גאון פשוט

1 ישנן ארבע דרכים מוכרות לפגוש את הבורא: אפשר למות מוות טבעי או ממחלה, אפשר למות בתאונה, אפשר למות מידי אדם אחר, ואפשר למות גם מידיך שלך. ואולם מי שחי בוושינגטון יכול למות גם בדרך חמישית: מוות פוליטי. למוות שכזה יכולות להיות סיבות שונות: התהוללות במזרקה ציבורית בחברת רקדנית אקזוטית שאינה אשתו של המתהולל, קבלת שוחד כשלרוע המזל המשלם הוא דווקא ארגון האף־בי־איי, או טיוח ניסיון שוד כושל, כשהבית הלבן הוא מעונו של המטייח. מישל מקסוול צעדה על המדרכה בבירת האומה, אך היא לא היתה פוליטיקאית ולכן האפשרות למות בדרך החמישית לא עמדה בפניה. היא רצתה רק להשתכר עד אובדן חושים ולקום למחרת נטולת זיכרון. היו דברים רבים שרצתה לשכוח, דברים רבים שהיתה חייבת לשכוח. מישל חצתה את הרחוב, פתחה לרווחה את דלת הבר שהיתה מחוררת מכדורים ונכנסה. תחילה היכה בה ריח העשן שחלקו אכן עלה מסיגריות. הריחות האחרים עלו מחומרים שהעמידו את היחידה ללחימה בסמים בכוננות מתמדת. מוזיקה מחרישת אוזניים השתלטה על כל יתר הרעשים, וזו תספק בשנים הבאות פרנסה בשפע לשורה ארוכה של מומחים לבעיות שמיעה. כוסות יין ובקבוקים הצטלצלו, ושלוש בנות דפקו הופעה על רחבת הריקודים. שתי מלצריות תימרנו בין מגשים עמוסים להערות עוקצניות, מוכנות להחטיף לכל מי שרק ינסה לצבוט בישבנן. תשומת הלב של כל יושבי הבר הופנתה למישל, שהיתה הלבנה היחידה במקום בערב זה, ובעצם בכל ערב אחר. היא השיבה להם במבט מתריס וחד שהחזיר אותם מייד למשקאות ולשיחות שניהלו. למרות זאת, מאזן הכוחות שנוצר היה עשוי להשתנות, שכן מישל מקסוול היתה גבוהה ומושכת מאוד. אבל הם לא ידעו שמישל יכולה להיות מסוכנת כמו מחבל מתאבד, ושהיא רק מחפשת הזדמנות לרסק למישהו את העצמות. מישל מצאה שולחן פינתי מאחור ונדחקה פנימה, כשהיא מערסלת בידיה את המשקה הראשון לאותו ערב. אחרי שעה ועוד כמה משקאות החל זעמה של האישה לגאות. אישוניה נעשו יבשים וקשים, ואילו יתר גלגל העין נמלא צבע אדום כדם. היא סימנה באצבעה לעבר המלצרית שהרוותה את צימאונה עוד פעם אחת ואחרונה. מישל רצתה עכשיו רק דבר אחד: למצוא מטרה לזעם שתבע בעלות על כל איבר מאיברי גופה. היא בלעה את טיפת האלכוהול האחרונה, נעמדה והסיטה את שערה השחור והארוך מפניה. מישל סרקה את החדר ביסודיות, מטר אחר מטר, בחפשה את בר־המזל שיעלה בגורל. זאת היתה טכניקה שהשירות החשאי השריש בה באופן כזה, שלא היתה מסוגלת עוד להתבונן במשהו או במישהו בשום דרך אחרת. מישל מצאה מהר מאוד את מושא הסיוט הלילי שלה, שהחל קורם עור וגידים. הוא היה גבוה בראש אחד לפחות מיתר הנוכחים. הראש היה בצבע חום שוקולד, קירח וחלק להפליא, ומשני צידיו, על כל תנוך אוזן עבה, ניצנץ טור של עגילי טבעת זהב. הוא נעל נעליים צבאיות שחורות, לבש מכנסיים רחבים בצבעי הסוואה וחולצה צבאית ירוקה, שהבליטה ידיים חשופות ושריריות. הוא עמד שם, לגם מהבירה שלו, ניענע את ראשו הגדול בקצב המוזיקה ומילמל את מילות השיר האווילי, שמרוב רעש כמעט לא נשמע. זה בדיוק הטיפוס שחיפשה. מישל דחפה גבר שנעמד מולה, ניגשה להר האדם וטפחה על כתפו. היא הרגישה כאילו היא נוגעת בסלע גרניט. הוא יתאים בדיוק. הלילה מישל מקסוול תהרוג אדם. היא תהרוג את האיש הזה. הוא הסתובב, שמט את הסיגריה מפיו ולגם לגימה ארוכה מהבירה. הכוס כמעט נעלמה בתוך כף ידו הענקית. היא הזכירה לעצמה שהגודל לא משנה. ״מה המצב, מותק?