בשערי גן עדן

1 מה הביא אתכם לכאן?

מה הביא אותך לכאן?

זו שאלה שאני שואל את כל המטופלים שבאים אלי, כי הם באים לדבר על המוות — החוויה האנושית האוניברסלית ביותר, ועם זאת הקשה ביותר לדיון.

בתרבות המודרנית אנחנו מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם המוות. השפה שלנו עשירה בביטויים כמו "פחד ממוות וממיתה". סיסמאות שיווק של משטרי כושר, טיפים לטיפוח ויופי והליכים קוסמטיים מתהדרים ביכולתם "להחזיר את הזמן לאחור", עם מסר סמוי שיש בכוחנו לעכב את סופם הבלתי נמנע של החיים. המדע הרפואי המודרני מפורש אפילו יותר. הרפואה, לעתים קרובות, הופכת את המאמץ להדוף את המוות לסיבה העיקרית לשימור התקווה. הליכים רפואיים אגרסיביים שמאריכים את חייו של אדם נדמים לנו לא פעם כעדות לאהבתנו לאדם אחר — אנחנו מדברים על "נס רפואי" ועל "סיכוי של אחד למיליון". רבים מאיתנו, כולל אנשים לא מעטים במקצועות הרפואה, מרגישים תחושות אשמה כשאנחנו חושבים על מישהו שמת. ביטוי הניחומים הנפוץ ביותר הוא, "אני משתתף בצערך."

ושלא תהיה פה טעות, זהו אכן צער ואובדן עמוק. לעזוב את החיים, לעזוב אהובים וחברים, זה גם עצוב וגם מפחיד. לא משנה כמה מאיתנו מאמינים בחיים הטובים של העולם הבא — ומחקרים רבים מראים שרובנו המכריע, כ־80 אחוזים, אכן מאמינים בזה — מובן לגמרי שיהיו חששות. ואם זה לא מספיק קשה, אז גם המוות הוא זה שבוחר אותנו, ולא פעם בלי אזהרה מראש. ובשנים האחרונות, המוות בכל מקום. האבדות הרבות ממגפת הקורונה הביאו אבל פתאומי לרבים מאיתנו, כולל אנשים שבעבר חשבו שנשאר להם עוד ים של זמן להיות עם האנשים שהם אוהבים.

אבל ככל שקשה לנו עם המוות, כך לרבים קשה יותר עם האבל. במשך שנים, כתרבות, השגרה של רבים מאיתנו, גם בקרב אנשי מקצועות הרפואה, היתה לקצוב את האבל בזמן. אחרי שפרק זמן מסוים עובר, אנחנו מעודדים את האבלים "להתחיל לחזור לחיים", או בגרסה המנומסת פחות, אנחנו פשוט אומרים להם שאולי הגיע הזמן "לצאת מזה כבר".

את האנשים שבאים אלי לטיפול, תשובות כאלה לא מספקות. וגם אותי לא. אני מציע, במלוא הענווה, שאולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על הגישה שלנו למוות. כדי לעשות את זה, אבקש מכם להניח לרגע בצד את כל מה שאתם יודעים או חושבים שאתם יודעים על סוף החיים.

זה למעלה מעשרים שנה אני מדבר עם אנשים על מוות ועל סוף החיים, החל ממוות של תינוקות בני יומם, דרך צעירים בשיא אונם ועד להורים מבוגרים. טיפלתי במקרים של מוות טבעי ומקרים של מוות טראומתי — תאונות, מנות יתר, התאבדויות — מוות ממחלות, מוות בשיבה טובה. אבל לכל השיחות האלה היה נושא אחד משותף — חיבור שהרגיש האדם החי אל המנוח ברגע המוות או בסמוך לו. כולם אנשים בריאים וחיוניים שעדיין מנהלים חיים פעילים. אבל היה רגע שבו הם חברו לאדם אחר בזמן המעבר האולטימטיבי.

התחלתי לזהות את הרגעים האלה ולקרוא להם "מעברים משותפים", ומה שהם מספרים לנו הוא שאף אחד מאיתנו לא עוזב את העולם שלנו לבד. כל אחד מאיתנו יזכה ליד מכוונת במסע הזה. איך אני יכול להיות בטוח כל כך? כי אני רואה יותר ויותר אנשים חיים שראו את זה, שהרגישו את זה, ושחלקם אפילו הצטרפו לאהוביהם בקטעים מהמסע אל העולם הבא.

למעברים המשותפים האלה צורות שונות. יש אנשים שרואים את האדם העוזב בצורה כלשהי. אחרים חווים מגוון תחושות או חשים בנוכחות של אנרגיות אחרות או אפילו של אהובים שמתו בעבר. לפעמים הם רואים אור חזק ואפילו מנהרות. לפעמים הם מרגישים שהם חלק מהמסע ואחרים נשארים נטועים בעולם שלנו. הרגשות שמשותפים לכולם הם כוחה של החוויה והעוצמה הבלתי רגילה של הזיכרון, ובדרך כלל גם תחושה חזקה שהזמן, כפי שאנחנו מכירים אותו, עצר. רבים גם מדווחים על תחושה עמוקה של "ידיעה" בלי שמץ של מושג מאין הידע. במקרים רבים מאוד האדם החי לא ידע שהמוות מתקרב או מתרחש ולמד על מות האדם הקרוב רק בדיעבד.

ככל שדיברתי עם יותר אנשים שעברו חוויית מעבר משותפת, כך הבחנתי יותר בדפוס חוזר. אישה במערב וירג'יניה ואישה באוסטרליה שעברו חוויות דומות של מות תינוקותיהן. אישה בקליפורניה ואישה בפנסילבניה עם חוויות דומות של מות הורה. אישה מאלבמה וגבר מספרד. הם לא נפגשו מעולם, אבל דיברו באותם מונחים. שוב ושוב גיליתי שהרגע הזה של החיבור המשותף שהם חוו, שינה גם במובנים לא צפויים את חייהם, את בחירותיהם ואת אורחות חייהם. השאיר בהם תובנות עמוקות. סיפק להם סגירת מעגל. הקל את קבלת החלטות סוף־חיים. הקל את האבל.

