בת טובה דייה

"אני צריכה לשירותים."

רחלה לא מבינה שיש לה חיתול ושהיא לא צריכה לשירותים, כל העולם הוא השירותים שלה. היא יכולה לחרבן בזמן סרט, שיחה עם חברה, בזמן תוכנית טלוויזיה אהובה או ארוחת הבוקר.

היא יכולה לשבת בנחת ולשחרר כל מה שמכביד עליה, ואז מישהו אחר כבר יגיע וינקה את הלכלוך. כל התפיסה של חדר ייעודי לשחרורים כבר לא רלוונטית לה, הכול אפשרי, בכל מקום ובכל זמן.

אלא שעכשיו המקום היחיד הוא חדר 23 ואין בו סרט או חברה או תוכנית, ואפילו את ארוחת הבוקר שהונחה על השידה ליד מיטתה, קוטג' וגבינה לבנה, ביצה קשה, פרוסת לחם ואיזו מין דייסה במרקם בלתי מזוהה, היא דוחה בחוסר חשק. ומתעקשת על השירותים.

"אני צריכה לשירותים."

ההתעקשות הזאת שלה. אלה מרגישה את החמה עולה בה, ומסיטה את מבטה מהזקנה הכועסת אל החלון המנוקד אבק, ודרכו הלאה החוצה אל מגרש החניה רחב הידיים, הנטוע בתוך חורשה קטנה של עצים. היא מתרכזת בעצים. עושה את מה שרחלה לימדה אותה: להתרכז בטוב, לראות טוב, לחוות טוב, ואז להרגיש טוב.

שום דבר בשרשרת החיובית הזאת לא עובד לה עכשיו.

העצים מתנועעים ברוח קלה, והיא נושמת עמוקות. ככה רחלה לימדה אותה: רוב האנשים לא מבינים את הבעיות הרבות שנובעות משאיפה שטחית. הם לא מבינים שצריך לנשום הרבה יותר עמוק, להכניס יותר אוויר פנימה, למלא את הגוף חמצן ואז להחזיק. אפשר לספור עד ארבע או שמונה, ולשחרר לאט לאט. אלה נושמת עמוקות. ריח שתן ומחלות מכה בה, והיא נשנקת מהבחילה שעולה בה.

"אני צריכה לשירותים."

ההתנגדות הזאת של רחלה לחיתולים הלבנים הענקיים שעוטפים את בטנה ומשאירים בליטה קטנה ומרדנית מקדימה, מקסימה את אלה ומבעיתה אותה בו־זמנית.

בכל פעם שהיא טועה לחשוב שכבר נגמרה לה האנרגיה האדירה שאפיינה אותה תמיד, היא מוכיחה שעדיין.

העיניים של אלה מתרוצצות לכל עבר, מחפשות את לובשות המדים הלבנים, אלו שעברו הכשרה בלקחת לשירותים, אלו שלמדו ועשו פרקטיקום ברקטום, ואינן. כאילו עבר שדר בחדרים שיש פה חולה שרוצה לשירותים, ותוך שנייה המסדרון התרוקן, וכל אותן אחיות ואותם אחים שקודם הלכו בנחת ופטפטו פטפוטים של חולי ובריאות, מסתתרים עד יעבור זעם.

ויש זעם. יש הרבה זעם ברחלה. "אני צריכה לשירותים!" הקול שלה הולך ומתגבר, ואלה כבר אינה יכולה להסיט מבט אל העצים ולטבוע בתוך הירוק המשכר הזה, השונה כל כך מירוק הבית חולים שעוטף אותה מכל כיוון. עוד מעט היא תעיר את כל החדר, והנה זאת עם הפאה הבהירה, שיושבת כבר שבוע, יום ולילה בלי הפסקה, ליד אמא שלה, תחשוב עליה שוב נוראות. "כל כך הרבה נקודות הפסדתי בכל פעם שחמקתי למטה וחזרתי עם קרואסון וקפה, שכדאי שאשמור על המעט שנותר לי, ואעזוב את העצים האלה," היא חושבת לעצמה.

