי את עיני, היה לחושך גוון אדום שחדר תחת העפעפיים שלי. השעה כבר היתה אחרי חצות, הייתי אחרי חמישה ימים כמעט ללא שינה וקיוויתי שהלילה, במחלקה הרגילה, כשאיני מחוברת לצינורות, אוכל סוף־סוף לנוח.

קראתי לאחות.

"נו זה שֵם של הבניין הזה," היא אמרה כאילו ביקשתי ממנה לכבות את הירח. "אי־אפשר לכבות את זה. זה גם שם של מי שתרם את כל הבניין הזה."

אבל הבן שלי יבוא מחר, רציתי לומר לה, אני מוכרחה לנוח, ואני לא יכולה לנוח עם האור הזה. היא שאלה אם אני רוצה כדור שינה. חיכיתי ערה מאוד, שגם הלילה הזה, כמו קודמיו, יעבור.

כשאני חולפת לפעמים תחת בניין בית החולים, אני מזהה את חלון החדר, ומרחמת על האדם ששוכב בו בעיניים פקוחות.

התרגשתי מאוד לראות את הבן שלי. הוא טיפס אל מיטתי וחיבק אותי, ואני פחדתי להרים אותו. איני זוכרת את הרגע הזה במלואו. אולי זה משום שציפיתי לו מאוד, או משום שייקח לנו עוד זמן רב עד שנחזור זה לזה. מה שבטוח, זה לא קרה ברגע ההוא, כשם שההורות לא מתרחשת בלידה והנישואים לא ביום החתונה.

השתחררתי מבית החולים בצהרי שישי של חג פורים. זמן עלוב מאוד. הרחובות היו מטונפים, וירד גשם. חזרנו במונית. אמי ואני. אמי ישבה לידי, וכל כמה רגעים ביקשה מהנהג להאט והניחה יד על ברכי כשלחץ על דוושת הגז. גם אני, כמו אמי, רציתי שיאט, אבל מסיבה אחרת. פחדתי להגיע הביתה. ידעתי שבעלי, כל כמה שינסה, יתקשה מאוד להתמודד עם ההחלמה שלי. הוא לא אוהב כשאני חלשה.

"נוירוכירורגים," אמרה לי האחות בעת השחרור, "חושבים שאם אדם עומד על הרגליים ונושם, הוא בריא. אבל זה לא נכון," היא הזהירה אותי, "זה בכלל לא נכון. תני לעצמך מנוחה."

רציתי לנוח. אבל לא הייתי מסוגלת. פחדתי לגלות בעוד כמה שבועות כי הניתוח לא הצליח, פחדתי לדעת מה גודלם של איברי הפנימיים, פחדתי ממחלות הלוואי שאולי התפתחו בגופי, במעיי, כתוצאה מהמחלה, פחדתי שראייתי לא תשתקם לגמרי ופחדתי למות, אף על פי שכבר לא היתה סכנה כזאת, ואף על פי שתמיד יש סכנה כזאת.

"אתה יודע," אמרתי לבעלי בלילה, "שאילו הייתי נולדת לפני מאה שנה, אולי אפילו פחות, הייתי בעוד כמה שנים מפלצת?"

"די. תנסי לישון קצת," הוא ביקש. "את מענה את עצמך."

זה היה נכון. התעניתי בכל פעם שעצמתי את עיני וראיתי את פניה של האישה המכוערת ביותר בעולם, של המתאבק ההוא ששיחק בסרט שאהבתי כל כך, "הנסיכה הקסומה" ושל האדם שחיכה איתי בתור לניתוח ואיני יודעת מה עלה בגורלו.

הרי יכולתי להיות כמותם. יכולתי להגיע לגובה של למעלה משני מטרים, פני היו גדלות ומתעוותות, אפי היה מתרחב, לחיי היו מתפקעות ומידלדלות מטה ואיני יכולה לדמיין אפילו מה היה קורה לאוזני. ילדים ככל הנראה היו פוחדים ממני, קוראים לי בשמות, אם היה לי בעל, הוא ודאי היה עוזב אותי, ואילו היו לי ילדים משלי, הייתי מפסיקה ללוות אותם לבית הספר, כדי לא לבייש אותם. לבסוף היו גואלים אותי איברי הפנימיים מהסבל ולבי, שוודאי היה כבר גדול מאוד, היה קורס ומביא למותי. היתרון היחיד היה ככל הנראה שראייתי היתה מתערפלת עד לכדי עיוורון, ולא הייתי יודעת כמה כעורה הייתי במותי.