חשבו על הסיפור הבא, של גייל א', אישה מפלורידה.

"הייתי עם אבא שלי, ואכלנו טוסט גבינה צהובה." פתאום אביה החל לפרכס. גייל הזעיקה עזרה בצעקות מבוהלות, ובבית החולים, בזמן שהצוות הרפואי טיפל באביה, אחת האחיות לקחה אותה לחדר המתנה קטן בהמשך המסדרון, עם שולחן וכמה כיסאות. גייל זוכרת שהתיישבה, "ואז, פתאום, הייתי בשני מקומות בו־זמנית. ישבתי בחדר ההמתנה בבית החולים, אבל הייתי גם בחוץ, ביום שמשי ויפה להדהים. היתה רוח קלה, דרך כפרית, ואפילו ציוצי ציפורים! לא ראיתי אף אחד, אבל ידעתי שאני לא לבד — היתה לי הרגשה שאני במסע, ושאני מלווה מישהו למקום כלשהו. ולא היה חשוב היכן המסע יסתיים, כי זה היה יום יפה כל כך." גייל פנתה בעיקול קטן בדרך, "והגענו לשער ענק. מאחורי השער היתה אחוזה ענקית. הרושם שלי היה שהמקום הזה הוא מעין קנטרי קלאב או אזור התכנסות מיוחד. ואז שמענו קולות שאמרו, 'מהר! מהר! אנחנו חייבים למהר! וולטר בדרך וכמעט הגיע!'

"שמו של אבא שלי היה וולטר."

חבריו ועמיתיו של וולטר קראו לו "וולי" אבל הוריו, דודותיו ודודיו המנוחים תמיד קראו לו וולטר. כשגייל הסתכלה לעבר האחוזה, "הם התרוצצו שם בהמולה של הכנות לקראת משהו חשוב. אנשים הביאו פרחים וסידרו שולחנות ערוכים עם מפות." היא אפילו שמעה את קרקושי כלי החרסינה. "זאת היתה חוויה מדהימה ותחושה של אורח כבוד שעומד להגיע."

ואז, גייל נזכרת, "הרגשתי נוכחות עוברת בשער — זה היה אבא שלי! רציתי להמשיך איתו, אבל ידעתי שאסור לי. הסתכלתי מסביב, ופתאום הייתי שוב בחדר ההמתנה." היא היתה ערה ומודעת כל הזמן, נוכחת בו־זמנית בבית החולים ובמסע.

"דקה אחר כך נכנס רופא. הוא נראה עצוב מאוד ואמר, 'אני מצטער, הוא מת.' ואמרתי לו, 'זה בסדר. הוא הלך למסיבה!' עד כדי כך זה היה לי ברור. הרופא רק הסתכל עלי בתמיהה והלך. אבל ידעתי מה קרה. ליוויתי את אבא שלי בחלק מהדרך לגן עדן."

החוויה של גייל אינה יוצאת דופן, ויש לה שם. אנחנו קוראים להתנסות כזאת "חוויית מוות משותפת" והביטוי צבר פופולריות בעקבות ספרו של ד"ר ריימונד מודי, (Glimpses of Eternity (2011. אנחנו מגדירים חוויית מוות משותפת (SDE) כהתנסות שמתרחשת כשאדם מת, ואדם קרוב אחר, בן משפחה, חבר, מטפל או אפילו עובר אורח, מדווח על השתתפות במעבר של אותו אדם מהחיים למוות, או חווה את השלבים הראשונים של הכניסה לעולם הבא עם האדם שמת.

אבל החוויות האלה אינן חדשות. זה אלפי שנים אנשים מספרים על מגוון חזיונות חזקים על סף מוות, ובהם אור נעים, או מפגש עם אנשים אהובים שמתו בעבר. ממחקרים שנערכו מאז שנות השישים עולה באופן עקבי שחוויות סוף החיים האלה מתרחשות בקרב יותר ממחצית האנשים שמתים. מדע הרפואה ניסה להסביר את התופעה בהשערה שזו תוצאה של כמה קריסות פיזיולוגיות במוח, שנובעות מהיעדר חמצן, הפרעות בזרימת הדם, קולטני סרוטונין או תגובה פרימיטיבית של הילחם או ברח.

אבל חוויות מוות משותפות שונות זו מזו מאוד. הן מתרחשות אצל אנשים שאינם קרובים בשום מובן למותם שלהם. חלק מהחוויות האלה, כמו של גייל עם אביה, מתרחשות ברגע של משבר רפואי, או כשהאדם החי נמצא בחדר עם האדם הגוסס, אבל רבות אחרות מתרחשות כשהאדם החווה נמצא רחוק ואפילו אינו מודע לכך שהמוות קרוב או שהאדם המדובר כבר מת. למעשה, נדמה שחוויות המוות המשותפות מרחוק נפוצות אפילו יותר מאלה שקורות כששני המשתתפים נמצאים פיזית יחד. המדע, כמו שאנחנו מבינים אותו, עדיין אינו יכול להסביר את התופעה הזאת במובנים פיזיולוגיים או פסיכולוגיים.

אז מה כן יכול להסביר אותה?

