ברכת התנינים

יום אחד כשהלכתי ברחובות דרום העיר מצאתי מיטה מתקפלת. זה היה הסימן האחרון שחיפשתי. בחדר ההוא כבר לא יכולתי להישאר. זו הייתה מיטת שדה, ליתר דיוק. מסגרת מאלומיניום ובתוכה מקופל בד ברזנט. כשמצאתי אותה, בנווה צדק, היא הייתה מקופלת ושעונה אל מכולת אשפה. מיד ניגשתי לבדוק. מי שנפטר ממנה לא טרח להרים ולזרוק לתוך המכולה, וזה עורר אצלי חשד שהיא כבדה ולא אוכל לשאת אותה אתי, לפחות לא מרחק רב. שהמסגרת עשויה אלומיניום — את זה הרי לא ידעתי לפני שהתקרבתי אליה ומיששתי והזזתי. חשבתי שתהיה לה מסגרת עץ כבדה כמו למיטות שדה שהכרתי בצבא. רק שם, למיטב זיכרוני, יצא לי לפגוש מיטות מתקפלות. אולי זה אומר משהו. כנראה שלא. בכל מקרה, פתחתי את הקיפולים כדי לבדוק את המצב לעומקו. הברזנט היה שלם ולא מוכתם, והמסגרת ישרה וכמעט ללא שריטה. לא היה כל רמז לסיבת נטישתה, והיה בזה משהו שיכול להטריד, ונדמה לי שלזמן־מה זה השכיח את הכאב בשן שישב שם כמה חצאי ימים ברציפות ושגם הוא, בדרכו העקבית, דחף אותי לצאת מהחדר.

כמו במקרים קודמים שאימצתי לי חפץ עזוב, ז‘קט או נעליים או עט יפה, עמדתי וניסיתי במשך כמה רגעים, לאו דווקא מתוך סקרנות או עניין, להסיק משהו לגבי בעליו המקוריים. אחרי הכול, מישהו, סתם מישהו עם ידיים, רגליים וראש ובטח גם אישיות וכל השאר, קנה או קיבל ומכל מקום החזיק במיטה המתקפלת הזאת, ומתישהו — לא מזמן להערכתי — מצא לנכון לזרוק אותה. זה הכול. אין בהכרח סיפור. ואם יש, אני לא מכיר אותו. כשנוטים לייחס סיבות למעשיהם של אנשים זה פתח לצרות. חזרתי וקיפלתי אותה וראיתי שדבר אחד חסר: הרצועה המשמשת לקשירת המיטה אחרי שקופלה כדי שלא תיפתח כשמטלטלים אותה ממקום למקום. עניין של היגיון פשוט. פתרתי את הבעיה בעזרת חוט חשמל שתלשתי ממאוורר ישן שהונח גם הוא ליד המכולה. קשרתי אותו יפה סביב המסגרת המקופלת וכך יכולתי לסחוב אותה ביד אחת, אפילו לשאתה על הכתף! יד שנייה נותרה פנויה לתיק שלי. בתיק היו דברים שהוצאתי מהחדר לפני שפיניתי את עצמי ממנו. הנה מה שהיה בו: זוג מכנסי קיץ, חולצה קצרה (נוסף לזו שלבשתי), ואחת ארוכה ועבה, חפיסת כדורים נגד כאבים וחפיסה של כדורי שינה, עוד כמה חפצים שנבחרו בצורה מחושבת או ליתר דיוק קמצנית, כזו שתתאים לאורח החיים החדש שלי. ארזתי זוג נעלי הליכה אמין (הרי לא ניחשתי, אז כשארזתי, שכמעט מיד אמצא מיטה כזאת) — זוג שכבר הוכיח את עצמו במשך יותר מעשור — והשארתי מאחור שלושה זוגות במצב טוב למדי.

