גבעת התקווה

פרק ראשון

בקיץ 1880 נמצא עולל בן יומו על מדרגות הכניסה לבית היתומים הלותרני בדרזדן אשר בגרמניה. החיתולים והשמיכות שהיה עטור בהם יכלו אולי לרמוז משהו על מוצא נכבד אך לא יכלו להוביל לזהות הוריו. על אחת השמיכות נמצאו אותיות רקומות י.ו.ג. הכמרים השתמשו באותיות האלה כדי לתת שם לאסופי הפעוט: יואכים וולף גברהרדט.

יואכים גדל, הכמרים נוכחו כי הנער לא מצא עניין בלימוד הדת והוא נשלח לעבודה אצל מתקין פיגומים לבתי מידות. הוא הורשה ללון באחד ממחסני בית היתומים.

בהגיעו לגיל שמונה עשרה חלה עליו חובת הגיוס בת השנתיים שהייתה נהוגה בגרמניה והוא חויל.

הופעתו החיצונית לא תאמה את היותו אסופי דל וחסר כול: הוא היה עלם יפה תואר, גבוה, תמיר, בהיר שיער, כחול עיניים, פניו היו מעוצבות כאילו בידי פסל, אפו ישר, שפתיו חטובות וגומה באמצע סנטרו. הפיזיות שלו הייתה אסתטית אך לא היה באופיו שמץ של אלימות. הוא היה טוב מזג ונוח לבריות, היות שלמד קריאה וכתיבה בבית היתומים קרא בכל ספר שיכול להניח עליו את ידו. במיוחד הרבה לקרוא בברית הישנה באותם הדפים שלא עסקו במצוות אלא בנפשות. סיפור דוד ובת שבע ומשל כבשת הרש, המפגש בין יהודה ותמר שבו את ליבו בלקח המוסר העולה מהם.

יואכים וולף גברהרדט נשלח אחרי תקופת האימון הבסיסית שהייתה נהוגה בצבא הגרמני הקיסרי למושבת גרמניה באפריקה. היה זה רק המזל או הגורל שהובילו, שכן באותה מידה יכול היה להישלח לגבול הצרפתי או הרוסי וכל מהלך חייו היה משתנה מן הקצה אל הקצה.

באפריקה שירת יואכים כרץ של הקפיטן שלו. הכוח הצבאי במושבה היה מורכב מסגל קצינים גרמני ומגרעין של חיילים גרמנים ששימשו בעיקר כמאבטחי מפקדות, מפעילי מכונות ירייה ותותחנים. החי"ר היה מורכב מחיילים שחורים שהיו בתחתית הסולם.

יואכים, בגלל רגליו הארוכות וכושרו הגופני, נחשב בעיני מפקדו כמתאים לתפקיד הרץ הפלוגתי. הם ציפו שיישאר בצבא בשירות קבע ויעלה בסולם המש"קים.

הגורל רצה אחרת - בשנה השנייה לשירותו נפצע יואכים בברכו באחת התגרות עם בני שבטים סוררים. הפציעה לא הייתה אנושה אך בעייתית - פגיעת חץ במפרק הברך. לאחר שנותח לא הצליח להתגבר על הצליעה שלא הרפתה ממנו.

יואכים סלד מהאבטלה הממושכת בבית החולים אך נהנה מדבר אחד: מספרי קריאה למכביר. עד מהרה נודע בבית החולים כ"יואכים הקורא".

אליסיה, בתו של הגנרל, מפקד הצבא הגרמני במושבה, ראתה בבית החולים את אחד מעיסוקיה הציבוריים והייתה מבקרת בו תדיר: מביאה ואוספת דואר, כותבת עבור אלה שפציעתם לא אפשרה כתיבה, מחלקת עוגות, מגדנות וממתקים ואף אומרת מילות עידוד היכן שנדרשו. אליסיה הייתה משהו כמו קצינת ת"ש במושגים של ימינו.

פניו היפות של החייל (הצעיר ממנה בשש שנים) שצלע על ירכו נשאו חן בעיניה של בת הגנרל שאביה התייחס למשפחתו של הברון פון ביסמרק המיתולוגי.

האחות הראשית בבית החולים, רווקה מבוגרת ומרירה, הדליפה לאימה של אליסיה "...לפחות אילו היה נמנה על הקצינים..."

הברונית גרטה באיירן פון ביסמרק לא איחרה לנזוף קשות בבתה ואף שוחחה על כך עם בעלה, שהגיע בעקבות זאת לביקור פתע בבית החולים. הוא מסר לרופא הקשיש של בית החולים כי יקצר מאוד בביקורו המיועד: "רק להכרחי".

לאחר שהרופא - ד"ר קוק, מסר דו"ח מצבה על המטופלים, מצבם וצפי שחרורם, הודה לו הגנרל על שירותו המסור - ד"ר קוק עמד לסיים את שירותו באפריקה ובצבא הקייזר ולהפליג חזרה לגרמניה בסוף אותו שבוע. מחליפו קצין, רופא במדים, מזרוע הרפואה של צבא הקייזר כבר הגיע ועבד בחפיפה עימו.

"אדאג לכך כי תקבל מסמך הוקרה בחתימתי על שירותך המסור", הבטיח לו הגנרל בלוגמו את הקפה שהוגש לו. כחכח מעט בגרונו ושאל כבדרך אגב: "מה עם החייל מהפלוגה המצטיינת שנפצע לפני שבועיים בברכו בתקרית עם הילידים?"

"אה, יואכים גברהרדט?" שאל הרופא בהפתעת מה, כאילו איך הגנרל אמור לדעת או לזכור את הפצוע,

"הבחור מחלים אך נראה כי צליעתו עקב הפציעה במפרק הברך תלווה אותו כל חייו למרבה הצער".

התעניינותו של הגנרל הייתה מסיבות שונות מאשר הד"ר קוק הוותיק יכול היה לשער.

"אם כך יש לשלוח אותו לגרמניה: לשחררו מן הצבא ולהחזיר אותו כבר באונייה הבאה - האונייה שתישא אותך הביתה".

"כן הר גנרל", הנהן הרופא.

"עוד היום אחתום על המסמכים הדרושים, דאג כעת להכין חוות דעת רפואית שתאפשר את שחרורו המיידי".

"בהחלט אדוני הגנרל".

אחרי הביקור החפוז הזה שהחיילים לא הבינו את פשרו שכן נערך בדילוג על כל קטע טקסי אפשרי - הודיעה אחת האחיות ליואכים כי עליו לגשת לחדר הרופא.

במשרדו של הדוקטור התבשר יואכים על סיום שירותו הצבאי ובעודו תוהה מה יעשה בחייו האזרחיים עם מומו פנה אליו הרופא:

"בדעתי להציע לך משהו לגבי המשך חייך בעתיד".

"האומנם?" תהה יואכים.

"קיבלתי משרת רופא בעיירת כורים קטנה בקרבת דרזדן, ראום שמה. אני אזדקק לחובש במכרה, אדם שאכשיר אותו שיטפל בפצוע, יחבוש אותו, יוציא אותו מהמכרה ויביאנו למרפאה שלי".

"והיכן אלון, היכן יהיה ביתי", שאל יואכים ומיד התנצל, "באמת הר דוקטור..."

"אין דבר, אל דאגה אני מבין את חששותיך, חברת המכרות מספקת מגורים בתנאים טובים לעובדים. הם מעוניינים שהכורים יגורו בסמוך למכרה כדי לקצר את זמן ההגעה לעבודה..." גיחך הרופא הזקן.

"ומתי כל זה עומד להתרחש?"

"באופן מיידי". ד"ר קוק הסביר את החלטת הגנרל על רקע צליעתו שאינה מאפשרת את המשך שירותו הצבאי.

למחרת כאשר אליסיה באה לבקר במקום מסר לה יואכים את החדשות. הדבר היה כשיצאו לטייל בגן שהקיף את בית החולים.

יואכים נשען על אחד מעמודי הפרגולה שהקיפה את מבנה בית החולים כאשר נשמעה קריאה חדה בקול אישה:

"אלזי", הקוראת הייתה מטרוניתה, לבושה הדר, שניצבה במקום בו הפרגולה מתחברת לאכסדרת הכניסה לבית החולים.

אליסיה נפנפה בידה אך לא פנתה לכיוון אימה. זו ניתקה עצמה פתאום בהחלטיות ממקומה וטפפה בצעדים מהירים על המדרכה הכבושה ישירות אליהם. בהתקרבה יכול היה יואכים להתרשם מדמיונה הרב של הבת לאימה, מהופעתה המרשימה של האם בחליפה קיצית לבנה מחויטת אשר שוליה הגיעו כאופנת הימים ההם עד לעקביה. מתחת למקטורנה לבשה חולצה ורודה עם קיפולים ועיצוב גזרתי שכמותו לא ראה יואכים מעודו.

כאשר ניצבה לידם לא ידע יואכים כיצד ינהג ולבסוף קד מולה מעין קידה כשהוא נשען על מקלו.

הברונית הביטה דרכו כאילו היה שקוף ואמרה לבתה בנימה חדה נוזפת: "אלזי עלינו לשוחח. אני ממתינה לך בבית".

האם סבה על עקבותיה ופנתה בצעדים נמרצים ליציאה מבית החולים בהותירה שובל ניחוחות בושם ותחושה של השפלה אצל יואכים.

מאוחר יותר התקיים המפגש בין אליסיה עם אימה בסלון משכנם המפואר. הברונית שלפה את ציפורניה ללא רחמים. הביטויים "לא יעלה על הדעת", "בן בלי שם" ו"התנהגותך הילדותית" חזרו כצליפות שוט.

"ואת מצפה שאנשא למי שתכתיבי לי?" שאלה אליסיה בהפוגה קצרצרה של תוכחת אימה.

"לא, בתי המתחכמת, את תמצאי את חתנך בעצמך - מן המעמד המתאים לך".

אליסיה נוכחה שאין טעם להמשיך בשיחה, אימה פירשה בטעות את שתיקת בתה כאילו המסר הובן. בנוסף ידעה שבעלה כבר דאג כי עוד מספר ימים גורם המחלוקת בינה לבין בתה כבר יהיה הרחק בים.

הברונית התפנתה להכנותיה לקראת התמרונים השנתיים שעמדו להתחיל בפיקוד בעלה ביום השני הקרוב. בשונה מהנהוג בגרמניה הותר במושבה האפריקנית לנשות הקצינים הבכירים להילוות לבעליהן בשבועיים של התמרונים השנתיים.

כבודתה של הברונית לתמרונים השנתיים כללה שלושה קרונות רתומים כל אחד לשמונה פרדות: קרון אחד לשינה לה ולבעלה הגנרל, קרון שני למלבושיה - מעין חדר ארונות נייד. הקרון השלישי כלל אמבט ושירותים וכן את כל תמרוקיה וסבוניה הריחניים שאוחסנו בארונית שליד הכיור. קרון המלבושים כלל חליפות רכיבה מחויטות עם מגפיים ומגבעות תואמות בצבעים. ובנוסף צורפה לשיירת הקרונות עגלה קלה ובה שלושת האמות השחורות שנועדו לשירות הברונית. בקדמת העגלה ישב גבר שחור עור שנהג בסוסים ונועד לשמש כמלצר בהגשת האוכל ולידו סוכנת הבית שטיפלה בלבוש הברונית.

לנשות המפקדים הכפופים לבעלה הייתה כבודה יותר צנועה אך שיירת הכבודה של הברונית והקצינים השתרעה לאורך חצי קילומטר.

ביום שבו החלו התמרונים השכימו הגנרל ורעייתו קום כבר בשש בבוקר ויצאו, רכובים שניהם, בראש שיירת הטור הצבאי הססגוני. מאחורי הטור התארכה שיירת הכבודה.