זוהי השאלה המרכזית שהספר הזה עוסק בה. כמי שעומד בראש פרויקט המעברים המשותפים, נפלה בידי הזכות והיכולת ללמוד ולחקור יותר משמונה מאות מקרים שונים של חוויות מוות משותפות. המחקר שלנו מעלה שיש מקום טוב שמחכה לכולנו בעברה השני של הדלת למוות. אבל אתם לא חייבים להאמין לי. בעמודים הבאים תמצאו את סיפוריהם המרתקים של האנשים שהשתתפו במעבר המוות בחברת אדם אחר. אני אחקור את משמעותן של החוויות המטלטלות האלה לסוף החיים, לטיפול בגוססים, לתהליכי אבל וריפוי. במסע זה אני מקווה שאצליח לשנות משהו בהבנה של המוות בתפיסת עולמכם. אולי אפילו תגלו שעברתם בעצמכם חוויית מוות משותפת, או שמישהו שאתם מכירים עבר משהו דומה, רק שלא היו בנמצא המילים לזהות או לתאר את מה שקרה.

אבל מעל הכול, אני מקווה שמסע החקר הזה יהיה יד מכוונת לכולנו בהכנותינו למוות טוב, בכל שלב של החיים.

מאז שחר התרבות האנושית, המוות היה חלק בלתי נפרד מהחיים. הרבה מהידע שלנו על עמים קדומים ותרבויות עתיקות נובע מחפירות ארכיאולוגיות בקברים ובאתרי קבורה. אנחנו יודעים איך הם אכלו, איך הם אחסנו מזון ויין, מה בנו האומנים, מה היו המיתוסים שסופרו, מה הם לבשו ועם אילו כלי נשק נלחמו.

מממלכת אור ועד מצרים העתיקה, שושלת סין ומרכז אמריקה, המוות היה תמיד מוקד לטקסים פולחניים מורכבים ותמות משותפות. כל התרבויות העתיקות האמינו בסוג כלשהו של חיים אחרי המוות. אנשים נקברו עם חפצים שתפקידם ללוות את המת בדרכו אל העולם הבא. בחלק מהמקרים, בני משפחותיהם ומשרתיהם ואפילו כלבים, נאלצו להקריב את חייהם כדי לעבור עם המת אל העולם הבא.

"ליווי" היא מילה חשובה. כי כל אחת מהתרבויות האלה, שביניהן הפרידו אוקיינוסים, מדבריות או רכסי הרים אדירים, ראתה במעבר מהחיים למוות מסע. במסופוטמיה העתיקה, אזור עיראק של היום, סופר סיפורה של האלה אשתר שעברה שבעה שערים כדי להגיע לעולם השאול. טקסי הלוויות של בני המעמדות הגבוהים נמשכו לפעמים עד שבעה ימים. ביוון העתיקה היתה תפיסה מורכבת ומפורטת של נהר הסטיקס, שבו משיט המעבורת כָארוֹן מחכה כדי להעביר את הנשמות אל העולם שלמטה. המצרים האמינו שמתיהם שטים בסירה דרך שבעה שערים להיכלה של אוזיריס, ושם עומדים למשפט בפני האלים. במרכז אמריקה, חברות רבות האמינו במחזוריות החיים והמוות בטבע. אחת ממסכות הלוויה העתיקות ביותר היא של פנים חצויות — חצי אחד חי, השני שלד. בקברים רבים נמצאו שרידי כלבים שנקברו עם בני אדם כדי לשמש להם בני לוויה במסע אל הצד השני.

משמעותי לא פחות הוא מספרן של החברות שזיהו קיום של נשמה או של מהות כלשהי שמנותקת מהגוף הפיזי. אמונה זו בנשמה חיה הפכה לנדבך מרכזי ברבות מהדתות הגדולות בעולם, בין היתר היהדות, הנצרות והאסלאם. הבודהיסטים מאמינים בקונספט של לידה מחדש. גם האמונה בעולם הבא נוכחת מאוד בנצרות, באסלאם וביהדות. לבודהיזם ספרים משלו על המתים. המפורסם שבהם הוא "ספר המתים הטיבטי", ונהוג בקרב נזירים ואחרים לקרוא אותו לקראת המוות כדי להיעזר בו במעבר דרך שלבי ה"בארדו" ביציאה מהחיים האלה.

לכל אחת מהמסורות של הדתות המערביות — הנצרות, היהדות והאסלאם — תפיסה משלה בנוגע לעולם הבא. האסלאם מציג תיאור שלם של גן עדן, כולל חזון של איחודים שמחים ומרגשים עם חברים ואהובים בארמונות שהאלים הכינו עבורם. היהדות המוקדמת פיתחה במשך כמה מאות שנים תפיסה של העולם הבא ואפילו של תחיית המתים, ואחד מעמודי התווך בנצרות הוא אמונה בקיומה של מלכות השמים שמקבלת בזרועות פתוחות מאמינים שהתנהגותם בחייהם היתה ללא רבב. אמונה שהגאולה מכל סבל על פני כדור הארץ תבוא בגן עדן של העולם הבא. הנצרות של ימי הביניים הפכה את ההתכוננות לעולם הבא למטרה העיקרית של החיים בעולם הזה. כמו שחוקרת ימי הביניים אליקס בּוֹבי כותבת במאמר "מוות והעולם הבא" עבור הספרייה הבריטית ומזכירה לנו, "הזמן היה נמדד לפי ימי הזיכרון למותם של מי שהוכרזו כקדושים בכנסייה. הפסחא, החג הקדוש ביותר בלוח השנה הנוצרי, חוגג את שובו של ישו מן המתים. כנסיות ועדות מאמינים היו בכל מקום... וחצרות הכנסייה היו מקום הקבורה העיקרי." תפילות סביב המוות היו סטנדרט ב"ספר השעות", ונועדו להבטיח קבלה בשערי גן עדן. בתחילת ימי הרנסנס, שיא האופנה של העשירים היה לשאת עמם לכל מקום "ממנטו מורי", פסלונים קטנים, שנועדו להזכיר להם את כוחו המאזן של המוות.