רחלה לא מחכה וכבר מנסה להתרומם לבד. ידיה מנוקדות הכתמים אוחזות בצידי הכיסא הירוק, מלבינות מרוב מאמץ, שפתיה חשוקות, והיא מנסה למשוך את עצמה אל ההליכון כדי שתוכל להתקדם, לאיטה, על חיתולה, לבית השימוש.

"רק רגע, אמא, אני מחפשת." אלה זורקת מבט לעברה. העצים שותקים, ובלב כבר שוקעת הידיעה שאין מה לחפש, המשימה שלה.

אלה אוחזת ברחלה מתחת לבתי השחי. חלוק החולים שלה פתוח לגמרי מאחור. היא משתדלת להסב את מבטה מהגב הרחב שנקודות חן פזורות עליו ברישול ובשפע, ולמשוך אותה מהכורסה כדי שתעמוד. רחלה מסלקת את ידיה בתנועה נרגנת וחוזרת להתרכז בַּלבד, תוך שהיא חושקת את שיניה בחוזקה. "את יודעת שיש לך חיתול ואת לא חייבת ללכת לשירותים," אלה מנסה בזהירות בפעם האחרונה. "את יכולה לשבת כאן בנחת, בלי להתאמץ, לעשות מה שאת צריכה, מה שבא לך, ואחר כך ינקו לך..." סוף המשפט כבר גווע מעצמו כשמבט מזרה אימה משתק אותה. ברור שהיא יודעת. היא לא איבדה את השכל שלה, רק את היכולת לקום, ללכת, לנשום. אבל לא את השכל. אלה מהנהנת בחוסר אונים, בשעה שהיא מסתובבת וממהרת לחדר השירותים הקטן הצמוד לחדר כדי להביא את כיסא הגלגלים עם החור, זה שמלבישים מעל האסלה, והישבן מציץ מתוכו היישר אל המים מתחתיו. רחלה כבר קמה, ואלה מושיבה אותה עם חיתולה על הסעת השירותים שלה ומתחילה לגלגל באיטיות. כבד לכיסא הפלסטיק הלבן וכבד לגלגלים החורקים ונאנקים עד לפתח הדלת. "רגע, אמא," היא אומרת לה. "הנה, אנחנו נכנסות," היא מדבבת לה את המסע של שני המטרים משם לכאן בקול המיוחד שהיא משתמשת בו לחן הקטן, הקול הזה שיש בו התיילדות עייפה המסתווה באימהות משקיעה.

אלה מספרת לעצמה בראש: "כל יום אני מחליפה חיתולים לחן, זה ממש אותו דבר.״ המשפט הופך לניגון שחוזר על עצמו: "כמו להחליף חיתול לחן, אותו דבר," אבל גם הכיסא הזה, הישן והחורק, מרגיש ברתיעתה ועוצר עצמו מלהיכנס פנימה. היא מתעקשת ודוחפת אותו חזק ועוד יותר חזק, וכבר נשמע קול שבר של פח או ידית, היא לא עוצרת אפילו לבדוק מה. לא מעניין. אם הן לא באו לעזור, שיסדרו אחר כך, היא לא יכולה לעשות הכול... והקול הזה ממשיך לדבב בשבילה, בשביל האם וגם בשביל הבת הטובה שיושבת שם ומהנהנת אליה, כפרה על כל הקרואסונים והקפה שנמלטה אליהם, "הנה אמא, אני מורידה לך את החיתול," ו"הנה אמא, אני יוצאת. תקראי לי כשתסיימי, בסדר? יופי..."

חן צוהל את דרכו לשירותים, מתרגש מעצמאותו החדשה, מניח ישבן קטן ומתוק, ומדי פעם קורא לה רק כדי לומר, "עוד לא, אמא, בסדר?"

ברור שבסדר, מה יכול להיות לא בסדר?

