בתולת הים
קמילה לקברג
₪ 44.00
תקציר
דווקא באירוע ההשקה של ספר הביכורים שלו, כשההצלחה שעליה חלם כבר עמדה בפתח, כריסטיאן מתמוטט. אריקה פאלק, המנטורית שלו שעומדת לצדו, רואה את המכתב שנשמט מידו. מן המכתב היא מבינה שכריסטיאן נקלע לצרה, ומעדכנת את בעלה, החוקר המשטרתי פטריק הדסטורם, שמגלה שמזה כמה חודשים נשלחים מכתבי איום אנונימיים לכל חבריו של כריסטיאן.
חקירת המשטרה לא מצליחה לפרוץ את חומת השתיקה של קבוצת החברים. גם כשהאיומים מופנים לבני משפחתם, ואפילו כשהאיומים באים לידי מימוש, איש מהם לא מוכן לחשוף אפילו פרט אחד שיקדם את החקירה.
אריקה מחליטה לסייע לחקירה. היא מבקשת להוביל את המשטרה אל המקומות שבהם כריסטיאן גדל, ומקווה למצוא רמזים לסוד שהוא מסתיר. נדמה לה שהיא מוכנה לכול, אבל גם היא לא משערת כמה אפלה יכולה האמת להיות.
קמילה לקברג היא מחברת הסדרה רבת–המכר העוקבת אחר החוקר המשטרתי פטריק הדסטורם ותושבי העיירה הקטנה בה הוא חי. ספרי הסדרה ,´נסיכת הקרח,´, ´סתת האבן´ ,´הילד הנעלם’ ו-´מעבר לדלת הסגורה’, יצאו לאור בהוצאת מודן והיו לרב–מכר.
”לקברג היא מומחית בערבוב סצנות של חמימות ביתית עם אימה מקפיאת דם” גארדיאן
ספרי מתח ופעולה
מספר עמודים: 411
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
קוראים כותבים (5)
ספרי מתח ופעולה
מספר עמודים: 411
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
פרק ראשון
"שמנה אחת."
"תראו מי שמדברת!" אנה העיפה מבט באחותה והצביעה על בטנה.
אֶרִיקה פאלק נעמדה בפרופיל למראה, בדיוק כמו אחותה, ונאלצה להסכים. אלוהים, היא באמת ענקית. היא נראתה כמו בטן אחת עצומה שאליה צורפו כמה חלקים של אריקה, רק כדי לצאת ידי חובה. וככה היא גם הרגישה. כשהייתה בהיריון עם מאיה היא הרגישה כמו פיה קלילה וגמישה בהשוואה להיריון הנוכחי. מצד שני, הפעם היא נשאה תאומים בבטנה.
"אני ממש לא מקנאה בך," אמרה אנה בכנות האכזרית האופיינית לאחיות קטנות.
"תודה רבה לך," אמרה אריקה ודחפה אותה עם הבטן. אנה דחפה בחזרה, וכתוצאה מכך שתיהן כמעט איבדו שיווי משקל. הן הניפו את זרועותיהן באוויר כדי להתייצב, אבל פרצי הצחוק אילצו אותן לבסוף להתיישב על הרצפה.
"זו פשוט בדיחה!" אמרה אריקה והספיגה כמה דמעות מזווית העין. "אי אפשר להסתובב ככה. אני נראית כמו שילוב של ברבאבא והאיש הזה ממונטי פייטון שהתפוצץ אחרי שאכל עוגיית מנטה."
"אני אסירת תודה על התאומים שלך, כי לידך אני מרגישה כמו מחט."
"בבקשה," ענתה אריקה והתכוונה לקום. לא בהצלחה יתרה.
"רגע, אעזור לך," אמרה אנה, אבל הפסידה גם היא לכוח המשיכה ונחתה בכבדות על ישבנה. הן החליפו ביניהן מבט ואז קראו יחד בקול: "דן!"
"כן, מה קרה?" הן שמעו קול מהקומה העליונה.
"אנחנו לא מצליחות לקום!" צעקה אנה.
"מה אמרת?" שאל דן.
הן שמעו אותו יורד במדרגות ומתקדם לעבר חדר השינה.
"ומה אתן עושות בדיוק?" הוא בחן במבט משועשע את בת זוגו וגיסתו על הרצפה מול המראה הגדולה שבקיר.
"אנחנו לא מצליחות לקום," אמרה אריקה בניסיון לשמור על מינימום של כבוד עצמי והושיטה יד לעברו.
"תמתינו שנייה, אביא את המנוף," אמר דן והעמיד פנים שהוא מסתובב כדי לרדת במדרגות.
"הלו הלו," מחתה אריקה בין פרצי הצחוק הבלתי נשלטים של אנה שפשוט השתרעה על גבה.
"אוקיי, אולי נצליח גם בלי המנוף." דן תפס בידה של אריקה כדי למשוך אותה אליו. "הוווופפפה!"
"תחסוך ממני את קולות הרקע, בבקשה."
אריקה התרוממה בכבדות.
"לעזאזל, את ענקית!" קרא דן ואריקה חבטה בזרועו.
"אמרת את זה כבר בערך מאה פעמים, ואתה לא היחיד. אתה מוכן להפסיק לבלבל לי במוח ובמקום זה להתמקד באישה השמנה שלך?"
"בשמחה רבה." דן עזר גם לאנה לקום וניצל את ההזדמנות להדביק לה נשיקה על שפתיה.
"לכו הביתה," אמרה אריקה ודחקה מרפק בין צלעותיו של דן.
"אנחנו כבר בבית," הזכיר לה דן ושוב נישק את אנה.
"בדיוק, אז אולי נתרכז בסיבה שבגללה אני כאן," אמרה אריקה וניגשה אל ארון הבגדים של אחותה.
