בתוך הוורידים 3: לבבות מוכתמים בהרואין

פרק 1 אנדר שלושה חודשים לאחר מכן

אני יושב על הספה, מרים את הספר בעל הכריכה האדומה משולחן הקפה ופותח אותו בעמוד שסימנתי. “אומנות המלחמה״ הוא ספר שקראתי אינספור פעמים, ומאז שהייתי בגמילה, התחלתי ללמוד את מילותיו של סון דזה.

“אם תילחם בכל כוחך יש סיכוי לחיים; אבל המוות בטוח אם תדבק לפינה שלך.״

במובן מסוים זה ממש תואם את הבלגן שנכנסתי אליו. הסמים וההתמכרות שלי הם האויב. לא הפנמתי את כל מנגנוני ההתמודדות, אבל מי צריך מנגנוני התמודדות אם אפשר להשמיד לחלוטין את האויב? זה החלק האופטימי שבי, שמרכז הגמילה דחף לי לגרון. אני לא לגמרי מאמין בזה, אבל הפקתי מ״אומנות המלחמה״ יותר מאשר הפקתי מתוכנית הגמילה.

אולי אצליח לכבות את עוצמת הלהבות שההתמכרות שלי מציתה, אבל לעולם לא אצליח לכבות את האש לחלוטין.

האם אני באמת מאמין שזאת תרופת פלא קסומה שתפתור הכול ותשים סוף להכול? ממש לא. האם אני מוכן לנסות? בהחלט. הבעיה היא, שהשהות כאן וביצוע תוכנית שנים־עשר הצעדים הדפוקה שלהם לא תעזור לי להיפטר מההתמכרות שלי. פרט לחלק האחר שלי, שאני מגלה שלא קשור לסמים, אני תמיד אהיה אזוק אליהם.

אני יכול למחוק את ההרואין מהמערכת שלי, אבל לעולם לא אצליח למחוק אותו מהדי־אן־איי שלי. מהפעם הראשונה שהזרקתי את הכלבה הזאת לוורידים, היא חרטה את השם הרעיל שלה בכל שבב של ישותי. היא עזרה לי להפוך לאדם שאני היום, האדם הדפוק המתוסבך שאני. לפעמים המוח שלי מעוות את השנאה להרואין ומבלבל אותה עם האהבה, אבל אני יכול לאהוב ולשנוא משהו בעת ובעונה אחת. אני רק צריך ללמוד לשנוא יותר.

האהבה היחידה שאני צריך בחיי, היא האדלי.

הגיע הזמן לשחרר את הפילגש.

כבר עברתי את החלקים הקשים בגמילה. החלק הנורא ביותר היה הגמילה הגופנית. הגמילה מהרואין, אפילו בסביבה רפואית, שבה היו לי כל המשאבים האפשריים, הייתה גיהינום. לא הייתה דרך קלה להשתחרר מהאחיזה של החומר בי, אבל עברתי את זה, החזקתי מעמד ושרדתי.

היו רגעים בשבוע הראשון — שבהם רק רציתי למות. לא היה לי אכפת מעצמי, ולא היה לי אכפת מהאדלי. הייתי עצבני עליה. כעסתי עליה על כך שאני במכון, כאילו שהיא הסיבה היחידה לכך שבאתי להיגמל. היא לא הכריחה אותי להיות כאן, אבל במוח הדפוק שלי דשדשתי במעמקי הגיהינום, והיא הייתה האשמה. כל מה שרציתי היה לעזוב ולהתמסטל.

זה כמעט קרה כמה פעמים.

אם היה לי את הכוח לקום ולצאת מהחדר הייתי עושה את זה. הגמילה האיומה הזאת שגרמה לי להרגיש כאילו אני מסתכל למוות בעיניים, הייתה ברכה במסווה. אולי חשבתי שאני עומד למות, אבל בפועל זה שיתק אותי ומנע ממני לעזוב.

אחרי שעברתי את החלק הקשה ביותר בגמילה, עדיין כעסתי. עדיין האשמתי אותה. אלמלא האדלי, הייתי שקוע עד הביצים בהתמכרות שלי ולא מכורבל במיטה וספוג בזיעה של עצמי. לא הייתי מרוסק מהחרדה שמכלה אותי. לא הייתי חי עם האבחנה שהרופא המחורבן ההוא נתן לי לפני שהגעתי לגמילה, אילולא הייתה מתקשרת למוקד החירום באותו היום.

