בשבוע הבא

ד"ר איתמר קראוס עמד לבדו מול דלת דירתו שברחוב ויצמן וגישש אחר המפתחות שבכיס מקטורנו, שקוע בשרעפים. היה לו קשה להתרכז. מחשבותיו סבו סחור-סחור במערבולת של קולות ומראות שאיימו לסחוף אותו בחזרה אל הרחוב. לרגע אחד נדמה היה לו ששמע קול מקצה המסדרון, אולם כשהסיט את ראשו לכיוון דלתה של הדירה השכנה לא ראה דבר. הוא פסע אל תוך הדירה שהיתה מעט חשוכה וקרה בשעה זו של לפנות ערב חורפי. בידו האחת הדליק את האור ובשנייה סגר את הדלת מאחוריו. הוא פשט את מעילו ואת מקטורנו ולחץ על כפתור בשלט של המזגן. רעש חרישי מילא את החדר הגדול, שהלך והתחמם לאטו. חתול גדול ושחור הופיע מאי-שם והתקרב אליו כשזנבו מורם אל-על ולאחר מכן התחכך ברגלו הימנית. הוא ניסה להיזכר בשיחה האחרונה שניהל לפני שעה קלה במשרדו בבית החולים, אולם המילים ההן שחבטו בו ונראה היה כי נטמעו בנפשו לעולמים הפכו לצבר מטושטש של קישורים ומונחים רפואיים. כאלה שפעם היו כל כך נהירים לו ואילו כעת נדמו לו כגדודי חייזרים משונים, רכובים על גבי מזרקים ובקבוקוני תרופות ועירויים. "אתה רעב שונרא?" אמר והתכופף ללטף את החתול השחור, וזה השיב לו בגרגור מתמשך שהסב לו תחושה של נועם. "בוא נראה אם נשאר לך אוכל מהבוקר, אם כי בטח תרצה עוד בכל מקרה," הוסיף ופסע אל המטבח. על הרצפה ליד המקרר ניצבו שתי פנכות מבריקות מנירוסטה. האחת למים והשנייה למזון חתולים יבש שהיתה ריקה. איתמר הושיט את ידו ופתח את דלת הארון שבפינה והוציא משם מְכל פלסטי ועליו מדבקה עם ציור של חתול כתום ושמנמן. הוא מילא את קערת האוכל של החתול, וזה ניגש באטיות אל המזון ואחר רחרוח מעמיק החל לאכול בשקט. אחר כך חזר לחדר המגורים ומזג לעצמו כוס גדולה של קוניאק רמי מרטֵן. בימים כתיקונם נהג להפעיל את המחשב שעל השולחן הגדול בסלון ולברור לו קונצרט מתוך אלפי הקונצרטים שהציע יישומון המוזיקה ואז לשים את פניו למטבח, שם היה טורח על הכנת ארוחת הערב, אך היום לא הרגיש רעב. הוא נעמד ליד החלונות הגדולים שפנו אל הרחוב ולגם במתינות מכוס הקוניאק שבידו. מחלון ביתו שנמצא בקומה גבוהה יכול היה להשקיף על תל אביב כולה ועל ורידי האספלט הרטובים של היום הגווע ושלאורכם זרמה התנועה הבלתי-פוסקת של אוטובוסי הכרך הגדול. אנשים מיהרו לשוב לביתם, לכודים במכוניותיהם, וחשבו על הערב הגשום שמצפה להם ועל מה יעשו בשארית היום. חריפות האלכוהול צרבה בגרונו ותחושת הערפול המטשטש החלה קונה מקום במוחו. החתול הופיע שוב, טיפס ועלה על השידה ונעמד לידו, והחל מבריש בלשונו את פרוותו. הוא הביט בחתולו וחשב לעצמו, כמו כל בני התמותה שחיים בסמיכות לחיות הללו, כי אף אם הוא נראה כמו כל החתולים הרגילים הרי שניהם, הוא ושונרא, יודעים שהוא לא כזה. לעתים הוא היה כמעט בטוח שהוא קורא מחשבות אבל משום שהוא לא מדבר נראה היה לו שהוא שומר את כל מה שהוא יודע - לעצמו. הגשם בחוץ התחזק והמדרכות היו כמעט ריקות מאנשים. דמות של אישה צעירה לבושה במעיל גשם אדום ארוך הילכה בצעד מהיר כשהיא נושאת מטרייה, ותוך פחות מדקה נעלמה באחת מכניסות הבתים. זה היה יכול להיות נפלא אם היתה לנו היכולת הזאת, חשב. נניח שהייתי פוגש בחדר המדרגות את האישה הזאת שאין לה פנים. הייתי יכול לעמוד מולה ולדעת על מה היא חושבת מבלי שתוציא מילה. נדמה היה לו שמישהו אפילו עשה על זה סרט - נו, איך לא? נניח שכל האנושות היתה כזאת, מה היה קורה לשפה שלנו? היינו חיים בשתיקה? האם אפשר היה להסתיר מחשבות? לשקר? אולי היו מתפתחים סוגים של אנשים עם יכולות כאלה ואז היו לכך השלכות מדהימות. זה כמובן עשוי היה להיות מביך כי לא היינו מסוגלים להסתיר זה מזה את סלידותינו או את תשוקותינו. אחר כך נמלך בדעתו. "לא. עדיף שנישאר ככה כפי שאנחנו ונשאיר את המלאכה המורכבת הזאת לחתולים," אמר לחתול שהביט