שעתיים אחרי צאתם - יצאה כרכרתה של אליסיה לכיוון אחר, לעבר הנמל. הונחו בכרכרה שתי מזוודות מסע גדולות וגדושות.

"יש לך נוסעת", הפתיעה אליסיה את סוכן חברת האוניות במשרדו בנמל. האיש כמעט נפל מכיסאו. "הברונית אליסיה, לא נאמר לי שהוזמנה נסיעה עבורך..." התנצל.

"אימא הייתה עסוקה, תכין לי כרטיס ואני מבקשת תא טוב", חייכה.

"הברונית אליסיה, האונייה ‘דורה’ צנועה מדי לרמתך אבל נקצה לך את התא הטוב ביותר. את יודעת שהגעת ברגע האחרון".

"האם כולם..." אליסיה עצרה, כיצד תשאל אם יואכים נמצא על הסיפון.

"כל הנוסעים עלו כולל ד"ר קוק מבית החולים הצבאי וקצינים החוזרים למולדת".

"יש גם חיילים על האונייה", הרהיבה אליסיה עוד לשאול שאלה שלא הייתה אמורה לשאול.

"חיילים - אל דאגה אנו דואגים להפרדה גמורה בין החיילים והנוסעים הפשוטים לקצינים והנוסעים המכובדים", השיב הסוכן שהבין כי שאלת אליסיה מכוונת להפרדה המעמדות המתבקשת.

אליסיה לא איתרה את יואכים על הסיפון - הוא לא היה אמור להימצא שם. מתנת כסף קטנה לרב המלחים הביאה את יואכים לסיפון העליון.

"אליסיה..." יואכים כמעט השתנק מהפתעה. היא נתלתה על צווארו. בגלל צליעתו איבד את שיווי משקלו ודידה כמה צעדים לאחור עד שנשען על הדופן הסמוכה.

"סלח לי יקירי, שכחתי מהרגל שלך..."

בצהריים כבר הייתה האונייה בלב ים. אליסיה ביקשה רשות לשוחח עם הקפטן שנמצא על גשר הפיקוד של האונייה.

הקפטן ידע מי המבקשת ונעתר לה אך הופתע מבן לווייתה חסר המעמד.

"כקברניט האונייה בסמכותך להשיא גבר ואישה".

"אמת, גברתי הברונית".

אותו הערב התקיים בחדר האוכל של הקצינים והמכובדים טקס הנישואין של הברונית אליסיה פון ביסמרק עם יואכים וולף גברהרדט. הרופא שהיה על האונייה כפי שמסר ליואכים לפני כן השאיל לו את אחת מחליפותיו. הנוכחים תהו מיהו החתן ולמה הברונית נישאת על סיפון אונייה קטנה כשהיא יכולה להינשא בפאר רב במושבה או בגרמניה. רק הרופא ד"ר קוק ידע את האמת אך העדיף לשתוק וכמותו כמובן גם החתן. יתר הנוסעים סברו שהחתן הוא אולי מישהו צעיר רם דרג המתחפש לאלמוני כדי להיות בעילום שם, מי יודע נפשם של המעמדות הגבוהים.

אותו הלילה ידע יואכים אישה בפעם הראשונה בחייו. גם בהזיותיו הפרועות ביותר לא תיאר לעצמו זוגיות עם ברונית יפהפייה.

גם לאליסיה הייתה זו התעלסות ראשונה. בעת ההיא נשים לא היו רוכשות ניסיון מיני כרווקות. אליסיה הייתה מאוהבת ביואכים יפה התואר עד לאוזניה. היותו צעיר ממנה בשש שנים לא הפריע לה.

היותו חסר מעמד ואמצעים לא גרע מאהבתה אך הדאיג אותה לגבי העתיד. היא הייתה מבוהלת מתעוזתה שלה עצמה אך גם שלמה עם החלטתה.

את חוויית ההפלגה שלהם אפופת אוויר הים הנפלא במרחבי אין סוף של כחול ותכלת ביום ותחת שמיים זרועי כוכבים בלילות נצרו עימהם יואכים ואליסיה כל יתר שנותיהם. מדירתם הקטנה בצריף בשכונת הכורים בעיירה ראום שליד דרזדן כתבה אליסיה לאימה: "אני מצטערת שהיה עליי לעשות מה שעשיתי כדי לזכות בבחיר ליבי. בעתיד תוכלי להיווכח שעשיתי נכון כי ילדיי ייוולדו מאיש שאני אוהבת".

את התשובה קיבלה אליסיה רק אחרי הולדת בנה: "לצערי אינך מבינה כי מה שעשית אינו בר כפרה. את מנודה מכל זכויותייך במשפחתנו: לא תזכי בכל מענק או קצבה. זכויות הירושה נשללו ממך באמצעות עורך הדין של משפחתנו".

אכן, בפני אליסיה הוצג המחיר שיהיה עליה לשלם על בחירתה ביואכים האסופי, "בן בלי שם".

חיי הנישואין של יואכים ואליסיה בשכונת הכורים בראום היו מוזרים ככל שיכולים להיות חיים זוגיים של עובד במכרה פחם וברונית.

אליסיה הביאה לביתם המשותף פסנתר: ביתם היה היחידי בשכונה שעלו ממנו צלילי מוזיקה - זה היה בימים שלפני הרדיו והטלוויזיה. אליסיה לא כיבסה וגיהצה ולא הדיחה כלים. הכול עשתה עוזרת שהגיעה חמש פעמים בשבוע. אליסיה מימנה את העוזרת ממכירת תכשיטיה בדרזדן.

יואכים ראה ושתק. וכי מה יכול היה לומר.

בינתיים חלפו להם הימים בזה אחר זה במהירות מדהימה. כאשר קיבלה אליסיה צירים הובהל לביתם לא אחר מאשר הד"ר קוק, רופא המכרה למרות שלא היה רופא מיילד, זה היה הרופא שהיה. אליסיה לא אבתה להסתפק במיילדת, מה גם שהד"ר קוק נענה בנפש חפצה.

הרברט קראו יואכים ואליסיה לבנם: הרברט גבריאל גברהרדט. הזיכרון הראשון של הרברט מחייו היה קטר קיטור דחוף קרונות. הדבר היה במסוף הטענת הפחם של ראום כאשר שב עם אימו מנסיעה לדרזדן: הקטר עם זרועות ההנעה שלו, האדים הלבנים שיצאו ממנו - כל אלה ריתקו את הילד הקטן בן השנתיים שצעד עם אימו מתחנת הנוסעים בראום אל שכונת הכורים.

הילד היה טוב רואי, גבוה לגילו - הוא ירש את רגליו הארוכות של אביו וכן את שערו הבלונדיני הצפוף. להוריו היו עיניים כחולות אבל עיני אימו היו בכחול מודגש יותר ועם ריסים ארוכים יותר וכן ירש את שערה הגלי מעט אך עם צבע הבלונד של אבא, כפי שאליסיה התבטאה, "הוא לקח מאיתנו את הדברים היפים".

הנסיעה הזו שבסיומה החל זיכרונו של הרברט הייתה אחת מאלה שנועדו למשכן את תכשיטיה של אליסיה כד לממן את חייהם. עדיין נותרו בידיה תכשיטים אחרים אך מנסיעה לנסיעה ידעה שיום אחד מקור הכסף הזה יאזל.

מדי פעם הייתה נזכרת מחדש בתגובתה של אימה למכתב בו בישרה לה בתה על הולדת הילד ועל תמונת התינוק שצורפה אליו:

"השאירי את תמונת הממזר לעצמך: הביתה תוכלי לשוב רק לבדך".

אם לאליסיה הייתה נחוצה הוכחה שאימה התכוונה לכל מילה במכתבה הקודם בדבר הנידוי המשפטי והכלכלי שלה מן המשפחה בא מכתב התגובה על תמונת הנכד שלה והציב את עמדתה באור שאין בהיר וברור ממנו.

אליסיה ידעה מאז ומתמיד שאימה קשוחה אך שני המכתבים שקיבלה הציבו את האם הזו במקום אחר, אולי הייתה זו אם שדאגה לספק את כל מחסורה ולחנך אותה אבל מה שהשתמע מתוך המכתבים האלה היה שאימה כנראה אינה האדם שחשבה.

עולמו של הרברט הקטן מיום שעמד על דעתו היו הוריו, הדירה הקטנה בשכונת הכורים שהייתה "הבית" והפארק, שהיה הגן הציבורי של העיירה ראום והיה מעבר לשלוחת מסילת הפחם. הייתה גם הכנסייה בה ביקרו בחגים, החנות הקטנה בשכונת הכורים והשוק של העיירה, שהיה בעיני הרברט מין תצוגת קבע מופלאה של מוצרי מזון.

עבור אליסיה היה עולם זה הדבר החדגוני והמשעמם ביותר שניתן להעלותו על הדעת. אם נוסיף לכך את עבודת הפרך של אחזקת בית וגידול ילד בתנאי מחסור קשים ברור שבית אחוזת משפחתה בדנציג היה הארץ המובטחת. גם אם לא ביצעה בידיה מלאכות "שחורות", הצורך לספור את הכסף המצוי בדוחק לעוזרת ולנסוע שוב ושוב לדרזדן למשכן עוד ועד מתכשיטיה המתמעטים תסכל ודיכא את אליסיה עד עפר. חסרו לה הפגישות עם חברותיה, רכיבות הספורט, הארוחות הנפלאות המוגשות מלוות בצחוק ובשעשוע של בני המעמד העליון, מסעי הקניות, הקונצרטים והאופרות. אפילו השירות של אביה במושבה האפריקנית, שירות שכפה עליה ועל אימה שנתיים "גלות" כביכול - היה מעניין וססגוני בהשוואה לחיים בעיירת הכורים.

אביו של הרברט, יואכים, חי על הגבול שבין התקווה לייאוש: הוא קיווה כל הזמן שהמזל הנפלא שהאיר את חייו בצורת אהבה של ברונית אצילת נפש ויפהפייה יימשך לעתיד אך קלט את תסכוליה של אליסיה בחושיו וברגישותו כלפיה מתוך אהבתו אליה.

לא היה בו כל כעס או קנאה על שאינה מאושרת בחייה עימו, הוא הבין שזה מה שקורה כאשר ברונית קושרת את חייה בחייו של אסופי, חייל משוחרר, חיגר, חובש ומחסנאי במכרה פחם בעיירה דלה.

הרברט היה האור של שני בני הזוג בעלי המוצא הקוטבי: הוא היה ילד ערני, זריז, מבין ורגיש, הוא הוקסם דרך קבע מפריטת אימו על הפסנתר. לא היה בו כישרון למוזיקה אף שהיא הפנטה אותו.

בימי ראשון שבהם מזג האוויר אפשר זאת היו צועדים לפארק העיירה והרברט היה משתעשע על הנדנדות והקרוסלות.

לא היו להם קשרים חברתיים: הוריו לא יצרו קשר עם משפחה כלשהי עד כדי הזמנה הדדית למעונם.

ברור שאורח חייהם היה מוזר: אליסיה הייתה אישה שלא כיבסה, גיהצה, שטפה כלים או תיקנה בגדים, היא נתנה הוראות לעוזרת ואף פיקחה בדקדקנות שהוראותיה והנחיותיה תבוצענה. מימון עוזרת הבית גרם לכך שתכלה את מעט הכסף שהביאה עימה ותמשכן בכל פעם חלק נוסף מתכשיטיה. בשנה החמישית לחייו של הרברט החל הסוף להיראות: הידלדלותם של תכשיטיה הביאה לדכדוך נוסף במצב רוחה הקודר של אליסיה ובמרה השחורה שהייתה שורה עליה, היא שידרה דיכאון ועצב והייתה בוכה חרש בלילות ולא ידעה נפשה מרוב תסכול.

"אלזי", אמר לה פעם יואכים באחד מלילות הבכי, "אם את רוצה לחזור הביתה לכי, לא אעמוד בדרכך..."