כשהסכמתי לבוא לכאן, באתי בכוונה לא לקבל אורחים ולא ליצור קשר עם העולם החיצון. למה לעזאזל שארצה לראות מישהו או לדבר עם כל מי שעזר להכניס אותי לכאן? הם הרעיבו את ההתמכרות שלי כשהכניסו אותי לכאן, ואני גווע ברעב. השדים שלי פילסו את דרכם לחלק הקדמי של מוחי, והפכתי להיות אחד מהם. נהייתי מפלצת שכל מה שמניע אותה הוא הצורך בחומר מחורבן.

בערך חודש אחרי תחילת הטיפול שלי קרה משהו, והייתי מוכן לחתוך את החבל הבלתי נראה שמחבר אותי להאדלי. אחרי מפגש קבוצתי קשוח נקלעתי לוויכוח לוהט עם אטלס, השותף שלי לחדר. לדעתו, אי אפשר להמשיך במערכות יחסים שקיימנו לפני הטיפול. הוא חושב שאנחנו צריכים לנתק את הקשרים מהעבר כדי להתקדם. הוא שאל אם הייתה לי חברה, עניתי שכן, ואטלס היה חייב להגיד לי שהוא חושב שאין לנו סיכוי.

איבדתי את זה. מי הוא חושב את עצמו, שהוא שם תאריך תפוגה על מערכת היחסים שלנו?

אחרי ששברתי לו את האף, יצאתי בסערה לחדר שלנו והשלכתי את כל החפצים שלו למסדרון. הוא בא אחריי, אבל הפרידו בינינו במהירות והרחיקו אותי מהקומה. זרקו אותי בחדר מרופד למשך הלילה, כאילו שאני סובל מאיזו התפרצות פסיכוטית.

זה היה הלילה הכי גרוע שעברתי שם, גרוע יותר מהלילות של הגמילה הגופנית. השאירו אותי לבד בחדר חשוך ושקט, כשהדבר היחיד שהיה לי הוא המחשבות שלי. ציפיתי שהם יתנו לי משהו להקהות את החושים, כי הם התייחסו אליי כמו לחולה פסיכיאטרי, אבל זה לא עובד ככה כאן. יש לי את תחליף הסם שלי, סובוקסון, וזה הכול. מתייחסים לכל השאר, כאל סכנה להחלמה שלי כרגע.

המילים של אטלס רדפו אותי כל הלילה. כל מילה שאמר קיפצה מהקירות המרופדים ופגעה בעור התוף שלי במהירות מסחררת. כשהוציאו אותי למחרת בבוקר יכולתי לחשוב רק עד כמה אני שונא את האדלי. רציתי שהיא תרגיש את הכאב שהרגשתי, כאילו שלא הכאבתי לה במשך חודשים.

נתנו לי גישה לטלפון, למרות שעד אותו הלילה סירבתי לכל קשר. רציתי לשמוע אותה בוכה, רציתי לטעום את הדמעות שלה. התקשרתי אליה בכוונה מלאה להיפרד ממנה, עד ששמעתי את הקול שלה. הצליל הרך שבו היא לחשה את השם שלי לתוך הטלפון הספיק, כדי למוסס את כל הכעס.

***

“אנדר,״ גייג’, המדריך שלי, קורא בשמי והראש שלו מציץ בדלת בזמן שאני עומד במרפסת ומעשן סיגריה. “הטלפון שלך למשך עשרים הדקות הקרובות, אם אתה רוצה להתקשר למישהו.״

“עזוב, אני בסדר.״ אני אומר לו וממשיך לבהות בשמיים הבהירים, משרטט נתיבים בין הכוכבים בעיניי.

הדלת נסגרת בשקט וגייג’ יוצא למרפסת. “תראה, גבר,״ הוא אומר ומשתהה כדי להדליק סיגריה משלו. “אני יודע שהיה לך לילה קשה אתמול. אתה בטוח שאין מישהו שאתה רוצה לדבר איתו? אולי החברה שלך?״

אני מגחך ונושף עננת עשן. החברה המחורבנת שלי, זאת שיותר מכול רצתה שאהיה נעול במקום הזה. לא אכפת לה מההחלמה שלי, היא רק רצתה להיפטר ממני. לקרוא לה החברה שלי זאת בדיחה. אטלס צדק, צריך למחוק את העבר. האדלי היא העבר שלי, אז אין סיכוי שהיא יכולה להיות העתיד שלי.