בו בעיניים חצי עצומות. הכוס שבידו התרוקנה ובחוץ החל יורד החושך, ופה ושם נבעו סדקים בחומת העבים הכבדים ואפשר היה לראות את שרידי גדילי האור האדמדם של השמש השוקעת לים הרותח, מנצנצים בין הרווחים שנפערו בין הבניינים. בעוד שבוע ימלאו לו חמישים, ודווקא היום נקצבו לו חייו. הוא לקה בסרטן הריאה, כך התברר לו מדוח הבדיקה הפתולוגית שבער בידיו כמה שעות קודם לכן. סרטן מהסוג הגרוע - זה המורכב מ"התאים הקטנים" - השתכן לו בחזהו ומי יודע היכן עוד. כרופא פנימי מומחה ובכיר, הבין שיש סיכוי שלא יגיע לשנתו החמישים ואחת. זה גיל צעיר מדי למות בו, חשב לעצמו. ואולי נפלה כאן טעות. הוא הרי מרגיש טוב ואין כל סימן למחלתו. רק אתמול הלך לחדר הכושר ונהג שם כמנהגו זה שנים מבלי שיחוש דבר. ד"ר קראוס, הנה אתה לא יותר טוב מהחולים שלך, אתה מנסה להכחיש ולמצוא פגמים בבדיקה שערכו לך, שמא נפלה טעות. בוודאי נפלה טעות, אתה אומר לעצמך, אבל אתה יודע היטב שזה לא כך. אתה חולה. חולה אנוש, רק שבשלב הזה עדיין לא ניתן לראות דבר. חכה מעט, וזה יגיע. זה תמיד מגיע בסוף, לחש לו הקול הפנימי שבאחורי ראשו. הוא מזג לעצמו עוד כוס קוניאק וניגש בצעדים אטיים לעבר המחשב, שציפה לו בשקט ובאורות כבויים. נגיעה רכה על אחד המקשים העירה את הגולם מרבצו ואורות כחלחלים החלו מרצדים על המסך. איתמר התיישב מול המחשב והניח את הכוס לצדו. החתול עלה על השולחן ונשכב בסמוך לו. כל הסיפור התחיל לגמרי במקרה לפני כשלושה שבועות. "ד"ר קראוס, כשתגמור את הביקור, אל תשכח ללכת למרפאת הסגל של בית החולים. הם קבעו לך תור לבדיקות כלליות לצורך חידוש החוזה שלך," אמרה לו עדנה, מזכירתו, והביטה בו במבט מוכיח. "זו הפעם השלישית שהם מתקשרים והם אמרו שאם לא תגיע הפעם הם יפנו להנהלת בית החולים," הוסיפה וחצי חיוך הופיע על פניה. איתמר הניח לרגע את הגיליון הרפואי שבידו והרים את עיניו. הוא הביט באישה שמלווה אותו זה שני עשורים ובעצם מנהלת את חייו במהלך היום ולפעמים גם בלילה. נמוכת קומה, שחומה, מבנה גוף מלא, חזה חצוף. שיער שחור מסופר קצר. לעדנה היתה נוכחות. לא היה אפשר להתעלם ממנה ברגע שפסעה אל החדר. לבושה בשמלה קצרה שחשפה רגליים חזקות וחלקות, על עקבים. פניה היפות והסימטריות היו משובצות בזוג עיניים חומות ערניות ומלאות שמחה. "קבעתי לך תור מחר בעשר בבוקר, מיד אחרי הישיבה הגסטרואנטרולוגית עם פרופ' בלסן," אמרה כשהיא זוקרת את אצבעה כמוכיחה ילד סורר. "הפעם אתה מתייצב שם כמו ילד טוב ולא מתחמק לאילו 'מטלות חשובות', כמו שאתה מכנה אותן. קפיש?" איתמר הנהן בשתיקה ויצא מהחדר אל המסדרון כשהוא משים עצמו קורא במסמך שבידו ושקע בהרהורים. אין דבר ששנוא יותר על רופאים מלעבור את המתרס ולהפוך לחולים. המחלה היא הרי משהו שקורה לאנשים האחרים. הרופאים הם אלה שמטפלים בזה, אי-אפשר וגם לא הגיוני שילקו בכך. ובכלל, מה באמת מועילים בתקנתם כל הרופאים הללו? איתמר ידע כמו שאר עמיתיו עד כמה בעצם אינו יודע על רבות מן המחלות שהם מטפלים בהן ועד כמה הכוח שלו להשפיע על מהלכן מוגבל פעמים אין-ספור. לא, לרופא בדרך כלל אין אפשרות למצוא נחמה ותקווה במילים המוגשות לו כממתק לילד עצוב. הוא יודע את האמת כבר מההתחלה. אכן, הוא זכר כמה מחבריו הרופאים שלקו במחלות קשות וסירבו לטיפול כי ידעו שהתועלת שלו נמוכה והסיכוי להירפא אפסי. רובם בחרו בהסתלקות שקטה מן העולם כשהם נעזרים בעמיתיהם שיקלו את כאבם. אז מה הצורך בבדיקות האלה בכלל? הגשם והרוח התחזקו וחבטו בחלון. איתמר התבונן על דירתו - המקום שבו הוא מוציא את לילותיו הבודדים בשנה האחרונה. הדירה נראתה כפי שנראתה תמיד, אבל עכשיו התלוותה לשהות בה תחושת זרות. והוא נזכר במילותיה של דודה פאניה שאמרה שלחיות עם המוות זה כמו לגור באותו בית עם מישהו שלא מכירים.