חוץ מהכוח והמשמעות שהיו לעולם הבא במסורות של הדתות האלה, במשך מאות שנים אכן היתה סיבה טובה להעמיד אותו במקום מרכזי, כי המוות תמיד היה במרכז. תוחלת החיים ביוון וברומי העתיקות היתה בין שלושים לשלושים וחמש שנים. ב־1800 באירופה, היא עדיין היתה בין שלושים לארבעים. אף על פי שתמיד היו בני מזל שזכו למות בשיבה טובה, חייהם של רבים נגדעו בגיל צעיר ממחלות, תאונות ופציעות. בארצות הברית בשנת 1900, תוחלת החיים של גברים ושל נשים עדיין נשארה מתחת לחמישים שנה. עובדות קשות אלה השתקפו באורחות חייהם של האנשים.

אפילו הבתים המפוארים מהדור של סבינו היו בנויים להכיל מוות. גופות הנפטרים היו מונחות בטרקלין הבית — המונח Living Room לסלון הומצא רק אחרי סוף מגפת השפעת של 1918, כשכתב העת Ladies' Home Journal הכריז שצריך "להכניס חיים" לחדר ששימש קודם כחדר המוות. משפחות עניות ממעמד הפועלים ניסו לחסוך כסף בקרן לוויות מיוחדת כדי לשלם על קבורת ילדיהם. הוויקטוריאנים של המאה התשע־עשרה אפילו עשו שימוש בהמצאה חדשה, הצילום, כדי ליצור זיכרונות ויזואליים מיקיריהם המתים. הם עשו לפעמים דברים שנראים לנו מורבידיים מדי היום, כמו להלביש את המת ולהעמיד או להושיב אותו עם בני המשפחה החיים לתמונה משפחתית אחרונה.

אבל עם התקדמות הרפואה, שיפורים משמעותיים במודעות לבטיחות, להיגיינה ולתזונה האריכו יותר ויותר את תוחלת החיים, והמוות נדחק לפינה, רחוק מהעין, רחוק מהלב. לפעמים קל יותר לדבר על סקס מאשר על מוות. כמה מאיתנו קיימו שיחות כנות, פתוחות, חופשיות ממחסומים, על רצונות סוף החיים עם הורינו, בני או בנות הזוג שלנו, חברינו או ילדינו?

אבל כולנו נמות בסוף.

גם אני יכולתי בקלות לאמץ את גישת השתיקה בנושא המוות. גדלתי בקליפורניה, ועד גיל שבע־עשרה, המפגשים היחידים שלי עם מוות או עם מתים הוגבלו לקרובי משפחה רחוקים שהטקסים הקתוליים שנערכו לזכרם לאחר מותם הותירו בי רושם מבשר רעות וקצת מפחיד. כל זה השתנה ב־29 בדצמבר, 1979, באתר סקי באזור אגם טאהו. אחרי שלושה ימים של סופת שלגים, העננים התפזרו והשמש זרחה בשמים הכחולים מעל ההרים. יצאתי החוצה מהופנט למראה נטיפי קרח באורך מטר וחצי שהיו תלויים בצורה מסוכנת על המרזבים בביתו של חברי ג'ון. אחד הנטיפים התנתק פתאום והתרסק על המדרכה, אולי מטר ממני. בהמשך תהיתי פעמים רבות אם זה היה סימן.

במרץ נעורים אופייני לגילנו, ג'ון ואני נסענו לאתר הסקי ועלינו מיד למסלול הגבוה ביותר, בחיפוש אחר השלג הטרי והאבקתי עדיין. עברו ימים אחדים בלבד מאז הגלישה האחרונה שלי, אבל התקשיתי לחזור לכושר ולמצוא את הקצב הנכון של התנועות. במסלול המסוים הזה התכופפתי כדי לצבור מהירות, עד שהצד האחורי של המגלשיים התחילו להצליב. תיקנתי חזק מדי. הצד הקדמי הצליב, ועפתי גבוה באוויר. לשנייה, זה היה מלהיב, אבל גופי המשיך להסתובב עד שנפלתי והרגשתי מכה חזקה בגבי התחתון.

הכול נהפך לשקט וחשוך. כמו הפסקת חשמל בכל הגוף. ברגע המודע הבא שלי קלטתי שאני מסתכל מלמעלה על גופי הפיזי, שהיה מכוסה בשלג. ואז התחלתי להתרחק מהגוף ומכדור הארץ לכיוון השמים. זה נראה לי טבעי ונוח. מנקודת המבט הגבוהה שלי ראיתי את כל אתר הסקי בעמק ואת האגם, ואחר כך את כל רינו. כשהמשכתי להתרומם עוד ראיתי את סן פרנסיסקו, את הרי הרוקי של קולורדו, ואז את כל ארצות הברית. כשהמשכתי למעלה, ראיתי את האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, ולבסוף את כדור הארץ, שזיהיתי מתמונות לוויין. באותו רגע הבנתי שלכל אינטראקציה יש חשיבות רבה — כל מילה, כל פעולה, כל מחשבה משאירה רושם בלתי מחיק.

אחר כך מצאתי את עצמי עף במהירות לעבר אור זהוב, בהיר וחזק. הבנתי שאני גוסס ובצער מטלטל התחוור לי שבזבזתי את חיי. הפצרתי באור, שאותו זיהיתי כאלוהים (קיבלתי חינוך קתולי בבית, אז קישרתי את האור עם אלוהים), "בבקשה אל תיתן לי למות! עוד לא סיימתי את העבודה שלי בחיים האלה! בבקשה! תן לי לחזור!" המעוף שלי החל להאט והרגשתי עטוף במעין אור חי, חם, אוהב ויודע כול. עצרתי במרכזו וקיבלתי מסר: "תעשה משהו משמעותי עם החיים שלך."