היה לי זמן רב לשכב בבית ולחשוב. ישנתי מעט מאוד, והמחשבות, המידע שסיפק לי האינטרנט על המחלה, על סיכוייה לשוב, היו כמו מי ביוב ששתיתי ביודעין. התבוססתי בהן. באחד משיטוטי אלה ברשת נתקלתי בהרצאה על הסיפור המפורסם ההוא של דוד וגוליית. על פי הסברה של המרצה היה האחרון חולה גם הוא במחלה. נשימתי נעתקה. חשבתי, זה נכון. אין פלא שנער אדמוני ויפה תואר ניצח את הפלישתי הענק כשבידו רק קלע ואבנים. ענקים אינם כפי שהם נראים, איבריהם כבדים, ראשם כואב, ראייתם מעורפלת, שנתם קטועה ומיוזעת, נשימתם כבדה ומפרקיהם דואבים. חשבתי על השנים שבהן גדלתי בשנתי יחד עם בני התינוק, כשעמדתי מעל העריסה והתפעלתי מגדילתו ולא ידעתי כי בגופי מתרחש אותו הדבר בדיוק. ידעתי שעלי להיות אסירת תודה על שאני בחיים, על שזו אינה מחלה ממארת ואפשר לחיות איתה, ועל כך שיש סיכוי שאחלים ממנה, אבל השינוי במראה החיצוני לא נתן לי מנוחה. לא רק היופי שנגזל ממני הכאיב לי, אלא הקושי להתרגל לפני החדשות, למעמדי כאישה בעלת אף גדול ואוזניים גדולות. הייתי אחרת, והיה עלי להתחיל להכיר בכך. נאלצתי להגדיר את עצמי מחדש. אני אישה חסרת חן.

הפכתי לאובססיבית מאוד בכל מה שקשור בתמונות. רציתי למצוא את האחת שבה אפשר יהיה לומר שלאחריה התפרצה המחלה, את הרגע המדויק, אבל כל שיכולתי היה לסדר אותן כמגלשה ארוכה־ארוכה, מהנערה שהייתי לאישה שאני היום. התעכבתי הרבה על תמונות החתונה שלנו.

הייתי חולה כבר אז.

העובדה כי אני שחקנית, הפכה את החיפוש אחר רגע השינוי לאכזרי במיוחד. בעשור שחלף מאז סיימתי את לימודי המשחק, הצטלמתי לא מעט. אילו רצה הפרופסור המנתח ללמד את הסטודנטים הצעירים לחקר המוח על המחלה, יכול היה פשוט להושיב אותם לצפייה בפילמוגרפיה שלי.

שעות ארוכות שכבתי על הספה אבל לא היתה לי מנוחה. בכל פעם היה עוד פרט שנזכרתי בו, עוד סימן שאליו לא שמתי לב. המאפרת ההיא שהאשמתי בלבי על איך שנראיתי ביום הצילום ההוא. הצלם שצילם את כל שחקני הסדרה שבה שיחקתי, וכשהבטתי בתמונות התחננתי שיגנוז אותן. התמונות שיש לי עם בני מיום שנולד, שאף אחת מהן מעולם לא מצאה חן בעיני. בעלי אינו יודע לצלם, האשמתי. והתמונה ההיא מטיול ט"ו בשבט עם הגן, שלאחר שראיתי אותה התקשרתי בבכי לגלי ואמרתי לה שאני משתנה. שמשהו קרה לי.

בעלי אמר שאם הייתי נראית כל כך רע, אף אחד לא היה מלהק אותי לשני תפקידים ראשיים באותה השנה. אבל כשצפיתי בפרקים, בחלקם — את הרוב איני מסוגלת לראות — חשבתי כמה הוא טועה. על המסך ראיתי בבירור את המחלה. אי־אפשר היה שלא לראות.

רציתי מאוד את פני בחזרה, אבל כבר לא זכרתי כיצד נראיתי. מהן הפנים שלי, ומהן התוספות של המחלה?