"אני באמת לא יודעת למה את חושבת שאני יכולה לעזור לך," אמרה אנה והידסה בעקבות אריקה. "קשה לי להאמין שיש לי משהו שיכול להתאים לך."
"נו, אז מה אני אעשה?" אריקה דפדפה בין הקולבים. "הערב אני הולכת למסיבת ההשקה של הספר של כּרִיסטִיאַן, והאופציה היחידה שלי כרגע היא האוהל האינדיאני של מאיה."
"אוקיי, בטח נצליח למצוא משהו. המכנסיים שאת לובשת בהחלט סבירים ואני מאמינה שיש לי חולצת צווארון שתתאים לך. היא בכל מקרה קצת גדולה עלי."
אנה שלפה מהארון טוניקה סגולה עם עיטורי תחרה. אריקה הורידה את החולצה, ובסיועה של אנה הצליחה להשתחל לטוניקה. כשמשכה את הבד על בטנה הרגישה כמו נקניקייה ממולאת, אבל כנראה לא תהיה בררה. היא הסתובבה אל המראה ובחנה בביקורתיות את בבואתה.
"את ממש יפה," החמיאה לה אנה ואריקה ענתה בנהמה.
לאור מבנה גופה הנוכחי הייתה המילה "יפה" מעט נשגבת, סברה אריקה, אבל הטוניקה שיוותה לה מראה מכובד ואפילו מעט חגיגי.
"זה יעבוד," היא אמרה ועשתה ניסיון לפשוט מעליה את הטוניקה עד שאנה נחלצה לעזרתה.
"איפה ההשקה?" שאלה אנה בזמן שיישרה את הטוניקה ותלתה אותה חזרה על הקולב.
"במלון גרנד."
"נחמד מצד ההוצאה להשקיע במסיבת השקה לסופר מתחיל," אמרה אנה ופנתה לעבר המדרגות.
"הם ממש באופוריה. המכירה המוקדמת צלחה מעל ומעבר למצופה בהתחשב בכך שכריסטיאן הוא סופר לא מוכר, אז אני מניחה שהם עושים את זה בשמחה. עושה רושם שגם הביקורות בעיתונות יהיו חיוביות, כך הבנתי מהמוציאה לאור שלנו."
"ומה דעתך על הספר? אני מניחה שאת אוהבת אותו, אחרת לא היית ממליצה עליו, אבל עד כמה הוא באמת טוב?"
"הוא..." אריקה התלבטה בעודה יורדת בזהירות במדרגות. "הוא מאגי. אפל ויפה, מעורר חרדה וחזק ו...כן, מאגי זו המילה הטובה ביותר לתאר אותו."
"כריסטיאן בטח בעננים."
"כן, אכן." אריקה משכה את המילים ונכנסה כדרכה של בת בית למטבח להפעיל את מכונת הקפה. "אפשר לומר, אבל בו זמנית..." היא השתתקה כדי לא להתבלבל בכמויות כשהערימה את אבקת הקפה לתוך הפילטר. "הוא מאוד שמח כשההוצאה הסכימה להוציא את הספר, אבל אני מרגישה שהעבודה סביב הספר עוררה בו דברים לא פשוטים. זה קשה, אבל למעשה אני לא ממש מכירה אותו. האמת היא שאני לא יודעת למה פנה אלי וביקש את עזרתי מלכתחילה, אם כי כמובן שמחתי לעזור לו. יש לי ללא ספק ניסיון בכתיבה, אפילו שאני לא כותבת רומנים מהסוג הזה. ובהתחלה הכול זרם מצוין. כריסטיאן היה שמח ופתוח להצעות, אבל לקראת סוף העבודה הוא ממש הסתגר כשרציתי לדון בדברים מסוימים. אני לא ממש מצליחה להסביר, אבל הוא תמיד היה קצת אקסצנטרי, אולי זה העניין."
"אם כך, אין ספק שמצא את העבודה המתאימה," אמרה אנה ברצינות תהומית ואריקה הסתובבה אליה.
"אז עכשיו אני לא רק שמנה אלא גם אקסצנטרית?"
"ואל תשכחי פזורת דעת," הנהנה אנה לעבר מכונת הקפה. "הקפה יהיה יותר מוצלח אם גם תוסיפי מים."
מכונת הקפה גנחה בהסכמה, ואריקה, שהזעיפה פנים לעומת אחותה, הושיטה יד לכבות אותה.
מטלות הבית בוצעו באופן אוטומטי. היא הכניסה את הכלים למדיח אחרי ששטפה את הצלחות והסכו"ם. היא שלתה שאריות מזון מהכיור וקרצפה במברשת ומעט נוזל ניקוי. ואז היא הרטיבה את המטלית, סחטה אותה והעבירה אותה על שולחן המטבח הדביק.
"אמא, אני יכולה ללכת לסנדרה?" אֵלִין נכנסה למטבח והבעת פניה המתריסה העידה על כך שהתכוננה לתשובה שלילית.
"את יודעת שזה בלתי אפשרי. סבא וסבתא מגיעים הערב."
"הם פה כל כך הרבה בזמן האחרון, למה אני כל הזמן חייבת להיות אִתם?" קולה עלה וסיגל לעצמו את הטון המייבב שסיה התקשתה להכיל.
"הם באים לפגוש אותך ואת לוּדוִויג. את בטח מבינה שהם יתאכזבו מאוד אם לא תהיי פה."
"אבל זה כל כך משעמם! וסבתא תמיד מתחילה לבכות, ואז סבא אומר לה להפסיק. אני רוצה ללכת לסנדרה. כולם יהיו שם."
"עכשיו את בטח מגזימה," אמרה סיה כששטפה את המטלית ותלתה אותה על הברז. "אני לא חושבת ש'כולם' יהיו שם. לכי בפעם אחרת, כשסבא וסבתא לא יהיו כאן."
"אבא היה נותן לי ללכת."
