בשליחות מתמדת

כשהציעו לי את השליחות להיות מזכ"ל בני עקיבא, התייעצתי עם בני שהיה מדריך בתנועה ושאלתי אם התפקיד חשוב, אם יש אפשרות להשפיע על השטח ואם נכון להיענות להזמנה.

התשובה שלו היתה: "אבא, מה זה משנה מי המזכ"ל, בכל מקרה יש שבת ארגון, מפקד בכל שבת, יוצאים למחנות קיץ וההמנון הוא 'יד אחים'...".

דבריו אלה עוררו אותי למחשבה על משמעות התפקיד - של עמידה בראש מערכת המרוחקת הן מהחניכים, הן מהמדריכים ואפילו מהקומונריות - ותהיתי איך ניתן להקטין את המרחק.

גם בהליכתי לחמ"ד שאלתי את עצמי מה מוטת ההשפעה במערכת גדולה שכזו, על מי שאינו יכול להסתכל בעיניים של מנהלים ומורים מדי יום ביומו.

איך ניתן ליצור "סוג" של קשר אישי עם אלפי מחנכים שעושים עבודת קודש בחינוך התלמידים?

כיצד ניתן לבנות שפה משותפת עם עשרות אלפי מורים המלמדים באלפי כיתות מקריית שמונה ועד אילת?

מה נכון לעשות כדי שתחושת השייכות של כל מאות אלפי תלמידי החמ"ד תורגש בהיותנו "בית חינוך כמשפחה", האם זה אפשרי בכלל?

לצד הניסיון לעלות לשטח, ולהשתדל להיפגש וללמוד מהעושים בשדה ולהקשיב לרחשי לבם, חשבתי שאיגרת שבועית למנהיגי החינוך תוכל לסייע ל"שיח מקרב".

מדי שבוע, קרוב לעשר שנים, נשלחה איגרת לכל מנהיגי ומנהיגות החינוך של החמ"ד: חברי הנהלת החמ"ד, מפקחים, מנהלים, יועצים, מורות, מורים, גננות, רכזים פדגוגיים, נשות ואנשי חינוך נוספים.

האיגרת נבנתה בדרך כלל משלושה חלקים: מאמר עיוני מענייני דיומא; עדכונים שוטפים מהנעשה בחמ"ד כולל תוכניות חינוכיות, חדשנות פדגוגית ועוד; ומהנעשה בשטח - למידת עמיתים על פריצות דרך במוסדות החינוך בבחינת "צאו והתפרנסו זה מזה".

חשבתי שנכון לרכז לאסופה אחת חלק מהמאמרים שפתחו את האיגרות, וזהו הספר שלפניכם.

אני מקווה ומתפלל שהקשר הישיר באמצעות איגרות החינוך סייע ליצור גאוות יחידה ושפה משותפת ומאמין שהוא חיזק את היותנו, החמ"ד, משפחה אחת גדולה, כפי שחרטנו על דגלנו להשתדל להיות "בית חינוך כמשפחה".

פעמים רבות שימשו איגרות החינוך "אור חוזר" על מה שקורה בתוך מוסדות החינוך.

האיגרות יצרו מקום להתייחסויות ולתגובות של רבים ממנהיגי החינוך להסכים לדברים שנכתבו, להודות, להתנגד, לחשוב אחרת, לקחת את הדברים לחדר המורים כפתח לדיון, להעשרת הצוות, לשיתוף הורים ועוד.

זו ההזדמנות להודות לרבים ממנהיגי החינוך שלאורך השנים הגיבו, שאלו והיו חברותא כמעט אישית.

לכל בית חינוך יש דינמיקה משלו. יש הבדל בין גן ילדים לבית ספר יסודי ובינו לעל-יסודי, ויש להניח שתחומי העניין של גננת שונים לכאורה מאלו של מפמ"ר בתושב"ע. עם זאת, נראה שלכל העוסקים בחינוך יש מכנה משותף גדול מהתחומים הנפרדים: מרכזיותם של ההורים בחינוך הילדים, הקשר המיוחד שלנו עם התלמידים, תכונותיו של המנהיג החינוכי הטוב, חשיבותו של המשוב המקדם למידה, חשיבה איך ניתן לחזק את החינוך למצוינות ואת חדוות הדעת ועוד ועוד.