באחד הימים, קצת לפני שהתגלתה המחלה, באתי לאסוף את בני מהגן. הגננת הביטה בי ואמרה, "אני כל הזמן שוכחת שאת יפה," וחייכה. נדמה היה לה כי היא מחמיאה לי. היום אני מבינה כי היא התכוונה לומר שיופיי הפך חמקמק. שהיא מבחינה בו רק לעתים רחוקות. רציתי לומר לה, אבל זה דבר שהוא ידוע, אני אישה נאה, לא ידעתי שיופיי הפך ערימת תאים מיותרים, ושנהיה קשה מאוד להבחין בו, ומה שהיא בכל זאת ראתה, לרגעים, היה שרידיו. איש מקרובי לא שם לב שהשתניתי, וגם אני לא, משום שזה דבר שאינו מתקבל על הדעת. מי יודע כמה זמן האמנתי ביופיי בשעה שהוא כבר לא היה קיים? השינויים אמנם היו קטנים מאוד, אבל זה בדיוק העניין עם יופי. הבדלים קטנים, מינוריים, הקשורים בסימטריה, הם שמבדילים את היפה מהרגיל ואת הרגיל מהכעור.

כנערה הייתי מאוהבת מאוד בנגן קלידים שהחשיב עצמו, עוד כנער, לאמן גדול. פעם נסענו יחד לפסטיבל עכו. היינו קבוצת נוער שהעלתה שם הצגה, והוא היה חלק מההרכב המוזיקלי שליווה אותנו. בלילה הוא סיפר לי על חברתו והדגיש שיש לה פנים סימטריות באופן מושלם, ועל כן היא יפה כל כך. למדתי כי סימטריה היא היופי.

אחותי הבכורה באה לבקר אותי. היא הביאה איתה כל מיני מאכלים שהזכירו לי שגדלנו באותו בית וטיפלה יפה בבן שלי. היא הכינה עבורו ארוחת ערב וקילחה אותו. הרגשתי נוח לעצום עיניים כשהיא היתה באה. הקשבתי להם שרים. אחותי טובה מאוד עם ילדים. היא לימדה אותו שירי אצבעות. לפעמים הייתי אומרת: יש לך שלושה ילדים בבית, כבר מאוחר, תיסעי אליהם, אבל רק כדי לשמוע אותה עונה, "הם כבר גדולים, שיסתדרו." אסור היה לי להרים את הבן שלי, ולא יכולתי להישאר איתו לבד. לבעלי היה קשה. הוא סבל מזה שכל הזמן מישהו מבני משפחתי נמצא אצלנו. הוא לא אמר את זה במפורש, אבל הוא יכול היה לומר, למשל: "מה זה המרק הזה? אפשר לזרוק אותו?" בגועל. או מכין לעצמו ארוחה אחרת, לא את זו שאחותי השאירה עבורו. הבנתי אותו. הוא לא רצה שהם ילכו, הוא רצה שאחלים. שדברים ישובו למסלולם. אבל אני עוד הייתי אז עם תחבושת על האף, שהיה עלי להחליף אותה מדי כמה שעות.

מלבד משפחתי, היו לי עוד ביקורים, אבל תמיד רציתי שהביקור יגיע לסיומו. הרגשתי שמה שהופך נסבל כשאני לבד, נהיה איום ונורא בנוכחות אחרים. רוב המבקרים ידעו שעברתי ניתוח, אבל לא על המחלה. התביישתי בה מאוד. ציפיתי לשינוי שהבטיחו הרופאים, אף על פי שידעתי שהוא עלול לקחת זמן רב. לפחות שלוש שנים.

בוקר אחד יונתן הגיע לבקר אותי. הוא נסע שעתיים וחצי והביא טחינה וחצילים שהכין בעצמו. פרסתי לנו לחם. יונתן היה החבר הראשון שלי, ובתיכון היינו צמודים מאוד. היה לו שיער ארוך וזהוב, ויום אחד הוא קרא לי מחלון המרפסת, כדי להראות לי שגילח את כולו. הייתי כותבת עבורו את שיעורי הבית, כי ידיו רעדו כל הזמן, וכתב היד שלו היה איום ונורא. תמיד אהבתי לקרוא דברים שכתב, כי הרעידה הכריחה אותו לברור את המילים שלו בקפידה. יונתן שנא את בית הספר ותמיד אמר שהחיים מתחילים בגיל עשרים ואחת ושהוא לא יכול כבר לחכות, הוא כמובן התכוון לזה שהוא רוצה להיות נטול מחויבות ומסגרת, אבל קצת אחרי הצבא הוא התחתן ויש לו ארבעה ילדים.