ריאותיה של סיה איימו להתפקע. לא היו לה כוחות להתמודד עם הזעם וההתרסה כעת. מאגנוס היה יודע איך להגיב. הוא היה יודע להתמודד עם המצב, עם אלין. לה לא עמדו הכוחות. לא לבדה.
"אבא לא כאן עכשיו."
"אז איפה הוא?" צרחה אלין כשדמעות זלגו מעיניה. "הוא עזב? הוא בטח התעייף ממך ומההצקות שלך. את... כלבה מטומטמת!"
ראשה של סיה התפוצץ. הקולות סביבה נדמו וכל מה שמסביב הפך לערפל אפרורי.
"אבא מת." קולה נשמע זר, כמו של מישהו אחר.
אלין לטשה בה עיניים.
"אבא מת," חזרה סיה על דבריה. שלווה משונה פשטה בגופה, והיא הרגישה מרחפת מעל הסצנה שהתרחשה במטבח וכאילו רק צפתה בה מרחוק.
"את משקרת," אמרה אלין, ובית החזה שלה עלה וירד כאילו גמאה עשרות קילומטרים בריצה.
"אני לא משקרת. זה מה שהמשטרה חושבת. ואני יודעת שזו האמת." כשהיא שמעה את עצמה, הבינה שזו האמת לאמתה. עד כה סירבה להבין, נתלתה בתקוות שווא, אבל האמת הייתה שמאגנוס מת.
"איך את יודעת? איך המשטרה יודעת?"
"הוא לא היה פשוט קם ועוזב אותנו."
אלין הנידה בראשה כמבקשת לגרש את המחשבה מראשה, אבל סיה ראתה שגם בתה יודעת. מאגנוס לא היה מעלה בדעתו פשוט לקום וללכת. היא עשתה את הצעדים המעטים שהפרידו ביניהן וחיבקה את בתה. אלין התנגדה, אבל כעבור כמה שניות ויתרה והתמסרה לחיבוק, להיותה ילדה קטנה לכמה רגעים. סיה ליטפה את שערה ככל שנחשולי הבכי גברו.
"שששש," היא הרגיעה והרגישה איך באופן משונה חוסנה הולך ונבנה מול שברון הלב של בתה. "לכי לסנדרה הערב. אני אסביר לסבא וסבתא." היא הבינה שמעתה היא זו שתיאלץ לקבל את כל ההחלטות.
כריסטיאן טִידֶל בחן את בבואתו במראה. לעתים הוא לא ידע כיצד להתייחס למראה שלו. הוא היה בן ארבעים. במובן מסוים השנים פשוט חלפו להן, וכעת נשקף אליו אדם שהיה לא רק מבוגר אלא אף הצמיח שיער אפרפר ברקות.
"איזה מרשים אתה." כריסטיאן נבהל כשסאנה צצה פתאום מאחוריו וכרכה את זרועותיה סביב מותניו.
"הבהלת אותי. אל תתגנבי ככה מאחורי." הוא נסוג מחיבוקה וראה את פניה המאוכזבות במראה לפני שהסתובב.
"סליחה," היא התיישבה על קצה המיטה.
"גם את יפה מאוד," הוא ביקש לפייס, והמצפון ייסר אותו כאשר ראה את האור ניצת בעיניה מהמחמאה השטחית. בו זמנית הוא התרגז. הוא שנא שהיא מתנהגת כמו גור כלבים שמנופף בזנבו לנוכח כל גילוי של חיבה מבעליו. אשתו הייתה צעירה ממנו בעשור, אך מבחינתו היו יכולים להבדיל ביניהם גם שני עשורים.
"את יכולה לעזור לי עם העניבה?"
הוא ניגש אליה, והיא התרוממה וקשרה במיומנות את עניבתו. הקשירה הייתה מושלמת כבר בניסיון הראשון, והיא פסעה צעד אחד לאחור כדי לבחון את יצירתה.
"אתה תהיה הצלחה מסחררת הערב."
"מממ..." המהם בעיקר כי לא ידע מה מצופה ממנו לומר.
"אמא! נִילס מרביץ לי!" מֶלקֶר נכנס בריצה לחדר השינה כאילו להקת זאבים פראיים דולקת בעקבותיו, ובאצבעות דביקות מקטשופ נאחז בדבר היציב הראשון שנקרה בדרכו: רגלו של כריסטיאן.
"לעזאזל!" כריסטיאן הרחיק את בנו בתוקפנות. על המכנסיים התנוססו כתמי קטשופ בגובה הברכיים, והוא נאבק לשמור על קור רוח. לאחרונה מצא שזה קשה לו יותר ויותר.
"את לא מסוגלת לשמור על הילדים לרגע?" הוא סינן, והחל לפרום את כפתורי המכנסיים בתנועות הפגנתיות.
"אני בטח יכולה להסיר את הכתמים האלה," ניסתה סאנה לפייס תוך כדי רדיפה אחר מלקר שהיה כעת בדרכו אל המיטה עם אצבעותיו הדביקות.
"ואיך בדיוק זה אמור לקרות אם אני צריך להיות שם בעוד שעה בדיוק? אצטרך להחליף בגדים."
"אבל..." רמז לבכי עתידי ניכר בקולה של סאנה.
"תשגיחי על הילדים במקום זה."
סאנה מצמצה עם כל הברה, כאילו הכה אותה. היא אחזה בדממה במלקר והוליכה אותו מהחדר. אחרי שיצאה צנח כריסטיאן בכבדות על מיטתו. בזווית העין ראה את בבואתו במראה. איש מאופק. לבוש בז'קט, חולצה, עניבה ותחתונים. שפוף וכורע תחת נטל העולם שעל כתפיו. הוא ניסה לזקוף גו ולהבליט את בית החזה. הדבר שיפר מיד את הרגשתו. זה היה הערב שלו ואיש לא יוכל לקחת את זה ממנו.
