גברת גם וגם

ארבעת בני משפחת קאופמן עמדו על שפת המדרכה בחזית הבית החדש שברחוב אַלהַמבּרָה, כאילו הם מפחדים להניח את כפות רגליהם על הדשא, אבל ג'ו ידעה שהם יכולים. הדשא היה שייך להם עכשיו, וגם הבית, על לבניו האדומות וגגון האלומיניום הלבן. כל פרט ופרט בבית – דלת הכניסה והמדרגות, תיבת הדואר שעל שפת המדרכה, עץ הדובדבן שבחצר האחורית ועץ האדר הסמוך לשביל הגישה, החניה והמרתף ועליית הגג שמטפסים אליה במדרגות הנשלפות מהתקרה – הכול היה שייך עכשיו למשפחת קאופמן. הם עברו לכאן מהחלק הגרוע של דטרויט, שהוריה של ג'ו אמרו שהוא צפוף ולא בריא, מלא חיידקים רעים ומחלות והולך ומתמלא באנשים ששונים מהם. עכשיו הם מטפסים בסולם החברתי ועוברים אל השכונה החדשה הזאת, אל הבית שיהיה הבית שלהם.

"אוי, קן," אמרה אימה של ג'ו ולפתה את זרועו בידה העטויה כפפה. לאימא שלה קראו שרה. קומתה לא עלתה על מטר חמישים וקצת, עורה היה לבן ותמיד נראה קצת צרוב משמש, והיו לה שיער חום, מבהיק ומתולתל שהגיע עד הכתפיים, ושפתיים חשוקות, צבועות באדום, מתחת לאף עתיר ממדים. סנטרה העגול בלט קדימה ושיווה לה חזות תקיפה ונחרצת, וחריצים ירדו מזוויות אפה אל קצות שפתיה, אבל באותו בוקר נטו זוויות פיה כלפי מעלה ולא היו מכווצות בכעס. היא הייתה עליזה, וכמעט יפה. ג'ו אף פעם לא ראתה אותה יפה יותר.

ג'ו חיבקה את מותני אימה בזרועותיה וחשה בנוקשות שתחת שמלתה המעומלנת והחגיגית ביותר של אימה – השמלה עם החצאית הארוכה שגלשה ממותניה הצרים ועם שלושת הכפתורים הלבנים והגדולים משני צידי המחוך. כובע אדום ואופנתי עם סרט שחור היה מונח על תלתליה. אימה כרכה את זרועה סביב כתפיה של ג'ו ואחזה בהן בחוזקה, וג'ו הרגישה כאילו מישהו כיסה אותה בשמיכה עד הסנטר או כאילו היא שוחה ביַמַת אִירִי שהם נהגו לנסוע אליה בחודשי הקיץ, ומשתכשכת בדיוק בנקודה שהמים בה חמימים ונעימים.

"אז מה, בנות? מה דעתכן?" שאל אבא של ג'ו.

"הוא נראה כמו טירה!" אמרה בֶּת'י, אחותה הקטנה. בת'י הייתה בת חמש, שמנמונת וחמודה. היו לה עור בהיר, שיער גלי ועיניים בצבע כחול־ירקרק, והיא תמיד אמרה בדיוק את הדבר הנכון. ג'ו הייתה בת שש, כמעט בת שבע, גבוהה ורזה, וכמעט כל מה שעשתה לא היה בסדר.

ג'ו חייכה, מסוחררת מעונג, כשאביה הרים אותה בזרועותיו. לקן קאופמן היה שיער חום כהה סמיך, מסורק לאחור. אפו, חשבה ג'ו, שיווה לו מראה שדומה לנץ. עיניו היו כחולות מתחת לגבות עבות, והוא הדיף את ריח מי הבושם בֵּיי רוּם, שהטפיח על לחייו כל בוקר אחרי הגילוח. הוא היה גבוה מאשתו בסנטימטרים אחדים בלבד, אבל היה רחב כתפיים וחסון. כשעמד בחזית הבית שרכש הוא נראה גבוה כמו סופרמן מחוברות הקומיקס. הוא לבש את החליפה המשובחת שלו וחולצה לבנה, ענב עניבה אדומה, שתאמה לשמלתה של שרה, ונעל נעליים שחורות שג'ו עזרה לו להבריק בבוקר. היא הניחה את הנעליים על גיליון העיתון של אתמול ומרחה את משחת הנעליים על העור בעזרת מברשת עם ידית משריון צב. ג'ו ובת'י לבשו שמלות כותנה משובצות תואמות עם שרוולים תפוחים שאימן תפרה להן, גרבו גרבי מלמלה לבנים ונעלו נעלי בובה מעור מצופה בלכה. בת'י ציפתה בקוצר רוח לרגע שתמדוד את שמלתה החדשה. כשג'ו ביקשה ללבוש את הסרבל שלה הזעיפה אימה את פניה. "למה את רוצה ללבוש מכנסיים? היום יום מיוחד. את לא רוצה להיראות יפה?"

ג'ו לא הצליחה להסביר. לא היו לה מילים שיביעו אילו רגשות מעוררת בה המילה יפה – שגרבי התחרה מגרדים, שהנעליים המגונדרות לוחצות, ושהגומי שבתוך השרוולים מותיר חריצים אדומים על זרועותיה. כשג'ו התלבשה בהידור היא הרגישה שזה שגוי, כאילו היא מתקשה לנשום, כאילו העור שלה כבר לא מתאים לגופה, כאילו מאלצים אותה ללבוש תחפושת. ואימא תמיד השקיטה אותה, גם כשהיא לא דיברה בקול רם במיוחד. לא היה לה אכפת אם היא לא תהיה יפה, והיא לא אהבה שמלות. היא ידעה שאימא לא תבין את זה לעולם.