לפני כמה שנים, עוד לפני שנכנס אליה, עברה הדירה שיפוץ על ידי אדריכל מפורסם. דלת הכניסה הובילה לחדר מגורים גדול שקירותיו צבועים בלבן ולו חלונות גדולים שצפו אל הרחוב שלמטה. הריהוט מודרני בעיקרו. ספה גדולה אדומה בצורת חצי סהר במרכז החדר והרצפה עשויה מפרקט עץ אמיתי ועליה פזורים שטיחים קלאסיים שקיבל במתנה מאמא שלו. שני שולחנות עץ נמוכים ומספר כריות גדולות ניצבו בסמוך לספה. חלל החדר היה גדול למדי והכיל גם פסנתר קיר חדש ושולחן אוכל גדול מעץ אלון שמספיק לשישה סועדים. השולחן הזה היה גם שולחן העבודה שלו ועליו היו מונחים המחשב הנישא והרבה ניירות פזורים. מצד ימין עמד המטבח, שגם הוא איננו תחום בקירות פנימיים אלא מופרד מהסלון הגדול במעין בר עם כיסאות גבוהים. איתמר אכל שם את רוב ארוחותיו. ימינה משם ניצבה דלת חדר השינה שלו ואליו היה צמוד חדר האמבטיה, וזהו. בקיר החיצוני של חדר השינה היה חלון גדול שהשקיף אל הגינה המטופחת שמאחורי הבית. איתמר נזכר בסיפור המפורסם של או. הנרי, "העלה האחרון", וחשב כמה חבל שאין צייר כזה שיבוא הלילה ויצייר גם לו עלה על קיר הבית והוא יבריא בסוף החורף.

קירותיו הלבנים של חדר השינה היו עירומים, ומתחת לחלון רבצה מיטה זוגית מעץ אדמדם. דורין, חברתו לשעבר, ועדיין קצת בהווה, תמיד מתבדחת שהסיבה האמיתית שהיא באה לישון איתו שוב ושוב היא המיטה הנוחה הזאת. משמאל למיטה ניצב ארון בגדים בצבע תואם ובצמוד לקירות אצטבות עמוסות ספרים. איתמר אהב את דירתו. היא היתה מודרנית בעיצובה אבל גם שידרה חום ותחושה של משהו מוכר מהסוג ששידרו בתים ישנים שאצרו בין קירותיהם את כל סודותיהם של האנשים שגרו בם. הנה עוד מעט ייפרד גם מזה. הוא שקע לפתע בעצבות נוראה והפעיל את יישומון המוזיקה על גבי מחשבו. לא, היום הוא לא יעבור על הדואר האלקטרוני. עדיף לתת ליום הזה לשקוע ולהניח לזה שאחריו להכתיב את הקצב. יש ימים כאלה, שכשקמים בהם - כדאי ומומלץ להסתובב לצד השני במיטה ולהמשיך לישון עד היום שלמחרת, הוא ציין לעצמו בשעה שבחר בנוקטורנים של שופן מתוך רשימת השמע האישית שלו. הצלילים הרכים והנוגים שבקעו מתוך המערכת המשוכללת שרכש לא מזמן מילאו את החדר ופילחו את החשיכה כשהם מנהלים ריקוד צמוד ואטי עם החושך והאור הקלוש שבקע מתוך המנורה הקטנה שבמטבח.