"משהו חדש?" גוּסטה פלוּגָרֶה הרים בשאלה את קנקן הקפה לעבר פטריק, שנכנס למטבחון הזעיר בתחנה.
פטריק הנהן והתיישב ליד השולחן. אֶרנְסט, שהבין שעל הפרק קפה ומאפה, נכנס למטבח ונשכב מתחת לשולחן בתקווה ללקט פירור או שניים מהרצפה.
"הנה." גוסטה העמיד כוס עם קפה שחור על השולחן והתיישב מול פטריק.
"אתה קצת חיוור," הוא אמר ובחן ארוכות את הקולגה הצעיר שלו.
פטריק משך בכתפיו. "קצת עייף, זה הכול. מאיה לא ישנה טוב בלילות ומתחילה למרוד בנו. ואריקה גמורה מסיבות מובנות. כך שמדובר במשא כבד."
"שעתיד עוד להכביד," ציין גוסטה ביבושת.
פטריק צחק. "כן, גוסטה, ליצן עליז שכמותך, שעתיד עוד להכביד."
"אבל לא גילית משהו חדש על מאגנוס שיילנר?"
גוסטה הגניב בחשאי עוגייה מתחת לשולחן, וארנסט הטיח את זנבו בעליזות בנעליו של פטריק.
"לא, כלום," לגם פטריק לגימה מהקפה.
"ראיתי שהיא שוב הגיעה."
"כן, בדיוק הייתי אצל פאולה ודיברנו על זה. זה כמו ריטואל כפייתי, אבל אפשר להבין אותה. איך מתמודדים עם היעלמות כל כך פתאומית של בן זוג?"
"אולי נתשאל עוד כמה אנשים," הציע גוסטה והגניב עוגייה נוספת מתחת לשולחן.
"את מי?" פטריק שמע את קוצר הרוח בקולו. "דיברנו עם בני משפחה, חברים, עברנו דלת־דלת בשכונה, תלינו מודעות, וביקשנו מידע מהציבור בערוצי התקשורת המקומיים. מה עוד נוכל לעשות?"
"לא אופייני לך להתייאש."
"נכון, ולכן אם יש לך הצעה אתה מוזמן להציג אותה." פטריק התחרט בן רגע על תגובתו הנוקשה אף על פי שגוסטה לא הוטרד מכך. "זה אולי נשמע נורא לקוות שנמצא את גופתו," הוסיף בנימה מפייסת, "אבל אני משוכנע שרק אז נבין מה קרה לו. אני מתערב אתך שהוא לא נעלם מרצונו, וכשיש לנו גופה יש לפחות ממה להתחיל."
"כן, אתה צודק. המחשבה על כך שגופת הבחור עלולה להיסחף לחוף או להתגלות ביער קשה מאוד, אבל אני שותף לתחושה שלך. וזה בוודאי לא פשוט..."
"לחיות באי הידיעה אתה מתכוון?" הציע פטריק, והניע קלות את כפות רגליו המיוזעות, שהתחממו תחת ישבנו החמים של הכלב.
"כן, תאר לעצמך. לחיות בלי לדעת מה עלה בגורלו של האהוב שלך. כמו ההורים האלה שהילדים שלהם נעלמים. יש אתר אמריקני שמוקדש לילדים נעדרים. עמוד אחרי עמוד עם תמונות. לעזאזל, זה כל מה שיש לי להגיד."
"לא הייתי שורד את זה," אמר פטריק. לנגד עיניו הופיעה בתו השובבה, והמחשבה שתילקח ממנו הייתה בלתי נסבלת.
"על מה אתם מדברים? ממש אווירת בית־קברות כאן."
קולה העליז של אניקה הפר את הדממה העגמומית כשהצטרפה אל השולחן. איש הצוות הצעיר ביותר בתחנה, מַרטִין מוּלִין, התלווה אליה, ונשבה בבליל הקולות וניחוח הקפה שעלה מן המטבח. הוא עבד בחצי משרה מאחר שהיה בחופשת לידה חלקית, וניצל כל הזדמנות להתרועע עם הקולגות ולדבר עם מבוגרים אחרים.
"אנחנו מדברים על מאגנוס שיילנר," אמר פטריק בנימה שהבהירה שהנושא מוצה. כדי להבהיר זאת אפילו יותר הוא פנה לאניקה.
"איך הולך עם הקטנה?"
"אה, קיבלנו תמונות חדשות אתמול," סיפרה אניקה והוציאה כמה תמונות מכיס האפודה.
"תראו איך היא גדלה." היא פרשה את התמונות על השולחן, וגוסטה ופטריק בחנו אותן בתורות. מרטין זכה לראות את התמונות ברגע שנכנס לתחנה הבוקר.
"היא כל כך מתוקה," אמר פטריק. אניקה הנהנה. "היא כבר בת עשרה חודשים."
"מתי תוכלו לנסוע ולאסוף אותה?" שאל גוסטה בעניין אמתי.
הוא היה מודע היטב לחלקו בהחלטתם הסופית של אניקה ולִנַרט להוציא לפועל את תוכניות האימוץ שלהם, כך שמבחינה מסוימת הוא הרגיש שהפעוטה בתמונות היא גם קצת שלו.
"אנחנו מקבלים קצת מסרים סותרים," הודתה אניקה וטמנה את התמונות בזהירות בכיסה. "אני מניחה שבעוד כמה חודשים."
"אני משער שזה נראה כמו המתנה אינסופית." פטריק קם על רגליו והכניס את כוס הקפה למדיח.
"כן, זו באמת המתנה ארוכה. מצד שני... אנחנו בדרך. והיא קיימת."