"תודה לאל שזה מאחורייך," הוא אמר. יונתן אומר הרבה תודה לאל בשנים האחרונות. אני חושבת שהוא תיכנן להיות דתי יותר, אבל התחזקותו נעצרה, ואני שמחה על כך, כי אחרת היינו מתרחקים עוד. מלבד המשפחה שלי, וגלי, יונתן היה היחיד שהכיר אותי לפני שחליתי. כשאני חושבת על כך שבעלי הכיר אותי, פחות או יותר, כשהתפרצה המחלה, עוברת בי צמרמורת.

"אתה שמת לב שהשתניתי?" שאלתי.

יונתן הביט בי במבט ארוך. "כן," הוא לחש. "אבל את יודעת... חשבתי שזה מה שנקרא... החיים."

"גם אני חשבתי," לחשתי, ואחרי רגע הוספתי, "כנראה שאלה גם... החיים."

הייתי אסירת תודה על הביקור, ועל שעשה את כל הדרך מהיישוב הקטן שבו הוא גר בצפון, אבל הרגשתי, לצד האהבה הגדולה בינינו, גם את המרחק, את הקושי לייצר שיחה. אותי הופכת מארחת. לא רציתי לארח.

"אמא שלי ראתה אותך בטלוויזיה לא מזמן, ואמרה שאת לא נראית כמו עצמך," הוא אמר.

"הרופאים אומרים שזה ייקח זמן, אבל שחלק מהדברים יחזרו לקדמותם," הבטחתי ספק לי, ספק לו.

"היית כל כך יפה בתיכון," הוא חייך.

המשכנו לאכול בשתיקה. חוש הטעם שלי עוד היה קהה, ובכל זאת יכולתי כבר להרגיש את העקצוץ על הלשון. הוא כנראה שם הרבה מאוד שום בטחינה הזאת.

בוקר אחד אמי הגיעה. התקלחתי, והיא פתחה את הדלת בזהירות. כשראתה אותי עיניה נפערו והיא צעקה: "את נראית כמו הילדה שלי." העיניים שלה נצצו, "אני שכחתי לגמרי, אבל פתאום ראיתי את הילדה שלי." היא רעדה וחיבקה אותי כאילו לא נפגשנו זמן רב. היא הגזימה, מובן שהגזימה, אבל ידעתי שמשהו מההתרגשות שלה בכל זאת במקומו. התחלתי להרגיש את השינוי.

ירדתי במשקל, השפתיים שלי היו שוב באותו הגודל והשיער שלי החל סוף־סוף לנשור. בעלי אמר שבלילות הנשימה שלי הפכה שקטה.

אלה הם חודשים ארוכים וקשים. ההחלמה, כמו הגדילה, איטית מאוד ויש לה שלבים. ראיתי טוב יותר. בכל יום גיליתי משהו שלא זכרתי את קיומו. שכחתי שתחת האף ישנו השקע הזה. שעיני עגולות. שלא תמיד היו הסימנים תחת עיני כהים כל כך, אבל היו גם לילות שבהם התעוררתי שוב רטובה מזיעה, ומיד השתלט עלי הפחד הנורא שהניתוח לא הצליח. שאני עדיין חולה.

כמה קשה לגוף להתרגל לשינויים ההורמונליים.

היו עוד בדיקות רבות שהיה עלי לעבור. ציפיתי במיוחד לבדיקת הדם. זו שלאחריה אדע האם המחלה פעילה, וחיכיתי לפגוש את הפרופסור ההוא, שיראה אותי ויאמר, "לא זיהיתי אותך! את נראית נפלא!"

בבדיקת האקו־לב נראה שהלב שלי לא גדל.

כמה שבועות אחרי הניתוח הגעתי לביקורת אצל הפרופסור. על הספסל מול החדר שלו ישב גם הבחור ההוא, מיום הניתוח. הוא שוב היה לבד. אני הייתי עם בעלי. שמחתי לראות אותו, שמחתי שהוא חי. אני מניחה שגם הוא הירהר בי מאז, כי הוא מיד שאל לשלומי, כאילו שאנחנו מכירים. סיפרתי לו שהניתוח עבר בהצלחה, והצגתי בפניו את בעלי. הוא אמר שאשתו נשארה עם הילדים ושהניתוח שלו לא הצליח כי הגידול שלו ממוקם במקום שקשה מאוד להגיע אליו ושהוא קטן מכדי שאפשר יהיה להוציא אותו. הצטערתי בשבילו על הניתוח אבל שמחתי שאמר, אשתי והילדים והוציא את הנייד מהכיס כדי להראות לי תמונה.

