בת הלוויה (קייטי אלנדר)

פרק 1

מברשת השיניים שלי היתה בצבע ירוק זרחני, ואחרי שימוש של שישה שבועות בלבד, הזיפים התחילו להישחק ולהתכופף לצדדים. הם גם התחילו להתנתק ולהיתקע לי בין השיניים כשצחצחתי אותן פעמיים ביום במשך שתי דקות בכל פעם, משהו שאמא שלי היתה מתעקשת עליו אם היתה פה. קצה הידית של המברשת היה מחודד, והאותיות המובלטות בצבע זהב של שם המותג "ווֹליטית" התקלפו להן בשקט. זה נראה כאילו מישהו במפעל אמר, אנחנו רוצים שזה ייראה כמו מברשת, אבל בעצם זה אמור להיות גרוע.

והיא באמת היתה גרועה. אבל מה שממש הפריע לי זה שהיה דבוק עליה שיער של מישהו אחר.

ביום שבו הגעתי לבית פאלמר, אישה בשם גברת או'ניל, שהיה לה שיער אדמוני ארוך ומתולתל (עובדה שהוזכרה לי פעמיים ביום במשך שתי דקות בכל פעם), קיבלה אותי בנאום קבלת פנים קצר ואחריו סיור. ערימה של חפצים חיכתה לי על שולחן העץ החבוט שלה, ובהם סט פיג'מה שעדיין היה תלוי על קולב פלסטיק, מגבת רחצה ומגבות פנים דקות ודהויות, מברשת השיניים הירוקה ובובת ארנב רכה וקטנה בצבע כחול.

"הפיג'מה והארנב הם תרומות," היא אמרה בנימה כמעט מתנצלת. "את לא חייבת לקחת אותם אם את לא רוצה. אני בטוחה שברגע שהדברים שלך יגיעו תרצי ללבוש את הבגדים שלך, אבל אולי זה ייקח כמה ימים —"

"לא, אין לי כלום," אמרתי.

"כמו שאמרתי, ייקח לזה כמה ימים להגיע לכאן," היא אמרה בחיוך הלא נעים הזה של מישהו שמשתדל להפגין סבלנות רבה נוכח טיפשות. "אבל העובדת הסוציאלית שלך תדאג לשלוח הכול —"

"לא," אמרתי. "אין מה לשלוח. הם חשבו שאני עומדת למות אז הם תרמו הכול."

מצמוץ. שני מצמוצים. החיוך לא מש מפניה. השתיקה שלה הבהירה שהיא מבקשת מידע נוסף.

"הם חשבו שהם עושים משהו טוב," אמרתי. הרגשתי שאני צריכה להגן עליהם. "משרד עורכי הדין של אבא שלי טיפל בעיזבון בהתנדבות כי היו הרבה חובות בגלל מרפאת השיניים שאמא שלי בדיוק הקימה. ו... נעשו טעויות."

"אני מבינה," אמרה גברת או'ניל.

"היו כמה ארגזים," הודיתי כדי שהיא לא תחשוב שאני דרמטית. "בעיקר מסמכים. הם יכולים להישאר באחסון."

התחלתי לבחון את הפיג'מה ושמתי לב שעל בד הפוליאסטר יש הדפס של סימני נשיקות בצבע ורוד בוהק ושבחזית כתוב #מושלמת. החזרתי לה את הפיג'מה וכבר עמדתי להחזיר גם את הארנב, אבל ברגע האחרון החלטתי לדחוף אותו לתיק הגב שלי.

גברת או'ניל זרקה את הפיג'מה על השולחן בפינה ופתחה לי את הדלת.

רק כמה ימים לפני שהגעתי לכאן הבנתי שעדיין יש מקומות כמו בית פאלמר, מקום שהוא טכנית בית יתומים (מה שהופך אותי טכנית ליתומה?) ובאופן רשמי בית לילדים שנזקקו למקום לשהות בו ועדיין לא מצאו את דרכם למערכת בתי האומנה, או כאלה שהמערכת הספיקה ללעוס ולירוק אותם החוצה. אין ספק שבית פאלמר לא נראה כמו בנייני הלבנים בסגנון בתי כלא שאכלסו את סיוטי הילדות שלי (הו, סיוטים קטנים ותמימים שכמותכם); זה היה פשוט בית ישן עם טיח בצבע בז' וחצר בלי עצים, שמישהו חסר כישרון תכנן לפני בערך עשרים שנה. היו בו חמישה חדרי שינה ומטבח וכמה חדרי אמבטיה וכל שאר הדברים שאפשר לצפות למצוא בבית. משפחת פאלמר תרמה אותו לאגודת הסעד לילדים, ולכן הוא קרוי כך. פרנקי, העובדת הסוציאלית שלי, שנראה שהיתה לה יותר מדי עבודה, אמרה שיש לי מזל אדיר שנמצא לי מקום בבית הזה. זה היה אחד המקומות "הנחמדים ביותר במערכת״.

