ברית עולם

רוי

בעולם יש שני סוגים של אנשים, אלה שעוזבים את הבית ואלה שלא עוזבים אותו. אני גאה להשתייך לסוג הראשון. אשתי, סֶלֶסטיאל, נהגה לומר שאני נער כפר בנשמתי, אבל ההגדרה הזאת מעולם לא מצאה חן בעיניי. קודם כול, אני לא בן כפר במלוא מובן המילה. אילוֹאֶה, לואיזיאנה, היא עיירה קטנה. כששומעים את המילה "כפר" חושבים מיד על גידול ירקות, קשירת חבילות חציר וחליבת פרות. כל חיי לא קטפתי אפילו פקעת כותנה אחת, אם כי אבי כן עשה זאת. מעולם לא נגעתי בסוס, בעז או בחזיר, וגם לא היה לי כל רצון לגעת בחיות משק. כשאמרתי לה את זה, סלסטיאל צחקה והבהירה שהיא לא התכוונה לומר שאני חוואי, אלא רק כפרי. היא באה מאטלנטה, ומבחינה מסוימת גם היא כפרייה. אבל לפי דבריה היא "אישה דרומית", כדי לא לבלבל עם "יפהפייה דרומית". משום־מה, הכינוי "אפרסק ג'ורג'יה" חביב עליה יותר, והוא חביב גם עלי, אז הכול טוב ויפה.

סלסטיאל רואה את עצמה כאדם קוסמופוליטי, והיא לא טועה. עם זאת, היא ישנה בכל לילה באותו בית שבו גדלה. אני, לעומת זאת, עזבתי את הבית על הדבר המעשן הראשון שהזדמן לי, בדיוק שבעים ואחת שעות אחרי סיום הלימודים בתיכון. הייתי עוזב עוד קודם, אבל האוטובוס לא עוצר באילואה בכל יום. בשעה שהדוור הביא לאמי את גליל הקרטון המכיל את תעודת הגמר שלי, כבר השתכנתי בחדרי במעונות של מכללת מוֹרהאוס, כמשתתף בתוכנית מיוחדת המיועדת לסטודנטים שהם הדור הראשון במשפחותיהם שזוכה להשכלה גבוהה. הזמינו אותנו לבוא חודשיים וחצי לפני תחילתה הרשמית של שנת הלימודים, כדי שנקבל מושג על המאפיינים של המוסד ונשקוד על רכישת המיומנויות הבסיסיות. תדמיינו עשרים ושלושה צעירים שחורים צופים בסרטים מבוכה בבית הספר של ספייק לי ולאדוני באהבה בכיכובו של סידני פואטיה המוקרנים שוב ושוב, ותבינו על מה אני מדבר. או שלא תבינו. כך או כך, שטיפת מוח היא לא תמיד דבר רע.

כל חיי נעזרתי בתוכניות שנועדו לקדם אוכלוסיות חלשות. "הֶדסטארט" — תוכנית מקיפה לחינוך, בריאות ותזונה נכונה ופיתוח מעורבות הורית — בהיותי בן חמש, והתוכנית "אַפּווֹרד בָּאוּנד" למלחמה בעוני ומתן אפשרות לרכישת השכלה גבוהה בהמשך הדרך. אם אי־פעם יהיו לי ילדים, הם יוכלו לדווש בבטחה מבלי להזדקק לגלגלי עזר כאלה, אבל אני אוהב לתת את הקרדיט למי שמגיע לו.

אטלנטה היא המקום שבו למדתי את הכללים, ולמדתי אותם מהר. איש מעולם לא אמר עלי שאני טיפש. אבל הבית הוא לא המקום שבו אתה נוחת; הבית הוא המקום שממנו אתה משוגר. אתה לא יכול לבחור את הבית שלך בדיוק כשם שאינך יכול לבחור את משפחתך. בפוקר, אתה מקבל חמישה קלפים. שלושה מהם אתה יכול להחליף, אבל השניים האחרים הם שלך לתמיד: משפחה ומולדת.

אני לא רוצה לדבר סרה באילואה. מובן מאליו שיש מולדוֹת גרועות ממנה. כל אדם בר־דעת יכול לראות את זה. קודם כול, אילואה אולי שוכנת בלואיזיאנה, לא בדיוק מדינה שופעת אפשרויות, אבל לפחות היא בארצות־הברית, ואם אתה עתיד להיות שחור שנאבק על מקומו בעולם, אמריקה היא קרוב לוודאי המקום שבו הכי כדאי לעשות את זה. בכל אופן, אנחנו לא היינו עניים. הרשו לי להבהיר את הנקודה הזאת בצורה חד־משמעית. אבי עבד קשה מדי בחנות למוצרי ספורט של בַּאק בימים וכתיקונצ'יק בערבים, ואמי הקדישה שעות רבות מדי להעמסת מגשים במסעדת מזון מהיר מכדי שאהיה רשאי להתנהג כאילו לא הייתה לנו אגורה שחוקה. היה לנו כל מה שצריך.

אני, אוליב ורוי הגדול היינו משפחה בת שלוש נפשות, וגרנו בבית הבנוי על יסודות איתנים ברחוב בטוח. היה לי חדר משלי, ואחרי שרוי הגדול בנה את התוספת, היה לי גם חדר אמבטיה משלי. כשהנעליים נעשו קטנות עלי, לא הייתי צריך לחכות חודשים עד שיקנו לי חדשות. אז נכון שקיבלתי עזרה כספית, אבל הוריי תרמו את חלקם ושלחו אותי לקולג'.

עם זאת, האמת היא שלא היה לנו שום דבר מעבר להכרחי ביותר. אם ילדותי הייתה כריך, לא היה בשר בין פרוסות הלחם. היה לנו כל מה שצריך ולא יותר מזה. "ולא פחות מזה," הייתה אמי אומרת ועוטפת אותי באחד מחיבוקיה החמוצים־מתוקים.

בבואי לאטלנטה הייתי בטוח שכל החיים לפניי — חבילות אינסופיות של דפים חלקים. ואתם יודעים מה אומרים: לאיש מורהאוס תמיד יש עט. וכעבור עשר שנים חיי היו בנקודה המתוקה ביותר שלהם. אם מישהו שאל, "מנין אתה?" עניתי לו, "אני מא'!" כל־כך הדוקים היו היחסים שלי עם העיר, שהכרתי אותה בכינויה. וכשנשאלתי על משפחתי, דיברתי על סלסטיאל.

היינו נשואים כדת וכדין כבר שנה וחצי, והיינו מאושרים בעת ההיא, לפחות אני הייתי מאושר. אולי מושגי האושר שלנו היו שונים משל אחרים, אבל לא היינו כמו זוגות הכושים הבורגנים השכיחים של אטלנטה, שאצלם הבעל שוכב לישון עם המחשב הנייד מתחת לכרית והאישה חולמת על תכשיטים מטיפאני. הייתי צעיר, רעב, ועל סף הצלחה. סלסטיאל הייתה אמנית, אישה יצרית ויפהפייה. היינו כמו הזוג ההוא מהסרט לאב ג'ונס, רק בוגרים יותר. מה אומר ומה אדבר? תמיד הייתה לי חולשה לנשים מטאוריות. כשאתה איתן, אתה יודע שנכנסת למשהו עמוק, לא אחד מאותם סטוצים של שלום־תודה. לפני סלסטיאל יצאתי עם בחורה אחרת, שגם היא נולדה וגדלה באטלנטה. הבחורה ההיא, שנראתה הכי מהוגנת בעולם, איימה עלי באקדח בסעודה החגיגית של הליגה העירונית לשוויון הזדמנויות! לעולם לא אשכח את האקדח המוכסף עם הקת המצופה צדפת פנינים ורודה. היא שלפה אותו מהתיק שלה מתחת לשולחן כשאכלנו סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים. היא טענה שאני בוגד בה עם מישהי מלשכת עורכי הדין השחורים. איך אני יכול להסביר את זה? פחדתי, ולאחר מכן הפסקתי לפחד. רק בחורה מאטלנטה יכולה להיות אלגנטית כל־כך בעודה עושה מעשה בריוני כל־כך. זה היה היגיון של אישה מאוהבת, בלי ספק, אבל אני לא יכולתי להחליט אם להציע לה נישואים או להזמין משטרה. נפרדנו עוד לפני עלות השחר, וזאת לא הייתה ההחלטה שלי.