"בכל זאת יש לי הקלה שאחרי כל כך הרבה שנים בהן לא הרגשתי טוב, גילו מה יש לי," הוא אמר, ונקב בשמה של מחלה אחרת, לא זו שהיתה לי.

לאחרונה אני חושבת הרבה מה אספר לבני כשיגדל. אני שומרת את הציורים שלו, שבשוליהם, בכתב ידה של הגננת, איחולי ההחלמה שאיחל לי. אני שומרת את התיק הרפואי, ובו כל הצילומים והאבחונים, שאוכל בבוא היום להראות לו. אני לא יודעת מדוע חשוב לי כל כך מה יחשוב על התקופה הזאת כשיגדל, סביר שהוא לא יזכור ממנה דבר. אולי פשוט אגיד לו: "כשהייתי בת שלושים ושש, אתה היית אז רק בן שנתיים, גיליתי את תחילתו של הסיפור שלי." וזה יהיה מספיק כדי שהוא יבין באיזו מצוקה הייתי.

כשהוא חוזר מהגן אני מחבקת אותו. יש לו אף קטן ומתוק, ותלתלי דבש. בתמונות הילדות שלי אני נראית בדיוק כמוהו. אחר כך אנחנו משחקים על השטיח, הוא מכין לי ארוחה בכאילו. אלה הרגעים שבהם אני מרגישה שאני רוצה מאוד להבריא.

אני מתעייפת מהר מאוד. בעלי רוצה שנעשה טיול בשדרה. שלושתנו.

"השמש תעשה לך טוב," הוא מבטיח. אבל אני לא מוכנה. אני לא רוצה שיראו אותי. עוד לא. בטלוויזיה, משודרים בשידורים חוזרים פרקי הסדרה ההיא, שצילמתי בשנה שעברה. אני מכבה אותה ומשליכה אל הפח את התמונות מיום הלידה של בני שמוצמדות אל המקרר. איני צריכה את התזכורת הזאת מול הפנים כל הזמן.

לילה אחד אני מתקשרת לגלי.

"גלי," אני אומרת. "אני מדמיינת."

"שמה?" היא שואלת.

"שאני מחלימה."

"תספרי לי הכול," היא מבקשת. הבית שקט מאוד. בעלי ישן, גם בני, בחוץ נושבת רוח ומסחררת את העץ שקרוב לחלון המרפסת שלנו.

"אני הולכת לסנטר..." אני לוחשת ומיד נעצרת. "עזבי זה מטופש."

"נו, תמשיכי," היא מבקשת.

אבן קטנה פוגעת במעקה המרפסת, ואני חושבת שמוכרחים לעשות עם זה משהו, כי יום אחד זה עוד עלול לפגוע במישהו.

"את הולכת לסנטר..." גלי מדברת בשקט. גם אצלה כולם ישנים.

"ויש עלי את המנשא. התינוקת שלי ישנה בפנים. אבל אני לוקחת איתי גם את העגלה."

אני שומעת שגלי בוכה.

"אני הולכת לאט מאוד כדי שהיא לא תתעורר, וכשאני מגיעה לבריכה, אני מניחה אותה בעגלה, והיא ממשיכה לישון."

"היא יפה ממש, התינוקת?" היא שואלת בלחש.

"כן," אני מחייכת. "יפהפייה. ואני מעמידה את העגלה בקצה המסלול, ופושטת את הבגדים, יש לי מתחת בגד ים חדש, ורוד. וכל הזקנות מצקצקות עלי, שזה מסוכן ושאני לא אשמע אותה, ושזה לא בריא לה לנשום את האדים של הכלור, אבל אני מתעלמת מהן, ובכל זאת נכנסת למים, ומרכיבה את המשקפת, ושוחה במסלול שלי עד שהיא מתחילה לבכות."

גלי מקנחת את אפה.

"וזו שחייה נפלאה, גלי," אני אומרת. "זו שחייה נפלאה."