בשביל מה כל זה

באותו יום סידרתי מעט את החדר וצללתי אל תוך שלל ריחות עבר המתקשרים אל דבר־מה שהראש והלב מושכים בו כל אחד לכיוונו כמו במשחק הורדות ידיים. התיישבתי ושקעתי במחשבות וראיתי בעיני רוחי טָפֶּטים בלויים בדוגמאות פרחים המנסים ללא הצלחה לכסות קירות סדוקים. במבט ראשון אין משגיחים בדבר מוזר, אך כשמתקרבים רואים שאפילו הרהיטים מסודרים בחדר ההוא כך שיסתירו כל פגם המתעקש למצוא את דרכו להיחשף. וכשעוקבים אחר הפיתוחים המשונים שמפצלים את הטיח, הסדקים מתגבשים אט־אט לכדי מספרים של ממש, תאריכים רחוקים. וברגע מסוים, איני בטוח בדיוק באיזה שלב, החדר הצהוב והמחניק הוביל אל מרתף צפוף ובו הבחנתי בילד קטן המחזיק שני סלים מלאים בירקות מהשוק, והילד נדחף לעמוד על שרפרף נמוך במרכז הבמה מול אולם מלא מפה לפה באדונים מעונבים המצפים ממנו לדקלם שיר קצר מהזיכרון בשפה זרה, ואני עומד מהצד, מאחורי הקלעים, מנסה לעזור לו בשפתי, משחזר ולועס את החרוזים בפי, מקווה שיבחין בי מרחוק ולא יטעה.

ובאותה שעה, בעודי מטייל אי־שם, השתדלתי בפיכחון משונה לגרד מעט מהשרעפים ולשמור מטעמם הייחודי לשימוש חוזר, לזמן אחר ולמצב תודעה שונה, למשל כשאתקע שוב חסר השראה ורמוס תחת כובד השגרה במציאות הקרה שלי. ואולי טוב שכך עשיתי, כי לא עבר זמן רב ונשמע צלצול חזק בדיוק באמצע אחד החרוזים שהילד הקטן דקלם בגמגום על הבמה (נדמה שאלו היו כמה מילים שאמא ציטטה באוזני בילדות ולא הייתי בטוח לגבי פירושן):

Я и папа -

Мы вдвоём

Вместе строим

Новый дом...1

ומהפתעת החזרה להווה הפלתי את כוס הקפה הקר על אחת המחברות הישנות שהיו מונחות לפני בחוסר סדר. הבטתי נמרצות לצדדים ורצתי לשירותים להביא מעט נייר לספוג בו את הנוזל השחור, כמנסה להושיע חבר טובע מתוך שלולית שִכחה. ובדרך לשם, באמצע המסדרון, מצא לו דוּדי המפקד כמו תמיד זמן לעצור אותי ולהזכיר שלא דיווחתי למנשה כמה נהיה במסיבת הפרישה שלו. "נגיע אני ואמא," זרקתי והמשכתי לרוץ, מקווה שלא איחרתי לבוא להצלת המחברת.

ככל שהדבר התאפשר אהבתי להשתמש בסוג המחברות שאמא ציידה אותי בהן בתחילת כל שנת לימודים חדשה. בקושי נכנסתי לשיעורים וממילא כתבתי מעט מאוד, כך שנותרו לי מהן עודפים לשנים קדימה, וכשהמלאי אזל משהו מהשרבוט שלי הפך לנקי פחות ומחטיא את הכוונה באיזה אופן שקשה לי לעמוד עליו. וזו כאן שהוכתמה בקפה היתה בהחלט מהסוג הישן והטוב, בעלת כריכה חומה משופשפת שעליה הדפס זול ודידקטי לילדי בית הספר: "כתיבת דברי גנאי היא לשון הרע", ומתחת לכיתוב ציור של נוצה, דיו וקסת. ניגשתי לנגב בזריזות את הגרגירים וניסיתי להפריד בין הדפים, אך הנוזל, כך התברר, כבר נספג ואכל שורות ופסקאות, ורק כשגמרתי לעשות את המרב האפשרי פתחתי שוב את המחברת לנסות לקרוא בה, לוודא שהאותיות עודן במקומן. והנה לשמחתי (הרי זו הקלה של ממש!), המצב היה רחוק מלהיות אבוד. נהפוך הוא, אם מתעלמים מהכריכה ומהאוזניים שהתקמרו באיזה אופן מכוער, ומתקרבים להסתכל במילים עצמן, אפשר להישבע שהן התרעננו ומתהדרות לפתע במין שיזוף שובב, כמו היו צמאות לקפה השחור שיעורר סיפור ישן מרבצו.

כבר זמן־מה שלא נפל לידי מקרה מעניין שהצליח להשתחל לרשימות שאני מנהל, ואולי מכאן הבהלה והתכיפות שבה אצתי לנגב את המחברת הישנה. הייתי רוצה להאמין שישנם עוד טיפוסים כמוני המרגישים עירומים ללא דף ועט בחיקם. לי בכל אופן יש לכך תירוץ משכנע: בין שאני גובה עדות ובין שאני רושם לעצמי תזכורת לבדוק דבר או שניים בתחנה, אני זקוק למילים שיישארו מעבר למחשבה החולפת. לא שחסרו לי מילים אי־פעם, כל חיי היו לי עודפים מהן. הבעיה העיקרית שלי היא כיצד לחבר אותן יפה־יפה זו לזו ולהבין מתוך הצירוף את מה שהתרחש. הנה לפני שעה, למשל, יצאתי להביא כוס מים מהמטבחון, ייחלתי לא לפגוש איש, וכאן תקפו ובאו עלי שני קולגות במכה, והם כשלעצמם לא חיטטו או הפריעו במיוחד, אולי סתם זרקו מילה מתוך נימוס, רק שהייתי ללא המחברת וחשתי כמו אחד שמחויב להימצא במקום אחר, ולא עם שני אלה בכל אופן.

ובשביל למעט בחוסר נעימויות ממין זה אני מגיע למקומי בתחנה כמעט בלי להביט לצדדים. ראשי נדלק רק כשאני יוצא מהדלת ונכנס לרכב או כשאני מסתגר בחדרי. ואילו כל שאר הדברים המצויים במעברים שבין המקומות הבטוחים שלי נותרים לרוב בדמדומים. ובכל זאת לא אתפלא אם גם באותו יום שבו הוכתמה המחברת, כבכל יום אחר, הפקיד הנצחי שלנו, מנשה, ישב כהרגלו באין מעש מאחורי הדלפק הגבוה, מקשקש על דף חלק צורות שהיו גוררות תגובה רק אצל כמה שרלטנים מתחום הגרפולוגיה, וגם לא מן הנמנע שקלאריס המנקה נחה כתמיד על ספסלה בכניסה והסבירה לאחת הנשים, שהציצו מהפתח בחשש־מה, שאין נכנסים למוסד ציבורי כך סתם ללא סיבה, ואולי אם התפתחה שיחה מבעד לדלת, וכך קורה לרוב, היא הרצתה נמרצות על חשיבות מירוק המדרגות והניקיון של חדרי החקירות. כן, בני אדם יכולים להיות מסוגים שונים, איני מתיימר להבין בכולם אף על פי שהדפים שלי מלאים בהם.

1. שיר ילדים מאת גנדי גלושנייב: "אני ואבא, הוא ואני, בית חדש בונים בשבילי..." (תרגום חופשי של המחבר). כל התרגומים הם מרוסית, אלא אם כן צוין אחרת.