אחרי נערת האקדח איבדתי את מגע הקסם שלי עם נשים לזמן קצר. כמו כולם, גם אני קראתי את העיתונים ושמעתי על מחסור כביכול בגברים שחורים, אך דומה היה שלחדשות הטובות האלה עדיין לא הייתה השפעה על החיים החברתיים שלי. לכל אישה שנדלקתי עליה היה מישהו אחר שחיכה לה במקום כלשהו.

קצת תחרות אינה מזיקה לכל הצדדים הנוגעים בדבר, אך עזיבתה של נערת האקדח עקצה אותי כמו פרעוש ושלחה אותי הביתה לאילואה לכמה ימים כדי לדון בדבר עם רוי הגדול. אבי היה בעיניי מין סמל אלוהי של ראשית ואחרית, כאילו כבר היה כאן לפני בואכם לעולם והוא ימשיך לשבת באותה כורסת טלוויזיה עוד זמן רב אחרי לכתכם ממנו.

"אתה לא צריך בחורה שמאיימת עליך בנשק חם, בני."

ניסיתי להסביר לו שהדבר המרשים ביותר היה הניגוד בין ההמוניות של האקדח לעידון ולזוהר של הערב. ומלבד זאת, "היא רק שיחקה, אבא."

רוי הגדול הנהן וינק את הקצף מכוס הבירה שלו. "אם ככה היא משחקת, מה יקרה כשתתרגז באמת?"

כאילו דיברה באמצעות מתורגמן, קראה אמי מהמטבח, "תשאל אותו עם מי היא יוצאת עכשיו. אולי היא משוגעת, אבל לא עד כדי כך. אף אחת לא תעזוב את רוי הקטן בלי שיהיה לה מישהו בספסל האחורי."

רוי הגדול אמר, "אמא שלך רוצה לדעת עם מי היא יוצאת עכשיו." אפשר לחשוב שלא דיברנו כולנו אנגלית.

"עם איזה עורך דין. לא כמו פרי מייסון. דיני חוזים. איש של ניירת."

"ואתה לא איש של ניירת?"

"אני זה משהו שונה לחלוטין. המשרה שלי כאיש מכירות היא זמנית. ואגב, העבודה המשרדית היא לא הייעוד שלי. זה סתם משהו שאני עושה עכשיו במקרה."

"אני מבין," אמר רוי הגדול. אמא שלי עדיין המשיכה לזרוק הערות מהמטבח. "תגיד לו שהוא תמיד מאפשר לבחורות הבהירות האלה לפגוע ברגשותיו. תגיד לו שהוא צריך לזכור כמה מהבנות שחיות כאן בקהילה. תגיד לו שייקח איתו מישהי מכאן."

רוי הגדול אמר, "אמא שלך אומרת — " לפני שנכנסתי לדבריו.

"שמעתי אותה, ואף אחד לא אמר שהבחורה הייתה בהירת עור."

אבל היא כן הייתה, כמובן, ולאמא שלי הייתה בעיה עם זה.

כעת יצאה אוליב מהמטבח כשהיא מקנחת את ידיה במגבת כלים מפוספסת. "אל תכעס עלי. אני לא מנסה להתערב בעניינים שלך."

אף אחד לא יכול באמת להשביע את רצונה של אמו בכל מה שנוגע לבחורות. כל החברים שלי מספרים לי שהאמהות שלהם מזהירות אותם בלי הרף, "אם היא לא יכולה להשתמש במסרק שלך, אל תביא אותה לביתך." המגזינים אֶבּוֹני וג'ט נשבעו השכם והערב שכל גבר שחור עם קצת כסף בכיס מעדיף נישואי תערובת. אשר לי, אני דבקתי תמיד בנשים חומות, ולמרות זאת לאמא שלי הייתה חוצפה לבוא בטענות על הגוון המסוים של האחות שבחרתי בה.

כיוון שכך, הייתם חושבים שסלסטיאל תמצא חן בעיניה. מבחינה חיצונית השתיים האלה היו דומות זו לזו כל־כך עד שנראו כקרובות משפחה. לשתיהן היה יופי נקי כזה, כמו של תלמה מהסיטקום זמנים טובים, אהובתי הטלוויזיונית הראשונה. אבל לא, מבחינתה של אמא שלי, סלסטיאל אמנם נראתה בסדר, אלא שהיא באה מעולם אחר — הנסיכה יסמין מאלדין של וולט דיסני בבגדים של ברנדט מהמפץ הגדול. רוי הגדול, לעומת זאת, התלהב מסלסטיאל עד מאוד והיה מוכן להתחתן איתה אלמלא עשיתי זאת אני. מה שלא הוסיף לה נקודות אצל אוליב.

"יש רק דבר אחד שיכול לעזור לי לרכוש את חיבתה של אמא שלך," אמרה סלסטיאל פעם.

"ומהו הדבר הזה?"

"תינוק," ענתה באנחה. "בכל פעם שאני רואה אותה, היא מסתכלת עלי במבט ביקורתי כאילו אני מחזיקה את הנכדים שלה בני ערובה בתוך הגוף שלי."

"את מגזימה." אבל למען האמת, הבנתי את עמדתה של אמא שלי. אחרי שנת נישואים אחת, כבר הייתי מוכן להתחיל בפעילות ולייצר דור חדש עם מערכת מעודכנת של חוקים וכללים. לא שיש משהו רע בדרך שבה מישהו מאיתנו גדל. ועם זאת, העולם משתנה, לכן גם האופן שבו אתה מגדל את ילדיך חייב להשתנות. חלק מהתוכנית שלי היה לא להזכיר אפילו פעם אחת קטיף כותנה. הוריי תמיד דיברו על קטיף כותנה אמיתי או על קטיף כותנה כמושג. אנשים לבנים אומרים, "זה טוב יותר מחפירת תעלות"; אנשים שחורים אומרים, "זה טוב יותר מקטיף כותנה." אין לי שום כוונה להזכיר לילדים שלי שמישהו מת כדי שאני אוכל לעשות את הדברים הרגילים. אני לא רוצה שרוי השלישי יֵשב בקולנוע ויצפה במלחמת הכוכבים או מה שזה לא יהיה, ויחשוב שהיכולת שלו לשבת כאן ולאכול פופקורן זו זכות שמישהו שילם עליה בחייו. שום דבר מהסוג הזה. או לפחות לא הרבה מזה. אנחנו נצטרך למצוא את המרשם הנכון. וכעת סלסטיאל מבטיחה שהיא לעולם לא תגיד להם שהם צריכים להיות טובים פי שניים כדי להשיג חצי ממה שמגיע להם. "אפילו אם זה נכון," אמרה, "מי אומר דבר כזה לילד בן חמש?"

היא הייתה המופת של איזון מושלם באישה, לא אשת עסקים מכופתרת, אבל אחת שרואים את הייחוס שלה כמו את הברק של נעלי לכה. בנוסף, היה לה טמפרמנט של אמנית, בלי להיות משוגעת. במילים אחרות, לא היה לה אקדח עם קת ורודה בתיק, אבל גם לא מחסור ביצריות. סלסטיאל אהבה לעשות דברים בדרך שלה והיה אפשר לדעת את זה מעצם ההסתכלות עליה. היא הייתה גבוהה, מטר שבעים וחמישה סנטימטרים בנעליים שטוחות, גבוהה אפילו יותר מאביה. אני יודע שגובה זה עניין של זכייה בהגרלה, אבל היא נתנה לך הרגשה שהגובה היה בחירה שלה. בגלל שערותיה, רעמה גדולה ופרועה, היא הייתה טיפה גבוהה גם ממני. גם לפני שידעת שהיא גאונה בכל מה שקשור בחוט ומחט, ראית שיש לך עסק עם אישיות מיוחדת במינה. אמנם אנשים מסוימים — ובאומרי "אנשים מסוימים" אני מתכוון לאמא שלי — לא הצליחו לראות את זה, אבל כל הדברים האלה היו עתידים לעשות אותה לאם מצוינת.