הוא התייצב כפי שנדרש במרפאת הסגל בשעה היעודה. חוץ ממנו היו שם עוד כמה רופאים ואחיות שנדרשו להשלים את בדיקותיהם לרגל תהליך האקרדיטציה של בית החולים. הוא מילא כמה טפסים ואחר כך האחות שלא הכיר לקחה ממנו דגימת דם וביעילות רבה ציידה אותו בטופס לרנטגן. "לך תעשה צילום חזה ואז אתה חופשי," אמרה וחייכה. אחר כך, בשעה שתייקה את מסמכיו הוסיפה, "ד"ר קראוס, אנחנו כבר ניצור עמך קשר בהמשך אם משהו לא בסדר." איתמר הודה לה ופנה בצעדים מהירים למחלקת הדימות. היה לו מוזר לעמוד שם ולפשוט את חולצתו. הטכנאית הצעירה בעלת השיער הארוך והעגילים המרובים הורתה לו לעמוד מול המכונה ולא לנשום לרגע קט. כמה שניות אחר כך הוא כבר היה בדרך חזרה למחלקה הפנימית, מוכן לשקוע שוב בעבודתו ולשכוח מכל ההליך הבירוקרטי השנוא עליו כל כך שחזר על עצמו מדי שלוש שנים. הנה כך חלפו להם הימים ואיתמר כבר שכח מהבדיקות עד לצלצול הטלפון שהגיע כשבוע לאחר מכן. "ד"ר קראוס, בוקר טוב. מדברת חנה ממרפאת הסגל." קולה היה גבוה ומעט צעקני. היא המשיכה בנשימה אחת ואמרה שפרופ' בר-אור מבקש שיסור אליו לבדיקה עוד היום אם אפשר.

"אבל כבר עשיתי את כל הבדיקות שביקשתם בשבוע שעבר. אני לא מבין מדוע אני צריך להגיע שוב, זה נראה לי מיותר. תבדקי בבקשה אצלכם ברשומות, אין לי זמן לבזבז על זה, גם ככה אנחנו בקושי עומדים בלחץ פה," ענה בחוסר סבלנות.

"נכון, אתה צודק. הבדיקות שלך הן בדיוק הנושא שעליו רוצה לשוחח עמך הפרופסור. משהו יצא לא בסדר. אני יכולה לקבוע לך תור לעוד חצי שעה?" המשיכה באותו טון ענייני.

"מה לא בסדר?" ענה בשאלה, ונזכר ששכח להסתכל על תוצאות הבדיקות במחשב בית החולים.

בצד השני של הקו נשמעו כמה רעשים וצחוק מרוחק. קצב לבו הואץ. הפקידה אמרה משהו למישהו ואז חזרה לשיחתם ואמרה, "אני לא יודעת, דוקטור. אני רק פקידה. הפרופסור יגיד לך בוודאי כשתיפגשו."

איתמר הציץ בשעונו. השעה היתה שתים-עשרה בצהריים, ובעוד ארבעים דקות אמורה היתה להתחיל ישיבת הרנטגן המחלקתית. הוא חשב לקפוץ לקיוסק שבקניון הסמוך לכוס קפה אבל נראה היה שתוכניותיו השתנו. "אני יכול להגיע תוך חמש דקות, אחרת זה יהיה ביום אחר," אמר בחוסר סבלנות.

"הפרופסור אמר לי שזה דחוף. חכה שנייה, אני אשאל אותו," ענתה בקולה הגבוה ושמה אותו בהמתנה. חלפו כמה שניות וכמה תיבות של מוזיקת מעליות עד שחזרה. "ד"ר קראוס, זה בסדר, הוא מחכה לך עכשיו."

"לאן אני צריך להגיע?" שאל בקול ענייני. הקול המעצבן ענה לו שלמרפאת הסגל בחדר מספר 216 וניתק. הוא הביט בצג הטלפון שלו לכמה שניות כשהוא שקוע במחשבות, אחר כך הניח אותו בכיסו והביט סביבו. המסדרון הראשי של המחלקה היה מלא פעילות. אחיות במדים ירוקים הסתובבו שם, נכנסות ויוצאות מחדרי החולים כשבידיהן שקיות אינפוזיה והן צועקות, צוחקות או סתם מדברות אלו עם אלו. שני סטאז'רים בחלוקים לבנים ובמבטים מעט מבולבלים צבאו על עגלת הבדיקות כשהם ממלאים מבחנות בדם, וכמה מתמחים עמדו ליד עמדת המחשב הנייד ודיברו בהתלהבות על נושא לא ברור. בחוץ, מבעד לחלונות, איפה שהזמן התקדם בצורה שונה ובמקום שבו חיו האנשים האחרים - הבריאים - אפשר היה כמעט לחוש בחומה של השמש החורפית. אני חי בבועה בתוך בועה, חשב לעצמו. לרגע קט נתאפשר לו להשקיט בתוך מוחו את הרעש במסדרון, וכל הפעילות הזאת שמסביבו נראתה לו כמתרחשת מתוך הילוך אטי. התגובה הראשונה שעלתה בראשו היתה לסור למשרדו ולהביט בתוצאות הבדיקות במחשבו האישי, אך הדבר נראה לו מיותר. ממילא עוד מעט ילך למשרדו של ידידו מימי הלימודים - פרופ' רפי בר-אור - ושם יתברר לו מה הדבר שהצריך דחיפות. מן הסתם החדשות שבפיו אינן טובות ותחושה רעה החלה מזדחלת לה אל נימי נפשו בשעה שהפנה את פעמיו אל מחוץ למחלקה, פנה שמאלה במסדרון הראשי וירד במדרגות לקומה שמתחת, בואך מרפאת הסגל. עוד טרם הגיע נפתחה הדלת שמספרה 216 ורפי בר-אור עמד שם לבוש בחלוקו הלבן, אבל החיוך שהיה קבוע בפניו העגולות התחלף הפעם בהבעה מודאגת ורצינית. "בוא, איתמר, היכנס. ראיתי את זה רק עכשיו, אנחנו צריכים לדבר," אמר בטון רציני וכשהתיישבו שאל אם הוא רוצה קפה.