נטישת החדר הייתה שלב סופי בתהליך. אם לא סופי, לפחות חשוב. בעבר, לפני שהתחוללה בי התמורה, הייתה לי משכורת וגרתי בדירה רגילה עם כמה חדרים שחשבתי שצריך. עבדתי בימים ההם ולא ידעתי מהחיים שלי (קל לי לשכנע את עצמי שהצלחתי לשכוח במה בדיוק עבדתי). אחר כך, קצת אחרי שזה התחיל, כלומר השינוי, הצטמצמתי לדירת חדר וחצי, עד שגם היא נעשתה גדולה מדי לצרכיי. בדירה הזאת כבר הפסקתי לקרוא דואר שנשלח אליי. הוצאתי את הדואר מהתיבה כל יומיים-שלושה והנחתי אותו על השולחן בבית, אבל התחלתי להאמין שלא חלה עליי חובה לפתוח את המכתבים. נאמר שזה התחיל כאמונה (אפשר לקרוא לזה ככה) שהפכה מקץ שבועות מעטים להימנעות בלתי נשלטת. היו שם כמובן גם מכתבי התראה דחופים עקב אי־תשלום שהלכו והתרבו, והיה לי ברור שאין טעם להתייחס אליהם.

כן, היו לי חוויות בדירת חדר וחצי ההיא. דגרתי בה זמן־מה, נדמה לי שבין שישה חודשים לשנה, עד שעברתי לחדר אחד, כנראה מחסן לשעבר, שבו כבר הייתה רק מיטה. כלומר, היו גם כיסא וקולב ואולי היה שם גם כיסא נוסף, אבל הם לא מילאו תפקיד משמעותי בשירותי. שילמתי שכר דירה כל ראשון בחודש לאחד שגר בדירה מעליי, אני מניח שהוא היה בעל הבית. החדר ההוא שווה כמה מילים. נתחיל עם המידות: שלושה מטרים אורך ושניים וחצי רוחב. כך שמקום לא חסר שם. התקרה הייתה גבוהה לטעמי. לא מדדתי, אבל היא הייתה רחוקה והחזירה הד מוזר לקריאות שהרמתי מדי פעם כששכבתי על המיטה, סתם כדי לשמוע את עצמי. בהתחלה הוא היה יורד ודופק בדלת כל פעם ששמע צעקה מחדרי, ההוא שקיבל ממני את שכר הדירה, בעיקר אם זה היה בלילה. בעצם, אני נזכר, הוא גם היה צועק במקרים האלה מאחורי הדלת: הכול בסדר שם? בין שאר העיסוקים שמצאתי לי שם הייתה התחזות לאילם. המשחק הזה היה מעניין והעסיק אותי לא מעט.

ככה, עם המיטה עליי, הלכתי לרחוב אלנבי. מציאתה, ועוד במצב טוב כל כך, עזרה למקד את התכנית הכללית מדי שהייתה לי. החלטתי למצוא מהר מקום טוב להציב אותה בו. כשיש מיטה אמינה אין טעם לשוטט כמו כלב רחוב. היו שני מקומות שחשבתי עליהם. הראשון היה חצר של בניין שעומד בערך באמצע אלנבי, שבחזיתו חנות תכשיטים ושעונים, מהחנויות הוותיקות ברחוב. עליתי את מונטיפיורי בלי הרבה מאמץ ובצומת בית הכנסת הגדול אפפו אותי הריח והדוחק האופייניים לרחוב הלעוס והמרופט הזה. כל הפרצופים שהלכו לקראתי נראו מוכרים, כי הם באופן כללי דומים זה לזה. על אחדים מהם ידעתי קצת. גם על עצמי, מכוח החלטה ישנה, לא ידעתי יותר מדי.