"כן, היא באמת קיימת," הסכים גוסטה. בגחמה של רגע הניח את ידו על ידה ומשך אותה חזרה באותה מהירות. "חייב לעבוד. אין לי זמן לשבת כאן ולפטפט," מלמל במבוכה וקם.
שלושת הקולגות שלו ליוו אותו במבט משועשע כשיצא מהמטבח.
"כריסטיאן!" מנהלת ההוצאה התקרבה אליו ועטפה אותו בחיבוק אפוף בושם. כריסטיאן עצר את נשימתו כדי לא לשאוף אל קרבו את הריח המתקתק והמחליא. גבי פון רוזן לא הייתה ידועה בזכות הופעתה הצנועה. הכול היה יותר מדי כשהיה מדובר בגבי: יותר מדי שיער, יותר מדי איפור, יותר מדי בושם - ובנוסף לכל אלו, סגנון לבוש שהיה אפשר לכנות בלשון סלחנית כמושך תשומת לב. לכבוד הערב היא התקשטה בחליפה ורודה בוהקת עם ורד עצום מבד ירוק המוצמד לדש, וכהרגלה התהלכה על עקבים קטלניים בגובהם. אך למרות הופעתה המעט מגוחכת, איש לא העז לזלזל בהוצאה החדשה והלוהטת שהיא ייסדה, כשבאמתחתה שלושים שנות ניסיון בתחום, אינטלקטואליות חריפה ולשון חדה. מי שבתמימותו לא העריך אותה נכונה, עד מהרה נוכח בטעותו.
"כל כך ציפיתי לערב הזה!" גבי הרחיקה אותו ממנה מרחק זרוע וזהרה לעומתו.
"לָארס־אֵרִיק ואוּלה־לֵנה מהמלון פשוט יצאו מגדרם," היא המשיכה. "איזה אנשים נפלאים! והבּוּפֶה נראה נהדר. זה ממש נראה כמו המקום הנכון להשיק בו את הספר המפעים שלך. איך אתה מרגיש?"
כריסטיאן השתחרר מאחיזתה ונסוג צעד אחד לאחור.
"כן, אני מוכרח להודות שזה נראה קצת לא אמתי. זמן רב חשבתי על הרומן הזה והנה... אני פשוט כאן." הוא פזל לעבר ערמת הספרים שהייתה מונחת על שולחן ליד הדלת. הוא הצליח לקרוא את שמו במאונך יחד עם הכותרת: 'בתולת הים'.
בטנו התכווצה: זה לא חלום אלא מציאות.
"חשבנו כך," היא אמרה ומשכה בשרוול החליפה שלו, והוא נגרר אחריה בלית בררה. "נתחיל בפגישה עם העיתונאים שמגיעים למקום כדי שיתאפשר להם לפגוש אותך ולשוחח אתך בשקט. אנחנו מאוד מרוצים מהסיקור התקשורתי. 'גֶטֶבּוֹרגס פּוֹסטֶן', 'גֶטֶבּוֹרגס טִידנִינג', 'בּוהוּסלֶנִינגֶן' והעיתון 'סטרוּמסטָד'. כולם כאן. אמנם לא מדובר בעיתונות הארצית, אבל בהתחשב בביקורת המשובחת בעיתון 'סוֶונסקָן' זה חסר משמעות."
"איזו?" שאל כריסטיאן בעודו נגרר במעלה גרם מדרגות קטן לצד הבמה שהוקצתה לאמצעי התקשורת.
"אספר לך אחר כך," אמרה גבי ודחפה אותו לתוך הכיסא הצמוד לקיר.
הוא ניסה שוב להשיג שליטה על המצב, אבל הרגיש כמי שהושלך לתוך מייבש כביסה ללא שום אפשרות לצאת, ודמותה המתרחקת של גבי רק חיזקה בו את התחושה הזו. צוות המלון התרוצץ אנה ואנה באולם וערך את השולחנות. איש לא הבחין בו. הוא חשב על הספר, על 'בתולת הים', על השעות שבילה מול המחשב. מאות ואלפי שעות. הוא חשב עליה, על בתולת הים.
"כריסטיאן טידל?"
קול קטע את הרהוריו והוא הרים את עיניו. האיש שעמד מולו הושיט את ידו וכנראה ציפה ללחיצת יד. לכן הוא קם ולחץ אותה.
"בִירגֶר יָאנסוֹן, מהעיתון 'סטרומסטד'." האיש הניח תיק מצלמה גדול על הרצפה.
"כן, ברוך הבא. שב," בירך אותו כריסטיאן שלא היה בטוח מה מצופה ממנו. הוא תר במבטו אחר גבי, אבל רק קלט משהו ורוד מנצנץ שריחף באזור הכניסה.
"הם ממש השקיעו," פסק בירגר יאנסון וסקר את האולם.
"כן, עושה רושם שכן," אישר כריסטיאן. דממה השתררה ושניהם זעו באי נוחות.
"שנתחיל או שנחכה לאחרים?" כריסטיאן תלה בכתב מבט סתום. מנין לו לדעת? הוא מעולם לא עשה דבר דומה. נראה שיאנסון פירש את שתיקתו כהסכמה, כי הוא הניח מכשיר הקלטה על השולחן והפעיל אותו.
"אוקיי," אמר ונעץ בכריסטיאן מבט מצפה. "זה רומן הביכורים שלך."
כריסטיאן תהה אם עליו לעשות משהו חוץ מלאשש את הקביעה. "כן, אכן," הוא כחכח בגרונו.
"אהבתי מאוד את הספר," אמר בירגר בנימה נוקשה שסתרה את דבריו המחמיאים.
"תודה," השיב כריסטיאן.
"איזה מסר ביקשת להעביר בספר?" יאנסון וידא שמכשיר ההקלטה פועל.
"איזה מסר ביקשתי להעביר? לא יודע בדיוק. זה סיפור, אגדה שהסתובבה לי בראש ושרציתי להעלות על הכתב."