"איך, איך אחזור הביתה בלי הרברט עימי?"

"מה זאת אומרת: תקשה עליי הפרידה מהרברט אבל הוא זקוק לאם. את מוותרת עליו?"

אליסיה התייפחה בבכי קורע לב בתשובה ללא מילים.

יואכים אסף אותה בזרועותיו: "נו די אלזי, די..."

"אתה לא מבין, אני לא מוותרת על הרברט. אימא לא תקבל אותו". היא לא הראתה ליואכים את תשובותיה הנוראיות של אימה על מכתביה ואת המשפט: "הביתה תוכלי לשוב רק לבדך", שנכתב על ידי אימה.

התשובה על בשורת לידתו של הרברט צרבה את נפשה של אליסיה משנה לשנה: כבר הגיעה השנה החמישית והחרם עדיין עמד בעינו.

באותו ליל בכי הפתיע הרברט את בני הזוג: "אימא למה את בוכה?" שאל הילד שניצב לפתע ליד מיטתם מבלי שחשו בכך.

"לאימא כואבת הבטן, זה יעבור. לך לישון, הרבי", אמר אביו רכות, משתמש בכינוי החיבה להרברט "הרבי".

"לא", המשיך הילד לדבר ישירות אל אימו, "לא כואבת לך הבטן - את עצובה. למה את עצובה אימא?" לכך לא קיבל תשובה.

אבל במקביל לאווירה העגומה היה משהו בחיים המשותפים של יואכים ואליסיה, הוריו של הרברט, שנהיה מובנה בתשתיתו הנפשית של הילד: הרוך והעידון ביחסים שבין אביו לאימו. לא הייתה זו אהבה בלבד אלא עדינות, התחשבות וויתור. היה ביניהם דיאלוג אך לא ויכוח ובוודאי לא שחיקה ואף פעם אחת לא הייתה הרמת קול. את הנאצל שזרם בין נפשותיהם של הוריו קלט הרברט לנפשו.

יואכים גברהרדט חי בהתאפקות היאה לקדוש מן הכנסייה: מעולם לא עלה בדעתו להיזקק לרעייתו אלא אם התרצתה לו בבירור. כדי להימנע מהבאת ילדים נוספים היה מקיים "משגל נסוג" ומתנתק ממנה לפני רגע ההפריה. הוא הבין את גודל הקורבן שהקריבה למענו ולא רצה לפגוע באהבה שביניהם. הוא זכר לה תמיד שהיא הייתה היוזם ביחסים בניהם.

יואכים הבין גם דבר נוסף - התברר לו במשך השנים שבהן חיו יחד וגידלו את בנם המשותף שייתכן והתהום שאליסיה ניסתה לגשר - גדולה ממנה - התהום בין מעמד האצולה והעם הפשוט. בעדינותו ושכלו קלט מה שמשכילים ממנו אולי לא היו מבינים - כי אהבתה של אליסיה אליו הייתה אולי יותר גדולה מכוחה. הדבר העמיק את הערצתו ואת הערכתו אליה. לא היו לו כל רעיונות שנאה או נקם במעמד אליו השתייכו הוריה של אליסיה. הוא הבין שדברים רעים נעשים על ידי אנשים רעים ולא על פי המעמד אליו הם משתייכים. כדוגמה ראה את הד"ר קוק מיטיבו שסידר לו את משרת המחסנאי והחובש במכרה. ד"ר קוק שהשאיל לו את החליפה לטקס נישואיו המאולתר. ד"ר קוק הרופא שמיאן לקחת כסף כל אימת שנזקקו לו בגין מחלות הילדות של הרברט. הרופא שלא היה אומנם ברון אך בעל מקצוע אקדמי מכובד ומעמד הרבה יותר גבוה מהחייל המשוחרר החיגר, האסופי יואכים וולף גברהרדט.

מאז המקרה שבו שאל הרברט את אימו באישון לילה מדוע היא בוכה חש יואכים כי הזמן שבו תצא אליסיה מחייו הולך ומתקרב. אירוע נוסף שהתרחש המחיש לו כי חושיו לא הטעו אותו: ערב אחד אחרי שהשכיבו את הרברט לישון הוציאה אליסיה קופסת תכשיטים מן הכוננית והניחה אותה בידי יואכים.

"יקירי - ענק פנינים זה הוא החינוך הגבוה שתדאג לתת להרברט - הילד יזכה למה שאתה לא זכית..."

ברור שהיה זה אקט של פרידה. יואכים חש כאילו חתכה את ליבו בסכין אך לא אמר דבר כי הבין שאין ביכולתו לשנות את הנגזר.

זמן מה - מספר ימים, אחרי כן מצא את בנו לבד בבית כאשר שב מן העבודה.

"היכן אימא?"

"היא אמרה שעליה לנסוע להוריה. היא השאירה לך מכתב". הרברט הושיט לאביו מעטפה. הילד לא בכה אבל ניכר היה עצב עמוק שאפף אותו.

יואכים פתח את המעטפה והוציא פתק מקופל שהיה בה, בפתק נכתב בכתב היד היפהפה המוכר:

שמור על הילד

אליסיה.

שנתיים לפני כן הוריה של אליסיה חזרו מאפריקה לביתם המפואר בדנציג. אביה הברון ברנרד באיירן פון ביסמרק יצא לגמלאות מצבא ה"קייזר". הברון לא היה זקוק לפנסיה צבאית למחייתו. למשפחה היו נכסים מרובים שהתנהלו על ידי עורכי דין ורואי חשבון מנוסים. הברון התמסר לחיי הבטלה של גנרל בדימוס ברגיעה של אדם השולט על רכוש המאפשר לו להזדקן בכבוד ובנעימים.

פרשת עזיבתה של אליסיה בתו ציערה והכעיסה אותו אך הוא הניח שמתי שהוא תחזור הבת הסוררת והכול ימשיך להתנהל כמו שהיה. מדי פעם היה שואל את רעייתו: "מה עם אלזי?" והיה נענה - "עדיין מתעקשת".

לעומת זאת הברונית לקחה את העניין הרבה יותר קשה: היה לה אגו ענק שהשתלט על חיי הסובבים אותה והיא ניהלה את חייה ואת חיי בעלה ביד רמה. הברון לא ניסה להתמודד - היה לו נוח שרעייתו היפהפייה והנמרצת מנהלת גם את האחוזה וגם את חייהם. חינוכה של "אלזי" שלהם הופקד לחלוטין בידי אימה. זו הייתה בתם היחידה: אחרי לידת אליסיה נאסרו על הברונית לידות נוספות במצוות רופאיה. בזמן התבגרותה של אליסיה הייתה הברונית מתריסה בפני בעלה, "הנח לי לגדל את בתי היחידה לפי הבנתי".

הברונית השתלטנית הזו התקשתה לסלוח לבתה על מה שנראה לה כיריקה בפרצוף ובגידה במשפחה ובמעמד. היא נעלבה עד עמקי נשמתה מכך שבתה הערימה עליה והצליחה להתנתק מתחום השפעתה כדי להינשא לצעיר שאהבה בניגוד גמור לעמדת אימה ואף ללדת לו ילד.

הבעיה הייתה שהאגו שלה היה גדול מאהבתה לבתה. היא לא יכלה להביא בחשבון את אימוצו של יואכים לחיק המשפחה, לשלוח אותו ללימודים, לבנות אותו כאיש היאה לבתה. באופן כזה הייתה מרוויחה גם את נכדה ביושר בנוסף על בתה וחתנה. מבחינתה בא בחשבון רק דבר אחד: החרמה מוחלטת של נישואי בתה וקבלתה לחיק המשפחה רק אם תוותר על בעלה ובנה. בנוסף החליטה האם שלא תשוב לתת אמון בבתה עד שזו תינשא מחדש לגבר מהמעמד "המתאים". ביום חזרתה של אליסיה למשפחתה היה מזג אוויר סגרירי מתאים למצב רוחה הנורא. שמיים אפורים, גשם מטפטף מדי פעם, קרירות. אליסיה ביקשה להודיע למשפחתה על שעת בואה המדויקת. היות שבדרזדן היה עליה להחליף רכבת שלחה מברק על שעת בואה לדנציג.

להפתעת המרובה איש מהמשפחה לא קיבל את פניה בתחנת הרכבת והיה עליה לשכור כרכרה לבית האחוזה תוך הבטחה לעגלון כי כספו ישולם לו כאשר יביאנה לשם.

גם בהגיעה לא המתינו לה הוריה, סוכנת הבית הוותיקה גרטרוד קיבלה את פניה בקרירות מדהימה ומסרה לה שאביה במועדון הקצינים ואימה בסידורים בעיר, באשר לתשלום עבור המרכבה שאלה הסוכנת אולגה בעזות מצח, "אי אפשר היה לשלם לו בתחנת הרכבת?"

אליסיה המופתעת מחוצפתה של סוכנת הבית שהכירה אותה מילדותה, סיננה בין שיניה בכעס: "כעת המצב הוא שצריך לשלם לו".

"אני לא יודעת אם בקופתי יש מספיק..."

"בקופתך יש מספיק כסף לאחזקת הבית הזה אז ברור שיש לך", השיבה אליסיה בזעם.

"לאט לך גברתי, המתיני עד שאימך תבוא".

"מה קורה פה, האם כולם השתגעו - הוריי לא מקבלים את פניי בתחנת הרכבת ואת מחציפה פנים".

"גברתי, אני פועלת במסגרת הנחיותיה הברורות של הברונית עצמה, היא הורתה לי כי בהגיעך עלייך להמתין לה בחדה הכניסה. חדרך נעול בינתיים".

"עליי להתקלח ולהחליף בגדים..."

"גברתי הברונית הצעירה: אמך הורתה לי מה שאמרתי לך, עלייך להמתין לה כאן עד שובה. שבי בבקשה בפינת האורחים ויוגש לך קפה ומשהו קל". גרטרוד סבה על עקבותיה ופנתה למטבח.

אליסיה, מושפלת, שתתה את הקפה שהוגש לה בדממה. אין זאת כי כעסה של אימה על בחירתה ביואכים ובריחתה עדיין לא חלף. עייפה מן הנסיעה ומוכת תדהמה מקבלת הפנים נרדמה על מושבה בכורסת פינת האירוח.

"אליסיה, אליסה" - קולה של אימה שהגתה את שמה בטון של מורה כועסת העיר אותה משנתה. היא קמה באחת ליפול בזרועות אימה אך זו הרחיקה אותה באבחת לשון: "הישארי במקומך! אין מקום לטקס נרגש כי הבושה שגרמת לא תחלוף במהרה. עליי לשוחח עימך אליסיה". האם התיישבה מעברו השני של השולחן כדי להמחיש את היותה שומרת מרחק מבתה.

"ברצוני להבהיר לך את תנאי שובך למשפחה".

"דרשת שאבוא לבד - באתי לבד".

"אל תפסיקי אותי שוב עד שאסיים את דבריי... לבדך היה התנאי הראשוני. אני מבקשת להבהיר לך את המסגרת והכללים שקבעתי כדי למנוע את הישנות המקרה".

"אימא, את מבקשת להעניש אותי?" שאלה אליסיה בזעקה.

"שוב את מחציפה פנים? אני מבקשת להבהיר את הכללים שבמסגרתם תורשי לחיות כאן". אימה נשמעה כשופטת החורצת גזר דין. אליסיה החליטה שלא להפסיק שוב את אימה ולשמוע מה בפיה.

"תדעי אליסיה - עדיין את מודרת מכל זכויותייך במשפחה - זכויות הירושה, קצבה: אינך יכולה לחתום על התחייבות כלשהי במסעדות, בתי עסק וכיוצא באלה. את תוכלי לצאת מן הבית רק ברשותי המפורשת, זאת כמובן לאחר שאדע ואאשר את פרטי היציאה". ואימה המשיכה, "אני אחליט על משך הזמן שכללים אלה יהיו בתוקף ולפי התנהגותך אשקול הקלות במשך הזמן".