התלבטתי אם לבקש ממנה שניתן לילד הראשון שלנו — בן או בת — את השם עתיד.

אילו הדבר היה תלוי בי, היינו עולים על רכבת התינוקות כבר בירח הדבש שלנו. תדמיינו אותנו שוכבים בבקתה עם רצפת זכוכית הבנויה מעל הים. אני אפילו לא ידעתי שהדבר המחורבן הזה קיים, אבל כשסלסטיאל הראתה לי את עלון הפרסום שלהם העמדתי פנים נלהבות ואמרתי לה שזה אחד הפריטים ברשימת הדברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני מותי. וכך היינו שם, מתעלסים מעל לים ונהנים זה מזה. כבר עברה יותר מיממה מאז החתונה, כי באלי הייתה במרחק עשרים ושלוש שעות טיסה במחלקה ראשונה מאטלנטה. לכבוד החתונה הפכו את סלסטיאל לגרסת בובה של עצמה. רעמת השיער הפראית נאספה והודקה לפקעת עגולה של רקדנית בלט, והאיפור גרם לה להיראות סמוקה. כשראיתי אותה מרחפת במעבר לעברי, היא ואבא שלה צחקקו כאילו זאת הייתה סתם חזרה גנרלית. עמדתי לי שם, רציני כמו ארבעה התקפי לב ושבץ, אבל אז היא הביטה בי וכיווצה את שפתיה הצבועות בוורוד לנשיקה קטנה, ואני הבנתי את הבדיחה. היא נתנה לי להבין שכל זה — הילדות הקטנות הנושאות את שובל שמלתה, החליפה המהודרת שלי, אפילו הטבעת שבכיסי — אינם אלא הצגה. הדברים האמיתיים היו ניצוץ האור בעיניה והלמות הדם בעורקינו. ואז חייכתי גם אני.

בבאלי, השיער החלק נעלם. היא חזרה להיות נערת שער של ג'ט משנות השבעים ולא לבשה דבר פרט לקרם גוף.

"בואי נעשה תינוק."

היא צחקה. "ככה אתה רוצה לבקש את זה ממני?"

"אני רציני."

"עדיין לא, אבא'לה," אמרה. "אבל בקרוב."

במלאת שנה לנישואינו כתבתי על גיליון נייר, "בקרוב — כמו עכשיו?"

היא הפכה את הגיליון וכתבה בתשובה, "בקרוב כמו אתמול. הלכתי לרופא והוא אמר שכל המערכות מוכנות."

אבל הדבר שהרס את הכול היה פיסת נייר אחרת — כרטיס הביקור שלי. חזרנו הביתה אחרי שחגגנו את יום השנה בארוחת ערב במסעדת בּיוּטיפוּל, ספק דיינר ספק קפטריה בקסקייד רואד. לא מקום מפואר, אבל בו ביקשתי ממנה להינשא לי. היא אמרה אז, "כן, אבל תסתיר את הטבעת הזאת לפני שישדדו אותנו!" ביום השנה לנישואינו שבנו לשם לסעודה חגיגית של צלי בקר, מקרוני עם גבינה ופודינג תירס. ואז הלכנו הביתה לאכול את הקינוח, שתי פרוסות מעוגת החתונה שהמתינו במקפיא שלוש־מאות שישים וחמישה ימים כדי לראות אם צלחנו את השנה הראשונה. כיוון שלא הייתי מסוגל להסתפק במה שיש, פתחתי את הארנק שלי להראות לה שאני מחזיק בו את תמונתה. משכתי את התמונה ממקומה, ויחד איתה השתחרר גם כרטיס ביקור שלי ונחת חרש ליד הפרוסה של עוגת האמרטו. על גבו היו כתובים בדיו סגולה שם של אישה ומספר טלפון, מה שהיה גרוע מספיק. אבל סלסטיאל הבחינה בשלוש ספרות נוספות, וניחשה נכון שזה מספר של חדר במלון.

"אני יכול להסביר את זה." האמת הייתה פשוטה. הייתי חובב נשים. נהניתי מפלירטוטים קטנים, ממה שמכונה ריגוש קצר. לפעמים אספתי מספרי טלפון כאילו עדיין הייתי סטודנט, אבל בתשעים ותשעה פסיק תשעים ותשעה אחוזים מהזמן הסתפקתי בזה. פשוט רציתי לדעת שעוד לא איבדתי את היכולת. זה לא גורם שום נזק, נכון?

"תתחיל להסביר," אמרה סלסטיאל.

"היא הגניבה את זה לכיס שלי."

"איך היא יכלה להגניב לך לכיס כרטיס ביקור שלך?" סלסטיאל רתחה, וזה קצת גירה אותי, כמו הקליק בכיריים לפני שהלהבה מתלקחת.

"היא ביקשה ממני את הכרטיס. חשבתי שזאת בקשה תמימה."

סלסטיאל קמה, אספה את העוגה והשליכה אותה לפח האשפה יחד עם הצלחות, ולעזאזל עם מערכת כלי החרסינה שקיבלנו כמתנת חתונה. היא שבה לשולחן, הרימה את הגביע שלה עם השמפניה הוורודה ורוקנה את המשקה המבעבע כאילו היה כוסית טקילה. ואז היא חטפה לי מהיד את הגביע שלי, שתתה את תכולתו והשליכה גם את הגביעים הצרים וארוכי הרגל לפח האשפה. קול התנפצותם דמה לצלצול פעמונים.

"אתה חתיכת חרא," אמרה.

"אבל איפה אני עכשיו?" אמרתי. "כאן איתך. בבית שלנו. בכל לילה אני מניח את הראש על הכרית שלך."

"דווקא ביום הנישואים הדפוק שלנו," אמרה. כעסה כבר נמוג והפך לעצב. היא התיישבה על השרפרף הגבוה ליד דלפק ארוחת הבוקר. "למה התחתנת אם אתה רוצה לבגוד?"

לא ציינתי בפניה שכדי לבגוד צריך קודם להיות נשוי. תחת זאת אמרתי לה את האמת. "בכלל לא התקשרתי לבחורה הזאת." התיישבתי לידה. "אני אוהב אותך," אמרתי כאילו הייתה זאת מילת קסם. "יום נישואים שמח."

היא הניחה לי לנשק אותה, מה שהיה סימן חיובי. יכולתי להרגיש את טעם השמפניה הוורודה על שפתיה. אבל אחרי שהתפשטנו לגמרי היא נשכה אותי בחוזקה באוזן. "אתה כזה שקרן." ואז היא הושיטה את ידה לארונית הלילה שלי והוציאה ממנה אריזה מנייר כסף. "תעטוף אותו, אדוני."

אני יודע שיש מי שיאמר שהנישואים שלנו היו בצרה. לאנשים יש המון מה לומר כשהם לא יודעים מה מתרחש מאחורי דלתות סגורות, מתחת לשמיכות ובין הלילה ליום. אבל בתור מי שהיה עד, ואפילו שותף, ליחסים שלנו, אני משוכנע שההפך הוא הנכון. לעובדה שיכולתי להרגיז אותה עם סתם חתיכת נייר והיא יכלה לשגע אותי עם סתם חתיכת גומי הייתה משמעות רבה.

כן, היינו זוג נשוי, אבל עדיין היינו צעירים ומוקסמים זה מזה. גם כעבור שנה האש עדיין בערה בלהבה גדולה.