"זה הבית שלנו," אמרה אימא, וקולה היה רווי שביעות רצון.

"החלום האמריקני," אמר אביה. בעיני ג'ו הבית לא היה דומה במיוחד לחלום. זאת לא הייתה טירה המוקפת בתעלת מגן, למרות מה שאמרה בת'י, ואפילו לא בית אחוזה גדול, כמו הבתים שבאזור גְרוֹס פּוֹיְנְט, שראתה כשמשפחתה נסעה לשם לפיקניק. זה היה סתם בית רגיל ורבוע, בצבע אדום משעמם, עם גג בצורת משולש, בדיוק כמו הבית ב'דיק אנד ג'יין', סדרת ספרי הקריאה למתחילים, והוא ניצב ברחוב עמוס בבתים שנראו בדיוק כמוהו. בשכונה הקודמת הם גרו בדירה, ומי שעלה במדרגות הריח את כל מה שכולם בישלו לארוחת ערב. המדרכות המו אדם – ילדים, זקנים וזקנות, אנשים בעלי עור בהיר ועור כהה שישבו על מדרגות הכניסה של בתיהם בערבי קיץ חמים ודיברו אנגלית, יידיש, פולנית או איטלקית. כאן הרחובות היו שקטים. לאוויר היה ריח של אוויר ולא של אוכל, המדרכות היו ריקות, ולכל האנשים שראתה ג'ו עד כה היה עור לבן כמו שלה. אבל אולי במקום החדש הזה היא תוכל לפתוח דף חדש. אולי כאן היא תצליח להיות ילדה טובה.

אלא שעכשיו הייתה לה בעיה. אביה לקח בהשאלה מצלמה – מצלמת קודאק גדולה ומלבנית, עם חצובה וטיימר. התוכנית הייתה שארבעתם יעמדו על המדרגות שבחזית הבית החדש כדי להצטלם, אבל שרה הכריחה אותה ללבוש גרבונים מתחת לשמלה החדשה, והגרבונים גרמו לתחתונים שלה להיתקע בחריץ הטוסיק שלה. ג'ו ידעה שאם תנסה לשלוף אותם החוצה, אימא תראה ותכעס. "תפסיקי לזוז!" היא תלחש, או: "גברת לא נוגעת באיברים המוצנעים שלה בציבור!" אבל כל כך גירד לה, והיא לא חשבה שתהיה מסוגלת לסבול את זה.

לבת'י לא קרו דברים כאלה אף פעם. אם ג'ו לא הייתה רואה אותו במו עיניה, היא לא הייתה מאמינה שלאחותה יש בכלל חריץ בטוסיק. לפי איך שבת'י התנהגה, אפשר היה לחשוב שהטוסיק שלה חלק לגמרי, כמו הטוסיק של הבובות שהיא אהבה. גם לג'ו היו בובות, אבל נמאס לה מהן אחרי שהיא גזרה להן את השיער או עיקמה להן את הראש. היא העבירה את משקל גופה מרגל לרגל, בתקווה שזה יחלץ את התחתונים מהחריץ. זה לא עזר.

אביה הוציא את המפתחות מכיסו, זרק אותם באוויר ותפס אותם בידו בזריזות. "קדימה, גבירותיי!" קולו היה רם ועליז. בת'י ושרה עלו במדרגות ועמדו מול הדלת. שרה הציצה מעבר לדשא, האהילה בידה על עיניה וקימטה את מצחה.

"קדימה, ג'ו!"

ג'ו פסעה צעד אחד והרגישה שהתחתונים שלה מתרוממים גבוה יותר. עוד צעד. ועוד צעד. עכשיו היא כבר לא הייתה מסוגלת לסבול את זה יותר. היא הושיטה את ידה לאחור, תפסה את בד הכותנה הוורוד והמשובץ, תחבה את האגודל שלה לגומי של התחתונים ומשכה. כל מה שהתכוונה לעשות היה להחזיר את התחתונים למקום, אבל היא משכה במרץ כה רב, עד שתלשה את החצאית מהחלק העליון של השמלה. קול הבד הנקרע היה הצליל הרם ביותר בעולם.

"ג'וזט קאופמן!" פניה של שרה האדימו. אביה נראה מבוהל, ופניה של בת'י היו מבועתות.

"אני מצטערת!" ג'ו הרגישה שהיא מתקשה לנשום.

"מה הבעיה שלך?" נזפה שרה. "למה את לא מסוגלת להתנהג יפה אפילו פעם אחת?"

"שרה." קולו של קן היה שקט, אבל כעוס.

"אוי, בסדר!" אמרה שרה והטתה את ראשה לאחור. "אתה תמיד מגן עליה!" היא השתתקה, וזה היה טוב, אבל אז התחילה לבכות, מה שהיה רע. ג'ו עמדה על הדשא בשמלה קרועה ובגרבונים מעוקמים, הביטה בַּדמעות שפילחו חריצים באיפור של אימה, שמעה את קולו השקט והכעוס של אביה, ושאלה את עצמה אם משהו לא בסדר אצלה. למה דברים כאלה תמיד קורים, למה היא לא מסוגלת להתנהג יפה, ולמה אימא שלה לא הרשתה לה פשוט ללבוש מכנסיים כמו שרצתה.