בשבח דנטה

כאן מתחיל בשעה טובה "על מוצאו, חייו, לימודיו ואורחותיו של האיש רב־התהילה, דנטה אליגיירי מפירנצה, משורר דגול, ועל היצירות שחיבר".

[1. פתח דבר]

סולון – מי שחזהו הומשל לְמִקדש אנושי של חכמה אלוהית, ושחוקיו המקודשים עודם משמשים לבני דורנו עדות ברורה לצדק הקדמונים – רגיל היה לומר, כפי שמספרים כמה מחַברים, שכל מדינה מהלכת ועומדת על שתי רגליים, ממש כמונו; וברוב חכמה ודעת הוא הטעים שלרגל־ימין שלה ייחשב הסירוב להשאיר מעשה פשע בלא עונש, ולרגל־שמאל – מתן הגמול לכל מעשה טוב. עוד הוסיף, שאם ייגרע או לא יישמר כראוי אחד משני הדברים האלה, אם מרשעוּת אם מרשלנות, כי אז בלי ספק המדינה אשר תנהג כך תיאלץ לצלוע; וסבור היה שאם, לאסונה, יפשעו בניה בשני הדברים גם יחד, כמעט וודאי הוא שלא תוכל לעמוד כלל.

מכוח אִמרה משובחת זו, המוכחת כאמִתית בעליל, נהגו הרבה עמים מצוינים ועתיקים לכבד את אנשי החיל שלהם: פעם החשיבו אותם לאלוהות ופעם כיבדום על ידי פסל שיש, ולעתים קרובות על ידי מצבת קבורה מהוללה ולפעמים על ידי שער ניצחון, ויש גם שהכתירו אותם בזרי דפנה – הכול לפי הזכויות שקנו להם. על העונשים שהטילו לעומת זאת על הפושעים לא אטרח לספר. הודות לכיבודים ולעונשים אלו גדלו ממלכת אשור וממלכת המוקדונים, והממלכה היוונית ולבסוף הרומית: במעשיהן הגיעו עד קצות העולם, ובתהילתן – עד הכוכבים. בימינו, יורשי אותם קדמונים, ובייחוד בני עירי פירנצה, לא זו בלבד שלא השכילו ללכת בעקבות מופתים נעלים כאלה, אלא סטו מהם עד כדי כך שהשכר עבור המידות הטובות מוענק כל כולו לשאפתנות. למורת רוחנו העצומה, יכולים אנו לראות (אני וכל מי שמוכן להתבונן בעיני שכלו) שהם מרוממים את הרשעים ואת החַטָּאים עד לשחקים, אל התפקידים והגמולים הגבוהים ביותר, ואילו את הטובים הם מגרשים, מדכאים ומשפילים. מהו הגמול שמשפט האלוהים שומר למעשים כאלה – זאת יֵדעו הקברניטים האוחזים בהגה הספינה הזאת: אנו, המון־עם פשוט, נסחפים בַזרם כשותפים לגורל אבל לא לאשמה. הייתי יכול לאַמת את כל האמור לעיל באינספור מקרים גלויים של כפיות טובה וסלחנות פושעת, ועם זאת, לבל אחשוף לגמרי את כל חסרונותינו וכדי להשיג את המטרה העיקרית שהצבתי לי, אסתפק במקרה אחד בלבד (אבל לא מבוטל או קל־ערך): אספר על גלותו של האיש רב־התהילה דנטה אליגיירי. הלה היה מאזרחי העיר העתיקים ובן להורים לא־אלמונים, ופועליו מעידים ויעידו בבירור על גודל הזכויות שקנה לו במידותיו הטובות, בחכמתו ובמעשיו הטובים: אין ספק שאילו נעשו אותם דברים במדינה אחרת רודפת צדק, הוא היה זוכה עבורם לגמול עצום.