"לא תודה, אני כבר מלא בקפה מהבוקר," ענה לו איתמר בקוצר רוח כשהוא מיישיר אל ידידו את מבטו ומנסה לקרוא את מחשבותיו. בעוד רפי מתעסק עם מקלדת המחשב הוסיף, "אני מבין שגיליתם את חשבון הבנק שלי בשווייץ," כשאצבעותיו מתופפות בעצבנות על השולחן שביניהם.

רפי חייך כהרגלו וענה בעוקצנות, "נכון, בדיקות הדם שלך הראו כמה משיכות והפקדות יוצאות מגדר הרגיל, אבל מה שהדאיג אותי זה זה," הפנה את מסך המחשב והחיוך שעל פניו נעלם ובמקומו הופיעה מעין עננת קדרות.

על מסך המחשב הופיע צילום חזה. רפי שתק בעוד איתמר מביט בצילום ומעכל את מה שהוא רואה. הוא ניסה להתמקד במה שכל רופא עושה כשהוא מביט בצילום חזה. מעבר מהיר על המבנה הגרמי, מיקום קנה הנשימה, התפשטות הריאות וציור כלי הדם שלהן. כל אלה נראו תקינים, אבל בגבול המרוחק של הריאה הימנית ניתן היה לזהות כתם לבן לא גדול, בערך בגודל מטבע של עשר אגורות. איתמר לא היה צריך להתאמץ כדי להריץ במוחו את האבחנה המבדלת של הממצא שריצד מול פניו על מסך המחשב. הוא ידע. מצחיק, הוא חשב לעצמו. לאנשים רגילים עושים טקס. מזמינים אותם לשיחה או לבדיקה ועד אז, במשך כמה ימים, הם אולי נבהלים אבל יש בידם להתכונן לבשורה המרה. הם מתייעצים עם חברים, משוחחים עם בני הזוג, שואלים את עצמם שאלות קיומיות ואחר כך גולשים במרשתת בחיפוש עיוור אחר תשובות. ואז מגיע יום ההתייעצות עם הרופא. דמות סמכותית, אבהית או אמהית, אפשר לומר. הדמות לובשת חלוק לבן והיא אמורה לדעת הכול. הרופא יגיד שהממצא לא שגרתי ושבהחלט אי-אפשר עדיין לקבוע שום דבר אבל כדאי להמשיך לבצע בדיקות נוספות על מנת להגיע לאבחנה כי ייתכן שמדובר ב"משהו לא טוב". אף אחד לא יגיד לכם את המילה הזאת שגוזרת את דינכם - סרטן. יש לה הרבה מסיחים. משהו אחר, מחלה לא טובה, תהליך תופס מקום, עכירות חשודה, ועוד ועוד. המילים הרכות הללו שמעלות סימני שאלה אבל משאירות תקווה. אחר כך מציעים לחולה מסלול של אבחון וטיפול שבסופו אומרים שכשנדע מה יש לך נוכל לטפל בזה, ומוסיפים תמיד שיכול להיות שזה שום דבר והכול סתם טעות אחת גדולה. נהדר, אפשר להמשיך לחיות במחשבה שאולי באמת לי זה לא קרה. אני ממש בסדר. כל הכתם הזה הוא סתם תהליך זיהומי ישן שאין לו משמעות. הימים חולפים והאבחון מתבצע, והחולה מובל אל גורלו לאט ובעדינות. יש לו זמן להסתגל, לחשוב, לקוות. לא כך אצל הרופאים. הם יודעים. הם יודעים טוב מאוד מה המשמעות של הכתם הלבן בפריפריה של הריאה. הם מכירים את התהליך וגם מבינים שהרבה פעמים אין תקווה. תהליך האבל שמלווה כל אדם ממוצע כשהוא מקבל בשורה מסוג זה מורכב בדרך כלל ממספר מהלכים נפשיים הכרוכים זה בזה - הכחשה, כעס, מיקוח ודיכאון - והוא מופרע מן הסתם אצל הרופאים. אצל רובם אפשר יהיה לראות מעבר מיידי לקבלת העובדות והשלמה.