העניין הוא כזה: זה אתגר רציני להיות גרסה 2.0. על הנייר, היינו וִיטְלי ודווֵיין, הזוג מהסדרה עולם אחר: איפה הם עכשיו?, רק בוגרים יותר. בפועל, סלסטיאל ואני זה משהו שהוליווד לא העלתה בדמיונה. היא ברוכת כישרון ואני המנהל והמוזה שלה. זה לא אומר שאני שוכב כל היום עירום כביום היוולדי כדי שהיא תוכל לצייר אותי. ממש לא. אני חי את חיי והיא צופה בי. כשהיינו מאורסים, היא קיבלה פרס ראשון בתחרות על פסל זכוכית שיצרה. מרחוק הוא נראה כגולת משחק גדולה, אך מי שהביט בו מקרוב ומהזווית הנכונה, יכול היה לראות את קווי הצדודית של פניי מתערבלים בתוכה. מישהו הציע לשלם לה חמשת אלפים דולר תמורתו, אך היא לא הסכימה להיפרד ממנו. זה לא מה שקורה בנישואים שנשקפת להם סכנה.

היא הצליחה בשבילי ובתמורה אני הצלחתי בשבילה. בעבר, כשעבדת כדי שאשתך לא תצטרך לעבוד, נהגו לקרוא לזה "להושיב את האישה בבית". המטרה של רוי הגדול הייתה להושיב את אוליב בבית, אבל זה לא כל־כך הצליח לו. לכבודו, ואולי לכבודי, עבדתי כל היום כדי שסלסטיאל תוכל להישאר בבית ולייצר בובות, אמצעי הביטוי האמנותי העיקרי שלה. כשלעצמי, אני חובב גולות באיכות מוזיאונית ורישומים בקווים עדינים, אבל הבובות הללו היו משהו שאדם רגיל כמוני יכול בהחלט לעמוד מאחוריו. החזון שלי היה סדרה של בובות בד שאותן נמכור בכמויות גדולות. יהיה אפשר להציג אותן לראווה על מדף או לחבק את המילוי הרך שלהן. ועדיין יהיו גם המוצרים היוקרתיים המוכנים בהזמנה אישית והיצירות האמנותיות. על אלה נוכל בקלות לקבל סכומים בני חמש ספרות. אבל הבובות היומיומיות הן אלה שיותירו את רישומן בסופו של דבר, זה מה שאמרתי לה. ואתם מבינים, התברר שצדקתי.

אני יודע שלא בוכים על חלב שנשפך, אפילו אם הוא נשפך כמים. אך כדי להיות הוגן, אני חייב לספר את כל הסיפור. היינו נשואים שנה וקצת, וזאת הייתה שנה טובה. גם היא תודה בזה.

המטאור נפל וריסק את חיינו בסוף־השבוע של חג העבודה, כשנסענו לאילואה לבקר את הוריי. נסענו במכונית כי אהבתי את הנסיעה בכבישים. מטוסים היו קשורים אצלי לעבודה. בעת ההיא עבדתי כנציג מכירות של חברה לספרי לימוד, שהתמחתה בספרי מתמטיקה, אם כי היחסים שלי עם מספרים הסתיימו בלוח הכפל, בכפולות של שתים־עשרה. אבל הצלחתי בעבודה הזאת כי ידעתי למכור דברים. שבוע קודם לכן סגרתי עסקה נחמדה עם המכללה שבה למדתי, והייתי בעיצומו של משא ומתן עם עוד אוניברסיטה במדינת ג'ורג'יה. לא התעשרתי מזה, אבל ציפיתי לבונוס שמן מספיק כדי שנוכל להתחיל לדבר על רכישת בית חדש. לא היה שום דבר רע במעוננו הנוכחי, בית גדול ברחוב שקט. הוא פשוט היה מתנת חתונה מהוריה, הבית שבו גדלה, והם רשמו אותו על שם בתם היחידה, ורק על שמה. זה היה משהו שאנשים לבנים נוהגים לעשות, מתן עזרה בנוסח האמריקאי. ואני רציתי לתלות את הכובע שלי על קולב ששמי רשום עליו.

המחשבות האלה חלפו בראשי כשנסענו בכביש הבין־מדינתי I-10 בדרכנו לאילואה, אבל לא העכירו את מצב הרוח שלי. העניינים בינינו נרגעו אחרי המריבה הקטנה ביום הנישואים, והזוגיות שלנו חזרה לשגרה. שירי היפ־הופ משנות השמונים רעמו במערכת הסטריאו של ההונדה אקורד שלנו, מכונית משפחתית עם שני מושבים פנויים מאחור.

שש שעות לאחר תחילת הנסיעה הפעלתי את האיתות ועליתי על מחלף 163. עברנו לכביש דו־מסלולי כשהבחנתי בשינוי שחל בסלסטיאל. כתפיה התרוממו קצת והיא כרסמה את הקצה של קווצת שיער.

"מה קרה?" שאלתי והנמכתי את עוצמת הקול של אלבום ההיפ־הופ הטוב ביותר בכל הזמנים.

"אני סתם חוששת."

"ממה?"

"הייתה לך פעם מין הרגשה כזאת שאולי השארת את התנור דולק?"

העליתי בחזרה את עוצמת הקול למשהו שנע בין פעימה להלמות. "אז תתקשרי לחבר שלך, אַנדרֶה."

סלסטיאל מיששה את חגורת הבטיחות כאילו היא מציקה לה. "אני תמיד נעשית כזאת בקרבת ההורים שלך. חסרת ביטחון, אתה יודע."

"ההורים שלי?" אוליב ורוי הגדול היו האנשים הכי פשוטים ומעשיים בעולם. על הוריה של סלסטיאל, לעומת זאת, היה קשה לומר שהם בעלי מזג נעים ונוח לבריות. אביה היה גבר נמוך עם תסרוקת אפרו כמו של פרדריק דאגלס, כולל השביל בצד — ובנוסף לכול היה ממציא גאוני. אמה עבדה במערכת החינוך, לא כמורה או כמנהלת בית ספר, אלא כסגנית המפקח על כל בתי הספר בעיר. הזכרתי כבר שאבא שלה הגיע לפני עשר או שתים־עשרה שנים להישג רב־חשיבות כשהמציא תרכובת המונעת ממיץ תפוזים להתפרק במהירות רבה מדי? הוא מכר את המצאתו למינֶט מֵייד, חברת המיצים הגדולה בעולם, ומאז המשפחה השתכשכה עירומה באמבט מלא כסף. אמא'לה ואבא'לה שלה — הם היו חדר אטום. אוליב ורוי הגדול מתוקים לעומתם. "את יודעת שההורים שלי אוהבים אותך."

"הם אוהבים אותך."

"ואני אוהב אותך אז הם אוהבים אותך. מתמטיקה בסיסית."

סלסטיאל השקיפה מבעד לחלון על האורנים הצנומים שעל פניהם חלפנו. "יש לי הרגשה לא טובה, רוי. בוא נחזור הביתה."

לאשתי הייתה חיבה לדרמות. ועם זאת, הייתה בקולה נימה שהמילה היחידה שיכולה לתאר אותה היא פחד.

"מה העניין?"

"אני לא יודעת," אמרה סלסטיאל. "אבל בוא נחזור הביתה."

"מה אני אגיד לאמא? את יודעת שהיא באמצע ההכנה של ארוחת הערב."

"תאשים אותי," אמרה סלסטיאל. "תגיד לה שהכול באשמתי."

במבט לאחור, אני מרגיש כמו צופה בסרט אימה שתוהה מדוע הדמויות נחושות כל־כך להתעלם מסימני הסכנה. כשקול עלום אומר לך צא, עשה זאת בלי לחשוב פעמיים. אבל בחיים האמיתיים אין לך מושג שאתה בסרט אימים. אתה חושב שאשתך סתם מתרגשת יותר מדי. אתה מקווה בסתר לבך שזה בגלל שהיא בהיריון, כי תינוק יאפשר לך לנעול את הדבר הזה בבטן ולזרוק את המפתח.

כשהגענו לביתם של הוריי, אוליב כבר חיכתה לנו על מרפסת הכניסה. לאמי הייתה חיבה לפאות נוכריות, והפעם היא חבשה פאה מתולתלת בצבע של אפרסקים משומרים. נכנסתי לחצר, המשכתי לנסוע עד שהפגוש שלי כמעט נגע בפגוש הקרייזלר של אבי, ואז עצרתי, פתחתי את הדלת ועליתי במדרגות שתיים־שתיים כדי לפגוש את אמי בחיבוק באמצע הדרך. היא הייתה קטנטונת, לכן התכופפתי אליה והרמתי אותה עד שרגליה התנתקו מרצפת המרפסת, וצחוקה היה מוזיקלי כנגינת קסילופון.