אוי מחשבה מרושעת, אוי מעשה־בלע, אוי מופת אומלל ואות גלוי לחורבן עתידי! תחת הגמולים הוענקו לו, בעזרת האשמות־שווא, הַרשעה־שלא־כדין ומטורפת, גירוש לצמיתות מהעיר והפקעת בעלותו על נכסי אביו: ולוּ רק ניתן היה – גם הכפשת שמו הטוב והמהולל. על כל אלה ועל עוד דברים נוספים מעידים בבירור העקבות הטריים־עדיין של מנוסתו, ועצמותיו הקבורות באדמת ניכר, וצאצאיו שנפוצו לכל עבר בבתי זרים. לוּ גם אפשר היה להעלים את שאר העוולות של בני פירנצה מעיני האלוהים רואות־הכול, כלום לא היה די בעוולה יחידה זו להעיר את חמתו עליהם? בוודאי ובוודאי. ולעומת זאת עדיף וראוי לשתוק, לשיפוטי, על מי שזוכה להערצתם. אם ניטיב אפוא להתבונן, נראה שהעולם בדורנו לא רק סטה מנתיבו של העולם העתיק, שדיברתי עליו לעיל, אלא שׂם פעמיו לכיוון הנגדי ממש. לכן ברור לחלוטין שאם אין אנו נופלים – אנו וכל האחרים החיים באורח זה, בניגוד לאותה מימרה של סולון –, אלא עודנו ניצבים על רגלינו, הסיבה לא תהיה אלא אחת מאלו: או שאחרי זמן כה ארוך השתנה טבע הדברים, כפי שקורה תדיר לנגד עינינו; או שזה נס מיוחד אשר דרכו האלוהים מקיים אותנו בניגוד לכל תחזית אנושית, בשל זכויותיו של מי מאבותינו; או שהאל הסבלן מחכה לחזרתנו בתשובה – ואם כן אַל יפקפק איש: אם זו לא תגיע ברבות הימים, או־אז חרון־האף האלוהי הנוקם בצעד איטי ישמור עבורנו, כפיצוי מלא על אותה אִטיות, סבל איום ונורא. ואולם, גם כאשר נראה לנו שהמעשים הרעים אינם נענשים, עלינו לסור מהם ואף להשתדל לתַקנם בעשיית הטוב. לכן, מתוך הכרתי שגם אני בן לאותה עיר (אם כי חלקי בה זעום לעומת חלקו של דנטה אליגיירי שהיה עצום, בהתחשב בזכויותיו, באצילותו ובמידותיו הטובות), ובתור שכזה שותף אני לחובת כיבודו ככל אזרחי העיר, אשתדל לעשות בכוחי המוגבל את אשר היה מוטל על העיר לעשות ברוב תפארת ולא עשתה, אף שאיני כדאי וראוי למטלה כה רמה. לא אעשה זאת על ידי פסל או מצבת קבורה נכבדה – כיום נוהג זה דעך בקרבנו, ובין כה וכה לא יהיו לי די כוחות לקיימו – אלא בכתיבתי הדלה מדי למשימה שכזאת. מילים לכתוב עליו יש לי ומהן אתרום, כדי שאיש מבּין האומות הנוכריות לא יוכל לומר שמולדתו של משורר כה גדול הייתה כפויית טובה אליו לגמרי, באופן מוחלט. ובסגנון נמוך מאוד וקל (אין כישרוני מעמיד לרשותי סגנון נעלה יותר), ובניב הפלורנטיני שלנו (לבַל ייבדל מזה שדנטה נזקק לו במרבית יצירותיו), אכתוב על הדברים שהוא עבר עליהם בשתיקה, מרוב ענווה, בדברו על עצמו: על מוצאו האצילי, על חייו, על לימודיו ואורחותיו. אחרי כן אסקור את מכלול יצירותיו, שבזכותן כה פיאר את שמו בעיני הדורות הבאים עד שכתיבתי אולי תאפיל עליו יותר משתוסיף לו זוהַר, אם כי אין זו כוונתי ואין זה רצוני. בעניין זה, כבכל האחרים, לעולם אשמח על כך שאיש חכם ממני יתקן אותי, אם אתבטא באופן שגוי. וכדי למנוע מקרה כזה, אשא תפילתי בענווה אל מי שהעלה את דנטה בשלבי סולם כה גבוה עד שזכה – כידוע לנו – לראותו: הוא יעזור עתה וידריך את שכלי ואת ידי הרפה.

[1] בלטינית במקור. [חזרה] [2] צאצא למשפחה עתיקה שהתגוררה דורי דורות בעיר (ראו להלן, פרק 2). [חזרה]