"רפי, נראה שיש לי סרטן ריאה," אמר איתמר בקול מהורהר. פרופ' בר-אור הנהן בראשו והביט ישירות לתוך עיניו. אחר כך התכופף ופתח את דלת הארון שמאחוריו ושלף מתוכו בקבוק קוניאק משובח. "אני זוכר שאתה אוהב קוניאק, איתמר," חייך. "בוא נשתה לכבוד הסרטן הבן זונה שלך," הוסיף, דלה גם שתי כוסות זכוכית פשוטות ומזג לשניהם מנה מכובדת מהנוזל הענברי. שני הגברים הגביהו את כוסותיהם והשיקו אותן בטקסיות רבה. "בקרוב אצלך," אמר איתמר וחייך. רפי הביט לרגע מבעד לכוסו השקופה וחייך חיוך מר בחזרה. שני הגברים רוקנו את כוסותיהם בלגימה אחת.

"קבעתי לך סי-טי עם ביופסיה למחר אצל ד"ר בן-חיים. הוא יחכה לך בשמונה בבוקר. תגיד, איתמר, אתה אסימפטומטי, נכון?" שאל רפי, כשהוא מוזג לשניהם עוד כוסית.

"לגמרי אסימפטומטי. אם לא הייתם מצלמים אותי ככה סתם בשגרה לא הייתי שם לב בכלל, אבל זה לא יוצא דופן. רבע מהחולים שלי הם כאלה," ענה איתמר ונשם נשימה עמוקה. "אני מקווה שזה לא זה עם התאים הקטנים. אתה יודע, יש לי עוד כמה דברים שרציתי להספיק בחיים האלו," הפעם הוא לגם באטיות מהכוס המלאה ואחר כך לחץ בחוזקה את ידו של רפי והודה לו על הכול.

הבדיקה נערכה למחרת כמתוכנן ללא סיבוכים והתשובה הפתולוגית חזרה הבוקר - סרטן ריאה מהסוג של התאים הקטנים. הסוג הרע.

צליליו הרכים של הפסנתר מילאו את כל החללים בחדר ויחד עם אדי האלכוהול השרו עליו תחושה של עצבות, ואז נשמע צלצול פעמון הדלת. איתמר התרומם ממקומו וניגש בצעדים ארוכים לפתוח את הדלת. על המפתן עמדה דורין. "אתה לא עונה לטלפון כבר כמה שעות אז באתי לראות אם אתה חי," אמרה. היא היתה רטובה לגמרי מהגשם. שלא כמנהגה היא לבשה שמלה שחורה קצרה שהדגישה את ירכיה ואת רגליה הארוכות ונעלה מגפיים שחורים גבוהים. כמו תמיד היה רושם שהקור והמים לא מפריעים לה בכלל והיא הקרינה מעין תחושה של נינוחות גופנית חזקה.

"את צודקת. כיביתי אותו כי לא רציתי לדבר עם איש. בואי היכנסי, את רטובה לגמרי," ענה וחייך. האישה הזאת תמיד גרמה לו לחייך משום-מה.

"אתה רוצה לדבר על זה?" שאלה ומבטה הפך מודאג לרגע.

"יש לי סרטן ריאות," אמר והביט לתוך עיניה ובאותה נשימה הוסיף, "רוצה קפה?"

דורין קפאה במקומה והוא יכול היה לראות שדמעות מתחילות להיקוות בעיניה היפות.

"אתה צוחק עלי. תגיד שאתה צוחק עלי כי אני לא יכולה ככה," אמרה בקול מעט מתייפח והסתערה עליו בחיבוק עוצר נשימה. היא היתה חזקה והוא יכול היה להריח את הבושם שלה מקרוב. אחר כך הרחיק אותה מעליו ואמר לקונית, "לא. אני רציני לגמרי. אני אכין לך קפה. תורידי את המעיל כי פה לא יורד גשם," הסתובב ונכנס אל המטבח.

התנועות שלו היו אוטומטיות ובזמן שהביט בה פושטת את מעילה, מתיישבת על הספה האדומה וחולצת את מגפיה, הוא נזכר כיצד פגש בה לראשונה לפני כשמונה שנים. אז הוא גר ברחוב שקט בשכונת רמת אביב והיתה אצלו סתימה בשירותים. הוא זכר שצלצל לחבר וזה נתן לו מספר טלפון של שרברב שהוא מכיר. "מחכה לך הפתעה, דוקטור," הוא צחק מעברו השני של הקו ואז הוסיף בנשימה אחת, "אבל תאמין לי שזה השרברב הכי מקצועי שאני פגשתי ואני לא צוחק. תהיה נחמד אליו ותשתדל לא להיראות אטום כמו שאתה תמיד," הוסיף וניתק את השיחה.