בזמן שאימה הרצתה את מסגרת החיים הצפויה לה חשה לפתע אליסיה אימה נוראה, כאילו ברק האיר על אימה והתגלתה מפלצת. "מה עשיתי", מלמלה לעצמה בייאוש, "למה נטשתי את יואכים בעלי ואת הרברט בני", היא פרצה בבכי.

"אליסיה היקרה, דמעות לא ירככו אותי, אני נחרצת... מה את עושה בשם אלוהים..." קראה האם בראותה את בתה ניגשת אל המזוודות וצועדת עימן לעבר הדלת.

"אני חוזרת לבית שלי, לבית האמיתי שלי בראום", השיבה אליסיה.

אימה קמה מכיסאה וצעדה אליה בטפיפת עקבים, היא הנידה את ידה הימנית וסטרה בכל כוחה על לחייה של בתה. אליסיה המופתעת הוטחה לארץ. לא המכה הפיזית הכאיבה לה כמו האכזריות שאימה הפגינה גם בדבריה וגם במכה שהכתה אותה.

כאשר אספה את עצמה מן הרצפה שמעה את אימה מטיחה בה: "הייתי חייבת לעשות זאת עוד באפריקה ואז כל זה לא היה מתרחש".

"כן, הכול ברור", חשבה אליסיה בהתיישבה על הכיסא הסמוך למקום נפילתה, "אימא מתכוונת לעשות אותי כלבת המחמד שלה. זה בעצם מה שהייתי עד שברחתי מן הבית".

"אני לא חושבת לוותר לך הפעם על קוצו של יוד, ואל תנסי לפנות לאבא כי הוא כבר תודרך בהתאם", קבעה אימה בפסקנות.

"ודאי", חשבה אליסיה, "אני אמורה להיות כלבת המחמד ואבא כלב השמירה הראשי, מאומן, מאולף וממושמע לחלוטין. "כן, גרטי. ברור, גרטי". חיקתה אליסיה במחשבתה את התגובות האוטומטיות של אביה. "איזו עיוורת הייתי ולאיזה בית התגעגעתי: עבור זה עזבתי את בעלי האהוב ואת הרבי בני המלאך? מוטב לכבס, לגהץ, לשטוף כלים, לנקות את הרצפה ולהרוס את הידיים היפות האלה". מבלי משים פרשה אליסיה את כפות ידיה כמו נדה להן. "איזו טיפשה הייתי, למכור פנינים כדי לממן אורח חיים עם פינוקי ברונית בעיירת כורים. אני יודעת עכשיו מה טעם החיים האמיתי צריך להיות: ליד יקירי נפשי עם כל הטורח והעמל אבל עם ההשלמה הנפשית שזהו הדבר הנכון".

בהפתעה הכירה אליסיה לפתע כי רק הרוע של אימה חילץ בנפשה את האמת על חייה.

"יש לך משהו להגיד, אלזי?" אימה שבה לכנות אותה בשם החיבה.

"זהו", חשבה אליסיה, "הענשת את כלבת המחמד שהכעיסה אותך ועכשיו חזרת לקרוא לה בשם החיבה".

"יש לך משהו להגיד?" חזרה אימה ושאלה בקפדנות. אליסיה לא השיבה.

הברונית פירשה את שתיקת בתה כהודאה והוסיפה: "אני מקווה שהבהרתי את עצמי כנדרש. היום תסעדי במטבח כי אביך ואני יוצאים לנשף במועדון הקצינים. מחר נמשיך בקליטתך ואני מצפה שתגלי סוף סוף התקדמות בדרך לקראת מה שאת אמורה להיות". הברונית סיימה את מה שהיה לה להגיד, סבה על עקביה ויצאה.

עייפה עד מוות, מוכה גופנית ונפשית ועל סף הייאוש המוחלט גררה אליסיה את עצמה לחדרה חלצה את נעליה וכמו שהיא, בלבוש המסע, השתטחה על מיטתה ונרדמה כשהיא חוזרת ושבה ומשננת לעצמה, "עליי לחזור ליואכים, עליי לחזור להרברט".

כאשר התעוררה משנתה עמדה השעה על עשר בלילה, כפי שהראו הספרות הזוהרות של השעון שעל שידת מיטתה.

"אני חייבת להשיג כסף לנסיעה הביתה", חשבה. היא זכרה את מקום שמירת המזומנים של תקציב סוכנת הבית.

יחפה ירדה במדרגות אל המטבח, אור עמום הבליח בכניסה. למרבה המזל מצאה את מסתור הכסף ולקחה משם סכום שלדעתה היה אמור להספיק לשיבה הביתה. היא שבה וחזרה לחדרה, נעלה את נעליה, עטתה את מעילה וחבשה את כובעה, היא נראתה מוזנחת מאוד, לא רחוצה ולא מאופרת ובאותם הבדים שבהם היטלטלה בשתי רכבות, אך היא הבינה שיש דברים חשובים יותר מההופעה החיצונית.

היה עליה לצאת מכניסת המשרתים כדי לא להעיר את השומר ולצאת מן האחוזה רגלית עד שתגיע לרחוב שבו פועל שירות מרכבות.

ביציאה מכניסת המשרתים נתקלה לחרדתה בסייס של המשפחה, אנטון הפולני, "אה, גברתי הברונית הצעירה", אמר בשמחה. "את רוצה שאקח אותך לאן שהוא?"

אליסיה הבינה שאנטון לא "תודרך". כנראה שאימה סברה שאין צורך לרדת בדרגות עד כדי תדרוך הסייס.

"אני חייבת להגיע לתחנת הרכבת", הפטירה אליסיה בקצרה מבלי לדעת אל נכון מה תהיה תגובתו.

"אין בעיה גברתי הברונית הצעירה... אבל רק היום..." החל להעיר אך אליסיה נכנסה לדבריו.

"אנטון, אני חייבת!" קבעה חרש בתפילה שהסייס יתרצה לה.

"כן, כן, כמובן גברתי", מיהר האיש להגיד.

בדרך לתחנת הרכבת החל לרדת מטר סוחף שהרטיב את הרכב ואותה, הם יצאו בכרכרה הפתוחה הקלה, היות שמרכבת הייצוג של המשפחה הייתה עם הוריה של אליסיה, שיצאו למועדון הקצינים.

אליסיה פתחה מטרייה וניסתה לגונן על עצמה ככל שיכלה. בתחנת הרכבת רכשה כרטיס מסע לדרזדן, היה עליה להחליף רכבת בתחנת דרזדן ולעלות על הקו דרזדן-מינכן העובר דרך ראום.

אנטון סייע לה עם מזוודותיה עד לאשנב הכרטיסן והיא הצטיידה בכרטיסים ופנתה לסככת הרציף אחרי שהאיצה באנטון לשוב לאחוזה.

אליסיה מצאה מנוח על הספסל הנידח ביותר בתחנה כדי להימנע ממפגש עם אנשים שיזהו אותה והמתינה לרכבת חצות דנציג-דרזדן.

"גברתי, את עלולה לאחר את רכבת חצות", עורר אותה אחד מסדרני הרציף.

אליסיה הרדומה והמיוסרת התעוררה מדברי הסדרן ושמעה את שקשוק הרכבת הנכנסת לתחנה.

במרוצתה הקדימה אליסיה את הקטר אך המטר הסוחף גרם לה להחליק בשפת הרציף: המזוודה שלא הרפתה ממנה, משכה אותה למטה אל הפסים, והיא שמעה את הסדרן קורא בבעתה, "היזהרי גברת".

זה היה מאוחר מדי: פגוש הפלדה הענקי השחור בקדמת הקטר הפך את אליסיה המהממת ביופייה לאומצת בשר מדממת.

למחרת נכתב בעיתוני דנציג על הברונית הצעירה שמצאה את מותה בתאונה טרגית בתחנת הרכבת.

החדשות הגיעו ליואכים רק אחרי שלושה ימים. ד"ר קוק בא לפתע בצהריים למחסן הכלים שהיה גם חדר העזרה הראשונה של החברה ובישר לו על כך.

"אלזי שלי איננה, זה לא יכול להיות", הגיב יואכים לבשורה הקשה. "איך אספר זאת להרבי שלי". פניו היו שטופי דמעות וצער עולם צף בנפשו.

בתוך שלושה ימים קרס עולמו של יואכים פעמיים: לראשונה כשאליסיה נטשה, ובשנית כאשר התבשר על מותה.

ד"ר קוק לא מצא מנוח לעצמו מאז נודע לו על האסון, הוא החליט לנסוע לדנציג ולדלות במקום פרטים על מה שאירע. לצורך זה התקבל לריאיון אצל מפקח המשטרה המקומית. רופא גמלאי ותיק מצבא הקייזר היה מסוגל להשיג ריאיון כזה בגרמניה הקיסרית.

"הייתי הרופא הצבאי הראשי במושבה הגרמנית באפריקה תחת פיקודו של הגנרל הברון, אביה של הברונית הצעירה המנוחה. הכרתי אותה", פתח ד"ר קוק.

המפקד, איש משטרה הגון ומכובד כמיטב המסורת של גרמניה הקיסרית, היטה אוזן לשאלת הרופא: "אני מבקש שמה שתשמע כאן לא יזכה לתפוצה ולא יגיע לעיתונות", אמר קצין המשטרה הוותיק.

"לא יגיע, אדוני, אני מבקש לדעת את האמת כדי לספר לבעלה של המנוחה, שגם אותו אני מכיר אישית. הוא נפצע בעת שירותו הצבאי במושבה ואני ניתחתי אותו".

"אהה, אני מבין", המהם הקצין.

הוא גילה לרופא כי הברונית האם ביקרה בלשכתו ודרשה כי לא ימסור פרטים כלשהם על האירוע זולת העובדה שבתה נהרגה בתאונה. "במיוחד בקשר לאיסור על שחרור מידע כי בתה עמדה לעלות על הרכבת לדרזדן, לפי הכרטיס שמצאנו בארנקה של המנוחה, הברונית עמדה על כך שאעביר לידיה את הכרטיס הזה".

ד"ר קוק הבין כי הברונית לא רצתה שייוודע כי בתה הייתה בדרך חזרה לבעלה באותה יממה בה הגיעה לבית אחוזת הוריה.

את הדברים האלה סיפר הד"ר קוק ליואכים. היה זה משהו שריכך את האסון, הוא גרם ליואכים להבין כי אליסיה שלו הייתה בדרך אליו ואל בנה, בסופו של דבר לא נטשה אותו ואת הרברט.

"אם אימא נסעה, למה היא התכוונה לחזור באותו הלילה?" שאל הרברט לאחר שאביו גילה לו את המידע שד"ר קוק הביא מנסיעתו לדנציג.

"מה שחשוב הוא שהיה בידה כרטיס נסיעה לכאן. היא התכוונה לחזור ולא נטשה אותנו", הסביר האב לילד היתום.

יואכים הבין כי יהיה עליו לגדל את הרברט בכוחות עצמו ולדאוג לחינוכו ולהשכלתו כך שיהיה בעל מעמד ולא במקום שנמצא אביו.

במקביל לתובנה הזו החליט שתי החלטות: האחת, כי לא תהיה לו אישה נוספת - אחת באיכותה של אלזי לא תקרה בפניו לא בגלל היותה של אליסיה הברונית אלא בגלל אישיותה.

כמו כן החליט יואכים כי אל לו לחנך את בנו בהקשר מעמדי כלשהו, על בנו לרכוש השכלה כדי לשפר את סיכוייו בחיים אך לא מתוך סלידה מן המעמד העובד או קנאה והתחשבנות במעמדות השולטים. חשוב שהרברט ילמד להתייחס לכל אדם כפי שהוא.