״ אמר, ונשף בעצלתיים טבעת עשן לכיוון התקרה, תוך שהוא מסיט את מבטו ממנה. מהלך שגוי, מותק. רגלה פגעה בסנטרו, הוא התנודד לאחור והפיל שני גברים קטנים ממנו. עוצמת המכה עוררה גל של כאב מאצבעות רגליה של מישל ועד אגן הירכיים, סנטרו היה כה חזק. הוא העיף את הכוס לעברה והחטיא, אבל הבעיטה הקטלנית שלה לא החטיאה. הוא התכופף לפנים כשהאוויר נקרע מתוך קרביו. מישל הנחיתה בעיטה מרושעת על גולגולתו בעוצמה כה עזה, עד שכמעט שמעה את חוליות עמוד השדרה שלו זועקות באימה. הוא נפל לאחור כשיד אחת לחוצה על ראשו המדמם ועיניו פעורות בבהלה לנוכח כוחה הפראי, מהירותה ודייקנותה. מישל בחנה בשלווה את שני צידי צווארו העבה, הרועד. היכן תפגע עכשיו? בווריד הצוואר הרוטט? בעורק הראשי העבה? אולי בחלל החזה? זאת תהיה פגיעה קטלנית שתשתק את פעימות הלב שלו. אך רוח הקרב נטשה את האיש לחלוטין. קדימה, בחור מגודל, אל תאכזב אותי. עשיתי מאמץ והגעתי עד כאן. כולם התרחקו לאחור, חוץ מאישה אחת שפרצה בריצה מתוך רחבת הריקודים וצעקה את שמו של החבר שלה. היא כיוונה אגרוף בשרני לעבר ראשה של מישל, אך מישל התחמקה מההתקפה באטימות, תפסה בזרועה של התוקפת, כופפה אותה לאחור ודחפה את האישה. האישה התגלגלה לפנים והפילה שולחן ושני לקוחות שישבו לידו. מישל הסתובבה לאחור כדי להתעמת עם החבר, שעמד מקופל מכאב, נשם בכבדות ואחז בבטנו. לפתע הוא רץ לעברה כמו שור בזירה. ההתקפה נהדפה בבעיטה מרסקת שנשלחה לעבר פניו ובמכת מרפק לתוך הצלעות. מישל השלימה את המהלך בבעיטת צד נאה שהשחיתה חלק ניכר מהסחוס בברכו השמאלית. הגבר המגודל זעק בכאב ונפל על הרצפה. כעת הפך הקרב לטבח. הקהל השקט צעד לאחור כאיש אחד, ולא האמין שדוד מחסל את גוליית. הברמן כבר קרא לשוטרים. במקום כמו זה מספרי הטלפון של המשטרה ושל עורך הדין הם היחידים שמוגדרים בחיוג המהיר. אבל לפי מצב העניינים, היה ספק אם השוטרים יגיעו בזמן. הגבר המגודל הצליח להתיישר ולעמוד על הרגל שלא נפגעה. דם זלג במורד פניו והשנאה שניבטה מעיניו אמרה הכול: או שמישל תהרוג אותו, או שהוא יהרוג אותה. מישל ראתה את המבט הזה על פניו של כל ממזר בן־זונה שהיה לה הכבוד לכסח לו את האגו במכות, ורשימה זו היתה ארוכה ומרשימה. היא מעולם לא יזמה את הקרבות האלה. הם קרו בדרך כלל בגלל איזה בריון מטומטם שהתחיל איתה ולא קלט את הרמזים העבים ששלחה לעברו. במקרים כאלה היתה מגנה על עצמה, והגברים היו נמרחים על הרצפה כשטביעת המגף שלה מתנוססת על ראשם המרוסק. הלהב הצליף במישל לאחר שנשלף מכיסו האחורי של הר האדם. היא היתה מאוכזבת הן מבחירת כלי הנשק והן מהבעת חוסר האמון. היא שילחה את הסכין