ראו אותי כבר די הרבה ברחוב הזה. אבל לא עם מיטה מתקפלת ועם תכניות ברורות כמו הפעם. שלחתי ניד ראש לכמה טיפוסים שעמדו פה ושם. בחנות התכשיטים היו לקוחות, ובעליה העסוקים לא הבחינו בי כשנכנסתי לחצר בשביל פנימי. נדמה לי שכבר אמרתי שהכרתי את החצר הזאת. ישבתי לנוח בה כמה פעמים כשהייתי יוצא מהחדר ומטייל באזור. יש שם פינה מתאימה בין קיר נטול חלון של מחסן ובין עץ חסון, שתחתיו חשבתי להציב את המיטה. העץ הזה נותן חתיכת צל רציני, ומניסיון אני יודע שלצל יש יתרונות במצבים מסוימים. המחסן האמור מוארך ותוחם יפה את החצר. פחי האשפה של הבניין נמצאים מצדו השני, כמעט אי אפשר להריח אותם; לצד ההוא ניגשים הדיירים לזרוק את הזבל, ובפינה הזאת של החצר אין להם מה לחפש. אחרים עוד לא גילו אותה. יש אפילו ברז מים פעיל בהישג יד ורעש המזגנים של קומת הקרקע מכסה על חלק משאון הרחוב ומרכך אותו. בלילה, חשבתי, יהיה כאן מעניין: הקולות יהיו ברורים, יהיה אפשר להתייחס אל כל קול לגופו. זה לא יהיה סתם בליל. היה לי הרושם שאני כבר מחכה ללילה. אם כי לקבוע שחיכיתי שיבוא כבר ה... כדי ש..., בקביעה כזאת יהיה משהו מוגזם ואפילו יומרני. פתחתי את המיטה והצבתי אותה סמוך לקיר המחסן כך שגזע העץ הסתיר את החלון האחורי הקטן של החנות.

הורדתי נעליים ונשכבתי על הגב בתנוחה הקבועה שלי עם ידיים לצדדים. המיטה ענתה על כל הציפיות שלי; התגלתה התאמה יפה. עזיבת החדר — הנה המחשבה הראשונה — הייתה צעד נכון או לפחות צעד שאין טעם להתחרט עליו. שעות האור עברו בנעימים, אפשר לומר. אפילו הכאב בשן הוריד פרופיל. בצלו האטום של העץ כמעט לא הרגשתי שירד חושך.

פתאום הופיעה מישהי בריצה ונצמדה לגזע העץ שלי, כאילו היא מסתתרת. אותי היא כנראה לא ראתה בחשכה. ככה עברה אולי דקה. אף אחד לא בא בעקבותיה. ואז היא פנתה בעקבות ריח הסיגריה וראתה משהו שוכב על מיטה מאחוריה. ברגע הראשון היא חשדה, גם אני, זה טבעי. אחר כך הוחלפו המילים הנחוצות, והיא התיישבה בקצה המיטה ליד הרגליים שלי. למרות שהיא לא הייתה גדולה במיוחד — סתם זונה לא צעירה ודי בלויה במיני צמודה ובחולצת בטן — הרגשתי שמסגרת האלומיניום מתחילה לגמגם תחת העומס. אבל מובן שהיה לי לא נעים לבקש ממנה לקום כבר בשלב מוקדם זה של ההיכרות. היא ברחה מבלש שסגר עליה בחניון במונטיפיורי, כך טענה, ברחה כי הוא דחף ידיים בכוח. אחר כך תיקנה ואמרה שזה בעצם לא היה שם אלא קצת יותר רחוק, ברחוב העלייה. למזלה היא מצאה בקבוק ריק והחטיפה לו בראש וברחה. זה נשמע מעניין. אותך הוא רצה לאנוס? שאלתי, באמת? בטח, למה לא, היא אמרה, וכדי להחליף נושא שאלה למה אני יושב כאן בחצר ואמרתי שכרגע אני בתקופה בין דירות. לא היה לי כוח להתחיל לספר לה שאזלו לי העניין ומיד אחריו גם היכולת להחזיק דירה עם כל הדברים הנלווים. הייתי יכול לפחות לרמוז על איזו פרישה חצי רצונית מהכול ולהצביע בטון שקול על היתרונות שיש בצעד כזה. היא קיללה את האימא של ההוא. אמרתי לה כל הכבוד על הבקבוק שהיא נתנה לו בראש. אבל הוא לא מת, היא הדגישה ברגשנות, אני לא רוצחת חס ושלום.