פתאום הרגשתי דחיפה שאי־אפשר להסביר אותה ומצאתי את עצמי עף בסחרור בחזרה לכדור הארץ. עכשיו הכול קרה בהילוך לאחור ומהיר. כל היופי של המסע נגלה לעיני במסלול הפוך. תהיתי איך אחזור לגופי, ואיך אמצא אותו בכלל. ואז ההר התקרב. הייתי מודע לשלג סביבי, אבל לא הרגשתי את גפַּי. התחננתי, "בבקשה שלא אהיה משותק." זרם עדין של אנרגיה עבר מעלי. התחושה היתה כמו לעמוד במקלחת ולהרגיש את המים נופלים על ראשי ומשם נשפכים לשאר גופי. התחלתי להניע אצבעות, פקחתי את עיני וראיתי פתותי שלג על משקפי הסקי שלי. היה לי שקט בראש, אבל הרגשתי תחושה מציפה של הודיה. ואז שמעתי קולות של מגלשיים מתקרבים אלי, ואת ג'ון, שצעק פתאום, "וואו! איזו התרסקות!"

וזהו. חזרתי לממלכת האגם. המרחב שהייתי בו שניות אחדות קודם לכן נעלם כלא היה. קמתי לאט, בלי לחשוב אפילו שאולי אני פצוע קשה. בשום אופן לא הבנתי שעברתי זה עתה תופעה שידועה בשם "חוויית סף מוות" (NDE). כשניערתי את השלג מבגדי, שמתי לב שהגב שלי מכווץ מאוד. כשהתעוררתי למחרת לא יכולתי לזוז בלי לסבול מכאבים עזים. אורתופד הורה על צילום רנטגן לעמוד השדרה. הוא מדד בסרגל את המרחק בין חוליות המותניים שלי. הייתי במרחק "שמונה עשיריות המילימטר" מקטיעת חוט השדרה ושיתוק בשתי רגלי. היה לי שבר דחיסה בחוליה המותנית ובמפרקי העצה והכסל בגבי התחתון. הרופא קיבע את גבי בחגורת גב קשיחה שנאלצתי לעטות במשך שלושה חודשים רצופים.

הנחתי שבזה ייגמר הסיפור, אבל שום דבר לא חזר להיות כמו קודם. מאז התאונה נשארתי עם כאבים כרוניים ומוגבלות לכל החיים. הזהות שלי כצעיר בריא, חופשי וספורטיבי החלה לחמוק מבין אצבעותי. זה היה רק עניין של זמן עד שהחוויה על ההר תאלץ אותי לשנות את חיי.

ניסיתי לחזור למסלול המתוכנן שלי שכלל לימודים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. אבל במהלך טיול לאירופה ב־1984, בגיל עשרים ושתיים, התעוררתי בוקר אחד באוטובוס בדרום יוגוסלביה. כשהסתכלתי החוצה מהחלון, ראיתי מאות עיניים מתחננות בייאוש מאחורי אריגים דקים. קבוצה של נשים מוסלמיות עטויות ברעלות פשטו את ידיהן וביקשו מזון וכסף. המספר הרב שלהן והייאוש המצמרר העלו דמעות בעיני. הרציונליזציה של מוחי בן העשרים ושתיים היתה שאני רוצה לעזור. אם לא לנשים האלה אז לאנשים אחרים במצבן.

אחרי שסיימתי את לימודי בקולג' ב־1985, שהיתי תקופה בבליז, בגואטמלה ובפרו, במסגרת פעילות התנדבותית מטעם הכנסייה. בפרו לימדתי במרכז לילדי שבט האיימרה בהרי האנדים. היו אלה פליטים בעיר הדרומית טאקנה, שנמלטו מאלימות ומרעב. ילדים, אפילו בני ארבע בלבד, אולצו לכלכל את עצמם. רובם כבר היו עדים לאינספור מעשי אלימות. משפחותיהם וקהילותיהם נקרעו וספגו אבדות במלחמת אזרחים וברעב. אף אחד לא דיבר על מוות, אבל הוא היה נוכח תמיד, אורב כטורף בצללים, מחכה ליומו.

בוקר אחד בזמן שהגשתי דייסה לילדים, ניגש אלי רונלדו, ילד מתוק בן עשר, ושאל כבדרך אגב, Señor Bill, sabe que el hermanito de Andreas se murió anoche? (סניור ביל, אתה יודע שהאח התינוק של אנדריאה מת בלילה?)

לא ידעתי. כעבור כמה ימים ראיתי את אמו של התינוק שמת, מריה, יושבת במעגל עם נשים אחרות בנות השבט. הן סרגו גרביים וסוודרים. ניגשתי אליה להציע לה את תנחומי. כל הנשים היו שקועות בשיחה ערה. חיכיתי שתהיה הפסקה בשיחה וכשהגיע רגע שקט אמרתי למריה שאני משתתף בצערה, ושאלתי אם אני יכול לעזור במשהו. מריה הביטה לכיווני, אבל לא לתוך עיני, ולא הגיבה לדברי. במבוכתי, שאלתי שוב, בניסוח אחר. מריה נראתה נרגזת מעט. היא שוב הסתכלה לכיווני ואמרה, "סניור ביל, תשאל את כל הנשים פה אם הן איבדו ילד." לטיסיה, שישבה מול מריה, הרימה את ראשה ואמרה, "אני איבדתי בת כשהיא היתה בת חמש." הורטנסיה הוסיפה, "הבן שלי נהרג בצבא." אישה אחרת, גלוריה, אמרה, "אני אם שכולה פעמיים. אחד מהבנים שלי טבע בנהר, והבת שלי מתה מקדחת."

הייתי המום. הן המשיכו בשיחתן בניב האיימרני, והבנתי שמערכת היחסים של הנשים האלה עם המוות זרה לי כמו השפה שבה דיברו.