"רוי הקטן," אמרה. "באת הביתה."

אחרי שהורדתי אותה הצצתי מעבר לכתפי ולא ראיתי דבר פרט לאוויר עומד, לכן ירדתי בריצה במדרגות, שתיים־שתיים גם הפעם. פתחתי את דלת המכונית וסלסטיאל הושיטה לי את זרועה. אני נשבע לכם שיכולתי לשמוע את גלגול העיניים של אמי כשעזרתי לאשתי לצאת מההונדה.

"זה כמו משולש," הסביר לי רוי הגדול. שנינו ישבנו בסלון ונהנינו מלגימת קוניאק בזמן שאוליב טרחה במטבח וסלסטיאל הלכה להתרענן. "לי היה מזל," אמר. "כשהכרתי את אמא שלך, שנינו היינו אנשים חופשיים. ההורים שלי כבר מתו וההורים שלה חיו רחוק באוקלהומה והתעלמו מקיומה כאילו לא נולדה בכלל."

"שתיהן יתחברו בסופו של דבר," אמרתי לרוי הגדול. "לסלסטיאל לוקח זמן להתרגל לאנשים."

"גם אמא שלך לא בדיוק דוריס דיי," אמר בהסכמה. הרמנו את כוסותינו לחיי הנשים הקשות ששנינו היינו משוגעים עליהן.

"זה ישתפר כשיהיה לנו ילד," אמרתי.

"אמת. נכד יכול להרגיע חיות פרא."

"למי קראת חיית פרא?" אמי הופיעה מהמטבח והתיישבה בחיקו של אבי כאילו הייתה נערה מתבגרת.

סלסטיאל נכנסה מהדלת האחרת, רעננה, חיננית, מדיפה ניחוח של מנדרינה. כיוון שאני ישבתי בכורסת הטלוויזיה והוריי התגפפו על הספה, לא היה לה היכן לשבת, לכן טפחתי על ברכי. היא התיישבה בחיקי בעל כורחה וכולנו נראינו כמו שני זוגות בפגישה כפולה מביכה בשנת 1952 בערך.

אמא הזדקפה ואמרה, "סלסטיאל, שמעתי שנעשית מפורסמת."

"גברתי?" אמרה סלסטיאל וניסתה לקום מהברכיים שלי, אבל אני החזקתי בה בכוח.

"המגזין," אמרה אמא. "למה לא סיפרת לנו שאת עושה רעש בעולם?"

סלסטיאל נראתה מבוישת. "זה בסך הכול עלון של אגודת בוגרי האוניברסיטה."

"זה מגזין," אמרה אמי. היא נטלה עותק מבריק מהמדף שמתחת לשולחן הקפה ועלעלה לדף שפינתו מקופלת. בדף הופיעה תמונתה של סלסטיאל המחזיקה בובת בד בדמותה של הזמרת ג'וזפין בייקר. אמנים שכדאי לעקוב אחריהם, נכתב מתחתיה באותיות מודגשות.

"אני שלחתי להם אותו," הודיתי. "מה אומר ומה אדבר? אני גאה בך."

"זה נכון שאנשים משלמים חמשת אלפים דולר על הבובות שלך?" אוליב כיווצה את שפתיה וצמצמה את עיניה.

"לרוב לא," אמרה סלסטיאל אבל אני נכנסתי לדבריה.

"נכון מאוד," אמרתי. "אני המנהל שלה, כידוע לך. נראה לך שאני ארשה למישהו לשלם לאשתי פחות ממה שמגיע לה?"

"חמשת אלפים דולר תמורת בובה?" אוליב נפנפה על פניה במגזין ופרעה את שְׂער שימורי האפרסק שלה. "אני מניחה שלשם כך ברא אלוהים את האנשים הלבנים."

רוי הגדול צחקק, וסלסטיאל נאבקה לקום מהברכיים שלי כמו חיפושית הפוכה על גבה. "התמונה לא עושה איתה חסד," אמרה בטון נזוף של ילדה קטנה. "כיסוי הראש עשוי מחרוזים שנתפרו ביד ו — "

"אפשר לקנות המון חרוזים בחמשת אלפים דולר," ציינה אמי. סלסטיאל הביטה בי, ובניסיון להשכין שלום אמרתי, "אמא, אל תשנאי את השחקן, תשנאי את המשחק." אם יש לך אישה, אתה יודע מיד מתי אמרת את הדבר הלא נכון. היא מצליחה איכשהו לסדר מחדש את האטומים באוויר כך שגם אתה לא יכול לנשום.

"זה לא משחק; זאת אמנות." עיניה של סלסטיאל נחו על ההדפסים בהשראה אפריקאית שמוסגרו ונתלו על קירות חדר המגורים. "כלומר, אמנות אמיתית."

רוי הגדול, הדיפלומט המיומן, אמר, "אולי נבין אם נראה אחת במו־עינינו."

"יש לי אחת במכונית," אמרתי. "אני אלך להביא אותה."

הבובה, העטופה בשמיכה רכה, נראתה כמו תינוק אמיתי בן יומו. זאת הייתה אחת מהמוזרויות של סלסטיאל. בתור אישה שהייתה, איך לומר בעדינות, חרדתית בכל מה שנוגע לאימהוּת, היא השגיחה בשבע עיניים על יצירות הבד האלה. ניסיתי לומר לה שהיא תצטרך לשנות את התנהגותה אחרי שנפתח את החנות שלנו. הפּוּפֶּטוֹת, כפי שאנחנו קוראים לבובות הללו, יימכרו בשבריר ממחירן של יצירות האמנות, כמו זאת שהחזקתי בידי. יצטרכו לתפור אותן במהירות, ואחרי שהעסק יתפוס, לייצרן בייצור המוני מההתחלה עד הסוף. ובלי לעטוף אותן בשמיכות קשמיר. אבל הנחתי לה לנהוג כרצונה עם הבובה הזאת, שיוצרה לפי הזמנתו של ראש עיריית אטלנטה. הוא רצה לתת אותה במתנה למנהלת הלשכה שלו, שעמדה ללדת בסביבות חג ההודיה.

פתחתי את השמיכה כדי שאמי תוכל לראות את פניה של הבובה, והיא התנשמה בתדהמה. קרצתי לסלסטיאל, שהייתה נדיבה מספיק להחזיר את האטומים באוויר למקומם הנכון כך שיכולתי לנשום שוב.

"זה אתה," אמרה אוליב ולקחה את הבובה ממני תוך שהיא תומכת בזהירות בראשה.

"השתמשתי בתמונה שלו," צייצה סלסטיאל. "רוי הוא ההשראה שלי."

"בגלל זה היא התחתנה איתי," התבדחתי.

"זאת לא הסיבה היחידה," אמרה סלסטיאל.

כאשר המילים נעתקות מפיה של אמי, אתה יודע שזה רגע קסום. עיניה היו מרותקות לצרור שבזרועותיה וגם אבי הצטרף אליה והביט בו מעבר לכתפה.

"השתמשתי בחרוזי קריסטל אוסטריים לשיער," המשיכה סלסטיאל שהתחילה להתרגש. "תסובבי את הבובה כדי שהם יתפסו את האור."

אמי עשתה כן וראשה של הבובה הבהיק כשכיפת החרוזים השחורים החזירה את אורן של הנורות הפשוטות שלנו. "כמו הילה," אמרה אמא. "ככה זה גם כשבאמת יש לך תינוק. יש לך מלאך משלך."

אמא ניגשה כעת לספה והניחה את הבובה על כרית. זאת הייתה חוויה מוזרה כי הבובה באמת דמתה לי, או לפחות לתמונות שלי כתינוק. הרגשתי כאילו אני מביט במראה מכושפת. באוליב יכולתי לראות את הנערה בת השש־עשרה של אז, שנעשתה אם מוקדם מדי אבל הייתה ענוגה כמו האביב. "אני יכולה לקנות אותה ממך?"