אחרי שקשקשנו עוד קצת, כשאני פוסע הלוך וחזור לפני המיטה והאישה נשענה על הקיר, היא שמה לב שאני מחזיק את הלחי בידי. כן, כואבת לי שן לפעמים, אישרתי, זה בא והולך. ומשום־מה הוספתי בביטחון: בקרוב אני אעקור אותה וזהו. בעצמך? היא שאלה. יכול להיות, אמרתי מופתע. השן שלי כנראה נגעה ללבה. עובדה שהיא הציעה לעזור. היא חיטטה בפיה והוציאה משם שקיק ניילון בגודל של גרעין וניגבה מעליו את הרוק בחצאית שלה. הוצאתי מהתיק את הפנס שלאורו אני קורא לפעמים בלילות. כיוונתי אותו לבקשתה אל השקיק, והיא טיפלה בו בריכוז ופתחה אותו בעזרת קוצץ ציפורניים. היא אמרה: שים קצת על השן, יותר לא תרגיש אותה. זה לבינתיים, עד שתלך לרופא. היא דיברה בטון של רופא. איזו אישה נחמדה. והקול העבה הזה. קול שאומר: אני ראיתי כבר הכול. היא שפכה את האבקה שבשקיק על חפיסת סיגריות שהניחה על המיטה וסידרה אותה בשתי שורות. מיד רכנה, שטר מגולגל באפה, ושאבה את הארוכה מביניהן. את שאר החומר מרחתי, על פי עצתה, על השן הכואבת. הוא היה מר. היה לה שׂער אדמוני נבול אסוף למעלה. התרופה שלה באמת עזרה, השן נרדמה. ואז האישה התחילה לדבר, והיא דיברה הרבה. היו לה סיפורים עם אנשים שאני לא מכיר שעשו לה כל מיני דברים ולכן גם היא עשתה להם. כל כמה דקות, בהפוגות שבין סיפורים, היא אמרה שהחומר הוא שגורם לה לדבר כי הוא עושה לה נעים ונוח.

האישה שאלה אם אני נמצא בחצר הזאת כבר הרבה זמן. אמרתי לה שכמה שבועות, שתכניס לעצמה לראש שאני כאן בעל הבית. היא חזרה לדבר על התקרית עם הבלש והתברר, כך היא הודתה במין הצטנעות זחוחה, שזה בעצם לא היה בלש אלא סתם בחור, עובד רומני ליתר דיוק, והוא גם לא ניסה לאנוס אותה או לא הספיק, מכל מקום, כי היא הקדימה ונתנה לו עם הבקבוק על הראש וגנבה לו את הארנק. לא התכוונתי, היא אמרה, אבל היה מצב של אילוץ. במהלך הבריחה ממנו היא רכשה בחיפזון מנה מעמיתה ומיהרה לחצר המזמינה הראשונה. יד הגורל, אם כך, היא שתפרה ברפיון אופייני את המפגש בינינו.

לא נראה שהיא מתכוונת להמשיך בדרכה ולהניח לי. כעבור זמן לא רב החִיות החזקה שנדפה ממנה התחילה להימאס עליי לגמרי. אני לא חושב שהייתה לי התנגדות אם היא הייתה מתיישבת בשקט איפשהו, נניח ארבעה-חמישה מטר ממני, ובוחשת בענייניה בדממה; מניחה לי להשתרע ולהתמסר למוזרות שבהיעדר הכאב בשן ולחידוש שבאורח החיים שלי באופן כללי. אבל היא נדבקה למיטה שלי ולא קמה. היא אפילו אמרה: נעים כאן, אולי תכבה את הפנס.

ככל שהתפוגג הכאב בשן דווקא הלך ופחת הרצון הטוב שלי. ואולי היו לזה סיבות אחרות. פעם זה היה הפוך אצלי. כלומר לא הייתי דוחה אף הזדמנות להכיר מישהי. כשהיא התחילה לספר באריכות על תלאות השימוש שלה — כאן התחלתי לארוז את התיק שלי וביקשתי ממנה יפה שתקום כי אני צריך ללכת. היא מיד התחילה עם: מה, לא נאה לך לשבת אתי? למה מי אתה. גם טענה שכשביקשתי שתקום לא ביקשתי יפה, ואפילו יעצה לי באיום מרומז שכדאי באופן כללי לתת כבוד לאנשים ולא להתנשא כי אחרת לך תדע איך הם יגיבו. לדעתי היא פשוט נקשרה למיטה הנוחה שלי והריחה הזדמנות להשתלט עליה. היא חשבה שאין לי כוח וגם לא לב להרים קרש ולגרש אותה משם. שאלתי: את לא צריכה עוד לעבוד הערב? כי חשבתי שאולי היא בונה על המיטה הזאת לצרכים מקצועיים. עם מיטה כזאת מתחתיה היא תדרוש מכל לקוח, וגם תקבל, לפחות עוד עשרים שקל מעל התעריף. גבה הלך ונכפף וראיתי שעיניה נעצמות מאליהן. הדברנות שלה דעכה. נתתי לה עוד קצת זמן.