איגרת מנהיגי החינוך שנשלחה בכל שבוע התייחסה לרלוונטיות של אותם ימים: לפתיחת שנת הלימודים ולסיומה של השנה; לפני זמן חלוקת התעודות ולפני חג ומועד; אחרי סיור והתרשמות עמוקה בבתי ספר וגני ילדים; כחלק מרצון להניע תהליך של עבודה על פי חזון החמ"ד; מתוך רצון להניע תהליך של חדשנות פדגוגית; דברים משמעותיים ששלח מנהל מוסד חינוכי ועוד.

האיגרות נכתבו ונקראו במציאות מסוימת והיו שייכות לזמנן ולמקומן. אף על פי כן, חשבנו שהדברים יכולים להתאים גם "לעתיד לבוא", לחיי היומיום במוסדות החינוך. ועדיין, סגנון העריכה שאינו אקדמי שימר את האופי החי והדינמי של האיגרות, את ה"תורה שבעל פה" שבהן, את הסיפורים הקטנים שהצטרפו לאיגרת ואת ההתרחשויות המרגשות ומעוררות ההשראה שעמדו בבסיסן.

בימים אלה, כשהרוחות סוערות והחברה הישראלית עסוקה בבירור דרכה ומהותה, נראה שעיסוק בשאלות חינוכיות המשותפות לכולנו עשוי להגביה את המבט, ולאפשר להתבונן על מכנה משותף גדול ועמוק החובק את האומה כולה.

את האיגרות ערכו בעבר איתן הכהן ואיתן אברמוביץ והן יצאו לאור בשנת תשע"ט 2019. כעת בחרנו מתוכן את אלה שנראו לנו רלוונטיות ביותר.

מתוך מחשבה שלכרונולוגיה אין משמעות כשמתבוננים על האיגרות אחרי תקופה, ריכזנו את הטקסטים לפי נושאים. לעתים קשה היה להכריע היכן המיקום המדויק של קטע מסוים, שהרי חינוך מקיף את הכול. מתוך כך מאמרים אחדים כוללים כמה נושאים וחלק מהנושאים משיקים זה לזה. לעתים, רעיונות ומקורות מופיעים בכמה הקשרים, כל פעם בנופך אחר.

הפרק הראשון, מנהיגות וניהול, כולל התייחסות לדמות המנהיג, לתמות שונות בזירת המנהיגות, לדגמי מנהיגות ולחיבור של כל אלה לעבודת מנהלי בתי הספר. הפרק השני, לבו של הספר, עוסק בלב החינוך - המורים והמחנכים. הפרק צולל לתפקידו הרוחני והמקצועי של המורה. הוא מעמיק בכוחו של יחס ושל קשר אישי ושופך אור על האחריות המהדהדת שנושא המחנך. הפרק כולל התייחסות לחיי המורה וחדר המורים, לתהליכי התחדשות וחדשנות, מעניק מבט על תהליכי פרידה וסיום, ולא פוסח על התמודדות עם סוגיות ודילמות חינוכיות. הפרק השלישי מפנה זרקור לתלמידים ולתלמידות, לכוחו של הנוער ולפערי הדורות. בפרק הרביעי מובאים קווים חינוכיים מעוררי השראה, לאורן ולזכרן של שתי דמויות חינוכיות יוצאות דופן בחינוך הממלכתי דתי.

איגרות החינוך מבקשות לעורר למחשבה ולא לומר "כזה ראה וקדש". הן מציעות לפתוח ולא לסגור, להרחיב ולא לצמצם, לחלום ולא להסתפק במציאות העכשווית.

אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב:

אֵיךְ בּוֹנִים סְפִינָה?

אוֹסְפִים אֲנָשִׁים

וְנוֹטְעִים בָּהֶם אֶת הָאַהֲבָה

וְהַכְּמִיהָה לַיָּם הָרָחָב

הַגָּדוֹל וְהָאֵינְסוֹפִי.

וְלֹא אוֹסְפִים אֲנָשִׁים

וְאוֹמְרִים לָהֶם לֶאֱסֹף עֵצִים

לְהָכִין תָּכְנִיּוֹת

וְלִבְנוֹת סְפִינָה.

השתדלנו לטעת אהבה, לאסוף אנשים טובים וללמוד מהם, לראות בתלמידים את מקור האור והלמידה, להפיח יחד רוח והשראה, ולהתפלל להביא את כולנו לכמיהה לים הרחב, הגדול האין-סופי, לרף גבוה, לחלום הכי רחוק שניתן ולקדש שם שמים.