כחצי שעה לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. הוא ניגש במהירות ופתח אותה לרווחה. מולו עמדה בחורה צעירה, גבוהה ממנו בראש. היה לה שיער בלונדיני ארוך וחלק, אסוף במעין פקעת של רקדניות. הדבר הראשון שהדהים אותו אצלה היה צבע העיניים שלה. כחול כזה הוא לא ראה בשום מקום. כחול של ים, אבל עמוק. הים הזה היה מוקף בחיוך נהדר שפרץ כמו גל גדול שמתנפץ על שובר הגלים ולבו החמיץ פעימה. "היי, אני דורין, דורין ענבר," אמרה במבטא כבד ומוזר שהזכיר לו עולים מגרמניה או מהולנד, והגישה לו את ידה ללחיצה. הוא לחץ את היד המושטת והרגיש כאילו רוח חמה מתפרצת לדירה ומשהו חזק ונעים גרם לו לחייך אליה בחזרה. "נעים מאוד, איתמר קראוס." כף ידה היתה גדולה משלו ועם זאת היתה בה רכות מוצקה ונעימה. "בואי היכנסי, אני אראה לך איפה השירותים," אמר ופינה לה את הדרך. היא פנתה בצעדים מהירים לחדר האמבטיה והוא הביט בה במצעדה הגמיש והבטוח. דורין לבשה סרבל עבודה רחב מג'ינס ונעלה נעלי פלדיום. הסרבל הסתיר חלקים גדולים מגופה. הוא עקב אחריה בצעד חרישי והביט בה רוכנת ובוחנת את השירותים ומסתכלת על הצינורות ופה ושם נוקשת על המרצפות הישנות באמצעות פטיש קטן. בתום בדיקה קצרה היא התרוממה והביטה עליו ממרומים ואמרה, "אני חושבת שאני לפתוח את זה בלי בעיות. אני רק יורדת לטנדר להביא כמה דברים ואתה בינתיים לעשות לדורין קפה," ציוותה בחיוך. "בטח, בטח, איזה קפה את שותה?" שאל כשהוא מטה את ראשו בחצי חיוך. "בוץ, חזק עם שתיים סוכר," שמע אותה אומרת כשהיא יורדת במדרגות. הוא פסע במהירות למטבח להרתיח מים ובזמן שמילא את הקומקום הופתע מהתחושה המוזרה הזאת שמילאה אותו ולפתע הבין שהוא רוצה שתחזור מהר. השתגעתי לגמרי? חשב לעצמו. להימשך לוויקינגית הגדולה הזאת? ובעצם למה לא? למרות הסרבל המסורבל שלבשה אפשר לראות שיש לה רגליים ארוכות, מותניים צרים ושדיים זקופים וגדולים שנלחצו היטב אל קדמת הבגד הלא-מחמיא הזה. אם היא היתה באה בשמלה שחורה קצרה נראה לי שהייתי אפילו חושב שהיא יפה. דורין נכנסה בדיוק כשהמים החלו לרתוח. היא אחזה בידה האחת תיק גדול וכבד ובידה השנייה מין צינור מתכת ארוך וגמיש. בלי לומר הרבה ניגשה לעבודה והוא מזג את הקפה. בניגוד למנהגו הוא הכין ספל נוסף גם לעצמו, אפילו שהוא בדרך כלל לא שותה קפה שחור. אחר כך שמע אותה קוראת לו לבוא לחדר האמבטיה. "בוא תראה, הכול פתוח. זורם עכשיו," אמרה תוך שהיא אוספת את כלי העבודה שהיו פזורים על הרצפה. הוא לא יכול היה שלא להביט אל שוליו העליונים של הסרבל, שדרכם ניתן היה לראות את שדיה הכמעט חשופים לגמרי. היא, כאילו חשה במבט השורף של עיניו, הרימה כלפיו את עיניה הכחולות וחייכה. הוא גמגם והרגיש נבוך ביותר.

"זה בסדר, גבר. אתה לא להיות מאבן וגם אני לא. ומה עם קפה אתה להבטיח?" נעמדה באחת, ובאפו עלה ניחוח עדין של משהו לימוני מעורב בריח של זיעת גוף מתוקה. "הקפה מוכן. כמה אני חייב לך?" ענה והסיט את עיניו שעכשיו היו מחוץ לגבולות הסרבל החצוף. הם ישבו במטבח הקטן ושתו קפה, והוא העז לשאול אותה מהיכן היא. "יש לך מבטא שאני מתקשה לאבחן," אמר. "משוודיה. יש ארץ כזאת אתה לדעת," ענתה והוא שתק במבוכה. השמש החלה לשקוע והוא ידע שהוא לא רוצה שתעזוב. הוא הבין שאם לא יגרום לה להישאר בדירתו בזה הרגע, היא תלך ולא תשוב לעולם. "תראי," אמר, "השירותים כבר במצב מעולה ואני אשף במטבח. מה דעתך על ארוחת ערב ביחד? מה בא לך, דגים או בשר?"