ככה כשהיא רק ישבה כפופה ולא דיברה פחות בער לי להיפרד, ואפילו חשבתי, באופן הכי טבעי, לנסות ולהפיק ממנה איזו הנאונת בחינם. אבל האמת היא שגם בלי קשר לזונה הזאת התחלתי להרגיש שהחצר לא מתאימה ושכדאי לנסות את האפשרות השנייה. היא המשיכה לצלול בקצה המיטה ואני ישבתי וחשבתי על דברים אחרים. אחר כך עשיתי מה שצריך לעשות כדי להשתחרר מהמצב והלכתי משם.

עם התיק ביד והמיטה המקופלת שוב על גבי, מראה שמקרין בלי ספק איזו ארעיות חשודה, לא היה קל לעצור מונית. לא חשבתי שיש לי כוח ללכת ברגל עד צפון העיר: את רוב אלנבי, כל בן יהודה עד הסוף, הקצה של דיזנגוף, ואז ימינה על גדת הירקון אל היעד. כעבור זמן, אולי זה היה דווקא די מהר, עצרה לי מונית עם נהג נחמד. הוא היה אדם רציני, כמו שנהג צריך לדעתי להיות, כמו שכדאי באופן כללי להיות. כמעט לא הוריד עיניים מהכביש, עישן סיגריה עם ריח חריף ונעים, שתק בטבעיות, כרומז שאם יהיה לי מה להגיד הוא מוכן לשמוע, אבל זה לא חיוני מבחינתו. טיפוס די מצומק בסך הכול. נמרחתי במושב האחורי, נשפתי את העשן לתקרה. השן נותרה בינתיים רדומה. נשאר לי בפה טעם מריר ורענן של החומר ההוא.

ירדתי בקצה הצפוני של ויצמן ליד פינת יהודה המכבי. כשהמונית התרחקה צצו אצלי לבטים בקשר לאזור. אזור כזה דורש איזו נחישות. במקום כזה יש בין השאר סכנת התבלטות, בגלל מראה הפנים, הלבוש והמטען. כי הפרצוף הייחודי שלי, שבגלל הכאב בשן סרבנותו לובשת צורה בוטה ומרתיעה — דבר שבאזור הדרום דווקא טומן בחובו יתרונות — פרצוף כזה יגרום כאן לאנשים לנעוץ עיניים. אולי אפילו ללחוש באוזנו של הכלב “פוסתו“ ולשחרר אותו, כאילו בטעות. דברים כאלה יכולים לקרות. מכל מקום, יותר מאוּורר כאן, ולפעמים — גם זה לא כל כך עניין של בחירה — אני צריך קצת אוורור. התיישבתי על התיק עם המיטה על הברכיים. אני מעריך שהיה קרוב לחצות. יכולתי לבחור במוצא קל, ללכת לפארק הירקון, להגיע לנחל ולהתמקם בפינה נסתרת בסבך קני הסוף, כמו שקוראים להם. מחר בבוקר אראה טיפוסים שיטיילו על השביל ויעקפו אותי במקרה הצורך בלי לעשות בעיות. אנשים נוחים יותר כשהם מטיילים בפארק.