בבעיטה מדויקת ששברה אחת מאצבעותיו של האיש. הוא נסוג עד שגבו נגע בבר המשקאות. עכשיו הוא כבר לא נראה גדול כל כך. היא היתה מהירה מדי ומיומנת מדי. ממדיו הגדולים ושריריו היו חסרי תועלת. מישל ידעה שתוכל להרוג אותו במכה אחת נוספת: שבר בעמוד השדרה או פגיעה בעורק ראשי. כך או כך גורלו נחרץ, ולפי המבט על פניו גם הוא הבין זאת. כן, מישל תוכל להרוג אותו ואולי גם תצליח לנצח את השדים שבתוכה. בדיוק אז משהו כמו פקע בתוכה בעוצמה שכזו, שהיא כמעט הקיאה את כל האלכוהול שבבטנה על הרצפה, שהיתה מצולקת מנעלי עקב. אולי בפעם הראשונה זה שנים ראתה מישל את הדברים כפי שהיתה אמורה לראותם. היא נבהלה מהמהירות שבה התקבלה ההחלטה, ומרגע שקיבלה אותה לא חשבה עוד על הנושא. היא הסתמכה על מה ששלט בחייה: מישל מקסוול פעלה מתוך דחף. הוא הניף אגרוף עייף ומישל התחמקה ממנו בקלות. היא כיוונה בעיטה נוספת, הפעם לעבר מפשעתו, אך הוא הצליח לסגור יד גדולה על ירכה. סוף סוף הצליח לתפוס את טרפו החמקמק והכרה זו הפיחה בו מרץ מחודש. הוא הרים אותה וזרק אותה אל מעבר לבר, לתוך מדף שעליו ניצבו בקבוקי יין וליקר. הקהל, שהיה מרוצה מהשינוי במהלך האירועים, החל לקרוא: ״הרוג את הכלבה! הרוג את הכלבה!״ הברמן צרח בזעם למראה מלאי המשקאות שנשפך, אך השתתק כשהאיש המגודל ניגש לבר והשכיב אותו בסנוקרת אכזרית לסנטר. לאחר מכן הרים את מישל וחבט את ראשה פעמיים לתוך המראה שהיתה תלויה מעל מדף בקבוקי המשקאות השבורים. הוא סדק את הזכוכית ואולי גם את גולגולתה. בלהט זעמו שילח ברך ענקית היישר לתוך בטנה, וזרק אותה לעבר הקהל שעמד בצד השני של הבר. היא פגעה ברצפה בחוזקה ושכבה שם בפנים מדממות. גופה היה אחוז עוויתות כאב. הקהל קפץ לאחור כשנעליו הענקיות של האיש נחתו ליד ראשה של מישל. הוא תפס בשערה והרים אותה כך שגופה היטלטל כמו יו־יו מרוט. הוא סקר את גופה הרפוי, כנראה כדי להחליט היכן להכות כעת. ״בפנים! בפנים הארורות, רודני. טפל בה כהוגן!״ צעקה החברה, שהרימה את עצמה מהרצפה וניגבה משמלתה כתמים של בירה, יין, ושאר טינופת שדבקו בה. רודני הינהן והניף אגרוף גדול לאחור. ״ישר בפנים, רודני!״ צעקה שוב החברה. ״תהרוג את הכלבה!״ נבחו הצופים בהתלהבות פחותה, בהרגישם שהקרב עומד להסתיים ושבקרוב יוכלו לשוב למשקאות ולסיגריות שלהם. זרועה של מישל נעה במהירות אדירה, ונדמה שרודני כלל לא הבין שהיכו אותו בכליה עד שמוחו אותת לו שהוא שרוי בכאב איום. זעקת הזעם שלו כמעט השתיקה את המוזיקה שעדיין בקעה ממערכת ההגברה של הבר. אגרופו הונף לעבר ראשה פעם אחת ושבר שן. הוא היכה אותה שוב ודם ניגר מאפה ומפיה. רודני הגדול עמד להנחית את מכת המחץ כשהשוטרים פרצו את הדלת. אקדחיהם היו שלופים והם חיפשו כל סיבה שהיא לפתוח בירי. מישל לא שמעה אותם נכנסים, מצילים את חייה ועוצרים אותה. היא החלה לאבד את ההכרה מייד אחרי שהמהלומה השנייה הונחתה עליה, ולא חשבה שתתעורר. המחשבה האחרונה שחלפה בראשה של מישל, לפני שאיבדה לחלוטין את ההכרה, היתה פשוטה: להתראות, שון.