"לא, אמא," אמרתי בחזה נפוח מגאווה. "זאת הזמנה מיוחדת. עשרת אלפים דולר, כסף טוב, בתיווכו של עבדך הנאמן!"

"כמובן," אמרה ועטפה את הבובה בשמיכה כמו בתכריך. "בשביל מה זקנה כמוני צריכה בובה?"

"את יכולה לקבל אותה," אמרה סלסטיאל.

הבטתי בה במה שהיא כינתה "ההבעה של גארי קולמן". לפי החוזה היינו חייבים למסור את הבובה בסוף החודש הזה. תאריך היעד היה יותר מקבוע; הוא נכתב שחור על גבי לבן בשלושה העתקים חתומים. לא היה במסמך סעיף של ביטוח סחורה בהעברה.

בלי להביט בי אמרה סלסטיאל, "אני יכולה לעשות עוד אחת."

אוליב אמרה, "לא, אני לא רוצה לעכב בעדך. פשוט היא דומה כל־כך לרוי הקטן."

הושטתי את ידי לקחת את הבובה אבל אמי לא בדיוק שחררה אותה וסלסטיאל לא בדיוק הקלה עלי. היא הייתה פראיירית של כל מי שהעריך את עבודתה. זה היה עוד משהו ששנינו נצטרך לעבוד עליו אם נרצה להצליח בעסק הזה.

"תשאירי אותה אצלך," אמרה סלסטיאל כאילו לא עבדה שלושה חודשים על הבובה הזאת. "אני יכולה להכין בובה אחרת בשביל ראש העיר."

עכשיו הגיעה תורה של אוליב לבחוש את האטומים.

"אה, ראש העיר. טוב, אז תסלחי לי!" היא מסרה לי את הבובה. "תחזיר אותה למכונית שלך לפני שאלכלך אותה. אני לא רוצה שתשלחו לי חשבון על עשרת אלפים דולר."

"זאת לא הייתה הכוונה שלי." סלסטיאל הביטה בי בהתנצלות.

"אמא," אמרתי.

"אוליב," אמר רוי הגדול.

"גברת המילטון," אמרה סלסטיאל.

"הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב," אמרה אמא. "אני מקווה שכולכם עדיין אוכלים בטטות מזוגגות ועלי חרדל עם שום ושמן זית."

אכלנו ארוחת ערב, לא בשתיקה מוחלטת אבל גם בלי שמישהו ידבר על נושא כלשהו. אוליב הייתה נרגזת מאוד ומרוב כעס הצליחה לקלקל את התה הקר. לגמתי ממנו לגימה גדולה בציפייה לחוש את טעם הלוואי המתוק של סוכר הקנים, וכמעט נחנקתי מטעמו החריף של מלח בישול. זמן קצר לאחר מכן נשרה מהקיר תעודת הגמר שלי מהתיכון והזכוכית נסדקה כולה. סימנים מבשרי רע? אולי. אבל לא חשבתי על מסרים מלמעלה. דעתי הייתה נתונה לכך שנכנסתי בטעות בין שתי נשים שהיו יקרות לי מכל יקר. הבעיה שלי לא הייתה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי במצבים כאלה. כל גבר יודע איך לרקוד על שתי חתונות או יותר. אבל במקרה של אמי וסלסטיאל, הייתי חצוי בדיוק באמצע. אוליב הביאה אותי לעולם וגידלה אותי להיות הגבר שראיתי בעצמי. אבל סלסטיאל הייתה השער לשארית חיי, הפתח הזוהר לשלב הבא.

הקינוח היה עוגת קינמון ואגוזים, העוגה האהובה עלי, אבל המריבה על בובת עשרת אלפים הדולרים הרסה לי את התיאבון. ולמרות זאת הכרחתי את עצמי לאכול שתי פרוסות ממנה כי כשמדובר באישה דרומית, כולם יודעים שהדרך להחמיר את המצב הגרוע ממילא היא לסרב לאכול את האוכל שלה. אז אכלתי כמו פליט מורעב וכך עשתה גם סלסטיאל, על אף ששנינו נדרנו להימנע מסוכר מעובד.

אחרי שפינינו את השולחן, אמר רוי הגדול, "נלך להביא את התיקים שלכם?"

"לא, איש גדול," אמרתי בנימה קלילה. "הזמנתי לנו חדר במלון יער האורנים."

"אתה מעדיף ללון בחור ההוא ולא בבית שלך?" אמרה אוליב.

"אני רוצה להביא את סלסטיאל למקום שבו התחיל הכול."

"אתה לא צריך ללון שם כדי לעשות את זה."

אבל לאמיתו של דבר, כן הייתי צריך. זה היה סיפור שיש לספרו הרחק מנטיותיהם של הוריי לשפץ ולייפות את העובדות. אחרי שנת נישואים, הגיע לסלסטיאל לדעת למי היא נשואה.

"זה הרעיון שלך?" שאלה אמי את סלסטיאל.

"לא, גברתי. הייתי נשארת לישון כאן ברצון."

"הרעיון כולו שלי," אמרתי, אם כי סלסטיאל שמחה ללכת למלון. היא אמרה שאינה מרגישה בנוח לישון איתי מתחת לאותו גג עם ההורים שלי או שלה, למרות היותנו נשואים כדת וכדין וכולי. בפעם הקודמת שביקרנו כאן היא לבשה כותונת לילה בסגנון בית קטן בערבה, אף־על־פי שבימים רגילים נהגה לישון בלבוש חווה אמנו.

"אבל כבר הכנתי את החדר," אמרה אוליב ואחזה פתאום בידה של סלסטיאל. הנשים הביטו זו בזו באופן שגבר לעולם אינו מביט בגבר אחר. להרף עין, היו רק שתיהן לבדן בבית.

"רוי." סלסטיאל פנתה אלי ונראתה מפוחדת משום־מה. "מה אתה אומר?"

"אנחנו נחזור בבוקר, אמא'לה," אמרתי ונשקתי לאוליב. "תכיני לחמניות חמאה ודבש."

כמה זמן נמשכה הפרידה שלנו מהבית של אמי? אולי רק נדמה לי כך במבט לאחור, אבל כולם מלבדי נעו כאילו כיסיהם היו מלאים אבנים. כשעברנו סוף־סוף בפתח, אבא הושיט לסלסטיאל את הבובה העטופה. הוא החזיק אותה בצורה מגושמת, כאילו התקשה להחליט אם זה חפץ דומם או דבר חי.

"תן לו קצת אוויר," אמרה אמי ופתחה את השמיכה, והשמש השוקעת הכתומה הציתה את הילת השיער השחור.

"את יכולה לקבל אותה," אמרה סלסטיאל. "באמת."

"את זאת עשית בשביל ראש העיר," אמרה אוליב. "את יכולה לעשות אחרת בשבילי."

"או עדיף שתעשי את הדבר האמיתי," אמר רוי הגדול והתווה בידיו הגדולות בטן הריונית בלתי נראית. צחוקו הסיר את הכישוף הדביק שריתק אותנו אל הבית, וכעת יכולנו לעזוב.

סלסטיאל הפשירה ברגע שנכנסנו למכונית. יהיו אשר יהיו התחושות הרעות או החששות שהטרידו אותה קודם, הם נמוגו ברגע שעלינו על הכביש הראשי. היא פרמה את הצמות הסיניות, הניחה את ראשה בין ברכיה והתעסקה בפריעה והתפחה. כשהזדקפה, היא שבה להיות מי שהיא, אישה עם שיער מרדני וחיוך זדוני. "אלוהים אדירים, זה היה לא נעים," אמרה.

"בלשון המעטה," הסכמתי. "אני לא מבין על מה הייתה המהומה."

"תינוקות," אמרה סלסטיאל. "אני חושבת שהתשוקה לנכדים מעבירה על דעתם אפילו הורים שפויים."

"לא את ההורים שלך," אמרתי וחשבתי על הוריה הקרים כמו עוגת גלידה.

"הו, כן, גם את ההורים שלי," היא אמרה. "הם רק שומרים על איפוק בנוכחותך. כולם צריכים ללכת לטיפול פסיכולוגי."