"ואם אני צמחונית?" התגרתה בו. "לא, סתם, סתם, אני לצחוק איתך. רעיון טוב ודגים זה מצוין. מה אני לעשות?"

"שום דבר באמת. הייתי בסופר בבוקר וקניתי שני דגי טרוטה טריים. ויש גם יין לבן קר במקרר," חייך ועשה תנועה של דג שוחה בידו הימנית. "אה, ואת יכולה גם להתקלח כאן. יש מגבות נקיות בארון וגם בגדים אני יכול לתת לך," אמר וצחק בקול רם.

"אתה מתחיל איתי, איתמר?" היא שאלה בשובבות כשהיא מיישירה אליו את מבטה.

"אני חושש שכן," ענה והרגיש איך הלב שלו מתחיל לפעום מהר וחזק בחזהו.

"אז בסדר, רק תדע שאני להיות מומחית בצינורות," אמרה בחיוך רחב שלא משתמע לשתי פנים וקרצה.

"את אולי טובה בלפתוח סתימות בביוב אבל לי יש ניסיון לא מבוטל בפתיחה של צ'קרות, אז נראה לי שיש לנו הרבה נושאים משותפים לדבר עליהם," ענה, חצי משתומם ומבודח. דורין סיימה את הקפה, קמה על רגליה ורכנה כלפיו. "אני הולכת להתקלח. איפה הבגדים אתה לתת לי?"

היא נשארה בביתו באותו הלילה וגם בלילות שבאו אחריו. שבע שנים הם היו ביחד וכל מיני דברים קרו, ובד בבד העברית שלה השתפרה פלאים. דורין גרה בבית עם חצר גדולה באחד המושבים בשרון וסירבה לבוא לגור איתו באופן רשמי. "אני באה אליך כי אני רוצה ולא כי אני צריכה," היתה אומרת כשהיתה חוזרת עייפה מהעבודה ומתיישבת לידו לארוחת הערב. היא היתה האישה היחידה בארץ שעבדה כאינסטלטורית, ועובדה זו הקסימה אותו משום-מה. גם העובדה שהיתה חסרת עכבות, בעיקר בכל הנוגע לסקס, והתעקשה לשמור איתו על מערכת יחסים פתוחה. הוא ידע שהיו לה גם אחרים, אבל הם מעולם לא דיברו על זה. היא היתה מסוגלת להתקשר אליו מביתה באמצע הלילה כשסופה חורפית בחוץ ולומר לו במבטא המצחיק שלה, "איתמר, עכשיו אתה בא מזיין את דורין אבל מהר כי אני לא יכולה להתאפק," והוא היה ממהר לנסוע בגשם, ומזדחל אל מיטתה בשקט, רק כדי לגלות שנרדמה מזמן. היו לה הרבה חברים והיא אהבה לצאת לרקוד ולשתות. דורין אהבה את החיים כל כך עד שלעתים הוא חשב לעצמו שעם כל האנרגיות האלה היא לא תמות אף פעם. היא אהבה מאוד חיות. היו לה כמה כלבים בחצר ושני חתולים ואוגר ואפילו גם כמה עכברים לבנים. ילדים היא לא רצתה. היתה לה גם מוזרות שהטרידה אותו לפעמים - היא האמינה בשדים וברוחות. כששאל אותה פעם איך זה יכול להיות הסבירה שאי-אפשר להיוולד בארצות הצפון הקרות מבלי שתתוודע מגיל צעיר לעולמן של הרוחות, ואלה לא נעלמות בשום גיל. היא רכבה על אופנוע כבד והיתה מרכיבה אותו עליו לפעמים, אפילו שניסה למחות שהוא פוחד מכל העניין הזה. הוויקינגית שלי, כינה אותה בינו לבינו.

ועכשיו הוויקינגית שלו ישבה בדירתו ושילבה את רגליה הארוכות תחתיה בזמן שהניח את ספלי הקפה הרותח על השולחן הקטן והתיישב לידה. היא התקרבה אליו ועטפה אותו בכל גופה החמים תוך שהיא מתייפחת חרישית.

"תשתי את הקפה שלא יתקרר," הוא לחש לה. "הכנתי לך בוץ עם שתיים סוכר כמו שאת אוהבת," אמר וליטף את שערה הכבד הבהיר.

"אני מקשיבה, איתמר. ספר לי הכול עכשיו לפני שאני משתגעת," ענתה והרחיקה את ראשה מכתפו והישירה את מבטה הכחול אל עיניו.