אני רק עול עבורה, וזה כל מה שתמיד אהיה בעיניה. המחשבה קורעת את ליבי לגזרים. אני בולע רוק למרות גוש הכאב שנוצר בגרוני ובמקום זה מתעל את הכעס שלי.

סבלתי לבד כל הזמן הזה, אבל הגיע הזמן שגם היא תרגיש את זה.

“למען האמת.״ אני מעיף בגייג’ מבט משועשע וזורק את הסיגריה הבוערת שלי אל הדשא. “יש מישהו שאני רוצה להתקשר אליו.״

גייג’ לא אומר דבר, אבל אני מרגיש את העיניים שלו עליי, כשאני צועד חזרה לתוך הבניין. אני יודע שיש לו שאלות, לכולם יש שאלות. כולנו מגיעים לכאן עם השדים שלנו, ומצפים מאיתנו להציג אותם כאילו שזה יריד מדע מחורבן. זה לא עניינו של גייג’ למי אני מתקשר. זה לא עניינו של אף אחד, חוץ ממני.

אני צועד לתוך החדר המשותף וצונח לתוך אחד מהכיסאות הריקים ליד השולחן שנראה כמו שולחן כתיבה. אני שולח יד למרכז השולחן, תופס את הטלפון ומושך אותו קרוב יותר אליי. אני מרים את השפופרת, מחייג את המספר של האדלי במהירות ומקרב את השפופרת לאוזן שלי. שיפולי הבטן שלי בוערים מהשנאה היוקדת שלי כלפיה.

הטלפון מצלצל שוב ושוב, ובדיוק כשאני חושב שהיא לא תענה, היא עונה.

“הלו?״ היא אומרת חסרת נשימה לתוך השפופרת.

למה היא מתנשמת ככה? מה היא עשתה בדיוק?

עובר רגע של דממה, והמוח שלי משתולל ממחשבות על מה שהיא עושה בזמן שאני נעול כאן. הכעס בתוכי מבעבע בכל שנייה שחולפת.

“הלו?״ היא אומרת שוב, אבל הפעם נשמעת קשיחות בקולה.

“היי, בייבי,״ אני לועג, טועם את הארס על לשוני. “התגעגעת אליי?״

אני פוגש בדממה, והשתנקות תדהמה חומקת משפתיה. אני מחכה רגע לפני שאני שומע את קולה שוב.

“אנדר...״ הפגיעות הרכה בקולה תופסת אותי לא מוכן. החמימות שלה נכנסת דרך השפופרת וכורכת את זרועותיה סביבי, ממוססת לחלוטין את הכעס שאיכל אותי. “לא חשבתי שאשמע ממך. התגעגעתי אליך כל כך.״

לעזאזל עם הבחורה הזאת ועם איך שהיא מוחקת את המחשבות הלא הגיוניות שלי ככה.

“אני יודע, בייבי,״ אני לוחש. “רק רציתי לשמוע את הקול שלך. הורג אותי להיות רחוק ממך ואני צריך אותך.״

מעולם לא נזקקתי לה יותר, אבל נשאר עוד חודש, אז אצטרך להסתפק בקול שלה לעת עתה. אני יכול לעבור את זה... אנחנו יכולים לעבור את זה.

הקול שלה הוא מה שהייתי צריך, כדי לעבור את זה. האשמה קיימת כי אני יודע שאובחנתי עם הפטיטיס סי לפני שבאתי לכאן ועדיין לא סיפרתי לה. אני מקבל טיפול אינטנסיבי נגד המחלה, אבל אין ערובה שהטיפול ירפא אותה. נשארו לי עוד שלושה חודשים כאן ואז אחזור למציאות. אני אצטרך להתמודד איתה ואצטרך לספר לה את הסוד שלי.

עד אז, אנחנו יכולים לשרוד עם השקרים.

וכשאני אנחית עליה את הפצצה, אני יכול רק לקוות שהיא לא תעזוב אותי, שזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות.