גורל

פרק ראשון

העבר לא קיים עוד, חושבת הגברת ג'וליה מַסְקָה כשהיא ניצבת מול דלתו המוגפת של הארמון המלכותי. כך בדיוק חשבה כשעזבה את חדרה על סיפון המחלקה הראשונה ומצאה עצמה לפתע בזרועותיו האדירות של נמל גֶ'נוׂבה, לבן מאור שמש מסנוור ושחור מפיח.

מוטב שלא תסתמך על הזיכרון, שהרי היא זוכרת הכול באופן מוטעה: את הרציף, את הבניינים, את הדרך במעלה ההר, את נוף הגבעות, את הגוון הירוק של עצי הערמון, את טורי הגפנים המתעקלים, את צלליתו העגמומית של הרובע הפנימי, את השביל המוביל אליו, את הריח, ועכשיו גם את דלת הכניסה.

לבל נטעה: הכול נשאר בדיוק כפי שהיה. כאילו הזמן לא טרח לפקוד את האזור הזה. הדבר החדש והמפתיע שגילתה הוא עד כמה עקבית היא המציאות. קלה יותר? חסרת משקל? גם מידותיה שונות: למיטב זיכרונה של הגברת ג'וליה מסקה, דלת הכניסה לארמון המלכותי הייתה גדולה יותר. הרבה יותר גדולה. היא יכולה להישבע בבנה מייקל שממתין לה בקצה הרחוב, במכוניתו של הנהג שהגיע לאסוף אותם מהרציף ובזרועותיו שלט כתוב באנגלית: "הצרכנה של ליברו".

טיפשים. איטלקים טיפשים, אנאלפביתים. הצרכנייה של לִיבֶּרוׂ! אפילו להעתיק כמו שצריך הוא לא יודע! היא קופצת בחוזקה את אגרופיה עטויי הכפפות ומביטה מעלה, מבעד לשולי הכובע. היא מחפשת רמז כלשהו. האם עוד יש שם מישהו? חלונות המבנה זעירים ושקועים ומראהו מוזנח וארכאי. היא עצמה הצטמקה עם הזמן, כך שכל דבר יכול להיראות גדול בעיניה. היא הכינה את עצמה לגודלו העצום של המבנה. כבר ארבעים וחמש שנה שהיא מתכוננת. כעת היא מתבוננת בצירים השחוקים, באבני החיפוי המזדקרות מן הקיר, בשריטות ציפורניו של כלב, בנזקי הטרמיטים והעכברים: היא זוכרת אותם אך מתקשה לזהות אותם. האם מאז ומתמיד היו שם?

היא הבטיחה שלא להשתהות, מייקל צריך להספיק לארוחת ערב במילַאנו: יותר ממאתיים קילומטרים של נסיעה בדרכים שמי יודע עד כמה ירוד מצבן. היא התוודעה אל המלחמה רק מעל דפי העיתון, אולם כעת, כשהביטה מבעד לחלון המכונית, הבינה טוב יותר את המצב והיא יודעת שנסיעת העבודה של בנה לא תהיה פשוטה.

בטרם יפנו לחפש מלון ללילה – מלון יש, היא בטוחה בזה – ביקשה לעבור בארמון המלכותי. בקשה מדכאת, אין ספק. אופיינית לגילה המבוגר. עכשיו היא עומדת מופתעת מול דלת הכניסה, אחרי שגילתה שום דבר. מה חשבה למצוא, שלט "ברוכה הבאה"? תהלוכה עם תזמורת? אולי חשבה להיכנס פנימה, לבקש את רשותם של הדיירים החדשים להציץ. סליחה, זה היה הבית שלי, נולדתי ממש כאן בקומה הראשונה, על שולחן העץ הגדול: אפשר? מזרן הקש עדיין כאן? והאם היא, הגברת ג'וליה מסקה מרחוב מוֹלבֶּרי, הייתה מעזה לישון עליו שוב?

כשהייתה בכיתה א', היה המורה מכריח אותם לשנן במקהלה: הרובע הפנימי מפציע/ בקצהו של סלע זקור/ על מפגש הנהרות/ אוֹרְבָּה וסְטוּרָה/ מאה תשעים ושבעה מטרים מעל לגובה פני הים. ג'וליה בילדותה כלל לא ידעה מהי משמעות המילה "זקור" או מהו "מפגש נהרות", ובכל זאת מעולם לא ראתה מקום דומה. קומץ בתים מוקפים מים. בריכות ירקרקות שבחודשי הקיץ מעלות צחנה, נובעות בחודשי הסתיו והאביב, וקפואות בחורף. מים בכל מקום, אך הם אינם עמוקים מספיק כדי שניתן יהיה לקחת סירה ולצאת משם, כל מהותם היא בשחיקת הסכרים והיסודות. למה לחיות במקום שכזה?

ישנן שתי דרכים להימלט מהרובע הפנימי. הראשונה היא מצפון: דרך הכיכר החולשת על חלקו הנמוך של הסלע הזקור, ומשם לאורך הגשרים שחוצים את שתי זרועות המים רגע לפני מפגש הנהרות. בכיכר אמורה הייתה להיות מצודה, שהרי היא נקראת כיכר המצודה, אך הגברת ג'וליה מסקה מאמינה שהיא נבלעה בהדרגה תחת מפגש הנהרות. כך או כך, היא לא זוכרת שהיו שם מגדלי שמירה או חומות מחורצות, רק תחנה של הרכבת הקלה. אם כך, ניתן לקחת את הרכבת ולהימלט לאורך הגשר הראשון החוצה את נהר הסְטוּרה. או לחילופין, לאורך הגשר השני החוצה את נהר האוֹרְבּה. אך תהיה זו התחמקות מהדלת האחורית, אין בכך כל תהילה. היא אף מתקשה לכנותם "גשרים". גשר ברוקלין, קווינסבורו או ויליאמסבורג הם גשרים בעיניה.

הדרך השנייה היא מדרום. כך נמלטה בעצמה לפני ארבעים וחמש שנה, כאשר בוקר אחד בחודש פברואר הפנתה את גבה אל הרובע הפנימי. היא חצתה את העיר החדשה והמשיכה אל מעבר לגבעות. ישנו דבר־מה מסוגר וכואב במקום שבו הר גבוה מהווה את נתיב הבריחה העיקרי.

לאורכם של שני הנהרות נשמע שאון בתי מלאכה, נפחים, טוחנים, בורסקאים, גלגלי טווייה. גם עכשיו היא שומעת את הרעש. האם מטוויית סַאלְבִי עוד קיימת? היא שכנה במרחק של מאה ועשרים צעדים ושש־עשרה מדרגות מהארמון המלכותי, בכיוון נהר הסטורה. אם לא היה מאוחר כל כך, הייתה יורדת כדי לבדוק. האם קרס הגג? האם הקירות עדיין עומדים?

ניו יורק לא מזדקנת. יום אחד מישהו מותח גדר ותולה שלט וחודש לאחר מכן, במקום המבנה הישן, גורד שחקים חדש מדגדג את שמי מנהטן. בפעם הראשונה שהרימה את מבטה וראתה בניין כזה דחוק בין גגות מחודדים ובוהקים, נדמה היה לה שהוא עומד להתפוצץ ולהציף ברסיסים את הרחוב, את חלונות הראווה, את מוכרי הנקניקיות, את העמדה לצחצוח נעליים, את המון האנשים שמתנועעים ומפטפטים, נתקלים בה, מתעלמים ממנה. אבל מטוויית סאלבי?

היא תשתדל להציץ שם מחר, מייקל ממילא לא יחזור לפני ארוחת הערב. במהלך הנסיעה לכאן לטש בנה את עיניו מבעד לחלון המכונית והציף אותה בשאלות. הוא התעקש לחזור באיטלקית על כל אחד משמות המקומות שהיה עליה לדוג ממעמקי זיכרונה. הר מרטין, הר טוּבִּיוֹ, מדונה דֶלָה גוּאַרְדִיה, הרובע הפנימי, הארמון המלכותי. ”How does it feel?” איך את מרגישה, אימא? היא לא ידעה להשיב לו. כעת היא מניחה את ידה על מקוש הדלת, טרם החליטה אם להכות בו או לא, בתוכה היא שוב מרגישה כמו אותה נערה צעירה שניצבה מול שער סגור. היא הייתה אז בת עשרים – עשרים, היא בטוחה בזה מפני ששנת 1900 עמדה להסתיים. בבוקר ה־23 בנובמבר נתלתה על שער מטוויית סאלבי תחתית עגולה של חבית עץ ועליה נכתב:

"סגור לשיפוצים".

"חרא."

כך נהגה לדבר אָסוּנְטָה, אימא שלה. חרא. זין. זונה. שתינה. כּוּס. פרוצה. בפעם הראשונה שג'וליה פלטה את המילה "תחת" בשיעור התעמלות בבית־הספר, עצר המורה אוליביירי את השיעור, שלף את המקל מחגורת מכנסיו, אילץ אותה להושיט קדימה את אצבעותיה כשגבה מופנה אל תקרת האולם ונתן לה שבע מלקות. כך קבעה לעצמה ג'וליה הקטנה כלל: לעולם לא להשתמש במילים שרק אימא שלה אומרת.

"חרא, חרא, חרא," חזרה אסונטה ואמרה כשהיא מכה באגרופה על השֶּׁלט. היא דיברה בחצאי משפטים. אחרי כמה מילים כבר השתעלה וירקה ליחה, לא תמיד בתוך המטפחת.

גם אניטה לֶאוׂנֶה הייתה שם איתן. "אומן הכין את השלט הזה," אמרה והעבירה את אצבעה על גבי האותיות האדומות והאלגנטיות.

היא וג'וליה נולדו באותו יום, במרווח של פחות משעה. אניטה מהורהרת מטבעה, היא מטה את ראשה ובוהה בפרטים, היא מבחינה בדברים שאחרים לא רואים. גוונים, חלופות, פרצות. העיניים שלה הן שני שברי זכוכית געשית, עורה שחום, בוהק, רך וגמיש. איש לעולם לא יחשוב אותה ל"זונה אירית" (אניטה מעולם לא חשבה "לסגור חשבון" כשהיא חמושה בסכין). אולי זונה מקסיקנית? לא עם יציבתה הזקופה והילוכה האלגנטי, אי אפשר לטעות כשמדובר בה. בחברה שלה אניטה. פחדנית ובוגדת. הרי לשם כך חזרה הגברת ג'וליה מסקה, לא כן?

אסונטה התעלמה ממנה כהרגלה. היא לא מבינה אותה, את אניטה. היא קוראת לה "נסיכה", או "דוכסית", "רוזה היפה"1 או "המלכה טַאיתוּ", על אף שבמטווייה עבדו כל השלוש מול אגני המים הרותחים בהתרת סיבי המשי. עבודה זהה בשכר זהה. אסונטה שוב משתעלת ומחככת את כפות ידיה הבלויות מחמישים ושלוש שנים שבהן טבלה במי הבישול של תולעי טוואי המשי וכרכה חוטים סביב אצבעותיה. היא תוחבת אותן תחת השחי ומהדקת את בד השכמייה אל גופה.

בינתיים עורכת ג'וליה חישובים בראשה. זה כל מה שהיא עושה מאז החלה השביתה לפני אחד־עשר יום: יום עבודה במטווייה נמשך 12 שעות ושווה 80 צֶ'נטֶזימי. קערית מרק ורבע לחם באחד ממטבחי הצדקה עולים 15 צ'נטזימי (10 צ'נטזימי עבור מרק בלבד); חתיכת עמילן לגיהוץ תחתונים וגופיות: 20 צ'נטזימי; נסיעה ברכבת הקלה עד נוֹבי ליגורֶה (הלוך חזור): 40 צ'נטזימי. קילו בשר עולה כמו משכורת יומית מלאה, ואילו בשר עגל עולה לירֶטה אחת ו־40 צ'נטזימי, כמעט יומיים עבודה. כרטיס לנשף השנה החדשה? תלוי בנשף, בין 40 ל־50 צ'נטזימי. היא בקיאה במחירים של כל מה שאינה יכולה להרשות לעצמה.

מאז החלה השביתה היא הפסידה 8 לירטות ו־80 צ'נטזימי, והיות שגם היא וגם אמה עובדות במפעל עליה להכפיל בשניים, כלומר 17 לירטות ו־60 צ'נטזימי. אביה של ג'וליה מת זמן קצר אחרי שסיימה את בית־הספר היסודי, ומאז אף אחת מהן לא מבכה את מותו. ג'וליה מחושבת מטִבעה, תכונה שקיבלה בירושה מאימה שאינה יודעת לקרוא ובכל זאת הבינה מייד את שכתוב על השלט. היא נועצת את עיניה בג'וליה ומטיחה לעברה: "עכשיו את מרוצה?" ואז מפנה את גבה אל הבנות ועולה בחזרה בשביל אל הארמון המלכותי.

"היא לא באה?" שואלת אניטה. ג'וליה מנידה בראשה כמי שאומרת "עדיף כך". הן היו אמורות ללכת לאסוף יחד ערמונים ביער. עד הצהריים אספו שתי הנערות כמות נכבדה. כדי לחלוק אותה ביניהן, הן הולכות לביתה של אניטה, בית־חווה מוקף כרמים השוכן למרגלות הגבעה שמעבר לנהר האורבּה. בדרך הן מדברות ביניהן על ההודעה התלויה על שער המפעל. סגור לשיפוצים? איש לא מאמין לזה.

ודאי לא אחרי הפגישה שנערכה אצל ראש העיר לפני שלושה ימים, עורך דין עלוב, איש נמוך עם שפם ארוך שמזכיר כידון אופניים, זקן צרפתי מחודד ופאות לחיים כשל קיסר. הוא כינס את עובדות המפעל באולם המועצה אשר בקומה השנייה של בניין העירייה. לאחר שהתגברו הפועלות על מבוכתן – שהרי הן מעולם לא ראו תמונות גדולות כל כך, שולחנות מבריקים כל כך, וכסאות שלא תאמו את הסחבות שלבשו – הציגו בפניו שלוש הנציגות את תנאי השובתות.

התנאי הראשון: התפטרותה המיידית של המשגיחה החדשה, אַגוּסְטִינִי מריה פִילִיפָּה. היא מאמללת אותן ומתירה להן לגשת אל בית־השימוש רק פעם אחת בכל ארבע שעות; כאשר אחד החוטים נקרע או אם קצהו אבד, היא קונסת אותן בשני צ'נטזימי; היא מעליבה אותן ומכנה אותן בטלניות ולעיתים אף פרוצות, סליחה על ההתבטאות.

התנאי השני: השבתן לעבודה של יוזמות השביתה.

התנאי השלישי: הפחתה של שעות העבודה היומיות מ־12 שעות ל־11, והעלאה בשכר היומי מ־80 צ'נטזימי ללירטה אחת. "במטווייה של נובי ליגורה," סיכמה לבסוף האמיצה מבין השלוש, "מרוויחות הפועלות לירטה אחת ו־30 צ'נטזימי ביום, כולל מגורים וחימום." וראש העיר?

כלום. הוא לא ראה שביתה מימיו. הוא אף הרבה להתרברב בזה בפני סגן המושל ומפקד המשטרה. שנת 1900, כמעט 1901, ואף לא שביתה אחת ברובע הפנימי. פועלי הכבשנים (ארבע שנים לפני כן) ופועלי הבניין (שנתיים לפני כן) לא נחשבים. נערות צעירות, דווקא הן היו צריכות להתחיל?

הוא צידד במנהלי המפעל, זה היה ברור. כן, הוא מבטיח להציג בפני אדון סאלבי את הטיעונים החשובים שהציגו השובתות. כן, הוא ימצא את ההזדמנות המתאימה וישמש להן כשגריר. כן, הוא יעמוד במילתו. בתנאי שהן יחזרו מייד לעבודה. הוא ובעלי המפעל ייקחו לתשומת ליבם את נשמתן המתייסרת של המתנגדות העקשניות, את העובדה שישנם פיות להאכיל ואת איום החורף שבפתח, את האדמה שקפאה ולא ניתן למצוא בה לפת למאכל, את הערמונים והפטריות שנאספו כולם, את הילדים הרעבים ואת עיניהם הגדולות והמתחננות.

הוא דיבר לעצמו, בטח שלא אל הפועלות, ואף ניסה להתחמק ממבטן ובהה בגופן הצנוף, בפצעי הקור שבכפות ידיהן (אין מה להשוות עם עורה הצחור של אשתו, עם אצבעותיה הארוכות והדקיקות שמהדקות בכל בוקר את סיכת העניבה של בעלה). מדי פעם חמק מבטו אל תמונות הקיר, אל סמלי הדרגות של מפקד המשטרה, אל עטיהם המתנועעים של כתבי העיתון או אל הדפים הפרושים לפניו. קולו היה גבוה ומלא השראה, כמו דרשה של אב הכנסייה הנשמעת מפיו של ראש העיר. האבא של כולם. עליהן לחזור למטווייה עוד היום מפני שמצבן יהיה גרוע הרבה יותר אם ימתינו למחר וישובו לעבודה מפאת הרעב.

דממה מעיקה השתררה בחדר עם סיום דבריו. אולם אז צעקה אחת הנשים: "איש קטן, מספיק! אף אחד עדיין לא מת כאן מרעב!" וראש העיר עזב את החדר בליווי שריקות בוז.

בקיצור, הן יצאו למלחמה. תגובתם הראשונית של מנהלי המפעל היה השלט ההוא, "סגור לשיפוצים". למען האמת, הם שקעו עד הראש בגיגית של חרא. כך הייתה ודאי אומרת אימא של ג'וליה, אם היה לה מספיק אוויר בשביל משפט ארוך כל כך, ומרימה את היד עד לגובה האף. במקום זה, היא יושבת מול תנור החימום ומערבלת בראשה אלפי טיעונים שקטים, קשקשת מרירה ואינסופית שנפלטת לעיתים מבין שפתיה כגיהוק וולגרי.

באביב 1850 פרצה מגפה בכל שטחי גידול טוואי המשי הסובבים את הרובע הפנימי. לאסונטה פָּרוֹדִי טרם מלאו אחת־עשרה והיא כבר עבדה במטווייה זה ארבע שנים, יחד עם אימה ושתי אחיותיה. חומרי הגלם התמעטו והפקת חוטי המשי הופסקה למשך חודשים ארוכים. האחות הצעירה ביותר מתה כעבור ארבעה שבועות מדלקת ריאות – "חרא" – האחות הבכורה מצאה את עצמה בסמטאות ג'נובה – "זונה מלוכלכת" – ואסונטה ואימה שרדו בקושי עד לפתיחתו המחודשת של המפעל, בזכות חסדיהם של השכנים שסיפקו להן מעט תפוחי אדמה, כרוב ומדי פעם ביצה.

בגיל שבע־עשרה נישאה אסונטה לאַרְמִינִיוֹ מַסְקָה – "ממזר אוכל חרא" – הראשון שאמר לה מילה טובה וחייך אליה כאשר נכנסה הביתה אחרי משמרת של שתים־עשרה שעות בעיניים מושפלות, שיער סתור, רעבה ומסריחה.

ב־17 בנובמבר 1869, בנוכחות הקיסרית אַזֶ'ני דֶה מונְטיז'ו ולצלילי המארש המצרי של יוהאן שטראוס הבן, נחנכה תעלת סואץ. שוק הבדים הוצף משי שיובא מסין, ואסונטה איבדה את מקום העבודה שלה. היא הייתה אז בת עשרים ותשע, שני בניה מתו עוד לפני שנגמלו מהנקה ובעלה היה שיכור גמור.

"בן כלב."

כך נולד 'סואץ', מרק משלושה בצלים, לפת אחת, חופן עלי כרוב, הרבה מאוד מים, מלח וכפית חומץ להסוואת טעמו המעופש. המרק אמור היה להספיק לשבוע שלם. בשעה ארבע וחצי סעדו אסונטה ובעלה את ארוחת הערב, ובשעה שש כבר שכבו תחת השמיכות מפני שלא היה להם כסף לנרות. "תאכלי ותגידי תודה שזה לא סואץ," היא אומרת מאז בכל ערב, כמו פזמון חוזר, כשעל השולחן תפוח אדמה אחד, שלושה אנשובי במלח וקערה של תבשיל מעיים.

השביתה במטוויית סאלבי החלה יום אחרי שמלאו לאסונטה שישים. אצבעותיה מעוותות מדלקת מִפרקים ובפיה שן אחת בלבד. כדי להתגבר על הקושי בנשימה היא ישנה בישיבה או נשארת ערה מול תנור החימום ומגוללת את כל חמישים ושלוש השנים שבהן צברה סיבות מספיק טובות לא להאמין באלוהים או בסוציאליזם. לדעתה, הכמרים מעל דוכן הדרשה או הנואמים עם פרח הציפורן האדום בדש הבגד2, שמטפסים על הגבעות עד לרובע הפנימי, הם כרסתנים מכדי שיכירו במציאות כפי שהיא. גם גברים וגם כרסתנים. גן עדן? מהפכה? אלה אגדות לילדים בעיניה, הבלים של אנשים שיכורים כמו בעלה. היום שבו מצאו אותו מוטל בסמטה שמאחורי הכנסייה, בתוך שלולית הקיא של עצמו, היה היום היחיד שבו אסונטה נרדמה עם מחרוזת תפילה בין אצבעותיה, לאחר שהודתה לאל. אוכל על השולחן ועצים להסקה: בזה היא מאמינה. ואם אין גן עדן, את הגיהינום כבר הספיקה להכיר והיא יודעת שהשביתה מובילה היישר לשם.

"כלבות."

כולן, גם ג'וליה והנסיכה. אם שלוש־עשרה פועלות קטינות וחמישים ושמונה טוות בוגרות לא היו חוסמות את דרכה, הייתה אסונטה מגיעה לבד לעבודה, "אני כאן!" הייתה מכריזה ומדליקה את האש בתנור, פותחת את ברז אגן המים הראשון ומפשפשת אחר קצה החוט. זוהי הסיבה שלג'וליה לא מתחשק לחזור הביתה. השלט "סגור לשיפוצים" הבהיר להן שמנהלי המפעל מנסים להכניע אותן, וכמו אין בזה די, עליה לסבול גם את הגידופים של אימה.

בביתה של אניטה האווירה אחרת לגמרי. משפחת לאונה מתגוררת בבית־החווה שברשותם, ובבעלותה גם מבנה קטן גדוש אבנים ומט לנפול. הם חוכרים שטחי חקלאות מהמרקיז פְרָנְזוֹנִי ועובדים את האדמה. יום מרטינוס הקדוש חלף לא מכבר וחוזי החכירה חודשו, משמע שיהיה להם מה לאכול ואת מה לעבד במשך שנה נוספת.

המהלך הזדוני של מנהלי המפעל לא הפתיע איש. לא את סבא דומֶניקו, שלחם לצד גריבלדי, ובחר לאניטה את שמה בהשראת העיר מרסלה וקרב קָלָטָפִימִי3, ואף לא את מי שבחר לקרוא לה מריה הבתולה, שמה האמצעי שהעניקה לה סבתא לואיג'ינה המסורה באמונתה למדונה דֶלה גוארדיה ואף עולה לרגל אל המנזר הגבוה שלוש פעמים בשנה, באביב, בקיץ ובסתיו. היא מטפסת במעלה ההר באישון לילה כשפעמון תלוי מצווארה כדי להרתיע את הזאבים; וחוזרת הביתה עוד בטרם מפציע השחר, עם גרביים קרועים ושטפי דם תחת ציפורניה.

גם שני אחיה הקטנים של אניטה קיבלו את שמם בהשראת הסבא והסבתא: פִּיוֹ ג'וזֶפֶּה גריבלדי לאונה, סוציאליסט בן שמונה־עשרה שמצטט את טוּרָטִי4 ומדבר בשבחו של מאבק המעמדות; בנדיקטוס נִינוֹ בִּיקְסיוֹ לאונה5 בן השבע־עשרה, מכין עצמו ללימודי כמורה ונושא בכיסו תמונות קטנות של פרנצ'סקוס הקדוש ושל האפיפיור לאונה השלושה־עשר. אניטה מביטה בהם מתקוטטים, מחייכת ומערבבת את הפולנטה. בהחלט, אווירה אחרת.

ג'וליה אוהבת את כל מה שיש מסביב לבית־החווה: הלול, הארנבות, מרתף היינות, האורווה, החזית המקורה, הנדנדה, שקי היוטה, חביות הענבים, הגת, המעדרים, אתי החפירה, רתמות העץ ופרסות הברזל של השוורים; את סלסלות הקש, מכַל חומרי ההדברה, את ריח האורווה ואפילו את צחנת המדמנה, שהיא שונה בתכלית מצחנת הביוב של הרובע הפנימי. גם את כל מה שבתוך הבית היא אוהבת: כיסאות הקש, הדרגשים, סימני חריצת הסכין בשולחן הגדול; את מכונת התפירה שבפינת החדר, את חולצת הכפתורים האדומה עטורת המדליות שתלויה על קיר המטבח ואת צלב השנהב שתפור לדש הצווארון. מתחת לחלון עומד שולחנו של פְּרִימוֹ לאונה, אביה של אניטה, מנצח על תזמורת ואספן פטריות כמהין. שולחנו עשוי קורות עץ ועליו מונחים בסדר מופתי שתי חצוצרות בוהקות, אקורדיון, סכין בעלת להב מעוקל, מברשת דו־צדדית, רכה מצד אחד וקשה מצד שני, משרוקית הכלב ודיוקן של קרל מרקס. לעומת זאת, מעל לכיור המטבח ישנה תמונה של המדונה מלורֶטו עטורה בענף עץ הזית.

שעות אחר הצהריים של ג'וליה חולפות במהרה בבית משפחת לאונה. עם רדת הערב אוזרת אניטה אומץ עבור שתיהן. היא מעבירה את המצקת לג'וזפה גריבלדי, קושרת מטפחת לראשה ועוטה שכמייה על כתפיה. "אני אלווה אותך הביתה," היא אומרת.

הן חוצות את הגשר ועולות בכיוון הרובע הפנימי, עד לנקודה שממנה ניתן לראות את שער הכניסה למטווייה. ג'וליה מחזיקה את שק הערמונים המלא למחצה, ומבלי לומר דבר הן בודקות האם השלט עדיין תלוי במקומו ורק אז הן נפרדות לשלום. אניטה חוזרת לביתה וג'וליה ממשיכה בדרך העולה אל הארמון המלכותי. כאשר היא מגיעה לקצה הגבעה היא מסתובבת לאחור ומביטה בגוש המפעל השחור, בשביל הארוך והקר שמוביל אליו, בחלונותיו הגדולים הבוהקים באור הירח, בדמותה הממהרת של אניטה שנבלעת בתוך צללי הערב החשוכים. לאחר מכן היא פונה אל הרחוב המוביל לביתה.

בדרכה היא חולפת על פני מבנה המגורים היוקרתי שבו גרים בני משפחת סאלבי. האם הם מציצים מחלון ביתם? האם העבירו את היום בבחינת מבטיהן של הנשים אחרי שראו את השלט האדום? וכעת, האם הם רואים אותה? שומעים את מחשבותיה?

כתמי טחב שחורים ואסופת פטריות מצחינה גדלים למרגלות חומת האבן הצפונית של המבנה. ג'וליה מתרחקת מהחומה כדי לא לדרוך עליהם והולכת במרכז הרחוב, היכן שהרוח הקפואה נושפת בעשן תנורי החימום ומעיפה אל־על את הלכלוך. היא מישירה מבט אל החושך המוחלט, כתפייה זקופות וסנטרה מורם, שק הערמונים נחבט בקרסוליה. שיחשבו אותה לחצופה, זה לא אכפת לה.

הארמון המלכותי הוא מבנה בעל שלוש קומות, הגג עשוי אגודות ענפים ורעפים שבורים ומתחתיו ערימות של תולעי טוואי המשי האוכלות ברעבתנות עלי עץ תות טריים. ג'וליה ואימא שלה קוטפות את עלי העץ מעבר לנהר, הן קושרות אותם במטפחת גדולה ומביאות אותם הביתה. הן מתגוררות בשני חדרים הנמצאים בקומה הראשונה ולרשותן ארבעה מדפי זחלים בעליית הגג, מסודרים בריבוע המכתר את הארובה. כאשר הזחלים מוכנים – לא בטרם הושלמה הפקעת במלואה ולא אחרי שהחלה הפיכתם לגולם – הן מוכרות אותם למתווך, שמוכר אותם למתווך אחר, שמוכר אותם לבעלי המפעל. אסונטה מסתפקת בכל סכום, היא מעולם לא סירבה לאחד המתווכים ואף לא חשבה להתמקח על המחיר.

ג'וליה נעמדת בעיקול הרחוב ומביטה במבנה. היא כלל לא מבינה מדוע הוא מכונה הארמון המלכותי. החדרים בו קרים ולחים, קטנים כמו חדרי אחסון, המדרגות שבורות, הקירות עקומים ומבעד לסדקים שנפערו בהם נראית תעלת הניקוז – ליבו המטונף של הרובע הפנימי. ובכלל, מדוע הוא "פנימי", בתוך מה הוא נמצא? גם את זה היא לא יודעת להסביר. היא בועטת בערימת עלים רקובים עם מגף השלג הכבד ואז מרימה את עיניה ומחפשת את הירח, אולם החושך דחוס מאוד, כמעט אטום. היא חושבת שהשם "הרובע הפנימי" מתאר יפה את בית־הסוהר שבו היא חיה.

צחנת הביוב מציפה אותה. היא פחות מורגשת כשנעשה קר, אבל היום היה חמים. ג'וליה מדמיינת את קרני השמש מבקעות בסנוורים את חלונות המבנה שהופך לוהט ונבאש מתולעים מתות. 80 צ'נטזימי שעולים באש. 55 מתוכם היו ודאי הולכים לאימא שלה (אם היא לא רוצה לאכול סואץ בכל ערב), את היתר הייתה מטמינה ברווח שנוצר מאחורי מגירת השידה שלה, שהיא קצרה יותר מאורכן של המסילות ומכילה את כל חסכונותיה של ג'וליה שנאגרו במהלך שנים של כלכלת בית מצומצמת למדי: לירטה אחת ו־25 צ'נטזימי בשבוע, או לחילופין 5 לירטות בחודש, כפול 10 חודשים בשנה, כפול 11 שנים, מתקבל סכום כולל של 550 לירטות השווה בערכו, על פי המוכר בחנות הסדקית אופנה־וחידושים, לעשרים וארבעה מטרים של בד כותנה עדין ואיכותי, שנים־עשר מטרים של פשתן, שישה סטים של הלבשה תחתונה חורפית וארבעה סטים קיציים, שמיכת צמר עבה ועוד שתיים מצמר דק יותר, ובמילים אחרות, כמעט נדוניה שלמה. היא אף חשבה על מתנה לפְּיֶיטְרוֹ פֶרוֹ. ציור שמן קטן שראתה אצל מוכר הגרוטאות. הוא עולה אמנם 30 לירטות אך שווה את המחיר. מצוירים בו ילד וילדה שמשחקים בכדור שלג בחצר הדומה מאוד לזו שבחזית הארמון המלכותי. הצעיף סביב צווארו של הילד מתנופף על הרקע הכחלחל. הוא משליך את הכדור לעבר הילדה והיא מתחמקת ממנו וצוחקת. היא אף חשבה על כרטיס ברכה. היא תכתוב עליו "אנחנו". בסוף פברואר היא תרוקן את המגירה ותקנה בכסף הזה את כל הדרוש להם. ביום ראשון השני של חודש מרץ היא עתידה להתחתן עם פייטרו פרו. היא שמחה על כך על אף שאין זה אומר שהיא עוזבת לגמרי את הבית, שהרי משפחת פרו חולשת על כל הקומה השנייה של הארמון המלכותי. הם מונים ארבע נפשות בסך הכול, אביו של פייטרו, אימו, הוא ואחיו הבכור אכילס. לא חסר מקום אצלם בבית, כמו גם אוכל וחימום.

היא הייתה רוצה לעלות לשם עכשיו, בשקט בלי שאימא שלה תרגיש. היא הייתה עולה היישר אל קומה השנייה, נכנסת, ואז מה? זה לא מקובל שבחורה צעירה תדפוק על דלתו של ארוסה בשעה כה מאוחרת. כשהם היו ילדים זה היה אחרת, ובכלל פייטרו טרם חזר הביתה, הרכבת לא מגיעה לפני שבע בערב. פייטרו הוא זה שמספק את הידיעות מנובי ליגורה. הוא עובד במטוויית הכותנה ולכן יודע הכול. היא שוקלת ללכת לתחנה ולחכות לו, אבל כבר מאוחר מדי.

לאחר גל הקור הראשון הגיע יום סן מרטינוס החמים. לאורך תעלות הניקוז הוסיפו לצוץ פטריות ומי הביוב תוססים, עולים על גדותיהם. אימא שלה צודקת, אלה חיים מחורבנים. הן חייבות לפחות להרוויח משכורת הוגנת, חושבת ג'וליה. מאז החלו לעבוד במפעל, היא ואניטה מעבירות את הזמן בחישוב אותה "משכורת הוגנת", ובמהלך תשע שנים של עבודה מול אגני המים הרותחים הן קבעו שסכום הוגן הוא שווה ערך ל:

• שלוש ארוחות ביום.

• מנת בשר מבושל פעם בשבוע או לחילופין חצי עוף.

• קערית דג בקלה בכל יום שישי.

• ביצים, שמן, חמאה וחלב לפי הצורך.

• חבילת קפה קלוי פעם בחודש.

• חבילת עוגיות שקדים או ביסקוויטים פעם בחודש.

• נרות ונפט בכמות שתספיק להאיר את הבית עד השעה עשר בלילה.

• בגד עליון חורפי שיוענק להן כבר בחודשי הסתיו.

• שמלה קיצית פעם בשנתיים.

• זוג נעליים פעם בשנה.

אניטה מאמינה שעל הנהלת המפעל להעניק מתנת יום הולדת לפועלות: בקבוק בושם לנשים או חבילת עפרונות צבעוניים לילדות. ג'וליה, לעומת זאת, מאמינה שמגיעה להן עוגת פַּנֶטוֹנֶה עם צימוקים לחג המולד. הן גם חושבות שמשכורת הוגנת צריכה להספיק עבור מלאי הפריטים להם יזדקקו לאחר החתונה, והן גם חשבו על תוספת קטנה בכל חודש: בינואר, כיסוי מחמם לידיים; בפברואר, צמר שיספיק לשני זוגות גרביים וכרטיס כניסה לנשף הקרנבל; במרץ, כלום מפאת ימי התענית6; באפריל, זוג גרביוני משי; במאי, סיר בישול או מחבת או שתי קערות (לפי הצורך); ביוני, מטפחת ראש לכבוד יום החגיגות של יוחנן המטביל; ביולי, קבקבים חדשים לכבוד יום גבירתנו של הכרמל; באוגוסט, חזייה או כותונת לילה עם גימור תחרה או שני זוגות תחתונים; בספטמבר, צמר לסריגת צעיף; באוקטובר, שלושה שקי פחם; בנובמבר, שלושה נקניקי סלמי; בדצמבר, נוסף על הפנטונה, תמרוק לטיפוח וכרטיס לנשף השנה החדשה.

בקיצור, משכורת הוגנת אינה דבר מופרך, היא ניתנת למדידה. ג'וליה משוכנעת בזה שעה שהיא חוצה את רחובותיו החשוכים של הרובע הפנימי. ג'וזפה גריבלדי לאונה צודק, השביתה היא הפתרון היחידי והן צריכות לחזק זו את זו, להחזיק מעמד עד לניצחון המתוק. גם אם השביתה תימשך חודש, חודשיים, היא מוכנה לאכול סואץ עד האביב, ככל שיידרש.

עלים רקובים ומעופשים צפים בתעלת הניקוז. עליה להיצמד למרכז השביל, היא חושבת וזוקפת את גבה. אדון ראש העיר, והאדון המושל המחוזי, והאדון מפקד המשטרה, והאדונים סאלבי מנהלי המפעל והגברת אימא שלה יכולים מצידה לחשוב אותה לחצופה, ממילא את הנעשה אין להשיב.

***

השלט בכניסה למלון גרנד ויטוריה מציע חדרים "במחירים מפתיעים". בכיסו של מייקל ישנם שני ארנקים מנופחים, אחד בדולרים והשני בלירטות, מה שמבטיח סידורי שינה ראויים. הוא לא נותן אמון בדבריו של פקיד הקבלה, מדיו שחוקים מדי, החפתים והצווארון מרופטים, הוא רוצה לראות בעצמו ורק אז להחליט; לכן הוא מלווה את הגברת ג'וליה מסקה עד לחדרה, מניח את המזוודה שלה ליד הארון, פותח את שידות המיטה ואת המגירות, בודק את זרם המים בכיור האמבטיה, מוודא שהחימום פועל, שהסדינים נקיים ושהכריות רכות. ”Tomorrow,” הוא אומר לבסוף.

מחר, כן. מייקל יצא מהחדר והיא נותרה לעמוד, עדיין לבושה במעיל. איזה סיפור הוא עושה בשביל לילה אחד. היא נזכרת בזמנים שהם גרו ברחוב מולברי ומתחשק לה לצחוק. מייקל כבר שכח? עכברושים בגודל של חתול, וחתולים רעבים עד שלא ניתן להשאיר את התינוק בלול ללא השגחה. הבן שלה כבר חצה את גיל ארבעים והוא עדיין מסוגל לשכוח הכול כמו בגיל הילדות, להתגבר במהרה כמו בגיל הנעורים; לעומתו, הגברת ג'וליה מסקה מתקשה להכניע את עברה, המסכנות והעוני עוד נושכים בבשרה, בחלומות הבלהה שמעירים אותה משנתה, בחתיכת הלחם העודפת שאין לבזבז, בעטיפת הסוכרייה שהיא אינה משליכה לפח מפני שלעולם אין לדעת.

צעדיו של בנה מהדהדים בדממת הפרוזדור, היא שומעת אותו נפרד לשלום מפקיד הקבלה באיטלקית מגוחכת, ואז את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת אחריו. רק אז היא מסירה את הכפפות ואת הכובע, מניחה אותם על שידת המיטה, פושטת את המעיל, משליכה את נעליה בניעור ונזרקת על המיטה. היא חושבת על המבטים שננעצו בה במבואת הכניסה. השומר לא זיהה אותה, אך איך יכול היה? הוא בערך בן שלושים. אפילו שמה בדרכון לא רמז לו על השתייכותה לרובע הפנימי. היא הרי אמריקאית ושמה אינו מקומי: אַרְמִינִיוֹ מסקה, אבא שלה, הגיע ממקום מרוחק. רק במקרה הוא עצר ברובע הפנימי ולזמן קצר בלבד. כל שהשאיר אחריו זה בת, כלומר כלום. האם בגלל זה היא לא מרגישה בבית?

המיטה רכה. היא מחליקה את ידה לאורך משענת הראש. ובכלל, למה הכוונה כשאומרים בית? הבית שלה נמצא בשדרת לקסינגטון 12, קומה ראשונה מעל לחנות החדשה, מתוך שבע, של הצרכנייה של ליברו. מטבח, מבואה, סלון, שני חדרי שירות, חדר שירותים עם אמבט ושלושה חדרי שינה. דירה גדולה מאוד עבור מישהי שגרה לבד, אבל למה לא, אם היא יכולה להרשות לעצמה? גם את הדירה ברחוב מולברי 117 היא מכנה בית, היכן שנמצאת חנות המכולת הראשונה. מעל לדלת החנות עוד מתנוסס אותו השלט שהכה אותה בתדהמה כאשר רק הגיעה מאליס איילנד, כשריח שיפולי האונייה וזיעה מעופשת עוד היה דבוק בנחיריה. הצחנה הבלתי־נשכחת של המחלקה השלישית. בדירה שבקומה הראשונה מתגוררים כעת שמונה איטלקים מקלבריה שהגיעו לא מכבר. אולי תשעה, הגברת ג'וליה מסקה אינה בטוחה. הם מתרבים במהירות. איטלקים טיפשים, אנאלפביתים משריצי ילדים, אפריקאים, מטומטמים, בלי מסמכים. עבורה זהו הבית, היכן שפעם בחודש היא אוספת את שכר הדירה. כדי להגיע לשם היא הולכת לאורך השדרה העשרים־ושתיים, משם לפארק אוֶוניוּ, יוניון סקוור וברודווי, עד לפינת הרחובות בליקר ומולברי. היא מכלה את המרחק הזה ברגל, שעה של הליכה, בשביל "לסדר את הראש" ולהתענג על הדרך הארוכה שעשתה ממעמקיה המלוחים של האונייה ועד לשדרת לקסינגטון. אבל הארמון המלכותי? האם גם הוא ביתה?

לא שהיא לא מוטרדת מזה. העבר לא קיים עוד, וזה בסדר, היא מבינה את זה ולא מסתמכת על הזיכרונות. אמריקה לימדה אותה להביט קדימה, קדימה! ובכל זאת, כאשר עמדה מול דלתו המוגפת של הארמון המלכותי הופתעה לגלות שהזמן אינו ישר ואינסופי, אלא גמיש כמו רצועת בד מתלפפת. הגברת ג'וליה מסקה מצאה את עצמה בין קיפוליו הפתלתלים, מה שמעולם לא קרה לה במנהטן.

הארון בחדר המלון מבושם בקמפור. אחד העיתונאים שנשלחו אל גבול איטליה־אוסטריה בשנת 1917 כתב ב'ניו יורק טיימס' שהחיילים האיטלקים לועסים טבליות קמפור כדי שלא להרגיש את ריח הגוויות. ליבֶּרו הצית את הכתבה באש והפסיק למכור את הטבליות ההן. את העודפים השליכה הגברת ג'וליה מסקה לפח האשפה. היא מתעבת את ריח הקמפור ולכן משאירה את דלתות הארון פתוחות ופותחת גם את החלונות. היא שוב עוטה את מעילה ומביטה החוצה מבעד לחלון הפתוח. לכיכר יש צורה כמעט מלבנית, צידה האחד ארוך ממשנהו והיא מושלמת למשחק הכדור־עם־צמיד7. אביה ואחיה של אניטה היו אלופים בזה, גם פייטרו פרו היה לא רע.

היא סוגרת את החלון ומותירה סדק לכניסת אוויר. לאחר מכן היא פונה להתמודד עם הריח שבארון. לפני שנים רבות היא ראתה עץ קמפור ענק בפלורידה, בטיול האחרון שעשתה עם ליברו. היא מוציאה מהארון כמה קולבים, זורקת אותם על המיטה ומתחילה לרוקן את המזוודות. היא תולה את פריטי ההלבשה התחתונה בצד אחד של הארון, ואת החולצות והחצאיות בצד השני. את הנעליים היא מניחה בשורה מסודרת לאורכה של הדופן הפנימית. אוויר קר חודר מבעד לחלון, אבל הגברת ג'וליה מסקה מעדיפה כך: קר, נקי. היא מסדרת את חפציה בארון וממלמלת לעצמה: ”Tomorrow, tomorrow”.

לאחר שכל דבר מצא את מקומו, היא מביטה סביבה, שבעת רצון. היא מחליקה בכף ידה על חלקו העליון של הארון: אין אבק. היא מתכופפת להציץ מתחת למיטה: גם שם נקי מאוד. היא משתהה מעט ומלטפת את השטיח.

מצידו השני של הקיר היה פעם מושבהּ של ההתאחדות הדמוקרטית: וילונות כבדים בצבע אדום קודר, מפות נוי על השולחנות, מרקקה לטבק עשויה ברזל, וארונית ספרים שניתן לקחת בהשאלה (אדמונדו דה אמיצ'יס, פיליפו טורטי, קרל מרקס). על הקירות היו תלויים דיוקניהם של פֶליצֶ'ה קָוָולוֹטי8 והגנרל ג'וזפה גריבלדי. היא ואניטה נהגו לבוא למפגשי ההתאחדות לבושות כגברים: מכנסיים, ז'קט, צעיף גדול וכובע. כך עשו גם בחורף ההוא, כאשר פייטרו קִיאזה המכובד הגיע מג'נובה בתחילת נובמבר. הוא אמר מילים כמו פרולטריון, ניצול ומהפכה, כשהוא מצביע על הנערות העטופות בשכמייה, ואסונטה הטיחה: "בלבולי מוח!" מדוע ללבות את יִצרן אם הן אפילו לא יכולות להצביע? ובכל זאת, היא ואניטה הרימו את צווארון הז'קט, טמנו בו את סנטריהן והלכו לשמוע אותו נואם. הן דנו בדבריו במשך ימים ארוכים.

גם אירוע הצדקה שנועד לגייס כספים לטובת הפועלות במטווייה התקיים מאחורי הקיר הזה. היה זה יום שבת, 15 בדצמבר 1900, היום העשרים־וחמישה לשביתה. כיצד ייתכן שהיא זוכרת את התאריך? אולי אם גברת ג'וליה מסקה הייתה יכולה להשתתף באירוע, היא לא הייתה מרגישה שהזמן כה סבוך ומפותל כמו סליל של חוט משי. היא מביטה בכפות ידיה, במפרקיה הנפוחים. הנשף היה הופך לעוד זיכרון מני רבים, נקודה זעירה על ציר חייה. אולי אפילו לא הייתה בורחת, והיום לא הייתה מרגישה כמו שהיא מרגישה: זרה בעיר הולדתה. אם ברחה מכאן, אין זה עוד ביתה? היא אינה יכולה לחזור?

טיפות לחוּת מעטרות כעת את קצוות השטיח. היא לא הלכה לנשף, היא קדחה מחום בבית. אסונטה עלתה להודיע על כך לפייטרו פרו כשהיא ממלמלת לעצמה בעצבנות ויורקת ליחה. לאחר מכן ירדה להודיע למלכה טאיתו, שעמדה מול דלת הכניסה לארמון המלכותי והמתינה לזוג המאורס. אניטה החווירה כששמעה את החדשות. "זה לא שהיא מתה!" הוסיפה אסונטה. אניטה ופייטרו יצאו לדרך מבלי לומר דבר.

בשלושת השבועות הבאים נמנעו אניטה ופייטרו מלהביט זה בזה. אם זה קרה, היה זה בטעות, רגע של היסח הדעת. ביום ראשון שעבר היו כולם בבית משפחת לאונה ושיחקו קלפים, והם לא החליפו ביניהם מילה. זה קרה מעצמו, על אף הכאב הגדול שזה גרם להם. הם נקטו זהירות.

זה היה כמעט בלתי אפשרי לא להישיר מבט, אך הם עמדו בזה: פייטרו הסתפק בכפות ידיה, בתנוכי אוזניה העדינות, בשדיה החצופים. הוא הפסיק לבהות מייד כשהבין מה הוא עושה והסיט את מבטו בפתאומיות לצד השני. אך גם זה היה חסר אחריות, מישהו יכול היה להבחין בו.

אניטה, לעומת זאת, בהתה בכתפיו הרחבות ובשערות ראשו השופעות והנקיות שנכרכו לתלתלים וירדו על צווארו ועל רקותיו. זה היה אסור, מסוכן ומייגע, דריכות בלתי פוסקת, אל לה להזכיר אותה אפילו בפני עצמה.

מתי זה קרה לראשונה? מתי אניטה מריה הבתולה לאונה הבחינה לראשונה בגופו של פייטרו פרו – בזרועותיו, בירכיו החטובות מבעד למכנסיים – מתי נשבה פייטרו, מכושף, בשפתיה של אניטה, בשרניות כשזיפים שחורים? מתי ג'וליה הפסיקה להיות ג'וליה – חברה, בת־זוג – והפכה ליתד תקועה ביניהם, למכשול? מתי הפכה להיות האישה האחרת?

הם מכירים מאז ומתמיד: פייטרו החבר של ג'וליה, וג'וליה החברה של אניטה. הם שיחקו במחבואים, בתופסת, במחניים. העובדה שפייטרו וג'וליה התארסו הייתה ברורה מאליה, אפילו אסונטה חגגה את המאורע ובישלה שתי נקניקיות. מאז האירוסין המשיכו השלושה להתראות כמקודם, חלקו את ארוחות אחר הצהריים, טיילו יחד ביער ובכל יום ראשון חורפי שיחקו קלפים בבית משפחת לאונה (לחמניות, סלמי, ערמונים בחלב, אפרסקים בסירופ), פייטרו וג'וליה הלכו לשם יחד וחזרו יחד הביתה. אלא שעכשיו פייטרו כבר לא רוצה לחזור הביתה ואניטה רוצה שהוא יישאר. לבד.

אסונטה צופה בהם בעודם הולכים יחד אל הנשף וטורקת אחריהם את דלת הכניסה. איזו שתיקה מוזרה, היא חושבת. מאידך, כזו היא הנסיכה: גאוותנית. חתנה לעתיד נוהג בחוכמה כשהוא לא מחליף איתה מילה. אם הזוגיות של בתה תעמוד בסכנה – אסונטה מוקפת בסכנות – זה לא יקרה בגלל אחת כמו אניטה.

הם ממשיכים ללכת מבלי לגעת, אך נשארים קרוב כדי שלא לעורר חשד. מדוע הם מרגישים אשמים? מה הם עושים שהוא כל כך נורא? הם היו אמורים להיות עכשיו שלושתם, לנהל שיחת חולין, להתרגש מהנשף המרהיב שהוא כמעט כמו חג המולד עבור מי שלא יכול להרשות לעצמו אפילו מנדרינה. הם אשמים שג'וליה חלתה? הם בטח לא בחרו למצוא את עצמם במצב הזה, יחד לאור השקיעה, לבושים בהידור. שערה של אניטה אסוף ושמלתה האדומה מבצבצת כמו לבה מבעבעת תחת השכמייה. הוא מדיף ריח של סבון רענן והיא של לבנדר, ניחוחות וגנדור מתבקשים בסך הכול מאירוע שכזה, מי יכול היה לנחש שג'וליה לא תצטרף אליהם?

מחוץ לגבולות הרובע הפנימי הם נושמים לרווחה. הם צועדים לאורך רחובותיה המוארים של העיר החדשה, חולפים בדממה על פני חנות הסדקית הפתוחה, על פני ממתקי הנוגט והשקדים המסוכרים אשר בחלון הקונדיטוריה, על פני בקבוקי המשקה המסודרים על מדף המסבאה. בלי להרגיש הם מגיעים אל אולם הנשפים, נכנסים זה אחר זה ובלי לומר מילה מותירים לקהל הנוכחים להפריד ביניהם. הוא לא מזמין אותה לרקוד, היא ממילא הייתה מסרבת, ממציאה סיבה שקרית כלשהי ואומרת שחם מדי או שהיא עייפה מדי, כל דבר.

אניטה מפטפטת עם הפועלות האחרות שהגיעו לאירוע, עם האחיות שלהן, עם הבעלים שלהן, עם בני הדודים שלהן, עם כולם רק לא איתו, וכך נוהג גם הוא. אולם ברגע שהתזמורת מתחילה לנגן ואלס עדין, מסחרר פייטרו בריקוד איזו מורה מבית־הספר היסודי, ואניטה משתכנעת לרקוד עם איזה בחור נמוך ואדמוני. במהלך הריקוד נפגש מבטם לרגע חטוף והם מבינים שהערב מזדחל לאיטו, ארוך מאין כמוהו, ובמהלכו רק חיפשו זה את זה. היא מתכווצת באי־נוחות לנוכח המורה שנצמדת אל פייטרו והוא לנוכח הבחור שנושף בצווארה, ושניהם מבינים שכל הרצון הטוב והמאופק שבו נהגו עד כה אינו מקל על ייסוריהם.

אניטה מחליטה ללכת משם, אך היא אינה יכולה ללכת לבד מפאת השעה המאוחרת. היא נפרדת לשלום מהאביר הננסי ומחפשת את ג'וזפה גריבלדי. דקות מעטות לפני כן ראתה אותו נכנס אל האולם שלוב זרוע עם איזו בלונדינית, היא ניגשת אליו ומבקשת ממנו שילווה אותה הביתה, משקרת שאינה חשה בטוב.

לאחיה אין חשק לעזוב את הנשף. "חכי," הוא אומר ונדחס אל רחבת הריקודים. הוא ניגש אל פייטרו פרו, לוחש באוזנו ומבקש ממנו ללוות את אניטה הביתה, בכל זאת היא החברה הטובה ביותר של ארוסתו והוא הרי בן־בית אצלם, כמו האח השלישי לבית משפחת לאונה, רק הפעם, הוא מבטיח להשיב לו טובה, נדמה לו שהולך לו עם הבלונדינית והוא יהיה אסיר תודה אם יסכים. ג'וזפה גריבלדי חוזר אל אניטה בפנים מחייכות ומצביע על פייטרו שעומד חיוור ורציני במרכז רחבת הריקודים. "אל תדאגי, הוא ילווה אותך," הוא אומר לה.

פעם נוספת עליהם לחצות יחד את הרובע הפנימי. הם חולפים על פני כיכר קטנה ופונים אל סמטה מבאישה אשר משני צדדיה שורות של בנייני שיכונים גבוהים וכהים. הם צועדים בדממה, אניטה צעד אחד קדימה ופייטרו מייד אחריה, ראשו מורכן. הסמטה חשוכה וחזיתות הבניינים שלאורכה בוהקות בשחור, החצרות האחוריות גדושות בפסולת ועשבים שוטים. עכבר חוצה את דרכם ונעלם בתוך אחד החורים. אניטה נבהלת ונעצרת במקומה, פייטרו לא מספיק לבלום את עצמו ונתקל בה. היא חשה בנשימותיו הקצרות על עורפה ומאיצה את צעדיה עד שהיא מגיעה אל קצה שטחו הבנוי של הרובע. היא מביטה מטה אל כיכר המצודה. הרובע הפנימי שרוי באפלת ימי הביניים, אך גרם המדרגות המואר יוביל אותם אל מחוץ לחשכה.

אניטה מזנקת מטה והולכת בצעדים גדולים לעבר פנס הרחוב המקומר שבכניסה לגשר החוצה את הנהר. הרוח נושבת בחוזקה, מי הנהר רוחשים תחתיה ורגליה מנפצות את שכבת הקרח הקרה. היא מאיצה את צעדיה. הם חולפים במהירות מסחררת על פני הכפר הקטן אשר לאורך הנהר, מקום בלי שם, ראשם מורכן ורגליהן נחפזות עוד ועוד, מי שהיה רואה אותם היה חושב שמדובר במקרה חירום, שיש מישהו הזקוק לעזרה. אניטה מתנשפת בכבדות אך אינה מאיטה לרגע. פייטרו מזיע ממאמץ, מנסה נואשות שלא להביט בדמותה של אניטה ההולכת לפניו, הוא נועץ את עיניו בדרך העפר אבל רואה את קרסוליה, את שולי שמלתה המתנופפים, את עור מגפיה החורק בחיכוך. עד מהרה הם מוצאים את עצמם מחוץ לכפר, מול מרחבי הנוף הכפרי והפתוח.

הדרך במעלה הגבעה מאלצת את אניטה להאט. כך עושה גם פייטרו כדי שלא להאיץ בה. עגלה מקרקשת חולפת על פניהם וממשיכה, מותירה אותם בדממה הרובצת מעל לשדות תפוחי האדמה והכרמים העירומים. אורו הבוהק והקר של הירח מאיר את דרכם. אחרי העיקול כבר יוכלו לראות את השביל המוביל לבית־החווה של משפחת לאונה.

אניטה מחכה לרגע הזה, היא כבר יודעת מה תאמר: תודה פייטרו, אתה יכול לחזור לנשף, אין צורך שתמשיך, כבר כמעט הגעתי. היא תכננה את המילים מהרגע שעזבו את אולם הריקודים, הדבר החשוב ביותר הוא לסיים את הערב מבלי לגרום נזק, מחר היא תחשוב איך להתגבר עליו, איך להמשיך הלאה, ג'וליה ופייטרו מתחתנים במרץ הקרוב, הם יהיו בעל ואישה, כבר עכשיו הם זוג, זה יהיה כמו לבגוד באחותה. היא תגיד לו: תודה פייטרו, אתה יכול לחזור, אין צורך, שני צעדים ואני בבית. כאשר השביל המוביל אל החווה נגלה בראש הגבעה, עוצרת אניטה ומסתובבת אליו, אך במקום לדבר היא משפילה את עיניה. היא מרימה את מבטה ופוגשת בעיניו של פייטרו, הן חסרות מנוחה, רעבות אליה.

"פייטרו," היא אומרת.

הוא מניח את אצבעותיו על שפתיה ולוחץ עליהן. עור אצבעותיו קר ומחוספס. נשימותיה הקצרות של אניטה סוחפות את שניהם. היא מעולם לא ראתה את עיניו של פייטרו מקרוב כל כך. היא עוצמת את עיניה ומחליקה בקצות אצבעותיה על עפעפיו של פייטרו, על עצמות הלחיים, על עור פניו הקפוא.

"אניטה, אני מתחנן."

נשיקתם חסרת מעצורים. עוד, משתוקקים שניהם כששפתיהם ניתקות. עוד, עוד, עוד, אבל אניטה מריה הבתולה לאונה אומרת: "לעולם לא עוד." ופייטרו פרו מהנהן בעצב.

היא רצה הביתה, מזדחלת אל המיטה ולא נרדמת עד הזריחה. למחרת היא מתחזה לחולה ונשארת מתחת לשמיכות. אך אין זו העמדת פנים, היא באמת חולה, מעולם לא הרגישה כל כך רע, אין לה כוחות ולא תיאבון, המחשבות מציפות אותה, רק אותו היא רואה מול עיניה, זיכרון הנשיקה לא מרפה ממנה, העיניים שלו, הידיים שלו, השפתיים שלו ושוב הנשיקה. היא מסלקת את המחשבות עליו, אך הן חוזרות, נדמה לה שהיא יכולה להרגיש אותו, לטעום אותו. בכל פעם שמישהו מתקרב למיטתה היא מפנה את ראשה אל הצד השני, חוששת שניתן יהיה לראות דרכה, לחוש בריח שלו על גופה. היא חושבת להתרחץ, אבל אינה מסוגלת, היא רוצה להמשיך ולהריח אותו, זה נורא, מעולם לא הרגישה כך. אז זוהי אהבה, היא חושבת: מחלה. כולם אכן חושבים אותה לחולה: כנראה נדבקה מג'וליה, הם אומרים, ומניחים לה להבריא במיטתה. סבתא לואיג'ינה נכנסת לחדר עם קערית מרק עוף, ג'וזפה גריבלדי עם תפוח מבושל. רק אחרי שלושה ימים היא יורדת מהמיטה, חיוורת וסתורה כמי שהיכו אותה. אם זו אהבה, אז אניטה לאונה לא רוצה לדעת מכך.

פייטרו פרו שומר מרחק. עשרה ימים לאחר הנשף הוא פוגש את ג'וזפה גריבלדי ששואל אותו לפשר היעלמותו. הוא בודה סיפור על סידורים דחופים ומטלות לא צפויות, מבטו מרוחק. הוא מוסיף להתחמק ממשפחת לאונה ושבועיים לאחר מכן, בחג המולד, נראות פניו רדופות ושחורות.

בערב החג, עשר דקות לפני שעת חצות, הוא יוצא עם ג'וליה מהארמון המלכותי אל המיסה הלילית. כאשר הם בטוחים שאיש אינו רואה אותם, הם מתגנבים תחת אחד המעברים המקורים. הרובע הפנימי מתחיל להתרוקן מאנשים, חלקם הולכים אל המיסה וחלקם פונים להכנת הארוחה הלילית שלאחר מכן. אפילו עברייני הרחוב נחים היום. ג'וליה ופייטרו חוזרים בחשאי אל הארמון המלכותי, עולים בדממה אל עליית הגג, נשכבים תחת מדפי התולעים, על מצע של עלים יבשים וטלאי בדים שפייטרו הכין מבעוד מועד, ומתנים אהבים בפעם הראשונה.

הרעיון היה של פייטרו. הוא אינו מוצא עוד סיפוק בבית הבושת, גם לא בבחורות החדשות שהוצעו לו במחיר מתחשב. חזה זקוף וירכיים חשופות אין בהם די כדי למחות את זיכרון שפתיה של אניטה. ריחה המתוק אופף אותו, המחשבות עליה מסיחות את דעתו. הוא טועה בדרך, מפספס את הרכבת. הוא מהרהר בה במהלך העבודה ומסתכן באיבוד אחת מאצבעותיו. אם ישכב עם ג'וליה, כך חשב, אניטה תיעלם. הוא חייב לנסות, אחת תחליף את האחרת. הוא הרי אוהב את ג'וליה, הוא משוכנע בזה, הוא רוצה להתחתן איתה מאז היו בני חמש, מאז שהיא, דקיקה כציפור, חייכה אליו בשיניים חסרות והציעה לו את כוס החלב שלה. תינוי אהבים עם האישה שלו ודאי יבריא אותו.

ג'וליה מסכימה מפאת ליבה הטעון. השביתה, אימא שלה, סואץ בכל ערב. היא לא הוזמנה לפגישה שנערכה עם הדובר מטעם מנהלי המפעל. היא שמעה שיש מי שנכנעה ושבה לעבודה. אניטה דווקא כן הוזמנה, אך בחרה שלא ללכת, וג'וליה יודעת שהיא הייתה רוצה ללכת.

אפילו הכומר התערב בסיפור. שלושה ימים לפני חג המולד הוא עמד על דוכן הדרשה והוקיע את הנשף ואת השובתות שהסכימו לקבל את כספם של הסוציאליסטים. אלה אנשים שדוגלים בחוסר סדר, הרעים בקולו. אין להם כבוד לדמות האב הקדוש בתהלוכת החג, שעה שהמאמינים שרים מזמורי תפילה לאלוהים, ממשיכים כפויי הטובה הללו לאחוז במרצע ולתקן סוליות נעליים. אבל אלוהים לא חירש. לא חירש ולא עיוור. כספם של הסוציאליסטים הוא מלוכלך, אלוהים יודע זאת טוב מאוד.

ואם כבר בכסף עסקינן, הצדקה הצנועה שקיבלו ג'וליה ואימה בחסות המפלגה הדמוקרטית הספיקה רק לתריסר ביצים, שני קילו שעועית יבשה, בקבוק חלב ושלושה שקי פחם. ג'וליה מאבדת משקל, צלעותיה בולטות מבעד לשמלתה ושדיה כמעט שנעלמו. אם כך, שיתרום הוא מכספו לצדקה. האין זו מחויבותו של כומר?

הכומר אהוד בקרב תושבי הרובע הפנימי מפני שמייד לאחר סיום לימודיו בסמינר, דרש מהממונים עליו את הכסף שמגיע לו במטרה לפתוח מרכז לילדים עניים שבו יוכלו לקבל ארוחה חמה. עבודות הבנייה כבר החלו והן כוללות מועדון העשרה לשעות אחר הצהריים, מגרש כדורגל, תיאטרון ואפילו "חיזיון אורות". עד כה, מילים בלבד. ובכל זאת הוא כבר נחשב לקדוש, אפילו בעיני אניטה. זהו החלק שבה השייך לשמה האמצעי, מריה הבתולה, חושבת ג'וליה.

סאלבי. שמו של הכומר הוא דון ג'וזפה סאלבי. חלק מהכסף לבניית המועדון מגיע מעבודתן של נשים כמוה. אם כך, חושבת ג'וליה, יש לה חלק במימון התיאטרון הקטן, אולי בווילונות המסך או בקורות העץ מהן עשויה הבמה. היא גם חושבת שכאשר אילץ אותו האל לבחור בין צדקה למשפחה, דון ג'וזפה סאלבי עשה את הבחירה שלו, ועוד איך.

הטפתו של הכומר הותירה חותם באניטה והיא החזירה את הכסף למפלגה כדי שיועבר לאדם נזקק ממנה. החלק שבה השייך לשמה האמצעי, מריה הבתולה, מרתיח לפעמים את דמה של ג'וליה. לכן היא לא שואלת בעצתה ונענית להצעתו של פייטרו, על אף שההיחפזות הזו נראית לה מיותרת וגורמת לה אי־נוחות, הלוא שנים ארוכות המתינה לליל הכלולות שלה. היא לא אוהבת לשמור סודות מאניטה. הסוד הוא רועץ, יתד תקועה שמפריעה למחשבות. אבל היא מרגישה כמי שכבר החליפה נדרים, ומאמינה בכל ליבה שהיא אוהבת את פייטרו פרו: אם כך, מדוע שלא תשביע את רצונו?

חג המולד הסתיים, ואחריו חלפו גם יום סטפנו הקדוש וליל הסילבסטר. המאה החדשה זעזעה את הרובע הפנימי ברעש אדמה קל ללא נזקים, לא יותר מידיעה קצרה בעיתון 'העמקים'. דון סאלבי נשא תפילות הודיה לאל במשך תשעה ימים רצופים, ואסונטה כילתה חופן פחם אחד יותר כדי להרתיח סיר של מים ומלח: "צריך לטהר את האוויר," אמרה. אניטה עוד סגורה בביתה: היא שלחה את נינו ביקסיו שימסור לג'וליה שהיא עדיין לא מרגישה טוב. חלונות התצוגה של הקונדיטוריות בעיר החדשה מאבדות אט־אט מעושרן, אספקת הפחם אוזלת, השלט "סגור לשיפוצים" נותר כפי שהיה, ופייטרו פרו לא ביקש ממנה לשכב איתו שוב. היה עליה לחשוד. אך אלו דברים שמבינים רק לאחר מעשה. בהתחלה זה לא היה מוזר בעיניה, גם היא לא רצתה לחזור על זה. זה היה כואב, חפוז וגדוש במבוכה מצד שניהם. לפחות כך חשבה לנוכח תנועותיו המהססות, מהלכיו הקטועים וההפוגה הארוכה שלקח באמצע. דקה? שתיים? כשפניו מופנות אל הצד השני. אולי כך עשויים הגברים, הם זקוקים להפסקות. במיטה אמיתית, במקום חמים, זה ודאי היה אחרת, חשבה. איזו טיפשה.

במהלך שלושת הימים שבהם קדחה מחום האהבה, התערבלה במוחה דמותו של פייטרו פרו יחד עם תמונות מיום מרטינוס הקדוש, חולצת הכפתורים הלבנה שלבש ראש העיר, השלט בכניסה למפעל, דמותו של הכומר החובט באגרופו על דוכן הדרשה, אסונטה שיורקת ומקללת, אגני המים הרותחים. במהלך שנתה הטרופה, ראתה גם את יומה הראשון במטווייה. לא מכבר מלאו לה תשע, אימה בחיים, אולם חולה מאוד ואינה יכולה עוד לעבוד במטווייה. עליה ללכת לשם במקומה, אך היא אינה יודעת מה לעשות עם הידיים ומשלבת אותן על בטנה. האחראית מראה לה כיצד לתמרן את האדים שמחממים את אגני המים ואת סלסילת פקעות המשי. היא מסבירה לה כיצד להבריש את הפקעת ולאתר את קצה החוט, איך להניחו כשהוא משתלשל מבעד לסלסילה כדי שארבע הטוות להן היא עוזרת יוכלו לשלוף אותו בקלות. קולה אדיש. "אין לי זמן לבזבז, תסתכלי ותלמדי," היא אומרת. לאחר מכן היא הולכת ומשאירה אותה עם מברשת בידה האחת וחופן תולעי משי בשנייה. אניטה הילדונת טובלת אותן במים הרותחים.

כל כך שונה מהניסיונות שעשתה קודם לכן בבית! הכול רץ במהירות, האולם עצום, הרעש מחריש אוזניים, הריח גורם לה לבחילה, האחראית צועדת הלוך ושוב (היא צועקת כעת על ילדונת אחרת שתזדרז) ובקרוב מאוד תחזור לבדוק גם את אניטה. הפחד גועש בבטנה, הצחנה, המהומה, אצבעותיה איבדו מתחושתן, דמעות זולגות מעיניה, תחילה אחת ואחריה כל היתר, תוך רגעים ספורים פניה רטובות לגמרי וידיה בוערות.

אולם אז מגיחות לפתע אצבעות קטנות ומשתלבות בשלה, פעם, פעמיים, שלוש: הן מושכות החוצה את קצה החוט ומניחות אותו בסלסילה המיועדת, מסיטות את אצבעותיה הבוערות אל אגן המים הקרים. מי זה שעוזר לה?

היא מתוסכלת מכדי להרים את העיניים ולראות למי שייכות האצבעות הקטנות. בהתחלה הן מתערבות יותר ולאחר מכן רק מדי פעם. כאשר היא מאבדת את הקצב או כשהאחראית מתקרבת, הן צצות שוב באגן המים שלה ומניחות שתיים־שלוש תולעים כשקצה החוט כבר בחוץ, מוכן לשימושן של הטוות. אצבעות קטנות אדיבות וסבלניות, אצבעות של פיה טובה, גמד יער קסום, הן עוזרות לה לאורך זמן שהיא אינה יודעת לאמוד, עד שנשמעת הסירנה ומגיע הרגע לאכול את תפוחי האדמה והבצלים שהעובדות האחרות השכילו לבשל יחד עם התולעים. רק אז מרימה אניטה את עיניה ורואה אותה.

"תזדרזי." מבעד לאדים המצחינים נגלה אליה אף קטן כשל סנאי. "נאכל מהר, כדי שיהיה לנו זמן לשחק בקלאס."

חברתה לעמדת העבודה, החברה שלה ג'וליה. האחות "השנייה" לבית משפחת לאונה.

מתישהו באמצע ינואר מבינה ג'וליה שמשהו אינו כשורה, אחרי ששלוש מתוך חמש הפועלות הראשיות מארגנות מפגש באולם המרכזי של אגודת הפועלים השיתופית. רק חלק מהפועלות במטווייה הוזמנו למפגש, לא יותר מחמש־עשרה בנות, אלה הנכונות לחזור לעבודה. ג'וליה לא נמנית איתן. אסונטה, לעומת זאת, אוספת את שערה לתוך כובע צמר אפור, מתעטפת בשָׁל ויוצאת נחושה מהארמון המלכותי אל פרברי העיר, היכן שנמצאים בית־החולים ובית־הכלא. היא נכנסת אל האולם שנחנך שלוש שנים קודם לכן, היא לא אומרת שלום, לא מכבדת במבטה את הדגל בצבעי לבן, אדום וזהב, לא את הכרזה ועליה שמות חברי האגודה הראויים לשבח ולא את שולחן העץ הגדול שנתרם על ידי ארגון הפטריוטים. היא בוחרת באחד הכיסאות שבקצה האולם, הרחק מיתר הבנות, מניחה את מרפקיה על הברכיים ואת הסנטר בתוך כפות ידיה הקמוצות לאגרופים. יש לה הרבה מה להגיד, אך היא אינה מעזה מפני שהיא חוששת מהתקף שיעול מחניק. שעתיים לאחר מכן היא חוזרת הביתה, כועסת יותר מכפי שהייתה כשיצאה, מפני שלא הושג הסכם.

"הן לא מקבלות מספיק?" היא רוטנת ומקרבת את אצבעותיה הקפואות אל תנור החימום. ג'וליה לא אומרת דבר ואף אינה מניחה את המסרגות שבידיה.

"תמימות. הן רוצות למות ברעב?"

שתיקתה של ג'וליה מבקעת את סבלנותה של אסונטה. היא חוטפת לה את הצמר והמסרגות ומטיחה אותם בקיר. "תעני לי כשאני מדברת אלייך!" פניה של ג'וליה עייפות. "כולנו מאוחדות," היא משיבה.

אסונטה עוטה שמיכה על כתפיה, אוספת את עבודת הסריגה מהרצפה, מגלגלת שוב את חוט הצמר, מתיישבת מול תנור החימום ומתחילה לסרוג בקדחתנות. "מתייפייפות," היא אומרת.

"אנחנו ננצח. אניטה..."

"המלכה טאיתו ישבה שם בשורה הראשונה."

הגברת ג'וליה מסקה עדיין זוכרת את הכאב הגדול שהלם בה. היא יצאה מהבית בלי שכמייה, חצתה את הסמטה, לאחר מכן את הכיכר ואת העיר החדשה. היא המשיכה לאורך הנהר ובמעלה הגבעה. במשך חצי שעה הלכה מבלי לעצור ומבלי שחשה בקור. השביתה היא נתיב הבריחה שלהן, הדרך אל החופש: איך היא יכלה לעשות לה את זה? החלום שלהן. איזה חלום, פרויקט! כל האספות אליהן הלכו יחד, לבושות כגברים, כל הדיונים. היא לא רוצה עוד להרוויח משכורת הוגנת? פחם, נעליים, גרביים, דגי בקלה. ג'וליה לא מאמינה. אניטה לא הייתה עושה את זה, לא היא. אסונטה טועה, ג'וליה בטוחה בזה. כמעט בטוחה. זה זמן רב שלא ראתה את אניטה. היא שולחת את אחיה שיגיד לה שהיא חולה, אבל למפגש היא יכולה ללכת?

אוויר קפוא מזדחל במורד הגבעה הבוהקת בשכבת כפור. ג'וליה סוטה מהדרך ופונה אל שביל צר, חוצה את מסך ענפיהם של עצי הערבה ומגיעה אל גדת הנהר הסלעית. המים זורמים לרגליה, מפעם לפעם נראות שלוליות קפואות. פעם אחת בילדותן הן יצאו לנהר, לכבס את הבגדים המלוכלכים, והתרחקו עד לנקודה הזו, היכן שאסור היה להן מפני שהמים באזור הזה עמוקים ומסוכנים. זה היה מעשה שטותי שבסופו ג'וליה, על אף שתמיד תמרנה בקלילות על אבני הגדה הקטנות, מעדה ונפלה, רגלה נפצעה וראשה נחבט בקרקע.