"הסיפור אפל. אולי הייתי אומר אפילו מדכדך," קבע בירגר ובחן את כריסטיאן כמבקש לחדור אל נבכי נפשו. "האם זה האופן שבו אתה רואה את החברה?"
"אני לא בטוח שדווקא את היחס שלי לחברה ניסיתי לבטא בספר," ענה כריסטיאן ובמוחו תר בקדחתנות אחר משהו חכם להגיד. הסיפור פשוט היה שם בתוכו כבר שנים רבות, ולבסוף הוא נאלץ להעלות אותו על הכתב, אבל מה הוא ביקש לומר על החברה? המחשבה אפילו לא חלפה בראשו.
לבסוף ניצל על ידי גבי. היא הסתערה עליו בליווי העיתונאים האחרים, ובירגר יאנסון כיבה את מכשיר ההקלטה בזמן שכולם בירכו זה את זה לשלום. חלפה כדקה, ובמהלכה ניסה כריסטיאן להתעשת.
גבי ביקשה למשוך את תשומת הלב של כל הנוכחים.
"ברוכים הבאים למפגש עם הכוכב החדש בשמי הספרות, כריסטיאן טידל. אנחנו בהוצאה גאים מאוד על הזכות שנפלה בחלקנו להוציא לאור את רומן הביכורים שלו 'בתולת הים', ומאמינים שזו רק יריית הפתיחה לקריירה ספרותית מופלאה. כריסטיאן עדיין לא הספיק לקרוא את הביקורות, ולכן במעמד זה אני שמחה לספר לך שהספר קיבל ביקורות מצוינות ב'סוונסקן', 'דָאגֶנס נִיהֵטֶר' ו'אַרבֵּטַרבּלָדֶט', ואלו רק כמה. תרשה לי לצטט חלקים נבחרים מהכתוב."
היא הרכיבה משקפי קריאה והושיטה את ידה לעבר ערמת דפים שהייתה מונחת על השולחן לידה. סימונים במרקר ורוד זהרו על רקע הדף הלבן.
"'וירטואוז ספרותי שמשקף את הפגיעות של האדם הקטן בלי לשכוח את הפרספקטיבה הרחבה', זה מתוך 'סוונסקן'," הבהירה גבי במנוד ראש לעבר כריסטיאן ועברה לדף הבא.
"'כריסטיאן טידל מענג ומכאיב בפרוזה הנקייה שלו, שחושפת את התפיסה החברתית על ביטחון ודמוקרטיה במערומיה. מילותיו חותכות כסכין בבשר החי, בשרירים ובמצפון, וגורמות לי להמשיך לקרוא בקדחתנות - בדומה לפאקיר שמשווע לכאב מענה אך מזקק'. זה היה מתוך 'דָאגֶנס נִיהֵטֶר'," סיימה גבי. היא הסירה את המשקפיים והושיטה לכריסטיאן את ערמת הביקורות.
כמתקשה להאמין הוא קיבל לידיו את הערמה. הוא שמע את המילים ונהנה משטף המחמאות, אך למען האמת הוא לא לגמרי הבין על מה הם מדברים. הוא רק כתב עליה, סיפר את סיפורה. הוציא מעצמו את המילים כמו סוללה שהתרוקנה מהן. הוא לא ביקש להגיד דבר על החברה. הוא ביקש לדבר עליה.
הוא החליט לא למחות. בכל מקרה איש לא יבין, ואולי עדיף כך. ממילא הוא לעולם לא יצליח להסביר.
"מדהים," אמר וממש שמע את המילים חסרות המשמעות מקרקשות על הרצפה אחרי שנפלטו מפיו.
ואז באו עוד שאלות. עוד מחמאות ומחשבות על ספרו. הוא הרגיש שאין לו ולו תשובה אחת ראויה למבול השאלות. כיצד מתארים משהו שמילא את כל הפינות בחייך, גם הנסתרות ביותר? משהו שהוא לא רק סיפור אלא גם הישרדות. וכאב. הוא עשה כמיטב יכולתו. ניסה לענות בבהירות ובענייניות. עשה רושם שהצליח בכך, כי גבי הנהנה מדי פעם כאות הסכמה.
בתום הריאיון רצה כריסטיאן ללכת הביתה. הוא הרגיש מרוקן לחלוטין, אבל ידע שעליו להישאר כאן בטרקלין המסעדה היפה בגרנד הוטל, ולכן נשם נשימה עמוקה וחישל את עצמו לקראת המפגש עם האורחים שהחלו לטפטף פנימה. הוא חייך, אך החיוך עלה במאמץ רב.
"יש סיכוי שתישארי פיכחת היום?" סינן אֵרִיק לינד לעבר אשתו כדי שהאורחים הנוספים שהצטופפו בתור לכניסה למסיבה לא ישמעו.
"יש סיכוי שתצליח לשמור את הידיים שלך לעצמך?" ענתה לואיז שלא טרחה ללחוש.
"אין לי מושג על מה את מדברת," רטן אריק. "ואכפת לך להוריד את הווליום?"
לואיז בחנה את בעלה בקרירות. היא לא יכלה להכחיש שהוא גבר נאה. פעם זה היה משמעותי בעיניה. הם נפגשו באוניברסיטה, וצעירות רבות קינאו בה על כך שהצליחה ללכוד את אריק לינד ברשתה. מאז הוא הצליח לשחוק את אהבתה, הערכתה ואמונהּ בסדרת זיונים עקבית. לא אִתה, חלילה. עשה רושם שלא הייתה לו שום בעיה להגיע אל סיפוקו מחוץ למיטת הכלולות.
"היי, גם אתם פה? איזה כיף!" סֶסִיליה יָאנסדוֹטֶר פילסה את דרכה אליהם ונישקה את שניהם. זה שנה שהיא שימשה גם כספרית של לואיז וגם כמאהבת של אריק. ססיליה ואריק היו בטוחים שלואיז לא מודעת לתפקידה השני של הספרית.