"אבל אנחנו מנסים לעשות ילדים," אמרתי. "אז מה זה משנה אם גם הם רוצים שנעשה ילדים? לא יהיה נחמד אם נרצה משהו במשותף?"

בדרכנו למלון עצרתי בצד הכביש לפני העלייה לגשר תלוי שמידותיו לא תאמו את הערוץ הקרוי במפה נהר אוֹלדרידג', אבל למעשה לא היה יותר מסתם נחל.

"מה את נועלת?"

"סנדלי פלטפורמה," היא אמרה והזעיפה את פניה.

"את יכולה ללכת איתם?"

נראה לי שהיא התביישה בנעליה, מבנה אדריכלי עשוי מסרט מנוקד וסוליות שעם. "איך הייתי אמורה להרשים את אמא שלך בנעליים שטוחות?"

"אל תדאגי, זה קרוב," אמרתי והתחלתי ללכת על הגדה הרכה. היא פסעה אחריי בצעדים זעירים. "תיאחזי בצוואר שלי," אמרתי. הרמתי אותה כאילו הייתה כלה ונשאתי אותה בזרועותיי את שארית הדרך. היא הצמידה את פניה לצווארי ונאנחה. בחיים לא הייתי אומר לה את זה, אבל אהבתי להיות חזק ממנה, כך שיכולתי להניף אותה באוויר, פשוטו כמשמעו. וידעתי שגם היא לא תאמר לי את זה, אבל הדבר מצא חן בעיניה. כשהגענו לשפת הנחל הורדתי אותה על הקרקע הרכה. "נעשית כבדה, נערתי. בטוח שאת לא בהיריון?"

"חה חה, מצחיק מאוד," אמרה והרימה את עיניה. "זה המון גשר בשביל זרם דקיק כזה."

התיישבתי על הקרקע והשענתי את גבי על אחד מעמודי המתכת כאילו היה גזעו של עץ אגוז ההיקוֹרי שצמח בחצר הקדמית שלנו. פישקתי את רגליי וטפחתי על הרווח שביניהן. היא התיישבה שם ואני שילבתי את זרועותיי על החזה שלה והנחתי את סנטרי במקום שבו פוגש צווארה את הכתף שלה. מי הנחל שלידינו היו צלולים; הם שטפו מעל לאבנים החלקות ואור הדמדומים שרטט רצי כסף על האדוות הקטנות. מאשתי עלה ניחוח דק של לבנדר ועוגת קוקוס.

אמרתי, "לפני שבנו את הסכר ופני המים בנהר הזה ירדו, אני ואבא נהגנו לבוא הנה בשבתות עם החכות והפיתיונות שלנו. במידה מסוימת זאת הייתה תמצית האבהות בשבילי: כריכי נקניק ומשקה ענבים." היא צחקקה בלי לדעת כמה אני רציני. מעלינו עברה מכונית על רשת המתכת, והרוח שנשבה מבעד לחורים השמיעה צליל מוזיקלי, כמו הצליל של נשיפה רכה על פתחו של בקבוק. "כשעוברות הרבה מכוניות על הגשר, הוא כמעט משמיע שיר."

ישבנו לנו שם, חיכינו למכוניות, האזנו לשירתו של הגשר. הנישואים שלנו היו טובים. ולא רק הזיכרון מדבר מפי.

"ג'ורג'יה," קראתי לה בשם החיבה שלה. "המשפחה שלי מסובכת יותר מכפי שנדמה לך. אמא שלי..." אבל לא הצלחתי לסיים את המשפט.

"זה בסדר," הבטיחה לי סלסטיאל. "אני לא כועסת. היא אוהבת אותך, זה הכול."

אשתי הסתובבה אלי והתנשקנו כמו בני נוער המתמזמזים מתחת לגשר. היה נפלא להרגיש בוגרים ועם זאת צעירים. להיות נשואים אבל לא מיושבים מדי. קשורים אבל חופשיים.

אמי הגזימה. מלון יער האורנים היה ברמה של מוטל 6, כוכב וחצי לפי מדדים אובייקטיביים, אבל הגיע לו עוד כוכב רק בשל היותו המלון היחיד בעיירה. לפני יובלות לקחתי לשם נערה אחרי נשף סיום הלימודים בתיכון, בתקווה להיפטר מכל העניין הזה של הבתולים. ארזתי המון מצרכים בסופרמרקט כדי לשלם על החדר ולקנות בקבוק אַסטי ספּוּמַנטה ואת הציוד הנוסף הדרוש לפעילות הרומנטית. אפילו עברתי במכבסה האוטומטית ופרטתי כסף למטבעות של רבע דולר לצורך הפעלת "אצבעות הקסם", המנגנון המרטיט את המיטה. בסופו של דבר הלילה הזה נהפך לקומדיה של טעויות. המיטה בלעה שישה מטבעות בטרם החלה לרטוט, וטרטרה כמו מכסחת דשא. יתר על כן, בת זוגי לבשה שמלת חישוקים בסגנון המאה התשע־עשרה שהתהפכה וחבטה בי באף כשניסיתי ללמוד אותה יותר מקרוב.

אחרי שנרשמנו והתמקמנו בחדרנו, סיפרתי לסלסטיאל את הסיפור הזה בתקווה שהוא יצחיק אותה. במקום לצחוק היא אמרה, "בוא הנה, מותק," והרשתה לי להניח את ראשי בחיקה, בדיוק כמו שעשתה נערתי מנשף הסיום.

"אני מרגיש כמו בקמפינג," אמרתי.

"יותר כמו בלימודים בחו"ל."

עיניי לכדו את עיניה מבעד למראה ואני התחלתי לדבר. "כמעט נולדתי במלון הזה. אוליב עבדה כאן פעם בתור מנקה." בימים ההם שמו לא היה "מלון יער האורנים" אלא "קן המורדים", מוטל מהוגן עם דגל הקונפדרציה תלוי בכל חדר. צירי הלידה תקפו את אמי תוך כדי קרצוף אמבטיה, והיא הייתה נחושה לא להניח לי להתחיל את חיי מתחת לפסים והכוכבים. היא הצמידה את ברכיה זו לזו עד שבעל המוטל, אדם נחמד למרות התפאורה, הסיע אותה לאלכסנדריה, מרחק נסיעה של קרוב לחמישים קילומטר. זה קרה בחמישה באפריל 1969, בדיוק בתאריך של היום, ואני ישנתי את הלילה הראשון שלי בתינוקייה רב־גזעית. אמי הייתה גאה בזה מאוד.

"איפה רוי הגדול היה?" שאלה סלסטיאל. הייתי בטוח שתשאל את זה.

השאלה הזאת הייתה הסיבה שהביאה אותנו הנה, אז מדוע היה לי קשה כל־כך לענות עליה? הובלתי אותה אל השאלה הזאת, אך אחרי שהיא נשאלה, אני דממתי כאבן.

"הוא היה בעבודה?"

סלסטיאל ישבה על המיטה ותפרה עוד חרוזים על הבובה של ראש העיר, אבל השתיקה שלי משכה את תשומת לבה. היא חתכה את החוט בשיניה, עשתה קשר בקצהו ופנתה להביט בי. "מה העניין?"

המשכתי להניע את שפתיי אך שום קול לא בקע מפי. זה לא היה המקום הנכון להתחיל בו את הסיפור הזה. הסיפור שלי התחיל ביום שבו נולדתי, אבל הסיפור בכללותו התחיל הרבה קודם.

"רוי, מה העניין? מה קרה?"

"רוי הגדול אינו אבי האמיתי." זה היה המשפט הקצר היחיד שהבטחתי לאמי לעולם לא לומר בקול רם.

"מה?"

"מבחינה ביולוגית."

"אבל השם שלך?"

"הוא עשה אותי לרוי הקטן כשהייתי תינוק."

קמתי מהמיטה והכנתי לשנינו משקה של מיץ מקופסה עם וודקה. ערבבתי את המשקאות באצבעי ולא הייתי מסוגל להישיר מבט לעיניה, גם לא מבעד למראה.

סלסטיאל אמרה, "כמה זמן אתה יודע את זה?"