היה חשוב ליואכים לגדל את הרברט עם יחס חיובי לאימו: בשלושת הימים שחלפו בין נסיעתה של אליסיה לבשורה על מותה התקשה הילד להשלים עם כך שהוא ואביו ננטשו על ידי אימו.

יואכים הסביר להרברט עם נסיעתה של אימו כי אינו יודע מתי תחזור - הילד שאל בלי הרף את אביו למה אימא נסעה.

אחרי שד"ר קוק חזר ועימו הפרטים על נסיבות מותה של אימו ובמיוחד הפרט על כרטיס הנסיעה שנמצא בארנק והעיד כי מגמת פניה הייתה לדרזדן ולראום - התיישבו כמעט כל הדברים במקומם. "כמעט" - כי לילד לא היה ברור מדוע אימו ניסתה לחזור באותה היממה אך להרברט היה זה סוף. סוף לעניין שתחילתו רעה, הנסיעה וסופה הנורא - התאונה. אך לא רק נורא אלא נאצל משום שכרטיס הנסיעה חזרה הביתה היה ברשות אליסיה.

בסיכומו של דבר הבין הרברט כבר אז כי לא משנה כמה סימני שאלה ניצבים מעל נסיעתה של אימו, מה שקובע הוא שהייתה בדרך הביתה כאשר תם סיפור חייה.

עם הסיום הזה, שהתברר מפיו של ד"ר קוק, קיבל יואכים החלטה שמקורה בצד הנאצל שבאופיו. הוא קיבל עליו שלא להינשא שנית כדי שלילד לא תהיה אם חורגת. ברור שהוא הבין כפי שנאמר כבר קודם כי אישה באיכותה של אלזי לא תהיה בחייו אך גם אישה פחותה ממנה יכלה להקל את העומס שבחייו. יואכים הוציא זאת מכלל חשבון והיה מבצע את עבודות הבית בערבים ובלילות כדי לעמוד במשימות החיים השוטפים וגידול הילד.

היות שאליסיה נקברה באחוזת המשפחה בדנציג הפך יואכים את הפסנתר שלה ליד זיכרון. תמונתה עטורת בד שחור עמדה מעל הפסנתר. על החלק הנמוך מעל המנענעים הייתה תמיד צנצנת פרחים.

עניין נישואיו האפשריים של אבא האלמן עם אישה שנייה שתהיה אימו החורגת הטריד מאוד את הרברט הקטן. הוא השווה בדמיונו את אימו העדינה, האצילית והאוהבת עם נשות העובדים המחוספסות בשכונת הכורים וליבו נצבט.

"אבא, אם תביא לכאן אישה אחרת איך אתרגל..." שאל בזהירות ובחשש גדול את אביו.

יואכים חייך חיוך מר. "הרברט בני, אל דאגה - לא תהיה אישה אחרת", קבע האב בפסקנות. כדי להסיר כל חשש, שב הרברט והקשה:

"וכל עבודות הבית שאתה עושה בלילה? זה לא קשה לך מדי?"

"לא, זה לא קשה כלל וכלל, הירגע הרברט. שום אישה לא תהיה כמו אימך, אני לא מתכוון לקלקל את טעם גן העדן שהשאירה לנו בחייה הקצרים, תחשוב על הלימודים, הרברט, ושהדבר הזה לא יטריד אותך כלל, אביך מבטיח לך נאמנה. המשך החיים שלנו יהיה רק של שנינו."

הרברט נאנח בלי משים אנחת רווחה ויואכים צחק צחוק קל: "אכן בני היה מודאג מאוד אך לא העריך כנראה את נחישותו של אבא".

כאשר מלאו להרברט שבע שנים, הוריד אותו הרברט לראשונה למכרה. באותו יום אירע הגורל ואחד העובדים נפצע בראשו. מעוצמת הפגיעה עינו הימנית יצאה כמעט מארובתה והייתה שטופת דם, האיש גנח חלושות וניכר היה שהוא במצב קשה מאוד.

הרברט עקב בעניין רב אחרי אביו המנקה את הדם והזוהמה סביב האזור הפגוע וחובש אותו בזהירות מרבית. הפצוע הועלה לפתח המכרה ועד מהרה הגיע ד"ר קוק. הוא בדק את הפצוע בדיקות שונות שהרברט לא הבין את פשרן וכל פעם נענע בראשו בשלילה ומלמל, "לא טוב, לא טוב".

נשימותיו של הכורה הפגוע הלכו ונחלשו, הרופא לחש ליואכים: "תדאג שיזמינו כומר". הרברט הקטן הבין כי הפצוע עומד למות.

בזמן שחלף עד שהגיע הכומר החל האיש לחרחר, קצף יצא משפתיו ועוויתות הרעידו את גופו. הכול נגמר לפתע בדומייה מוחלטת.

הכומר איחר להגיע, הרופא ארז את מכשיריו ואמר ליואכים: "הרפואה לא מסוגלת להתמודד עם פגיעת ראש כזאת, נחרץ גורלו".

זה היה הרגע המכונן שבו גמר הרברט הקטן בדעתו כי יהיה לרופא לכשיגדל, הוא רצה להבין מה קורה לאנשים שנפגעים. מתי יש לנפגע סיכוי ואפשר לעשות משהו ומתי כלו כל הקיצים. הוא גמר בדעתו להיות רופא כמו ד"ר קוק כדי להבין את הדברים.

בחייהם המשותפים של הרברט ואביו נחשף באותה תקופה עוד פן באופיו הנאצל של יואכים. הוא קיבל עליו את העומס הגדול של תפקוד כאב וכאם ביחד בהתמסרות מלאה ובדבקות גדולה. הוא ראה את אבהותו המוגברת בשכנוע פנימי עמוק שכך צריך הדבר להיעשות. במקביל לא מצא לנכון לפנק את הרברט בנו פינוק יתר כפיצוי כביכול על היעדר אימו אלא חינך אותו לערכים שהבין במשך חייו שהם החשובים: הגינות, אמת, חוסר זיוף, חריצות והתייחסות לכל אדם כפי שהוא.

השנה שבה מתה אימו של הרברט הייתה גם השנה הראשונה ללימודיו, ככל שיישמע הדבר מוזר, הדבר הקל גם על האב וגם על הבן. הלימודים והכנת השיעורים העסיקו את הילד ואף את אביו שהיה עליו לענות על כל השאלות שהתלמיד הצעיר והסקרן שאל.

לקורת רוחו ואף להפתעתו של יואכים גילה הרברט שקידה גדולה ואף יכולת מרובה בלימודים, והחל מהשנה הראשונה היה תלמיד למופת ומצטיין. יואכים היה אומר לעצמו כי למרות הכול חייו אינם גרועים ואין לו על מה להתלונן.

לילה אחד התעורר הרברט לשמעי קרקוש מתמשך - הוא קם ופנה לעבר המטבח, שם היה אור, אביו עמד רכון מעל גיגית על צלעותיו של לוח כביסה, האורלוגין במטבח הראה על השעה שתיים אחר חצות. הוא ניגש לאביו וחיבק את מותניו.

"אה, הרבי, חזור לישון בני", הגיב אביו המופתע.

"אבא, השעה שתיים אחר חצות עכשיו, איך תקום לעבודה בבוקר?"

"תכף אני מסיים, הרבי שלי".

"אני אעזור לך".

"לא, אין צורך חזור למיטתך, לך לישון".

"לא אבא, אני אעזור ונסיים ביחד". הרברט כמעט בכה מרוב חמלה על אביו אשר משכורתו הזעומה לא אפשרה לו לשכור כובסת.

אחרי שעזר לאביו לסחוט את הכבסים ולתלותם בחוץ נפנו שניהם לשינה בשעה שלוש אחר חצות. הרברט התקשה להירדם. הוא נפעם ממה שראה בלילה, הדבר הציג את אביו באור נאצל מאוד והעמיד אותו בדרגה אשר שום תואר מקובל אינו משתווה לה.

גם יואכים התקשה להירדם: הרגישות והדאגה של בנו נגעו לליבו. "מאיפה זה בא לו?" תהה האב ולא חשב על כך שבנו פשוט ירש את תכונותיו.

"אה, בוודאי מאלזי אימו המנוחה באים לו הנדיבות והרגישות האלה", חשב יואכים לפני שנרדם. אכן, משני הוריו ירש הרברט תכונות נאצלות.

ככל שחלף הזמן נוכח הרברט כי אביו הוא איש כלבו לניהול החיים: ידע לאפות, לטגן, לבשל, לתפור ולגהץ. הוא עשה מלאכות גבר, אישה, עוזרת בית ואיש אחזקה - כולן. המאמץ היה גדול אך בעיני יואכים גם כדאי וראוי. הוא לא הסכים לחלוק את חייו עם אישה אחרת אחרי אליסיה.

עם כל זאת, כמו שנאמר קודם לכן חש יואכים מאושר - מגידול בנו, מהישגיו של הרברט בבית הספר ומן העובדה שאינו מתפשר על ניהול חייו למרות קשיי היום יום המפרכים.

מנוהגי החיים החשובים שלמד הרברט מאביו היו הסדר והניקיון המופתיים. היו אלו דברים שאביו ייחס אותם לסדר ולמשמעת שבמסגרתם שירת בצבא. זה היה נכון כפי שגם נכון לומר שהגרמנים בכלל ידועים בסדר ובניקיון שלהם אבל לא היה נכון לייחס רק לצבא הנחלת תכונות אלו. הן היו משהו מובנה אצל האיש. הן אסופי היה יואכים ומותר להניח כי לפחות אחד משני הוריו אם לא שניהם היו אנשי מעלה ובעלי תכונות טובות. הרברט מצא שבנוסף לתכונות הסדר, הניקיון והמשמעת לאביו יש סגנון. בראש ובראשונה התבטא הדבר ביחס לאוכל: מעולם לא אכל אביו בעמידה או בחטף או בעודנו עוסק בדבר אחר, לכשנפנה לאכול - כמובן, תמיד יחד עם בנו, היה זה בהסיבה לשולחן ערוך בדקדקנות. בלי להתייחס למזון שהוגש, האכילה הייתה בסכין ומזלג גם אם על הצלחת הוגשו ביצייה ופרוסת טוסט בלבד.

הרברט נכח שוב ושוב כי אביו, למרות מעמדו הכלכלי הנמוך ולמרות חוסר השכלתו היה אדם מיוחד ובעל תכונות כאלה שאפשרו להגדירו כאיש מעלה. מעולם לא הסתבך בתגרה, לא ניבל את פיו, דיבר תמיד בשקט ובנימוס ומעולם לא לעג למישהו.

ככל שגדל הרברט והתבגר התפתחה אצלו במקביל לאהבת בן לאביו גם הערכה גדולה ועצומה. יותר ויותר שמח על הזכות להיות בן לאב כזה.

כאשר הגיע הרברט לסיום לימודיו בבית הספר העממי הייתה בעיה איך ימשיך בחינוכו, לא היה בית ספר תיכון בעיירת הכורים.

כאשר השיח יואכים את דאגתו לפני רופא המכרה ד"ר קוק, נחלץ זה האחרון לעזרה. "בנך יתגורר אצלי בדרזדן". כשניסה יואכים למחות השיב לו: "אין לי צאצאים, לפחות אעשה משהו עבור הבן שלך".

יואכים אמר להרברט כי אימו אליסיה והרופא ד"ר קוק הם "מלאכי הטוב" בחייו. הרברט נצר את הדברים.

בספטמבר 1914 החל הרברט את לימודיו בבית הספר הריאלי התיכון בדרזדן. רצה הגורל ועם פתיחת שנת הלימודים פרצה מלחמה גדולה באירופה, למעשה פרצה המלחמה חודש לפני כן ובה עמדו גרמניה, אוסטריה-הונגריה וטורקיה מול קואליציה של אנגליה, צרפת ורוסיה.