הרבה בני אדם ישבו בבתי קפה על המדרכה באותו חלק של יהודה המכבי שהיה גלוי לעיניי. הם סבלו מחיות מוגברת, ניהלו שיחות תובעניות ואף על פי כן נראו מותשים באופן כללי. בחורה קטנה עם כובע לראשה וסל פרחים בידה עברה בין השולחנות, מתחזה למין מלאכונית עצמאית, מחייכת לעצמה חיוך סתמי וחינני. אני זוכר שראיתי אותה עוברת על פניי באופניים פה ושם, מדוושת ורצינית. נדמה לי שפעם היא אפילו עצרה וביקשה ממני סיגריה. יכול להיות שגם נתתי לה. אני לא זוכר את כל פרטי האירוע. היא לבשה מין שמלה הודית רכה. התחלתי להרגיש עייפות. בשעה כזאת עדיף שהמיטה שלי כבר תוצב איפשהו. קודם גם הייתי רעב, עכשיו כבר לא. לפעמים אני אוהב לעקוב אחרי אורחות הרעב ותהפוכותיו. קשה למצוא בו סדר ועקביות. הוא בא והולך. בעיקר הולך. בסופו של דבר החלטתי לדבוק בתכנית המקורית וללכת לבית אבות. פניתי מיהודה המכבי לרחוב שומם ושקט של דירות רגועות. חלונות רבים היו מוארים, בחלקם ריצד אור כחלחל של טלוויזיה. עצרתי לכמה דקות כי היה נדמה לי שהאווירה ברחוב הזה עושה לי משהו, כלומר מגרה איזו תחושה. אבל לא זיהיתי במה מדובר והמשכתי ליעד. אולי זה היה מין געגוע לדירה שהייתה לי פעם, אולי למשהו אחר שהיה לי לפני שהפסקתי להתאמץ. עברתי את הרחוב ההוא, נכנסתי לאחד אחר, דומה, אולי ארוך יותר. כנגד השיממון שנדף מהבתים העסקתי את עצמי באומדן מחירי המכוניות שחנו משני צדי הרחוב. למשל למראה מכונית הונדה גדולה וחדשה אמרתי בלבי: מאה ארבעים אלף. פז‘ו בת עשר הערכתי בשלושים אלף, וכך הלאה. צירפתי מספר למספר והם גדלו. כשהמספר הגיע לכמה מיליונים הפסקתי לעקוב, כי יש משהו משמים במספרים גדולים. התקרבתי לאפיסת כוחות, עם המיטה והתיק עליי. פניתי שוב לרחוב המקביל לנחל והגעתי לבית האבות. הבניין כבר היה חשוך. רק השלט עם השם והפירוט — בית הזהב, דיור מוגן מכל הלב, גם לסיעודיים — היה מואר יפה. ריחם של הזקנים שישנו שינות קצרות ומעייפות בחדרים הקטנים שלהם פיעפע מבעד לקירות. שאפתי לקרבי את הריח הזה, המתוק והאטי. חשבתי שבית אבות יהיה מתאים, כי כאן לא דורשים ממך להפגין סימני חיות מופרזים. הנה, זה דווקא יצא די מדויק.

החצר הקדמית הייתה מרוצפת כולה, כמו שזכרתי, ועמדו בה כמה שולחנות פלסטיק קשורים זה לזה בשרשרות. כשנכנסתי לחצר הצדדית החשוכה קפצה עליי איזו התרגשות, כלומר במסגרת המגבלות האישיות; הרגשתי כאילו הגעתי לאתר נופש. כאן לא תצוץ לי פתאום מישהי שתדבר ותדבר ותרצה כל מיני דברים. הכאב בשן התחיל להתעורר ולתבוע תשומת לב שבהחלט התכוונתי להעניק לו מיד אחרי שאפרוש את המיטה. הרי צריך לשים קץ למסיבה, לשיטוט הזה, שמהבחינה העובדתית — וההבחנה הזאת בין עובדה ללא עובדה אהודה עליי כי אין לי שום ספק בנחיצותה — נמשך כבר מאז שהחדר ננטש, עניין של כמה ימים (הנה משפט ארוך שלא התפרק בדרך). לחצר הזאת אפשר כבר לקרוא גינה כי היו בה פרחים ערוכים בשלוש ערוגות וגם שיחים, קקטוסים וגדר חיה. מה אני מדבר, היה בה אפילו דשא, והוא היה גזום יפה כמו שטיח. בקצה המדשאה, מאחורי שורת שיחים צפופה, נותרה רצועת אדמה צרה. בחורף כנראה מעבירים לשם כיסאות ומושיבים בהם את הזקנים, כי יש שם גג פלסטיק על עמודים, והוא מספיק נמוך לטעמי. פרשתי שם את המיטה ונשכבתי עליה. צלצול הרעב לרוב מתעמעם כשאני שוכב, אבל הפעם הוא נותר צלול. מולו התייצב הכאב בשן שחזר והשמיע את קולו. עודדתי את השן לגבור על הרעב. תכננתי שבבוקר, כשבית האבות יקום לתחייה, אנסה באמצעי המתאים — גירוי רחמים או גנֵבונת זריזה — להשיג לעצמי משהו מהמטבח.