אלה מציצה לראות אם הבת הטובה ראתה. אם שמעה. אם עכשיו תבין שגם היא בת טובה, איך היא מטפלת באמא שלה, יושבת לידה כבר ימים ארוכים, מסדרת כל מה שצריך, והנה גם לשירותים לוקחת... אלא שהיא, ספר התפילה בידה, והיא כבר הוגה בו, ממלמלת מילים שאלה לא שומעת, אבל יודעת שאין בהן נחמה בעבורה. "כנראה לא כיפרתי על דבר, אין אפילו מבט של השתתפות בצער, רק תפילת חולין של בית חולים," חולפת מחשבה מרירה בראשה, ומיד היא מזכירה לעצמה: העצים, להפנות את המבט לעצים.

להתרכז בטוב, לראות טוב, לחוות טוב, להיות בטוב, השרשרת הזאת כבר לא ברורה לה כבעבר, האם קודם לחוות או לראות? המחשבות מתרוצצות לאלה בראש, והיא מנערת אותו בתנועה אלימה לשחרר אותן שיֵצאו, שיזלגו מהאוזניים, מהאף, מהעיניים אם הן רוצות, מהפה הפעור השואף בקושי את צחנת בית החולים, רק שיהיה לה ריק ושקט ושלֵו כי כל כך רועש לה ומגובב לה בראש.

אבל העצים נעלמו. הבת הטובה סגרה את הווילון, ועכשיו במקום עצים מתנועע הווילון הצהוב העכור בקצב משב המזגן. לבת הטובה אין צורך לראות עצים כדי לנשום חיים, אין לה צורך להתרכז בטוב, כי היא כבר בטוב כאן עם האמא שלה ששוכבת, נושמת בכבדות, ומטפחת מכסה את ראשה. כל הזמן המטפחת הזאת, שגווניה הירוקים והאדומים עולצים ועזים אל מול הירוק החיוור של המקום הזה, קוראים עליו תיגר.

הבת הטובה לא מסתכלת על אלה, אף אחד לא מסתכל על אלה, והיא יכולה לשחרר את המבט המבוהל שהסתתר כל הזמן ולסגת לאחור, מקופלת מעט, כולה כניעות, כאילו מתרחקת מכס מלכות. רק כשהיא כבר מעבר לדלת, היא מחישה את צעדיה ותרה אחר האחיות, מחפשת את הלבנות הטובות, בחדרים 22 ו־24, והפה שלה משלשל מילים לא נשמעות כמו, "מה קרה היום, שביתה? איפה אתן? מה קורה פה?"

ברקע, שוב ושוב, היא שומעת "אלה" ושוב "אלה". בתנועה בלתי רצונית היא מרימה את כפות ידיה, לנסות ולהדוף את גלי הקול שלא יגיעו לאוזניה, אבל הם בכל זאת מוצאים נתיבים בין האצבעות ונדחקים ישר לתוך האוזניים, והיא סובבת על עקביה ובשפלות רוח עושה את דרכה חזרה אל החדר.

"אמא?" הקול שלה כמעט עולץ. מחוץ לחדר מתבוננת בה, בוחנת, אותה הבת הטובה עם התפילות. "היא קראה לך," היא אומרת בחצי חיוך מעוקם.

"כן," אלה אומרת לה, מחזירה לה את אותו חיוך ממש.

"היא סיימה," היא ממשיכה, חוקרת את אלה במבטה. אלה מתכווצת. הבוקר לא הספיקה להתארגן. התעוררה מאוחר, וחן בכה, והיתה צריכה להכין את התיק לגדול לטיול שיש לו מבית הספר, ולא הספיקה לעמוד מול הראי ולהגיד "אני נהדרת" שלוש פעמים כפי שאמא לימדה אותה, רק פעם אחת. בחטף עברה לידו והעבירה יד על השיער הקצר, ממלמלת, "אני נהדרת," שכמעט נתקע לה בגרון ולא יספה. כי לא הרגישה נהדרת. להפך. הרגישה מזופתת. לגמרי.