מדינות נוספות ובראשן אמריקה הצטרפו למלחמה נגד גרמניה, שכונתה המלחמה הגדולה ולימים - מלחמת העולם הראשונה.

הרברט ואביו יואכים היו רכונים מעל מפת אירופה וסימנו בסיכות עם סרטים בצבע דגל גרמניה את התקדמות צבא ה"קייזר" במלחמה. הדבר היה בחופשתו הדו–שבועית של הרברט בביתו.

"המלחמה תסתיים עד החורף?" שאל הרברט את אביו.

"אינני יודע, עושה רושם שהצרפתים עוצרים אותנו ליד פריז".

"האם צרפת תהפוך למושבה גרמנית כמו זו שבה שירת בצבא באפריקה?"

יואכים צחק. "לא בני, זו מדינה חזקה והם אינם ילידים אפריקנים. יש להם שורשים ותרבות - ואנחנו עוד לא ניצחנו..."

אבל במלחמת 1870 ניצחנו", הציג הרברט את ידיעותיו בהיסטוריה אירופית.

"כן אבל אז הצרפתים היו לבדם, עכשיו האנגלים והרוסים חברו להם".

"הכינו את הרוסים החודש בטננברג, כל העיתונים כתבו על כך". יואכים צחק שוב, "אתה מיטיב לקרוא עיתונים, בני".

חודשים אחדים אחרי כן הוכתה ראום, עיירת הכורים הזעירה, כאשר אחד מבניה נפל במלחמה.

ההרוג היה גונתר, פרנץ ב’ גונתר, צעיר בריא גוף ושתקן שעבד במכרה עם אביו מגיל שש עשרה והיה שחקן כדורגל טוב כפי שהתברר במגרש הכדורגל המאולתר של העיירה ראום.

יואכים סיפר את החדשה העצובה הזו לבנו כאשר חזר הרברט לחופשת חג המולד. ברגישותו הרבה הבין כי אביו לא ישב עימו בערב על מפת אירופה כדי לבדוק את התקדמות הגרמנית כאשר נפל על העיירה אסון כבד. פרט לכך הפכה ההתקדמות לדשדוש בחזית המערב.

אבל דבר לא הכין את הרברט למה שאירע בלילה, בחצות העיר את הרברט קול שדמה ליללה.

"ג-ו-נ-ת-א-ר". מי שהשמיע את קול הצעקה הנורא הזה משך את ההברה האחרונה והאריך בה הרבה מעבר הדרוש לביטוי השם.

"אבא", קרא הרברט, "שמעת?"

"כן בני, אני שומע כל לילה, זו אימו של גונתר, מסכנה, עולמה חרב עליה", הסביר יואכים. גונתר היה בנם היחיד של הוריו, אחרי האסון נהיה אביו השתקן של חלל המלחמה אילם לגמרי ואילו אימו הייתה יוצאת כל לילה לכיוון תחנת הרכבת וזועקת כל הדרך את שם בנה.

שעה ארוכה נמשכו הזעקות אל תוך הלילה והרברט נרדם לבסוף בתחושת מועקה קשה.

בבוקר שוחח על כך עם אביו. זה העיר לו, "דע לך שיש לנו כבר מאה אלף גונתרים".

"מה זאת אומרת?"

"המלחמה גובה מחיר, בני".

חודשיים אחרי כן, באחת מחופשותיו, שמע הרברט מאביו כי האם השכולה המסכנה נהרגה: היא נדרסה בעודה משוטטת על פסי הרכבת.

בחופשת הפסחא בשנת 1915 הצטרף הרברט עם אביו למכרה. הוא הופתע לראות צריפים גדולים בדרך למגדל פיר המעלית. הצריפים היו מוקפים גדרות תיל גבוהות.

כאשר שאל הרברט על כך השיב לו אביו כי במקום שוכנו שבויי מלחמה רוסים שהובאו לעבוד במכרה.

"האם הם י-ו-ד-ע-י-ם את המקצוע?" שאל הרברט "זו עבודה מסוכנת מאוד כידוע לך היטב".

"איש לא שאל אותם", השיב אביו בגיחוך עוקצני, "הם עובדים קשה יותר מאנשינו, למעשה אנחנו דוחקים בהם: לכל אחד משלנו הצמידו כמה מהם".

"הם לא מתמרדים?"

"לא... כלומר... בהתחלה הוציאו להורג כמה מהם, את הקולניים ביותר", השיב האב ביובש.

"אבא!" קרא הרברט בהתרסה.

"שלא תחשוב, בני, שאני שלם עם זה, ירדה עלינו תקופה קשה".

באותו יום ירד הרברט עם אביו למכרה להוציא פצוע מן השבויים שנפל עליו גוש סלע פחם גדול. הגוש ריסק את כתפו והוציא את עינו.

הרברט הופתע מן השקט שקידם אותם במכרה. השבויים, גברים רזים לבושי מדים קרועים מכוסי פיח שחור, עיניהם שקועות בחוריהן וכולם מגודלי זקנים - בניגוד לגרמנים. מי יספק לשבויי מלחמה עובדי הפרך תערים וסבוני גילוח?

הפצוע שהוציאו מן המכרה גסס באחד הצריפים שלושה ימים עד שמת. ייתכן שבבית החולים בדרזדן ניתן היה להציל את חייו, אבל בית החולים היה עמוס בפצועי מלחמה גרמנים ואילו לרוסי הפצוע שמת היה תחליף מן השבויים החדשים.

"יש להם רק תקווה אחת - שתסתיים המלחמה. לפי מצב הדברים רובם לא ישרדו עד אז", סיכם יואכים את המצב באוזני בנו.

המלחמה שוב לא נראתה להרברט כמין משחק כדורגל ענק שבו עולצים בכל פעם שהגרמנים מנצחים, זהו משחק לחיים ולמוות החל הרברט להבין - ויותר למוות.

"האם הם מעבידים כך את השבויים שלנו?" שאל הרברט את אביו.

"איני יודע", השיב יואכים, "למזלנו אין להם הרבה שבויים שלנו".

בלילות הייתה הרוח נושאת לפעמים שירה מוזרה ועצובה מאין כמותה: השבויים היו שרים משירי מולדתם הרחוקה, אלה היו שירים נוגים במידה שלא תיאמן, ממלאים את השומע עצב ללא תכלה.

אחרי חופשת הפסחא שב הרברט ללימודים, הוא שקד עליהם בחריצות רבה.

"בישרו לי שהנכד שלי מועמד לסטיפנדיה", השמיע להרברט ד"ר קוק הקשיש את הבשורה בזמן ארוחת הערב.

הרברט לא הבין לאשורן את מילות החדשה, "איזה נכד אני לד"ר קוק", תמה.

הרופא המשיך כקורא מחשבותיו: "אני מגלה עניין בלימודיך ונפגשתי עם מנהל בית הספר. הצגתי אותך כקרוב משפחה והם מתייחסים אליי כאילו אני סבך, הדבר מסב לי עונג רב," גיחך הרופא הזקן בלבביות.

"סליחה על השאלה, ד"ר קוק, אבל מדוע אין לך משפחה? יכלו להיות לך נכדים משלך". הרברט פלט את מילות השאלה מיד והצטער על שהרהיב עוז לחדור כך לפרטיותו של ד"ר קוק הטוב והמיטיב, והוא התנצל.

ד"ר קוק נענע בראשו מספר פעמים בעצב. "אינך צריך להתנצל הרברט, באמת יכלה להיות לי משפחה אבל לא נישאתי משום שמשפחתה של אהובת ליבי התנגדה לכך".

"ולא נמצאה מישהי במקומה" - שוב התחרט הרברט מיד אחרי שפרצו המילים מפיו ושוב ביקש את סליחת הרופא.

"לא הרברט, אל תתנצל - מדובר על האמת. האם שאלת את אביך מדוע ה-ו-א לא נישא בשנית?"

"אבא שלי הסביר לי כי לעולם לא הוא ימצא בחייו אישה שתשתווה לאימא שלי, הוא אמר שלא יהיה מוכן לרדת ממה שהיה לו".

"הנה בני ענית, חסכת לי את התשובה: אהבת חיי הייתה אצילת נפש ממשפחה גרמנית מכובדת, היא לא הייתה בתה של ברונית מפורסמת כאימך אבל למשפחה ממנה באה הייתה תפיסה לגבי יהודים, הן אביך בוודאי סיפר לך כי מוצאי יהודי. יהודי מומר אנוכי שבחר בדרך הזאת כדי לקדם את עצמו בלימוד הרפואה ובקריירה".

"לא הספיק להם שנהיית נוצרי שווה לכל הגרמנים", תמה הרברט.

ה-מ-ו-צ-א שלי היה ונשאר יהודי, משפחתה של הצעירה שאהבתי - ואשר אהבה אותי - לא יכלה לשאת את המחשבה שהשושלת של משפחתם תערה לתוכה דם יהודי.

"זה נשמע מופרך".

"הרברט אל תיתמם, אתה יודע שלא אוהבים יהודים בארצנו, לא מדברים על כך אבל הדבר צץ ברגע המבחן. זה מופרך באותה מידה שמשפחת אימך לא רצתה באביך בגלל מוצאו המעמדי שנראה בלתי הולם לאצולתם". הד"ר קוק לא נשמע כנוזף אלא כאדם המבטא אמת עצובה שהכאיבה לו מאוד.

הרברט נדם ולא יסף אך בעלותו על יצועו חשב כי הוא עצמו לא ייקלע למצב של אבא וד"ר קוק, כפי שהחליט מספר שנים לפני כן מנוי וגמור עימו היה ללמוד רפואה, כרופא יהיה במעמד שלא יביך את הורי בחירת ליבו העתידים, חשב הנער. יתר על כן, הוא גרמני, כך שלא יעמוד במצבו של ד"ר קוק ש"נפסל על ידי משפחת הצעירה עימה היה בקשרים בגלל יהדותו". אם הבחורה עצמה תהיה ממוצא יהודי - חשב הרברט, לא יהיה הדבר בעיניו למכשול: הרי מיטיבם הגדול של אביו ושלו הינו לא אחר מאשר ממוצא יהודי ולמה יפסול משהו בגלל מוצאו?

בתחושה זו, תחושה ש"לי זה כבר לא יקרה", עלה הרברט על יצועו ונרדם שבע רצון ושלֵו.

בית הספר הריאלי התיכון היה עבור הרברט אתגר חייו עד אז וגם מקור לסיפוק עצום, הוא השקיע בלימודיו את כל זמנו, כל דקה שמעבר לשעת הלימודים, לא היה לו זמן פנוי, הכול היה "לימודים".

אבל שנים אלה שבהן למד הרברט בבית הספר התיכון היו קשות מאוד לגרמניה - ולכל אירופה, מלחמת העולם הראשונה הייתה בעיצומה. בשנת המלחמה הרביעית עבר מניין הקורבנות את המיליון השלישי. נשים בשחור ייצגו את האלמנות. וכשהן היו מלוות בילדים ראית את היתמות במו עיניך, נשים מבוגרות בשחור היו שכול הבנים, הגידמים והפיסחים היו הנפגעים בגופם, בעלי מומים שלא נולדו כך אבל המלחמה הטילה בהם את מומיהם הקשים: עיוורון, אובדן גפיים והרס האושר.

מעטפת רבת סבל למוות, ליתמות, לשכול ולמומים היה המחסור. על גרמניה הוטל הסגר, היה מחסור במוצרי יסוד: קמח, שמן, בשר, ביצים ומוצרי חלב.

חלק מן המחסור היה בגלל ההסגר וחלק בגלל הגיוסים העצומים שפגעו בכוח האדם שעסק בעבודות הקשורות במוצרים חקלאיים, בגידול מזון. גם עובדי הכפייה מקרב שבויי המלחמה לא יכלו לגשר על הפער בין השפע שלפני המלחמה למחסור בזמן המלחמה.