שכבתי חסר תנועה במיטה כמו שאני אוהב. למעשה הקפצתי מדי פעם את כף הרגל, גם תופפתי באצבעותיי על המסגרת. בחרתי בהזיה מוכרת, קבועה בעצם, שאני נמצא במערה שמצאתי במובלעת בתוך שטח האויב אחרי שברחתי מהשבי. המילה הזאת, מובלעת, מסבירה הכול. גם אם לא, אני בכל זאת בעדה. חשבתי אחר כך על משהו שלא הצלחתי להתמקד בו. כנראה איזו תחושה חגיגית. אולי אני נסחף. בסוף נרדמתי. התעוררתי מוקדם והרעב הציק לי. קמתי למתוח את הגפיים ולהשתין. השמש רק התחילה לעלות. הרחוב היה ריק גם עכשיו. בצדו הדרומי שורת בתים רגילים, נחמדים, בני שלוש או ארבע קומות, ומצדו השני, מאחורי רצועת אורנים רחבה, נחל הירקון. רק ציוצי ציפורים. הבניין היה סגור עדיין. אבל על המדרכה מול השער חיכו כמה ארגזי לחם ולחמניות לארוחות בוקר וערב של הזקנים. אני חושב שהמשאית שעצרה והשאירה אותם היא שהעירה אותי. כשאכלתי לחמנייה על הדשא בין שני העצים שבחצר הצדדית, אני יכול להעיד שהרגשתי פחות או יותר כשיר להדוף האשמות מכל סוג. פעם, אני מוכן להודות, הואשמתי במשהו במקום עבודתי, באיזו עבֵרה כספית, מעין מעילונת, אם רוצים לדייק. הומלץ לי לעזוב את העבודה. כל מיני אנשים שמבינים אמרו לי שכדאי ושזה יהיה לטובתי, אם אני לא רוצה תלונה במשטרה והסתבכות מעל לראש. ממש עניין עשו מזה. מאז נשארתי אשם. אבל בכל שנה אני חושב על זה קצת פחות, וזה חבל, כי לפעמים קצת חסר לי כל העניין ההוא, של תחושת אשם ואי־נוחות ברורה וחמה. משהו בטח הזכיר לי את זה כשאכלתי את הלחמנייה. בינתיים איבדתי שליטה עם הלחמניות של הזקנים והתנהגתי כמו אחד שמגיע לו: לקחתי שקית שלמה — וזה היה חסר התחשבות וגם לא זהיר, כלומר עשוי למשוך תשומת לב מיותרת. עד מהרה הבניין התחיל לקום לתחייה. עובדים הגיעו, חלונות נפתחו, קולות נשמעו והקפיצו את הדיירים ב“בוקר טוב“ רם שאי אפשר להישאר במיטה אחריו. המטבח התעורר. שוב הייתי במיטה, כבר לא רעב, מובל בידי כאב השן לכמה ממצאים. שמעתי מישהו צועק איזה משפט בקשר לשקית הלחמניות ההיא ולמיטב ידיעתי בכך זה נגמר.

אבל כל הפרטים האלה, לא יודע. הם לא נותנים כלום. יש לי כנראה איזו חולשה אליהם. אני קורא לזה חולשה. שיהיה. מכל מקום, ראויה לציון תגלית נוספת. מאחור, בחצר סמוכה, עמדה מכולה ריקה. בהתחלה לא יצאתי מהכלים. כבר נתקלתי במכולות. במשך היום שכנתי בשולי החצר הצדדית באותה פינה. קרה שזקן שנשרך בשביל הביט פתאום הצדה וראה אותי שם. אבל אני שכבתי לי בשיא הטבעיות. הם לא אמרו שום דבר. בכל זאת דימיתי שנבנה אצלם איזה מומנטום, איזו תגובה בריאה לא רצונית לפלישה הטריטוריאלית, ולא התחשק לי לחכות עד שהם יעשו משהו. במהלך היום התחזק אצלי הרושם שהם יעשו צרות, כי החצר הזאת בעצם לא מספיק גדולה לכולנו. הייתי צריך לדעת שלדיירים כאן לא יחסר זמן לעשות צרות. המכולה ניצבה חד־משמעית מחוץ לתחום השיפוט של בית האבות, בחצר המספרה שבבניין מאחור, וזו הייתה מעלתה. לכן בערב החלטתי לעבור אליה. לעת עתה בלי שום מחויבות.