כל שעות בית החולים הזה וקרואסוני ההימלטות מרחיבים אותה בירכיים ומושכים את הבטן מטה, עד שאינה רואה עוד דבר דרומה מהפופיק.

ואולי דווקא כשהבת הטובה רואה את הבלגן והשיער המזדקר, הרגליים שדחוסות בג'ינס קטן במידה, החולצה שמנסה להסתיר משמנים שהתווספו, אולי דווקא זה מעורר בה חמלה, שהנה, היא לא הספיקה להתארגן על עצמה וכל כך מיהרה לאימה החולה?

ואולי לא. היא מאוד מאורגנת הבת הזאת. היא בטח לא צריכה לעמוד מול הראי ולמלמל את ה"אני נהדרת" שלוש פעמים בבוקר. לה מספיקה פעם אחת.

"סיימתי," הקול עולה מעומעם מאחורי הדלת הירוקה הכבדה.

"אמא, סיימתי!" הוא קורא בעליצות, והם שניהם מתכופפים אל האסלה ומתבוננים בצף בשמחה תוך שסופקים כפיים, יופי! כל הכבוד, חן! ואלה מנגבת את הישבן הקטן ומתאפקת לא לנשק את הלחיים הבשרניות האלה שנמחצות על אסלת השירותים, ובמקום זה מכסה את פניו בעוד ועוד נשיקות: איזה ילד גדול אתה! מלך!

אבל רחלה לא מלכה, רחלה יושבת כאחרונת הנתינים, מובסת ומותשת יושבת ומחכה, ושום נשיקות לא יכסו את ישבנה או את פניה.

"הכול בסדר, אמא, אני כבר מנקה אותך," אלה ממלמלת במהירות, בעוד ידה נשלחת אל חבילת המגבונים, ובתנועה מהירה מלפנים לאחור, כדי לא להביא את השאריות פנימה אל הפות, ועוד פעם, וזהו. "את נקייה."

לא, רגע, נפל פה משהו על הרגל ועל הרצפה. "רגע, אמא, אני ארים. הנה. הכול בסדר." כשאלה מתיישרת, היא מרגישה שהכול באמת בסדר. לרחלה אין מבט מתנצל או נבוך בעיניים, שהבת שלה, שאינה מוכשרת בכלל לנגב ישבנים של גדולים, הכניסה ידה לחריץ האישי ביותר, שאותו לא רואים גם אלה שפגשו בשוגג את הישבן הלבן רגע אחרי מקלחת. אלה נושמת את אין ההתנצלות והמבוכה, ומרגישה כמעט נהדרת. בראשה מתחילה להתנגן המנגינה של רוקי, זאת הנשמעת כשהוא רץ לראש המדרגות ומניף ידיו מעלה, ובעל כורחה עולה בה חיוך, שאילו היה יודע רוקי הזה לאיזו סצנה הכניסה אותו... והיא כבר מדמיינת איך היא נושאת את רחלה המותשת על כפיה, מרימה אותה גבוה גבוה ורצה כך אל תוך החדר לקול תשואות הבת הטובה והאמא הכמעט לא נושמת שלה, עם השביס על הראש.

ההרגשה הכי טובה מחזיקה רגע. רוקי כבר ממהר לעזוב, העצים אינם, והמנגינה גוועת בראשה. ובמקום לעמוד ולהניף מעלה ידיים ואמא, היא מגלגלת את רחלה חזרה בכיסא הפלסטיק הלבן עם החור, החורק את משקלה של האם, מהשירותים אל חלקת האלוהים הקטנה שלה עם מגש האוכל הזנוח והקוטג' שנדחק אל שוליו.

במאמץ רב רחלה נעמדת, ישבנה מתנוסס אל מול פניה של אלה, והיא, שגוועה בה המנגינה, מצמצמת עיניה מראות, אפה מלהריח, פיה מלנשום, וככה, חצי קיימת, סוגרת עליה את החיתול ועוזרת לה להניח באנחה את ישבנה המטופל חזרה בכיסא הירוק, שמחכה לה שם מבלי לדעת דבר על הדרמה שעברה עליהן.