מזלם של הרברט ואביו היה הסיוע שקיבלו מד"ר קוק גם בתחום הזה: הוא היה יוצא מספר פעמים בחודש לכפרים סביב דרזדן לטפל בפציינטים והיה נושא עימו גם ארגז תרופות, כך שהיה מעין מרפאה ובית מרקחת נייד. בתמורה קיבל מן האיכרים בשר, ביצים, גבינות, שמנת, חמאה, פטריות וגרגירי יער - זאת בזמן שגרמניה רעבה ללחם. ד"ר קוק לא שכח לצייד את הרברט במנה יפה מן המוצרים שארגן בסיבוביו הרפואיים.

בעשרים ביוני, 1918 הסתיימה שנת הלימודים האחרונה של הרברט בבית הספר הריאלי בתיכון בדרזדן. הוא נבחר לחניך המצטיין של המוסד בהיותו בעל ממוצע הציונים הגבוה במחזורו.

"בשבוע הבע יגייסו אתכם", ציין המנהל לפני הבוגרים. "אני מצפה לשמוע על הצטיינותכם בשדה הקרב למען המולדת שלנו".

ד"ר קוק ויואכים, אביו של הרברט, היו נוכחים בקהל בעת טקס הסיום. הדוקטור חייך במרירות לשמע הדברים הנמלצים ואילו יואכים חש מעין צביטה בליבו - המלחמה לא הסתיימה כפי שקיווה לפני שיגיע מועד גיוסו של הרברט לצבא.

בזמן גיוסו של הרברט ובני המחזור שלו ליווה סגן משנה צעיר בשם הינריך פון ליסט את החיילים הצעירים. גם הוא היה בן דרזדן וקיבל משימה ממפקדיו לבחור מועמדים ל"פלוגות הסער". פלוגות אלה הוקמו על ידי הגרמנים בשנת המלחמה האחרונה כדי לשבור את הקיפאון בשדה הקרב ולפרוץ את קווי האויב.

הרברט שם לב כי הקצין הצעיר היה בעל כושר מנהיגות מלידה. למרות ההפרדה המעמדית הקשוחה שהייתה נהוגה בצבא הגרמני בין חיילים לקצינים הצליח פון ליסט להתחבב על המתגייסים החדשים מבלי שנפגעו סמכויותיו ומעמדו. הוגה דעות ואיש מחשבה גדול לא היה מפקדו של הרברט אך בהחלט היה טיפוס ה"גבר", מה שמכונה "חברמן".

הרברט היה אחד הנבחרים על ידי סגן משנה פון ליסט לשרת בפלוגות הסער ועל סמך ניסיונו במכרה והכשרה קצרה נוספת הוצב כחובש במחלקתו של הקצין בחזית אמיין.

הרברט נוכח לדעת כי במחלקתו לא היו חיילים משנתוני 1914 או 1915, הוותיקים ביותר היו משנת 1917. פירושו של דבר היה שחיילים מהשנתיים הראשונות למלחמה כבר לא שרדו.

ב-8 באוגוסט 1918 היה החובש הצעיר טוראי הרברט גבריאל גברהרדט עמוק בקווי הצרפתים בחזית אמיין בשעות הבוקר. לאחר שהחיילים היטיבו את ליבם בקפה הנחשק ובשימורי הבשר שנמצאו בעמדות האויב נחתה עליהם הפגזה איומה.

החיילים תפסו מחסה בחפירות הצרפתים. בשוך ההפגזה נמצאו רק הרברט והקצין פון ליסט בקשר זה עם זה. שאר המחלקה כאילו נמוגה לגמרי, אי אפשר היה לדעת מי שרד, מי נפצע, ומי נפגע ונהרג. הרברט קרא לחבריו ונשאר ללא מענה.

הקצין פון ליסט הביט במשקפת וקרא לפתע בקול, "לעזאזל, מיליון איש מסתערים עלינו". לאן שהביט לכל רוחב החזית ראה הקצין שורות אין ספור, זו אחר זו, של חיילים, ברובים מכודנים, מתקדמים בנחיל אנושי ענק לעבר קווי הגרמנים.

"סליחה אדוני הקצין, האם לא מוטב שנסתלק?" הציע הרברט.

"מוטב, אבל איני יכול ללכת", פון ליסט הצביע על מגפו, שהיה בו חתך גדול ובשוליו דם.

"הנח ואחבוש אותך, אדוני הקצין, אחרת תמות מאיבוד דם". הוא חתך את המגף באולרו וניסה להפשיל את הפוזמק רווי הדם. פון ליסט נאנח מכאבים.

הרברט ביצע חוסם עורקים וחבישה ואמר לקצין: "אהיה חייב לשאת אותך על גבי".

"לא תוכל, אני גדול", פון ליסט היה גבוה מהרברט שהיתמר כאביו לגובה מטר שמונים ושש.

"אנחנו חייבים, אדוני הקצין, תרשה לי".

הרברט סחב את הקצין על גבו ועד מהרה החלו כדורים לשרוק מעליהם ולצידם. הרברט הוריד את פון ליסט הפצוע למכתש פגז ותפס בו מחסה גם הוא.

לפתע חדלו הכדורים משרוק. פון ליסט והרברט צפו בטור חיילים בקסדות ומדים גרמניים ובראשם אחד הנושא דגל לבן.

"לעזאזל, בגלל זה איש לא ענה לך", פלט הקצין בזעף. "יש להעמיד את כולם לדין ולירות בהם! הוותיקים מוליכים את הטור". פון ליסט במשקפתו זיהה את דמויות אנשי מחלקתו.

הרברט שתק, וכי מה יענה?

הייתה שתיקת מה ביניהם עם התקדמות טור הנופלים בשבי לעבר הצרפתים.

"הרברט", קרא לפתע פון ליסט. "אף מילה על מה שהיה כאן: אחרי ההפגזה אבד הקשר, פשוט אבד הקשר!" קרא פון ליסט. הוא נקב בשמו הפרטי של הרברט למרות שהפנייה המקובלת מצד קצינים הייתה חייל או כינוי דרגתו טר"ש, רב"ט וכדומה. מן הסתם חיבב אותו פון ליסט, ומן הסתם חש שלגבי הרברט, כמו לגביו, נפילה בשבי לא הייתה אופציה ובכל מקרה הוא יכול לסמוך על שתיקת החובש.

הרברט הבין שהמצב מחייב "לסכן את כל הקופה". אם אינו רוצה ליפול בשבי: עליו לצאת עם פון ליסט על גבו עד שיגיעו לקו הגרמני.

וכך היה: בכוח רצונו שלא ליפול בשבי הרכיב הרברט את הקצין על גבו ולא הורידו. הייתה הפוגה בירי עליהם.

חבריו של הרברט, פקודיו של פון ליסט שנפלו בשבי, אפשרו את הנס הזה שכן הירי פסק עד שהגיע הטור הגרמני אל הצרפתים המתקדמים.

גבו של הרברט חשב להישבר ושרירי ידו כאבו להחריד, הינריך פון ליסט צעק וקילל בזמן שנישא על גבו של הרברט בגלל כאבי הפציעה שהוחמרו על ידי הטלטולים. לבסוף הגיע הרברט אל עמדות הגרמנים.

בעקבות האירוע הוענק להרברט אות הכבוד הגבוה ביותר הניתן ללוחמים בצבא הגרמני - צלב הברזל. נערך לו מסדר כבוד ואף נכתב עליו בעיתונים - במשפטים כמו "המגויסים החדשים מראים אותה גבורת נפש כמו אחיהם הוותיקים".

הרברט ידע שאם הייתה גבורה במעשהו - הייתה זו גבורה של ייאוש, וכי איך היה עליו לפעול - לנטוש את מפקדו ולברוח, ליפול עם מפקדו פון ליסט בשבי? אולם - בכל גבורה יש מן הייאוש, בסופו של דבר הבין הרברט כי הוא ומפקדו נשארו בחיים הודות לטור השבויים שהתקדם לעבר הצרפתים והביא לנצירת האש מצידם.

כך או כך למד הרברט שגרמניה על סף קריסה: לחיילים נמאס מהמלחמה. הרברט גם למד שהאנשים חושבים דבר אחד אך לא מדברים את מה שהם חושבים ולא עושים את מה שחשבו וגם לא את מה שדיברו, האנשים ששיבחו אותו ואמרו שככה נראית גבורה, לו ראו את טור השבויים מרצון היו מבינים שכך נראית תבוסה. כמובן שהוא דיבר על האירוע בענותו על שאלות העיתונאים אבל לא הזכיר את טור החיילים שהלך לקראת האויב בידיים מורמות מבלי שהיו לידם חיילים צרפתים שאיימו עליהם בנשק.

בסך הכל בהיוותרו לעצמו עם מחשבותיו סבר הרברט כי הרוויח את צלב הברזל ביושר שכן בתחילה ניתכה עליו ועל האיש שנשא על כתפיו אש והוא סבר לתומו שכך יהיה כל הדרך. ייתכן ואילולא הנופלים בשבי לא היה נותר כדי לקבל את צלב הברזל בעודו בחיים.

יואכים, אביו של הרברט, התבשר על מעשהו של בנו ממהנדס המכרה, הלה קרא על כך בעיתון ובגלל הדמיון הרב בין פני החייל שבתמונה לחובש המכרה שיער שמדובר בבנו. ההימור צלח.

יואכים היה מאושר מאוד וגאה אך הבין שכפסע היה בין בנו לבין המוות. הן פרשת השבויים לא סופרה בעיתון.

כאשר הגיע הרברט לחופשה שקיבל כפרס על מעשהו סיפר לאביו את כל המוצאות אותו ואת האמת על הפרשה. "לא צלב הברזל הוא העניין עבורי, אתה בחיים הרברט, וזה בשבילי הכול". הרברט למד מאביו כי נחתם הסכם שלום עם רוסיה שיצאה מוכה מן המלחמה.

"אני רואה שהשבויים עוד מוחזקים בצריפים המגודרים," הגיב הרברט.

"כן", הודה אביו. המלחמה במערב עוד נמשכת ואין מי שיחליף את השבויים במכרה, גרמניה זקוקה לפחם הזה".

"זו בוודאי אכזבה איומה לשבויים, כבר אין מלחמה בין ארצם לבין גרמניה ובכל זאת מחזיקים אותם בשבי בעבודת הפרך הזו".

"כן בני, זו אכזבה איומה, המלחמה מביאה עימה הרבה עצב, הרבה מפח נפש". הייתה שתיקת מה בין האב לבנו, לבסוף שאל יואכים: "בתום החופשה יהיה עליך לשוב לחזית?"

"כן אבא".

"אביו נאנח אנחה עמוקה ואחר כך אמר: "מדברים על כך שאולי תהיה הפסקת אש".

"כן אבא, החיילים תשושים". לפני כן סיפר הרברט לאביו את האמת על כניעת חיילי מחלקתו.

"ארבע שנות מלחמה הן יותר מדי, נקווה שהסיוט יסתיים השנה", הביע יואכים את משאלת ליבו.

"אני באמת לא מבין איך שרדנו ארבע שנים, אתה יודע שאין למצוא בין השורות ותיקים משנת המלחמה הראשונה והשנייה? כמעט כולם נהרגו או נפצעו. ותיקי הוותיקים הם חיילים זה שנתיים וגם הם לא רבים".

יואכים לא ידע נפשו, הדאגה לבנו הציפה אותו וחנקה את גרונו. הרברט חש בכך ושינה את הנושא.

"אבא, אם תהיה באמת הפסקת אש אגיש בקשה לשחרור מוקדם כדי להתקבל ללימודי רפואה, ד"ר קוק אמר שעם תעודה כמו שלי ועם המלצתו אוכל להתקבל, כמובן שיהיה עליי לעמוד בבחינות הכניסה".