ואני הייתי הדיירת הטרייה ביותר.

נעשו מאמצים למצוא לי בית אמיתי, אבל לא היו לי קרובי משפחה בחיים, והמגורים עם המשפחה של בקה, החברה הכי טובה שלי, לא עלו יפה — כנראה בגלל הסיוטים שלי, הדימומים מהאף והצרחות באמצע הלילה, שהעירו את בני המשפחה ושלחו את האחים הקטנים שלה לטיפול פסיכולוגי. בקה ואני גילינו שבעצם אנחנו לא חברות כאלה טובות. למעשה, זה קרה עם כל האנשים שחשבתי שהם חברים שלי. בחודשים שנשארו עד סוף שנת הלימודים גיליתי שמה שחיבר בינינו הוא העובדה שכולנו היינו די... מרושעים. מרושעים כלפי אנשים אחרים ומרושעים זה כלפי זה.

כנראה לא היה לי כוח להיות מרושעת יותר. גם לא היה לי כוח להיות משהו אחר.

משרדי ההנהלה של בית פאלמר היו במקום שבו היתה פעם החניה המקורה הצמודה למטבח, ולכן הסיור התחיל במטבח ועבר לסלון, שם כמה מהבנות ישבו וצפו בטלוויזיה או בהו בטלפונים שלהן בהיסח הדעת.

"שלום לכולן," אמרה גברת או'ניל. "זאת מרגרט."

האמת היא שכולם קוראים לי מרגו, לא טרחתי להגיד. בחיים הקודמים שלי אף אחד לא קרא לי מרגרט חוץ ממורות מחליפות, אבל באותו רגע לא אמרתי כלום. מרגרט היה שם שעבר במשפחה שלנו, ואמא הסכימה לקרוא לי ככה רק אם תוכל לקצר אותו.

מקהלת קולות רפים ענתה היי, וכמה מהבנות הרימו את המבט לשבריר שנייה ומיד חזרו לענייניהן.

חוץ מנערה אחת עם שיער בלונדיני כהה ומבט זועף.

"היי!" היא נהמה. "זאת המברשת שיניים שלי!"

גברת או'ניל מצמצה, הסתכלה על מברשת השיניים שנחה על המגבות הדהויות ואז נאנחה. "תֶם, היא לא שלך. היא חדשה מארון הציוד."

תם הזדקפה. על חולצת הטי הגדולה מדי שלה היה כתוב #צוות_בנות. העיניים שלה היו בצבע כחול מימי, ומשום מה היו לה פנים שטוחות, כאילו חוץ מהאף והעיניים הכול באותו גובה. "טוב, היא נראית כמו שלי," היא אמרה. "וזה אומר שבאיזשהו שלב היא תתבלבל ותתחיל להשתמש במברשת שלי. שזה דוחה."

גברת או'ניל גלגלה את העיניים והסתובבה. גם תם ראתה את זה, והיא פתחה את הפה להגיד משהו.

ואז גברת או'ניל הרימה יד כדי לבלום את המתקפה. "אוקיי, אוקיי. אל תדאגי. אני אטפל בזה."

"דוחה," חזרה תם ואמרה.

"קדימה, מרגרט," מלמלה גברת או'ניל, וחזרנו לחניה המקורה. היא הוציאה מהמגירה של השולחן שלה גליל סרט הדבקה והתחילה לכתוב עליו בטוש שחור.

מכיוון שנראה כאילו אני עומדת להישאר כאן כמה זמן, החלטתי להסתכן. "את יכולה פשוט לכתוב מרגו," אמרתי.

"אה, ככה אנשים קוראים לך?" היא שאלה. "אוקיי."

היא כתבה מרגוט, תלשה חתיכה והדביקה אותה — יחד עם קווצה סוררת מהשיער הארוך והמתולתל שלה — סביב הידית של מברשת השיניים.

"טדאם!" אמרה. "עכשיו ברור שזאת המברשת שלך."