כשחזרתי לסן פרנסיסקו נרשמתי לתואר שני בתיאולוגיה בברקלי ולמדתי תיאולוגיה שיטתית ופילוסופיה בניסיון להבין טוב יותר את חוויותי בתקופת השליחות שלי. בזמן הלימודים עבדתי קצת כעובד סוציאלי בעמותת סנט אנתוני במחוז טנדרלוין בסן פרנסיסקו. כוונתי המקורית היתה לעבוד עם המהגרים הרבים שהגיעו ממקסיקו ושאר מדינות מרכז ודרום אמריקה, אבל אז הכרתי פנים אל פנים את מגפת האיידס שתבעה את חייהם של אלפי גברים הומואים. הסטיגמות על המחלה היו מקור לתחושות של בידוד וניכור, בושה, אשמה ובלבול אצל אנשים רבים.

הכרתי את בראד כשהוא התקרב לגיל ארבעים. בראד היה הומלס עם עיניים כחולות, עצמות לחיים גבוהות ורעמת שיער שחור, שהתגורר בקהילה מאולתרת עם עוד נשאים בבניין דירות נטוש. בראד הגיע לעמותת סנט אנתוני מדי פעם להצטייד במזון ובאספקה, ופתחנו בשיח מתגלגל שהתחיל מנושאים יומיומיים והתפתח בהדרגה לאישי יותר. יום אחד, בראד ביקש בענווה תוספת אוכל כי מישהו בקהילה שלו נכנס לשלב הגסיסה במחלתו, וכל השאר התארגנו לשבת איתו במשמרות. הוא התחיל לדבר בפתיחות על החברים הרבים — הוא קרא להם אחים — שאיבד בגלל הנגיף.

בראד חזר בכל יום במשך שבוע לקחת אוכל. בכל ביקור, הוא שיתף עוד קצת מהחוויה שהוא עובר. הוא לקח על עצמו תפקיד שאולי אפשר לקרוא לו מיילדת מוות והוביל את מותו של חברו תוך איחוד הקהילה כולה בתבונה ובידע שרכש במותם של אחרים. יום אחד, בראד הגיע בדיוק כשפתחנו את הדלתות בבוקר, בעיניים אדומות ונפוחות. הוא אמר, "רנדי מת בלילה." הזמנתי אותו לשבת, והוא התחיל לספר לי על רגעיו האחרונים של רנדי.

בראד סיפר שהוא ועוד כמה גברים התאספו בקומה השלישית בבניין הנטוש שבו התגוררו. רנדי נח ליד מדורה קטנה שהם בנו בזהירות. כשהאש התחילה להתחזק, בראד ראה מפל של אור לבן בוהק. בהתחלה הוא חשב שהאש יצאה משליטה, אבל אז הבין שזה אור מסוג אחר, והוא מגיע מלמעלה. הוא התחיל להרגיש סחרחורת קלה והבחין בבירור במשיכה בלבו. הוא הסתכל סביבו וראה שעיניהם של כל הנוכחים מרותקות אל רנדי.

באותו רגע, הבניין כאילו נפתח מלמעלה, והוא ראה את צללית גופו של רנדי עולה בעמוד של אור. רנדי הלא־פיזי הסתכל על כולם מלמעלה, צעיר, בריא וחיוני יותר מהגוף שזה עתה מת על הרצפה, והודה לכל אחד מהם. ואז הוא עלה אל האור ונעלם. כשהוא נעלם, האור הנשגב התפוגג. הגברים עמדו במעגל מסביב לגופתו של רנדי, החזיקו ידיים ובכו.

גופו הגשמי של רנדי, שהמחלה חוללה בו שמות, מכוסה כתמי סרקומת קפושי, היה כל מה שנשאר. "אפילו לא בדקנו אם יש לו דופק. היה ברור לנו שרנדי שהכרנו ואהבנו עבר עם הגוף הנשמתי שלו למקום אחר, ושם הוא חי בריא ושלם."

לא הטלתי ספק בסיפורו של בראד. אחרי כמה דקות של שתיקה שאלתי אותו, "איך אתה יכול להרגיש כל כך בנוח עם כל זה, כל כך ענייני?" הוא הישיר את מבטו לעיני ואמר, "השתתפתי במוות של עשרות אחים שלי, ודברים כאלה קורים לא מעט. יש משהו ששורד את הגורל הנוראי בחיים האלה וממשיך הלאה." בראד שתק רגע והמשיך. "אני יודע שיש סוף שמח לחיים שלנו, וזה נותן לי הרבה שלווה ונחמה. יש לי אמונה שאני אראה שוב את האחים שלי."

ראיתי את בראד עוד כמה פעמים בחודשים שלאחר מכן, אבל הוא ביקר אצלנו פחות אחרי שהקהילה שלו פונתה מהבניין. הוא עבר עם הקבוצה לגור מתחת לגשר, ואז עבר שוב והפסיק לבוא לסנט אנתוני. אבל בראד הותיר בי רושם עמוק ושורה של שאלות על חוויית המוות.

המוות מצא אותי שוב כשנה אחרי החוויה שלי עם בראד. בפברואר 1993 לקיתי במחלת דם נדירה — תרומבוציטופניה אידיופתית, כשל בספירת הדם שעלול להיות קטלני, ושסיבתו אינה ידועה. ראיתי את עצמי מרחף מעל גופי הפיזי במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים קייזר באוקלנד. אני זוכר שהסתכלתי מהתקרה למטה ושמעתי את האחיות מדברות על ארבעת המטופלים בטיפול נמרץ. שמעתי אחת מהן מתארת גבר צעיר ובריא עם מחלת דם נדירה. היא הלכה למיטתו. הסתכלתי על פניו של המטופל, ולהפתעתי, צעקתי לעצמי, וואו, זה אני!