"הם סיפרו לי לפני שהלכתי לגן. אילואה היא עיירה קטנה, והם לא רצו שאשמע את זה בחצר בית הספר."

"לכן אתה מספר לי? כד שלא אשמע את זה ברחוב?"

"לא," אמרתי. "אני מספר לך כי אני רוצה שתדעי את כל הסודות שלי." ניגשתי למיטה והגשתי לה את כוס הפלסטיק הדקה. "לחיים."

היא לא הצטרפה להרמת הכוסית מעוררת הרחמים שלי, אלא הניחה את הכוס על ארונית הלילה המצולקת ועטפה בזהירות את הבובה של ראש העיר. "רוי, למה אתה עושה דברים כאלה? איך זה שאנחנו נשואים יותר משנה ולא עלה בדעתך לשתף אותי במידע הזה עד עכשיו?"

חיכיתי להמשך, למילים הנוקבות ולדמעות; אולי אפילו ציפיתי להן. אבל סלסטיאל רק גלגלה את עיניה והנידה את ראשה. היא שאפה אוויר. היא נשפה אוויר.

"רוי, אתה עושה את זה בכוונה."

"את זה? על מה את מדברת?"

"אתה אומר לי שאנחנו מקימים משפחה, שאני האדם הקרוב ביותר אליך, ואז אתה מפיל עלי פצצה כזאת."

"זאת לא פצצה. ומה זה משנה בכלל?" זרקתי את המשפט כשאלה רטורית, אבל השתוקקתי לקבל תשובה אמיתית. היה לי צורך לשמוע ממנה שזה לא משנה, שאני זה אני ולא אילן היוחסין המפותל שלי.

"זה לא הדבר היחיד. זה גם מספרי הטלפון בארנק שלך, והעובדה שאתה לא תמיד עונד את הטבעת שלך. ועכשיו זה. ברגע שאנחנו מתגברים על דבר אחד, צץ משהו אחר. אם לא הייתי יודעת שזה לא נכון, הייתי חושבת שאתה מנסה לחבל בכוונה בנישואים שלנו, בתינוק, בכל דבר." מטון דיבורה השתמע שהכול קורה באשמתי, כאילו אפשר לרקוד טנגו לבד.

כשאני מתרגז, אני לא מרים את קולי. אדרבה, אני מוריד אותו לרמה ששומעים אותו בעצמות, לא באוזניים. "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? זהו פתח המילוט שחיכית לו? זאת השאלה האמיתית. אני מספר לך שאני לא מכיר את אבא שלי ופתאום יש לך מחשבות שניות על כל מערכת היחסים שלנו? תשמעי, לא סיפרתי לך עד עכשיו כי אין לזה שום קשר אלינו."

"יש בך משהו דפוק," אמרה סלסטיאל. פניה, שהשתקפו במראה השרוטה, נראו דרוכות וכועסות.

"את רואה," אמרתי. "בגלל זה לא רציתי לספר לך. אז מה עכשיו? יש לך הרגשה שאת לא מכירה אותי מפני שאת לא יודעת מהו הפרופיל הגנטי המדויק שלי? איזה מין קשקוש בורגניזה?"

"אני כועסת בגלל שלא סיפרת לי. בכלל לא אכפת לי שאתה לא יודע מיהו אבא שלך."

"לא אמרתי שאני לא יודע מיהו. מה את מנסה להגיד על אמא שלי? שהיא לא יודעת מי הכניס אותה להיריון? באמת, סלסטיאל? את רוצה ללכת לשם?"

"אל תנסה לשנות נושא," אמרה סלסטיאל. "אתה זה שהסתרת ממני סוד בגודל של אלסקה."

"מה רצית שאגיד לך? שמו של האבא האמיתי שלי הוא אוֹתָניאל ג'נקינס. אני לא יודע יותר מזה. ועכשיו את יודעת את כל מה שאני יודע. זה סוד בגודל של אלסקה? יותר בגודל של קונטיקט. אולי רוד איילנד."

"אל תתחכם," אמרה סלסטיאל.

"תשמעי," אמרתי. "תהיי קצת יותר סלחנית. אוליב אפילו לא הייתה בת שבע־עשרה אז. הוא היה אדם מבוגר שניצל אותה."

"אני מדברת עלי ועליך. אנחנו נשואים. נשואים, הבנת? לא מעניין אותי מה היה שמו, לעזאזל. אני נראית לך כמו מישהי שאכפת לה מה אמא שלך..."

פניתי להביט בה ישירות, ללא תיווכה של המראה, ומה שראיתי הדאיג אותי. עיניה היו עצומות למחצה והיא הידקה את שפתיה, מוכנה לדבר, ואני ידעתי בחוש שאיני רוצה לשמוע את מה שהיא עומדת לומר.

"ֹשבעה־עשר בנובמבר," אמרתי לפני שהספיקה להשלים את המשפט.

זוגות אחרים משתמשים במילות ביטחון כדי לקחת פסק זמן מסקס אלים, אבל אנחנו השתמשנו במילים האלה כדי לקחת פסק זמן מדיבורים אלימים. אם אחד מאיתנו אמר "שבעה־עשר בנובמבר", תאריך פגישתנו הראשונה, כל השיחות היו חייבות להיפסק למשך חמש־עשרה דקות. אני לחצתי על ההדק כי ידעתי שאם היא תאמר עוד מילה אחת על אמא שלי, אחד מאיתנו יגיד משהו ששנינו נצטער עליו.

סלסטיאל הרימה את ידיה. "בסדר. חמש־עשרה דקות."

קמתי מהמיטה ולקחתי את דלי הקרח. "אני הולך למלא אותו."

חמש־עשרה דקות זה לא מעט זמן להרוג. ידעתי שברגע שאצא מהחדר, סלסטיאל תתקשר לאנדרה. הם נפגשו בלול לתינוקות כשהיו צעירים מכדי להתיישב, ומאז היו קשורים זה לזה כמו אח ואחות. דרֶה ואני למדנו יחד בקולג', והוא היה זה שהכיר לי את סלסטיאל מלכתחילה.

וכך, בזמן שהיא שפכה את לבה בפני אנדרה, עליתי לקומה השנייה ושמתי את הדלי במכונה ומשכתי בידית. קוביות הקרח התגלגלו לתוכו בהפסקות, ובזמן שחיכיתי פגשתי אישה בגילה של אוליב בערך, כבדת גוף ובעלת פנים נעימות, חייכניות. זרועה האחת הייתה נתונה במתלה בד. "ניתוח לתיקון מסובבי הכתף," אמרה והסבירה שהנהיגה היא אתגר רציני בשבילה, אבל נכד תינוק מחכה לה ביוסטון, נכד שאותו תכננה להרים ביד אחת. כיוון שהייתי ג'נטלמן כמו שאמי חינכה אותי להיות, נשאתי את דלי הקרח שלה לחדרה, מספר 206. בגלל פציעתה היא התקשתה לפתוח את החלון, לכן הרמתי את המסגרת ותחבתי מתחתיה את ספר התנ"ך כדי שתישאר פתוחה. נשארו לי עוד שבע דקות, אז נכנסתי לחדר האמבטיה ומילאתי את תפקיד השרברב ותיקנתי את מכל האסלה שהמים זרמו ממנו כמו מפלי הניאגרה. לפני צאתי הזהרתי אותה שידית הדלת רופפת והזכרתי לה פעמיים לוודא שהיא נעולה. היא הודתה לי; אני קראתי לה גברתי. השעה הייתה 20:48 בדיוק. אני יודע את זה כי הצצתי בשעוני לראות אם כבר עבר מספיק זמן ואני יכול לשוב לאשתי.

הקשתי על דלת חדרנו ב־20:53. סלסטיאל הכינה לנו שתי כוסות חדשות של קוקטייל וודקה ומיץ. היא תחבה את ידה לדלי והוסיפה שלוש קוביות קרח לכל כוס. היא טלטלה את הכוסות לפזר את הקור ואז הושיטה לעברי את זרועה היפה.

וזה היה הערב המאושר האחרון שלי למשך תקופה ארוכה מאוד.