בחיים הקודמים שלי הייתי אומרת, סליחה, אבל אין ט' בסוף השם שלי.

אולי אפילו, סליחה, אבל הדבקת שערות שלך לדבר הזה שאני אמורה להכניס לפה שלי.

אבל עכשיו? כלום.

היא לקחה את המברשת, וכשחלפנו על פני חדר הטלוויזיה היא הניפה אותה מול הפרצוף של תם כמו דגל במצעד. נראה שתם לא הספיקה לקלוט מה היא רואה, אבל היא לא קמה ופצחה בתלונות נוספות, אז תיארתי לעצמי שזה בסדר.

וזה באמת היה בסדר, במובן שלא השתמשתי במברשת שיניים לא שלי במשך כל ששת השבועות ששהיתי בבית פאלמר. תם מצאה עוד כמה סיבות לתעב אותי, אבל תם תיעבה את כולם, אז זה לא הטריד אותי.

בבוקר היום השלישי בשבוע השביעי, בזמן שצחצחתי שיניים בחדר האמבטיה, נכנסה תם, תלשה מגבת מהמתלה והתחילה לייבש בה את השיער שלה. היא נעצה בי מבט נוקב במראה.

"הא," אמרתי כשהמברשת בין השיניים שלי.

"אל תגידי לי היי," היא אמרה. "אני מותשת, וזאת אשמתך."

"א־הא," אמרתי.

"אני יכולה לספר לך כמה זה נורא שאת כאן?"

ירקתי לכיור. "בטח."

תם התקרבה אלי. לא בצורה מאיימת, אבל קרוב מספיק כדי לדבר בשקט כך שאף אחד אחר לא יוכל לשמוע. "כולם כאן מרחמים עלייך אבל אני לא. אני היחידה שתגיד לך את האמת, והאמת היא שלכולנו נמאס כבר מזה שאת מעירה אותנו כל לילה בצרחות של משוגעת."

כל הגוף שלי רעד, כאילו אבן קטנה במחזור הדם נדחפה אל שסתומי הלב שלי.

"היתה לך תאונה," היא אמרה. "אז מה? צאי מזה כבר ותני לנו לישון."

"בסדר," אמרתי. "עצה מעולה, תם. תודה על דברי החוכמה."

היא נשענה על הקיר. "אני רצינית. הכול היה רגוע עד שהגעת. עכשיו כל לילה זה סרט אימה."

"אוקיי," אמרתי ושטפתי את המברשת שלי.

"תסתכלי עלי, מרגו," היא אמרה.

הסתכלתי עליה. העיניים שלה היו קפואות וחסרות חיים, אבל הן נראו נבונות. והיה בהן ניצוץ של שביעות רצון עצמית שהבהיר לי שהיא ממלאת איזושהי שליחות מהנה למדי. האם האחרות מינו אותה להגיד לי את כל זה?

כנראה.

"את צריכה לעזוב," היא אמרה.

"קוּל," אמרתי והרשיתי לתשומת הלב שלי לנדוד.

זאת היתה הפעם הראשונה שהצלחתי להרתיע אותה. היא ניסתה שוב, והפעם בצורה קצת יותר מהוססת. "אני מתכוונת לזה. את צריכה לעזוב למקום אחר."

"תם," אמרתי בבוטות והסתובבתי אליה. "הייתי שמחה. אבל לאן אני אלך?"

שמעתי אז משהו בקול שלי. משהו מסוכן וארסי, כמו הכשת נחש.

היא שוב היססה. "לא אכפת לי," היא אמרה. "דברי עם גברת או'ניל. היא תמצא איזה פתרון. אני בטוחה שתהיי בסדר. את הבן אדם עם הכי הרבה מזל שפגשתי בחיים."

ואז היא יצאה בסערה לפני שהספקתי להגיב.

חזרתי לחדר שלי שבקצה המסדרון. דבר אחד שבגללו כולן כעסו עלי היה העובדה שהייתי היחידה עם חדר משלה. השותפה שלי לחדר עברה לגור אצל סבתא שלה יומיים אחרי שהגעתי, ואז כבר כולן ידעו שאני צורחת כל הלילה, ולכן לא רצו לחלוק איתי חדר. מהבחינה הזאת תם צדקה. היה לי מזל. היא גרה כאן כבר כמעט שנתיים, ואין ספק שהחדר הזה היה צריך להיות שלה. אבל גברת או'ניל סירבה להחליף בינינו, כי אף אחת שתהיה איתי בחדר לא תצליח לישון בלילה.