אני זוכר רופא, המטולוג, שניגש למיטה שלי. הוא קרא בעדינות בשמי ואני זוכר ששאלתי את עצמי, בזמן שאני רואה את הסצנה הזאת מלמעלה, אני באמת רוצה לחזור לגוף הזה? בזמן ששקלתי, החלטתי לפחות לנסות לענות לרופא. "כן, דוקטור." ברגע שאמרתי את המילים, הרגשתי שאני ממלא שוב את גופי הגשמי כמעט כמו חול בשעון חול — והרגשתי בדיוק אותה הרגשה כמו בחוויית סף המוות הראשונה שהיתה לי באתר הסקי ארבע־עשרה שנה לפני כן — והתחושות בגופי הפיזי חזרו. הרגשתי מותש לגמרי, אבל התודעה שלי חזרה לצורתה האנושית.

כמו אז, גם הפעם לא שיתפתי אף אחד בחוויה שעברתי, אבל אני זוכר שהבנתי שאני לא הגוף הפיזי שלי. היה לי ברור מאוד, פתאום, שלַיֵשות שאני קורא לה "אני" יש קיום שאינו תלוי בגופי הפיזי.

מאז, התחלתי לחשוב הרבה יותר על סוף החיים. הצטרפתי לפרויקט זן הוספיס של סן פרנסיסקו כמתנדב בהוספיס, ועבדתי גם ביחידת ההוספיס של לגונה הונדה, בית החולים המחוזי של סן פרנסיסקו. זו היתה מחלקה עם עשרים וארבע מיטות שיועדה בעיקר לחולים סופניים המצויים במחסור כלכלי. שם התברכתי בחוויית המוות המשותפת הראשונה שלי.

עבדתי עם רון (שם בדוי), שאהב שהקריאו לו סיפורי הרפתקאות, בעיקר של הסופר ג'ק לונדון. מצבו של רון הידרדר במהירות, ובאחת הפעמים שהקראתי לו פרק מהספר Call of the Wild של ג'ק לונדון, הכרתו היתה מעורפלת. פתאום שמתי לב שאני מרחף מעל הגוף שלי. ראיתי שגם רון מרחף מעל הגוף שלו. מבטינו נפגשו, וראיתי את עיניו הבורקות. פניו נראו חיוניות ובריאות, לא כמו הקליפה המצומקת ששכבה במיטה. הרון החדש הזה זרק לי חיוך ענקי שכמו אמר, איזה מגניב, אה? זה המקום של הכיף שלי. הכול פה נפלא. כעבור שניות אחדות חזרתי לגופי הפיזי, שבו ישבתי על הכיסא, והקראתי לרון, שעיניו נותרו עצומות. הוא נשם את נשימתו האחרונה זמן קצר אחר כך.

היו לי מאז עוד חוויות דומות עם גוססים וקרוביהם במחלקת ההוספיס. כמו עובדי הוספיס רבים אחרים, גיליתי שכשהמיסוך בין החיים האלה והחיים שאחריהם נעשה דק, אנחנו יכולים לעבור לממד אחר, שבו המרחב והזמן פועלים בצורה שונה.

באוקטובר 2009, השתתפתי בסדנה בשם "הישרדות נשמות" במכון אומגה ללימודים הוליסטיים. ריימונד מודי, האיש שהכיר לעולם המערבי את המושג חוויית סף מוות (NDE), הציג את המחקר החדש שלו על חוויות מוות משותפות (SDE). כשד"ר מודי הסביר על חוויות מוות משותפות, גופי התחיל לרעוד. לא האמנתי למשמע אוזני. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר כי חוויתי את זה בעצמי. מודי אמר שחוויית מוות משותפת היא חוויה זהה לחוויית סף מוות מבחינת התופעות האפשריות שחווים אנשים שעוברים אותן. תשומת לבי התעוררה כי זו היתה בעיני הערכה מדויקת — שתי חוויות סף המוות שהיו לי היו דומות מאוד לחוויית המוות המשותפת שהייתי נוכח בה. אני לא מפריז כשאני אומר שהתיאור של ריימונד מודי לחוויית מוות משותפת שינה את חיי. פתאום קיבלתי שם והקשר למה שהרגשתי וראיתי.

רוב הפסיכותרפיסטים המנוסים מכירים בכך שהלקוחות שאנחנו צריכים מוצאים אותנו, איכשהו, ולפעמים יש עונות שלמות בקריירות שלנו שבהן הקליניקות שלנו מתמלאות בלקוחות מסוג מסוים. לפעמים אנשים שמתמודדים עם טראומה יופיעו כולם בבת אחת. לפעמים יש מבול של לקוחות שכולם מתמודדים עם בעיות שקשורות לבגידות בנישואים. במקרה שלי, ברגע שחזרתי הביתה ממכון אומגה, התחלתי לקבל זרם אדיר של לקוחות שהתמודדו עם בעיות סוף־חיים. רבים מהם הגיעו כי ידעו שמותם שלהם קרוב, ואחרים התמודדו עם הטיפול באדם קרוב גוסס. היו שהתחבטו בשאלות קיומיות עמוקות הקשורות למוות. "מה יקרה לי ולאהובי בזמן המוות?" "אנחנו ממשיכים להתקיים אחרי המוות?" "האם אשוב לראות את אהובי?"

עד סוף 2011, שני שלישים מעבודתי כללו באופן ישיר טיפול בבעיות סוף־חיים, אבל ושכול וסוגיות קיומיות הקשורות בחרדת מוות. אבל עדיין לא הייתי בטוח שאחרים יתעניינו כמוני בתהליך המסתורי של המוות ושאלות הקשורות לאפשרות של חיים אחרי המוות. למרות כל השנים שהקדשתי ללימוד הנושא מבחינה אינטלקטואלית, רוחנית, תרבותית ומקצועית, ועם כל הניסיון שרכשתי כמטפל בהוספיס, כעובד סוציאלי וכמתנדב בארצות אחרות, עדיין חששתי מאוד כשהכרזתי בשלהי 2011 על פיילוט לתוכנית קבוצתית בת שמונה שבועות בשם "חיים אחרי המוות?" אני זוכר שחשבתי שזה עלול להיות סוף הקריירה המקצועית שלי כמטפל משפחתי, אם עמיתי ולקוחותי יחשבו שהנושא הזוי מדי.