"אתה נוטע בי תקווה גדולה", אמר האב בעיניים לחות. הרברט התבונן באביו - יואכים כחש מאוד ולמרות שטרם הגיע לגיל ארבעים החלו שערות שיבה לבצבץ בשערו הבהיר.

"אבא", אמר הרברט, "אני רואה שגם עליך עוברים זמנים לא קלים".

"שטויות הרברט, חוץ מהדאגה אליך הכול בסדר, נכון שהשגת המזון לא קלה אבל מתגברים. אתה יודע שאני מגדל ירקות בחצר ויש לנו כמה תרנגולות, רק פרה חסרה לנו..." גיחך האב.

האב והבן המשיכו לשוחח לתוך עומק הלילה. בשיחה נזכרה אימו המתה של הרברט. הוא חשב עד כמה אנשים שכבר אינם עדיין מלוים אותנו.

הפסקת האש הפתיעה את הרברט ואת אביו, הדבר נחשב לטוב מדי מכדי להאמין שיגיע - אבל הדבר באמת התרחש. הרברט מצא עצמו צועד לתחום גרמניה מולדתו בתחושה של "הנה, שרדתי", לא אפפו אותו רגשות השפלה או תבוסה, "לחמנו, שרדנו", חשב, "ועכשיו צריך להתפנות לחיים".

הוא קיבל חופשה לצורך בחינות הכניסה לבית הספר לרפואה שליד בית החולים בדרזדן, ניגש לבחינות ועבר אותן בהצלחה יתרה.

באוקטובר 1920 החל הסטודנט הצעיר הרברט גבריאל גברהרדט בלימוד הרפואה, הוא חש עצמו האדם המאושר ביותר בעולם והשקיע עצמו בלימודים בדבקות של נזיר. חריצותו, דבקותו והזדהותו עם המטרה היו כה גדולים עד שהוא חי למעשה בתוך בועה. מהשנה הראשונה הקנו לו ציוניו מלגה.

כך היה בכל שנות לימוד הרפואה שלו.

בדרך כלל היו הסטודנטים בני המעמד הבינוני–הגבוה בני רופאים ובעלי מקצוע חופשי אחרים, בני סוחרים ותעשיינים, הרברט בן האסופי היה יוצא דופן ממש כמו בבית הספר הריאלי בתיכון, אי אפשר היה להתכחש להישגיו, אבל עצם כניסתו לאוניברסיטה הייתה בזכות המלצתו של ד"ר קוק ואת מחוות הסיוע הזה מהרופא בעל המוצא היהודי לא שכח הרברט לעולם.

כמו בזמן הלימודים בבית הספר התיכון, אפשר לו ד"ר קוק להתגורר בביתו ולאכול על שולחנו, הרופא היהודי המומר הקשיש אהב אותו כאוהב אב את בנו ונתן לו תחושה של בן משפחה, הרברט ידע שלעולם לא יוכל לגמול לרופא הזקן כראוי על נדיבותו.

במהלך לימודיו התוודע לשני סטודנטים לרפואה אשר התברר כי גם הם ממוצא יהודי, האחד היה סטודנט משווייץ, בנו של בעל מפעל שוקולד קטן, היינץ מנפרד שטיינר. שמו היהודי לפני שהתנצר היה פנחס שטיין. השני סטודנט בשם ליאו וסרמן. מנפרד סייע להרברט בתחום הפיזיולוגיה ווסרמן בתחום הכימיה. שניהם ככל שהצניעו את מוצאם היהודי לא יכלו להעלים אותו וסבלו מהערות ארסיות על מוצאם.

ב–1927 זכה הרברט גבריאל גברהרדט, בנו של אסופי עובד מכרה עני מדרום גרמניה, בתואר ד"ר לרפואה והתקבל מיד לעבודה בבית החולים בדרזדן שבית הספר לרפואה נסמך אליו.

המבוכה הפוליטית בגרמניה בשנות לימודים ובשנת עבודתו הראשונה הייתה מחוץ לעולמו של הרברט. ראשית, הלימודים והעבודה הרפואית "שאבו" אותו, הרפואה היא המקצוע המחייב ביותר כידוע.

מעבר לכך, ההאשמה של החוגים הלאומניים במדינה על "סכין בגב" הכוחות הלוחמים במלחמת העולם הראשונה לא התקבלה על דעתו של הרברט. משירותו הקצר אך האינטנסיבי בחזית המערב, למד הרברט כי למולדתו אזלו פשוט הכוחות להמשיך במלחמה.

בהמשך שנות המבוכה הפוליטית באו הנאצים עם האשמותיהם הפרועים נגד יהודים והדבר הזה נראה לו משהו מופרך לחלוטין: הפיכת מיעוט אתני - שאף השתתף במלחמה - לאשם בכל צרות גרמניה לא התקבלה על דעתו של הרברט.

אבל באופן כללי הרופא הצעיר ד"ר גברהרדט לא חש באיום על מהלך החיים התקין. אומנם, דוברי הנאצים החזיקו בדעות שנראו סוטות מהנורמה אך עדיין לא היו בשלטון. מלבד זאת הוא התמסר לעיסוקו המקצועי.

היות שבעברו כעוזר לאביו החובש במכרה הכיר בעיקר בעיות גפיים נמשך לנושא והתמחה בכירורגיה אורתופדית.

יואכים גברהרדט זכה לראות את בנו בטקס הענקת התואר ד"ר לרפואה יחד עם ד"ר קוק, כאשר בתום הטקס ירד הרברט ובידיו המסמך המאשר את תואר הדוקטור מלמל אביו "הצלחתי". הרופא הזקן ד"ר קוק אמר לו, "סגרתי מעגל, אני ליוויתי את הוריך לטקס נישואיהם בלב ים על האונייה בדרך לגרמניה, טיפלתי במחלות הילדות שלך - והנה עכשיו אתה עצמך רופא".

זמן קצר אחרי טקס ההסמכה נפטר הרופא הזקן ד"ר קוק, היהודי המומר הקשיש מת ערירי. קשריו עם משפחתו היהודית נותקו בגלל המרת דתו, קשרים אחרים לא היו לו, כלומר היו ונותקו: אהובת ליבו הנוצרייה נאלצה לוותר עליו עקב התנגדות משפחתה בגלל מוצאו היהודי. מאז לא נוצרו בחייו קשרים אחרים, הוא לא היה מאלה המתחככים באנשי שררה כדי לקדם את עצמם. אחרי האכזבה מהקשר עם אהובת ליבו הראשונה - והאחרונה - כבה בו משהו שהתעורר רק בהיכרותו עם יואכים ואליסיה גברהרדט. סיפור האהבה שלהם נגע לליבו בין השאר כי היה בו משהו דומה: בשני המקרים התנגדה המשפחה לקשר, במקרה שלו בגלל מוצאו היהודי ובמקרה של יואכים בגלל מעמדו. בשני המקרים החליטו הגברים הנוגעים בדבר שלא לחדש יחסים עם נשים אחרות אחרי שחוו את הטוב ביותר.

בשנות לימודיו של הרברט בבית הספר התיכון היה ד"ר קוק קרש הצלה שאפשר בכלל את עצם הלימודים, בלעדיו היכן היה הרברט ישן, רוחץ את בשרו ומוצא מעון לשכון בו? איך בכלל היה מתקיים? בשנות לימודי הרפואה של הרברט חזר הדבר והרופא דחה כל הצעה של יואכים ובנו הרברט להשתתף בתשלומי המחיה. "זה הדבר המשמעותי היחידי שנותר לי לעשות בחיי - לעזור לאביך לראות אותך מגיע לתואר ‘רופא’, אל תיקח את הדבר הזה ממני".

כאמור זמן קצר אחרי הטקס ההסמכה של הרברט נפטר ד"ר קוק. במותו הוריש הרופא הזקן את ביתו וחשבונותיו ליואכים. לפתע השתנו חייו של האיש ללא היכר - הניתוק מבנו בגלל לימודי התיכון, הצבא והלימודים באוניברסיטה היה קשה מנשוא לגביו. הוא לא התלונן מעולם כדי לא לרפות את ידי בנו אך סבלו היה רב. צוואת הרופא החזירה את יואכים לקרבה יומיומית עם בנו כפי שהייתה בשנות ילדותו של הרברט.

כרופא מנתח בהשתלמות הייתה משכורתו של הרברט צנועה ביותר אך יואכים האב והרברט הבן היו מורגלים בצנעה ובהסתפקות במועט.

"אני חש שלא בנוח עם שביעות הרצון מהמצב החדש", אמר יואכים באחת השיחות ביניהם אחרי מות ד"ר קוק, היכולת לראות אותך יום יום, עזיבת העבודה במכרה, העובדה שיש לנו קורת גג פה בדרזדן, העיר שאתה משמש בה כרופא - שביעות הרצון הזו גורמת לי אי נחת כאילו אנחנו נהנים ממותו של ד"ר קוק".

הרברט הניד בראשו להשתפכות הנפש של אביו, הוא נזכר בהלווייתו הצנועה ודלת המשתתפים של הרופא הזקן: מלבד הרברט ואביו סוכנת הבית המבוגרת והרוקח הקשיש פרנץ ברנרד מילר, שבבית המרקחת שלו היה ד"ר קוק רוכש את תרופותיו, השתתפו בהלוויה הספר, החייט ובעל המכולת שנתנו את שירותיהם לרופא. ואלה היו "רשימת המלווים" כולה.

"ייאמר לזכותם", אמר יואכים, "כי השתתפותם בהלוויה לא הייתה כמצווה חברתית אלא בגלל רצון כן ללוות את ד"ר קוק למנוחתו האחרונה ואבל אמיתי על פטירתו".

הרברט היה עצוב ודמעות זלגו מעיניו בשל דבריו של אביו על מיעוט המשתתפים בהלוויה, "לא הייתי רוצה למות ככה", הפטיר כמעט בלחש.

"הרברט, אל לך לדבר ככה, אנחנו לא יכולים לתכנן לנו את המוות אבל אנו יכולים לקבוע את סגנון חיינו, אני אלך בבוא עיתי מרוצה מהצורה שחייתי בה..."

"די, די אבא, אל תדבר על כך, אתה גורם לי להיות עוד יותר עצוב".

"בסדר בני, לא אדבר על כך אבל זכור שד"ר קוק חי בצורה שחשב אותה לנכונה, הוא לא בגד בעצמו לפחות, העובדה כי נמנע להינשא למישהי אחרת מאהובת ליבו הראשונה מראה עד כמה עמוקה ושלמה הייתה אהבתו, ממש כמו שלי ושל אימך המנוחה". יואכים אמר זאת וחדל, האב והבן שקעו בהרהורים נוגים על משמעות החיים ועל צל המוות.

"לפחות ד"ר קוק זכה לראותך בקבלת תואר הדוקטור", שבר לבסוף יואכים את השתיקה העגומה. האמת היא שהרופא הזקן היה מאושר מאירוע ההסמכה אליו הוזמן זמן קצר לפני מותו. הכול חשבו אותו לסבא של הרברט הרופא הצעיר בהתרגשותו של ד"ר קוק מהאירוע ובדבריו, "אין לך מושג הרברט איזה אושר גרמת לי", אמר להרברט בטקס.

"ד"ר קוק - אלמלא אתה לא הייתי כאן היום".

"אכן אם אתה הרברט לא היית משקיע את כל זמנך בלימודים, מתרחק מבילויים ונשים זה לא היה מתאפשר. עשית אותי למאושר כי סייעתי לאדם הנכון ואני שמח בשמחת אביך על כי זכה בבן שלא אכזב אותו וכל מה שהקריב למענו לא היה לשווא", הרופא הזקן תמצת את מטרת וטעם חייו של יואכים.

האב והבן שוב שקעו בהרהורים על האיש שאמר את הדברים האלה.