"היי, ססיליה," חייכה אליה לואיז. בסופו של דבר, היא הייתה בחורה מתוקה, ואם לואיז הייתה נוטרת טינה לכל מי שאי־פעם שכבה עם בעלה היא לא הייתה יכולה להמשיך להתגורר בפילבקה. מה גם שחלפו שנים רבות מאז שהנושא בכלל הטריד אותה. היו לה שתי בנותיה וההמצאה הנפלאה - יין בארגז. ואיזו תועלת בדיוק תצמח לה מאריק?
"כמה מרתק שנוסף לנו עוד סופר לפילבקה! תחילה אריקה פאלק ועכשיו כריסטיאן." ססיליה כמעט קיפצה במקום מרוב התלהבות. "קראתם את הספר?"
"אני קורא רק מוספי כלכלה," השיב אריק.
לואיז גלגלה את עיניה. כל כך אופייני לאריק להשתחצן בכך שאינו קורא ספרים.
"אני מקווה שיחלקו לנו עותקים הביתה," אמרה והידקה את המעיל סביב גופה. היא ייחלה שהתור יתקדם כדי שיוכלו להיכנס למלון החמים.
"כן, לואיז אחראית על הקריאה בבית. יש הרבה זמן כשלא עובדים. נכון, מתוקה?"
לואיז משכה בכתפיה והניחה להערה הצינית לחלוף. היה חסר טעם לציין בפני אריק שהוא זה שהתעקש שתישאר בבית כשהילדות היו קטנות. או להזכיר לו שהיא קורעת את עצמה מהבוקר עד הלילה כדי לתחזק את אורח חייהם הנינוח שהיה מובן מאליו בעיניו.
תוך כדי פטפוטי סרק התקדם התור לאטו. בסופו של דבר הם הוכנסו למבואה, השילו מעליהם את מעילי החורף וירדו במדרגות לכיוון טרקלין המסעדה.
לואיז שמה פעמיה ישירות לעבר הבר, כשמבטיו של אריק שורפים את גבה.
"אל תתעייפי יותר מדי," ביקש פטריק ונישק את אריקה על פיה לפני שיצאה מהדלת כשכרסה בין שיניה.
מאיה ייבבה קלות כשראתה את אמה נעלמת, אבל נרגעה מיד כשפטריק הושיב אותה מול תוכנית הילדים 'בּוֹלבּוּמפַּה' והפתיח המוכר עם הדרקון הירוק. בחודשים האחרונים היא הייתה בכיינית ומרדנית, והתפרצויות הזעם שנלוו לכל סירוב של הוריה להיענות לשלל גחמותיה לא היו מביישות את הדיווה המקצועית ביותר. במובן מסוים פטריק הבין אותה. היא בוודאי חשה בציפייה המתוחה, המהולה בחשש, לקראת בואם של אחיה הקטנים. אלוהים, תאומים. אף על פי שגילו זאת כבר באולטרה־סאונד בשבוע השמונה־עשר, הוא עדיין לא הצליח לגמרי לעכל זאת. לפעמים הוא תהה כיצד יחזיקו מעמד. היה קשה די והותר עם תינוקת אחת, אז שניים? איך מתפעלים את כל נושא השינה וההנקה? והם ייאלצו לקנות מכונית חדשה רק כדי שיהיה מקום לשלושה ילדים ועגלות. רק המחשבה על כך התישה אותו.
פטריק התיישב לצד מאיה על הספה ובהה באוויר. לאחרונה היה כל כך עייף. הוא הרגיש שכוחותיו הולכים ואוזלים, והיו בקרים שבהם בקושי הצליח לצאת מהמיטה, אבל אולי זה הגיוני. פרט לכל מה שקרה בבית, לרבות אריקה העייפה ומאיה שבן רגע הפכה למפלצת קטנה, האווירה בעבודה הייתה קשה. בשנים שחלפו מאז הכיר את אריקה הם נאלצו להתמודד עם כמה חקירות רצח מסואבות, וגם המאבק התמידי עם המנהל שלו בּרטִיל מֶלבֶּרג שחק אותו.
ולכל אלה נוספה ההיעלמות של מאגנוס שיילנר. פטריק לא ידע אם לייחס את זה לניסיון או לתחושת בטן, אבל הוא היה משוכנע שמאגנוס נעלם שלא מרצונו. תאונה או רצח - היה קשה להכריע בוודאות בין השניים, אבל הוא היה מוכן להתערב על תג השוטר שלו שמאגנוס שיילנר כבר אינו בין החיים. והמפגש השבועי עם אשתו, שבכל פעם נראתה קטנה וצנומה יותר, הדיר שינה מעיניו. הם באמת עשו כל מה שהיה באפשרותם, אך פניה של סיה שיילנר עדיין ריצדו לנגד עיניו.
"אבא!" מאיה העירה אותו משרעפיו בעוצמת קול מפתיעה. אצבעה המורה הקטנה הייתה מכוונת אל המסך, והוא הבין מיד מה חולל את המשבר. הוא כנראה שקע במחשבות זמן רב מכפי שחשב, כי התוכנית כבר הסתיימה והוחלפה בתוכנית למבוגרים שבה למאיה לא היה שום עניין לצפות.
"אבא מטפל בזה," הוא אמר והרים את ידיו בהתגוננות. "מה דעתך על בילבי?"
מאחר שבילבי הייתה המועדפת התורנית, פטריק כבר חזה את התשובה מראש. הוא שלף את הסרט, וכש'בילבי ושבעת הימים' החל להתנגן הוא התיישב ליד בתו וכרך את זרועו סביבה. היא נדחקה אל בית שחיו כמו בובת פרווה קטנה וחמימה. תוך חמש דקות הוא ישן.