שכבתי במיטה כשהארנב הכחול יושב על החזה שלי ותהיתי מה עוד גורם לתם לחשוב שאני בת מזל. עורכי הדין במשרד של אבא גייסו עבורי תרומות, אז כשאהיה גדולה יחכה לי קצת כסף — לא מלא, כי ההורים שלי פדו את ביטוחי החיים שלהם כדי לבנות את המרפאה של אמא. אבל זה יספיק לי ללימודים בקולג', בתנאי שאבחר קולג' זול, אחיה על תקציב מוגבל ואעבוד בסופי שבוע ובקיצים כדי לשלם את ההפרש. הייתי די משוכנעת שאף אחת מהבנות האחרות לא יכולה להגיד כזה דבר, אבל לא יכול להיות שתם ידעה על הכסף, אז זה לא העניין.

אולי היא חשבה שיש לי מזל כי בניגוד להורים והאחיות שלי הצלחתי לצאת מהמים?

זה מזל? באמת? לשרוד כדי לראות איך מרוקנים את הבית שלי ומוכרים אותו? לשרוד כדי להתעורר כל לילה מכוסה בזיעה קרה אחרי סיוט מחריד? לגלות שכל האנשים שחשבתי שהם חברים שלי לא רוצים אותי בחיים שלהם? לשרוד כדי למצוא את עצמי כאן?

זה מזל?

התהפכתי על הצד והרגשתי את התשישות משתלטת עלי. לא רציתי לאפשר לעיניים שלי להיעצם אבל ידעתי שזה בלתי נמנע. אתמול בלילה הצלחתי לישון אולי ארבע שעות, וזה לא הספיק לי כדי להחזיק מעמד במהלך היום. ובכל זאת נאבקתי בשינה כמה שיכולתי. לפחות כשהייתי ערה יכולתי להימנע מלחשוב על התאונה. אם אירדם, כל ההגנות והסחות הדעת יתמוססו.

גם כן מזל.

תחבתי את הארנב הכחול מתחת לבית השחי וטפחתי לו על האף שלוש פעמים בתקווה שכך אוכל לעורר איזו אנרגיה ארנבית קסומה שתעזור לו לשמור עלי מפני הצללים.

ואז העיניים שלי נעצמו.

הצללים ירדו כמעט מיד בצבעי אפור, שחור וירוק טחב מגעיל, ומאחורי כולם היתה תם. אבל לא תם הרגילה — גופה המת של תם. הוא היה נפוח ממי תעלה וצף מחוץ לחדר שלה ולאורך המסדרון אל החדר שלי. חלמתי שהיא צפה ונכנסת מבעד לדלת ואז, כאילו היא יושבת על נדנדה, כפות רגליה התקרבו לקרקע עד שנגעו בה, והיא באה ונעמדה מעלי והסתכלה עלי מלמעלה בעיני הדג המת שלה. חיכיתי שתדבר, אבל היא לא אמרה מילה.

היא רק רכנה מעלי ושמה יד על הפה שלי, כמו חשופית ענקית. צרחה התחילה לצמוח לי בגרון, כמו רכבת במרחק שהולכת ומתקרבת.

ואז פתאום הייתי ערה.

מישהו דפק על הדלת. כשפקחתי את העיניים, הראש של גברת או'ניל הציץ מהפתח. עיניה נצנצו בבלבול או אולי בהתלהבות.

אני עוזבת, חשבתי.

גברת או'ניל, כמו כל האחרים, שנאה אותי. אני לא חושבת שהיא רצתה לשנוא, אבל אני רק הקשיתי עליה את העבודה שלה, ולא בצורה מעניינת כמו שתם עשתה. עם תם היא יכלה להתנצח, לגלגל עיניים ולהתלונן, אבל מה היא יכלה לעשות איתי? את לא יכולה לגלגל עיניים לניצולה היחידה מתאונת דרכים טרגית.

כלומר, אני מתארת לעצמי שאת יכולה לגלגל עיניים לכל דבר אם הוא נעשה מעצבן מספיק.

אני בטוחה שאני מעצבנת מספיק, חשבתי.

העיניים המשיכו לנצנץ רגע אחד יותר מדי, והייתי חייבת לשבור את השתיקה.

"היי," אמרתי.

הגבה השמאלית שלה התרוממה. "את," היא אמרה לי, "את בת מזל."