בהתחלה היה קצת חם שם בפנים, אבל בלילה האוויר הצטנן ונעשה נעים. גם לא הייתה שם שום הצטברות של אשפה ולא ריחות. הכאב עבר לשן אחרת. בכל זאת התפטמתי בלחמניות ההן. חשבתי שזה יעזור לי להירדם. חלמתי על החדר ההוא שעזבתי; בחלום הוא היה מסודר יפה ומישהו, נדמה לי שזה היה שכן, נכנס פתאום לספר לי על איזה עניין דחוף. דווקא כשזה התחיל להיות מעניין הכאב העיר אותי. התברר, שמתי לב, שהוא לא עבר משן אחת לאחרת אלא התפצל לשתיהן, מהקודמת לחדשה. מכיוון שהתעוררתי פניתי לארגן את התיק, כלומר להוציא ממנו דברים שדרושים למיסוד משכן כמו השעון המעורר, ספרים, כוס וכפית. גם את הבגדים והשמיכה. נכנס אור מהרחוב. הייתה לי הרגשה, אמנם מהולה בתחושת אסון כלשהי, שהולך להיות לי כאן ממש נוח. כשהחפצים שלי היו מסודרים פחות או יותר, וזה לקח לא מעט זמן, נחתי על המיטה עם סיגריה וחישבתי חישובים של רווח מול הפסד, מין סיכום תקופתי. חשבתי על דברים שהיו ואינם ועל מטרות שהושגו. בסוף התהליך הגעתי למסקנה שזאת שערורייה כמה יפה הכול הסתדר לי; שעל בטלנות פלילית כזאת — שאמורה להיות בלתי נסלחת — לא נענשתי עד עכשיו.

מה אומר ומה אדבר, הייתי נאיבי. כי מוקדם למחרת המצב השתנה. על פי זווית האור וריח הסבון הרענן שנדף מהאנשים שעמדו בפתח ומידת העייפות שלי, הערכתי שהשעה מוקדמת למדי.

שלושה עמדו שם, אישה מבוגרת, אישה צעירה שנראתה נחמדה וגבר מגודל בכובע ובחולצת תכלת עם תג המעיד על בעליו שהוא פקח עירוני ויש לו שם משפחה ושם פרטי. מדבריהם הבנתי שהמבוגרת היא בעלת המספרה הסמוכה ושהצעירה עובדת אצלה. המבוגרת הזמינה את הפקח כי מישהו דיווח לה שמישהו שוכב במכולה שבחצר שלה. הם היו מתוחים ודיברו ביניהם בשקט.

הפקח אמר שהוא לא צריך את זה על הראש שלו. הוא נראה חולה, לחש לבעלת המספרה. תראי את הפנים שלו. מצטער, אני לא יכול לגעת בו, לא בלי כפפות, אני לא יכול להסתכן. יש לי ילדים בבית.

אחרי זה היה שקט, אבל אמרתי לעצמי שהשקט הזה זמני. בינתיים חשבתי מה שחשבתי והמשכתי לא לזוז; לא היה טעם להראות שאני ער. ואז דברים קרו מהר. בא שוטר, ביקש תעודה, בא עוד אחד והקים אותי מהמיטה, ככה, חלק, כמעט בלי שהרגשתי, וכבר התחיל לקפל אותה. אני לא יודע למה הוא קיפל אותה. לא היה לי מה לומר להם; הם מצדם לא ציפו לשמוע ממני משהו מסוים. השני גם ארז לי יפה את החפצים בתיק, באמת יפה, כאילו הוא אימא שלי.

וזהו, הם לקחו אותי לאן שצריך.