כריסטיאן החל להזיע. לפני רגע הודיעה גבי כי הגיעה העת לעלות אל הבימה. הטרקלין לא היה מלא, אבל כשישים אורחים מלאי ציפייה בכל זאת ישבו שם, ולפניהם צלחות גדושות וכוסות יין או בירה. כריסטיאן בעצמו לא היה מסוגל לשתות דבר חוץ מיין אדום. ברגעים אלה ממש הוא רוקן את כוסו השלישית, אף שידע שלא כדאי לו להפריז בכמויות. אסור שיבזה את המעמד וילהג בזמן הראיונות. מצד שני, הוא ידע שבלי היין לא ישרוד את הערב.
הוא סרק את החדר בעיניו כשהרגיש יד על זרועו.
"היי, מה שלומך? אתה נראה מעט מתוח." אריקה בחנה אותו בדאגה.
"כן, אני קצת לחוץ," הודה והתנחם קצת.
"אני מכירה את זה היטב," הרגיעה אותו אריקה. "את הופעת הבכורה שלי עשיתי בשטוקהולם, ובסופה היו צריכים ממש לגרד אותי מהרצפה. ואין לי שום זיכרון מהדברים שאמרתי על הבמה."
"יש לי תחושה שגם במקרה שלי יידרש שפכטל," הפטיר כריסטיאן והעביר יד על גרונו. לרגע חשב על המכתבים, והפאניקה הכתה בו במלוא העוצמה. הוא מעד, ורק הודות לאריקה שתמכה בו לא התמוטט.
"הופה," אמרה אריקה. "אני חושדת שמישהו פה ביקש להתחזק קצת לפני העלייה לבמה. עדיף שלא תשתה יותר עכשיו." היא שלפה בעדינות את כוס היין מידו והניחה אותה על השולחן הקרוב אליהם.
"אני מבטיחה שהכול יהיה בסדר. גבי תתחיל בכך שתציג אותך ואת הספר, ולאחר מכן אני אשאל כמה שאלות שעליהן כבר עברנו. תסמוך עלי. הקושי היחיד יהיה להעלות אותי על הבמה."
היא צחקה, וכריסטיאן הצטרף לצחוקה. לא מכל הלב ואולי הצחוק היה מעט צורמני, אבל זה עבד. חלק מהמתחים השתחררו, והוא הצליח להסדיר את נשימתו. את המחשבה על המכתבים הוא דחק לפינה חשוכה במוחו. הוא לא ייתן לזה להשפיע עליו. בתולת הים קיבלה את מקומה בספר, והוא סיים אִתה.
"היי, אהובי." סאנה הצטרפה אליהם ועיניה נצצו כאשר סקרה את האולם. הוא ידע שזה רגע גדול בשבילה, אולי אפילו יותר מאשר בשבילו.
"איזו יפה את," אמר, והיא התמוגגה מהמחמאה. והיא אכן הייתה יפה. הוא ידע שהוא בר מזל שפגש אותה. היא הצליחה להכיל אותו בעוד שאחרות כבר היו עוזבות מזמן. זו לא הייתה אשמתה שלא היה בכוחה למלא את החללים הריקים בתוכו. סביר להניח שאיש לא יוכל. הוא כרך את זרועו סביבה ונשק לשערה.
"איזה חמודים אתם!" גבי חלפה על פניהם על עקביה הנוקשים. "קיבלת פרחים, כריסטיאן."
הוא נעץ את עיניו בזר שהחזיקה. זה היה זר יפה אך פשוט. חבצלות לבנות.
הוא הושיט את ידו הרועדת אל המעטפה הלבנה שהייתה מצורפת לזר. ידו רעדה כל כך שבקושי הצליח לפתוח את המעטפה, והוא לא היה מודע למבטים התוהים ששלוש הנשים סביבו נעצו בו.
גם הכרטיס היה פשוט. עשוי מדף לבן, עבה, האותיות המסולסלות היו כתובות בדיו שחור, כמו במכתבים. הוא נעץ את עיניו בשורות הכתובות. ואז הכול החשיך.
נופר –
פילבקה 5: בתולת הים
הסיפור נע בין ארבעה גברים שהכירו זה את זה בעברם ובהווה, ושהשוטרים חושדים שהם קשורים למשהו אותו הם מנסים להסתיר.
כיאה לסיפור מתח מהסוג הזה, במהלך החקירה צצות עוד גופות והמעשים המתגלים מזעזעים את הנפש.
גלית –
בתולת הים
ספר מתח טוב מאד ששואב אותך לעלילה ומנתק אותך מהמציאות. ספר מרתק שמאד נהניתי מקריאתו. מומלץ מאד
איילת –
פילבקה 5: בתולת הים
עוד ספר מוצלח מבית היוצר של קמילה לקברג. נכון שהיא קצת ממחזרת את הצלחתה מהספרים הקודמים, אך למרות הכל הספר מותח מאד, והסוף מפתיע.
קריא, סוחף ומומלץ בחם רב.
שוש (בעלים מאומתים) –
בתולת הים
איזה ספר!!! מותח ומרתק מהמילה הראשונה ועד האחרונה, כמו כל ספריה של הסופרת קמילה לקברג. עלילה מפותלת שמשתנה מפרק לפרק, ומתח גואה ככל שממשיכים לקרוא. רק שבספר הזה היא השאירה את הקורא עם הרבה שאלות פתוחות. מקווה שבספר הבא נקבל תשובות, ובעיקר- שהדמות העיקרית בספריה תמשיך לככב בהם נמרצת ומלאת חיים. מתי מגיע הספר הבא?
לימור –
בתולת הים
פשוט ספר מושלם!!!!! ספר שמכיל בתוכו את כל הדברים שעושים אותו לכזה מותח, מרתק מתחילתו ועד סופו. שווה קריאה.