להפתעתי, הקבוצה זכתה לתגובה מהירה וחיובית. החלטתי לערוך ריאיון מקדים של רבע שעה לפני שאבחר את משתתפי הקבוצה. אחרי כמה דקות של שיחה נבוכה, הגעתי בדרך כלל לשאלה המרכזית. "מה החוויה האישית שלך עם מוות, גסיסה וכל דבר שקשור לעולם הבא?" מהר מאוד הבנתי שאני צריך להקציב שעה שלמה לכל ריאיון כזה. אנשים התחילו לדבר על החוויות שלהם, על השקפות העולם שלהם ועל רגשותיהם ביחס למוות. סכרים נפתחו ומהם נשפכו חוויות מכאיבות, עמוקות, ולא פעם מיסטיות. אמנם עבדתי כמטפל במשך שנים, אבל השיחות האלה היו שונות. אנשים נסחפו בהתלהבות. בשביל רובם זאת היתה הפעם הראשונה שהם דיברו עם מישהו על הדברים האלה, והם היו אסירי תודה על ההזדמנות. אני, בתורי, הרגשתי שזכיתי. כשהקשבתי לסיפורים שוברי הלב ומעוררי ההשראה, חשתי שאני עומד על קרקע קדושה. הם נגעו ללבי במובן העמוק ביותר.

בקבוצת הפיילוט השתתפו שמונה חברים מסורים מאוד — שלושה גברים וחמש נשים, כולם מדור הבייבי בום. דיברנו בפתיחות ובכנות על גסיסה, על המוות ועל מה שאחריו. חברי הקבוצה שיתפו אותנו ברגשותיהם ובפחדיהם סביב התעלומה הענקית הזו. חוויה של אחד לא פעם העלתה ממחשכים זיכרונות נשכחים של אחר. שבוע אחר שבוע, חברי הקבוצה העמיקו את מערכות היחסים ביניהם ועם הנושא שהיה עטוף בטאבו תרבותי עד לא מזמן.

בסוף הסדנה רבים מהם אמרו שהיחס שלהם למוות השתנה מהיסוד, ושעכשיו הם מרגישים נוח להעלות את הנושא עם חברים ומשפחה. הם התלוצצו שהקלות שבה הם יכולים עכשיו לדבר על מוות תהפוך אותם לאורחים לא רצויים באירועים חברתיים בתרבות שלנו המאופיינת בחרדה מהמוות. בפגישת הסיכום שלנו, כל החברים הביעו תודה על החוויה הבלתי צפויה ששינתה את חייהם. הסכמתי עם כל מילה שנאמרה שם, כי גם אני התחלתי להשתנות בעצמי.

קבוצת "חיים אחרי המוות?" הפכה למבוקשת וחיזקה את אמונתי בערכם הרב של ההכנה לקראת המוות ושל השיח הפתוח סביב הנושא כולו. התיבה הקולית שלי התמלאה בהודעות בנוסח, "זאת מרי, חברה שלי סמנתה השתתפה בקבוצה שלך וסיפרה לי עליה. דרך אגב, היתה לי חוויה יוצאת דופן עם אמא שלי כשהיא מתה..."

הצלחתה של הסדנה, ומספרן הרב של חוויות טרנספורמטיביות סביב מותם של קרובים ואהובים שעלו בקבוצה, דרבנו אותי להקים את פרויקט המעברים המשותפים — המילה "מעבר" מייצגת את חציית הגבול מחיינו האנושיים למקום אחר, והמילה "משותף" מצביעה על שיתופו של אדם קרוב בחוויה — כדרך להרחיב את הקהילה הצומחת במהירות ולתמוך בה. הייעוד של פרויקט המעברים המשותפים היה רחב, אבל פשוט — להעלות את המודעות ולהקנות ידע לאנשים על החוויות העמוקות והמרפאות הזמינות לאנשים שמתקרבים אל המוות ולאנשים הסובבים אותם. אבל ככל שנתקלנו ביותר מקרים של "מעברים משותפים", התחלתי לראות גם דפוסים, קווי דמיון וטיפולוגיות. החוויות האלה היו לא רק רגשיות. היתה לנו הזדמנות לחקור ולנתח אותן. וזה בדיוק מה שעשינו. גייסתי את מייקל קינסלה לעזרה במחקר ובאיסוף חומרים. בספר זה אשתף אתכם בממצאים שהעלינו ובדברים שכולנו יכולים ללמוד מהמחקר על חוויות מוות משותפות.

אבל המטרה השאפתנית של צוות המחקר שלנו היא ליצור מרחב מקודש לחוויית סוף־חיים מודעת, מחוברת ואוהבת, לגוססים ולאנשים הקרובים. מכל מה שלמדנו במחקר שלנו על חוויות סוף־חיים והעקביות של האלמנטים בתיאוריהן, עולה שישנו קיום מיטיב שמחכה לנו אחרי החיים האלה, מעברה השני של דלת המוות. אני מזמין אתכם להצטרף אלי להצצה מטלטלת בפתח הזה.

חוויות מוות משותפות: נקודות מרכזיות

ישנם שני סוגים עיקריים של חוויות מוות משותפות. 1. בקרבה פיזית, כשהחוֹוֶה נוכח באותו חלל גשמי עם הגוסס. 2. מרחוק, כשהחווה נמצא במקום אחר, אפילו מחוץ לחדר בבית חולים. חוויות מוות משותפות מרוחקות יכולות להתרחש במגוון צורות. הן יכולות להיות פרדות קצרות או ארוכות, הן יכולות להתרחש בזמן המוות, וגם קצת לפניו או אחריו.