זה היה יום ערפילי והלילה ירד במהירות מאחורי מסך של עננים אפורים כברזל. הפציעה ברגל נמתחה מהקרסול ועד לברך ימין. גושי גלד שחורים הפרידו בין הבשר החי לגרב הקרוע והמאובק. הפציעה בראשה נראתה כמו בצל כחלחל ומקולף מעל לעין שמאל. היא לא הצליחה לעמוד על רגליה והתקשתה להישאר ערה. היא זוכרת שאניטה הוציאה מסל הכביסה את הסדין ששתיהן סחטו יחד. הוא היה קפוא, כמעט נוקשה, מוכתם בבוץ. היא זוכרת את מרקמו הקר על עורה, את הצמרמורת שחשה ואת אניטה שאמרה לה: "אל תדאגי, ג'וליה, אני כאן." היא זוכרת כמה נעים היה להיכנע לערפול החושים הכבד ולחום הקודח, בידיעה שתמצא את חברתה אניטה כשתתעורר. היא זוכרת שאניטה אינה מפחדת מזאבים, מינשופים, מהקרח המכסה על הבארות או מחוטפי ילדים. אניטה ישבה לצידה, שרה באוזניה משירי המטווייה, נשפה על אצבעותיה וחיממה אותן, כיסתה את רגליה בחצאית שלה ושמרה עליה עד שבאור בוקר ראשון נשמעו קולותיהם הרמים של בני משפחת לאונה המחפשים אותן. כיצד ייתכן שהילדה האמיצה ההיא מפחדת כעת מהנהלת המפעל, ובוגדת בה?

משהו מתעופף. פיסת נייר, עמוד מתוך עיתון. משב רוח חזק מרים אותו מעלה ודף הנייר רוקד באוויר. בילדותן נהגו להתחרות. מי שתתפוס אותו תזכה ב... במה? חצי חטיף? חצי תפוח אדמה שבושל באגני התולעים? לא היה להן הרבה על מה להתחרות.

היא מדלגת מאבן לאבן בניתורים קטנים, עיניה נעוצות בדף הנייר שמתרומם מעלה ואז נופל ארצה באחת. ג'וליה משיגה אותו לפני שייפול למים. הנייר דהוי אבל קריא: "חברת הספנות נורְת גֶ'רמן לויד ס"ס וֶרה מפליגה לניו־יורק דרך גיברלטר. מחיר כרטיס במחלקה השלישית 190 לירטות, והוא כולל ארוחות עד ההגעה ליעד." דף הפרסומת דק ומחוספס, אצבעותיה של ג'וליה אדומות ונפוחות. לרגע קצר הן מזכירות לה את אצבעותיה של אסונטה והמחשבה הזו מצמררת אותה.

כך זה קרה. הגברת ג'וליה מסקה, אישה מעשית לכל הדעות, שוקלת בזהירות את המקריות המסתורית הזו. בחדרה שבקומה הראשונה במלון גרנד ויטוריה היא מסלקת מראשה כל שיקול מסתורי או על־טבעי. אבל, אבל... במחשבה שנייה... זה מדהים איך החיים העמידו לרשותה דרך מוצא. ממש שם, מול המערבולות הבוגדניות של הנהר המסוכן. האם זה היה מקרי בלבד? מה הסיכוי שלא הייתה נתקלת בפרסומת במקום אחר? זהו עיתון שניתן למצוא בכל מקום, אפילו אצלה בבית. אסונטה השתמשה בו כדי להבעיר אש. גורל. כיצד ייתכן שהוא נפל לרגליה דווקא ביום ההוא, כשליבה נשבר לרסיסים והיא נזקקה כל כך להזדמנות?

ארוחת הערב במלון גרנד ויטוריה מוגשת בשעה שבע בדיוק. בחדר האוכל רק שולחן אחד ערוך. אור נרות הנברשת מרקד, הקירות עירומים, הרדיו כבוי. מפת השולחן מעוטרת בעבודת רקמה צעקנית ובלויה ממספר רב של כביסות. הבחור הצעיר שעמד בדלפק הקבלה של המלון כשעתיים לפני כן, לובש כעת ז'קט לבן עם כפתורים מוזהבים ומגיש לה קערית מרק עוף עם אטריות, פרוסת חביתה עם תפוח אדמה מבושל ותפוח עץ צהוב. מדי פעם הוא ממלא עבורה את קנקן המים. כוס היין שלפניה נותרה כפי שהיא. לבסוף הוא שואל אותה אם היא רוצה קפה. "קפה אמיתי," הוא מוסיף.

הערתו מזעזעת את הגברת ג'וליה מסקה, אולם אז היא מבינה שמדובר בדבר־מה יוקרתי, שהמלון לא יכול להרשות לעצמו קפה אמיתי, כמו גם אף אחד אחר כאן באזור, על אף שהמלחמה הסתיימה כבר לפני יותר משנה. מוקדם יותר שאל אותם הבחור הצעיר אם הגיעו לכבוד החגיגה. אבל איזו חגיגה אפשר לעשות במקום שבו המלון היוקרתי ביותר מגיש חביתה ותפוח אדמה מבושל? "לא חגיגה, באנו בענייני עסקים," השיב מייקל עת שבחן את אריחי הרצפה. הגברת ג'וליה מסקה יודעת שהוא חיפש עקבות חרקים.

המלצר התעקש שמא הגברת האמריקאית לא הבינה אותו; הוא נעלם מאחורי דלת המטבח וחוזר עם מקינטה בידו. מצידו השני של האוקיינוס חשבה הגברת ג'וליה מסקה שזה בלתי אפשרי ששלוש־עשרה פועלות ילדות וחמישים ושמונה פועלות בוגרות, מאוחדות, נחושות, כועסות, שמוכנות להקריב הכול, לאכול סואץ בכל ערב, יימחצו תחת יהירותה של תעשייה כפרית זעירה. אולם כעת, מול חפתי חולצתו הרופפים של המלצר, נדמה לה הדבר בלתי נמנע. לא היה להן כלום, אפילו לא פירור אוכל. איך היו יכולות להביס את משפחת סאלבי?

אולי אניטה הבינה את זה. הגברת ג'וליה מסקה לא ידעה להצביע במדויק על הרגע שבו הובסו. האם זה היה כשהוזמנו אל ראש העיר ולעגו לו? כאשר מנהלי המפעל תלו את השלט "סגור לשיפוצים"? כשהרעים הכומר בקולו מעל בימת הכנסייה? מתי, בדיוק?

כישלון לעולם אינו פתאומי. זה דבר נוסף שהיא למדה באמריקה. אם מקשיבים היטב, אפשר להרגיש אותו מגיע, לחוש בטעמו המלוח, להריח את הריקבון. זהו הרגע לפעול. הנפוליטנים עוזבים במטרה לבנות מסילות ברזל? זה הרגע לחסל במהירות את הסחורה, ובינתיים לרחרח, לשאול את האירים, כלומר את המשטרה. השמועות אומרות שמגיעים איטלקים מקלבריה ואַבְּרוּצוֹ, אם כך, מה אוכלים בקלבריה? פולים ירוקים? בצלים? חשוב להתעדכן. הסיציליאנים אוכלים חצילים, גם שקדים. האירים אוהבים בירה, השחורים מלונים. לתפוס את הרגע, לנחש את הביזנס. תפוחי אדמה, הר של תפוחי אדמה, לא בברודווי, אלא בשכונת הֶל'ס קיטשֶן, מטבח הגיהינום. האירים לא דורכים בחנות איטלקית? אם כך, צריך ללכת אליהם עם עגלה מלאה. לדפוק על הדלתות. ללמוד את השפה: gud poteto, pràtaì dea, fish, cod, cabagge, lamb, bràdan. עגלה עמוסה במצרכים שהאירים אוהבים, דג מיובש ומלפפונים חמוצים, ואף לא מלון אחד. הסיכוי שהם יהפכו את העגלה קטן יותר. לעומת זאת, עגלה מלאה במלונים יוצאת בכל בוקר בשעה שש לכיוון הארלם וחוזרת ריקה מדי ערב. את כל זה היא למדה מליברו והיא כבר אינה מפחדת משינויים. ראשית הריח: פלפלים שלא נמכרו, סחורה שיש לזרוק. אבל זה לא יותר מריח רע. כל מה שלא נמכר כאן, ייחטף במהרה במקום אחר, חשוב לעלות על הגל. היא משחקת בסתמיות בקליפת התפוח ומונה בראשה את שבע החנויות שברשותם, לפי הסדר שבו נפתחו: רחוב מולברי (1892), סוהו (1908), ברודווי פינת רחוב 33 (1918), ברוקלין מייד אחרי הגשר (1923), אחת נוספת בברוקלין־קובּל הִיל (1937, היכן שמייקל עבר לגור עם אשתו קלייר ושלושת ילדיהם: ליברו ג'וניור, סמואל ודיאנה), הארלם (1940), שדרת לקסינגטון (1942, היכן שמתגוררת כעת הגברת ג'וליה מסקה). מייקל כבר חשב על שלוש נוספות מחוץ לניו־יורק, בקליבלנד, סנט לואיס ואפילו בלוס אנג'לס. הוא חקר בנושא, שכר מחסנים וריהט את החנויות. הם מחליפים את השם: מהצרכנייה של ליברו לסופרמרקט ליברו. הוא רוצה אספקה ישירה מאירופה, בלי יבואנים ומתווכים. זוהי למעשה מטרת הנסיעה. הידוק קשרי עבודה, חתימה על חוזים. העצירה החפוזה ברובע הפנימי היא מהמורה בדרכם, גחמה שתחלוף מחר. ובכלל, מה היא חושבת למצוא אחרי חמישים שנה? מי יודע מה עבר בראשה של אניטה ביום המפגש באולם אגודת הפועלים השיתופית.

בינתיים חזר המלצר עם ספל הקפה. הגברת ג'וליה מסקה מתביישת משום שלא סיימה את כל החביתה ואף לא נגעה בתפוח האדמה המבושל. אבל היא עשתה מאמץ לאכול את תפוח העץ. היא מבינה שהקפה הוגש לה כפיצוי על הארוחה. היא מביטה בספל הקטן, ואז בצעיר שהגיש לה אותו. ציפורניו נקיות, אך האם רחץ גם מאחורי האוזניים?

"איך קוראים לך?"

"מרקו, גברתי."

"בסדר, מרקו. שב כאן במקומי ותשתה את הקפה. על חשבוני."

***

פייטרו פֶרו הצליח לשמור מרחק מאניטה במשך ארבעים ושבעה ימים וכמה שעות. ביום שבת, 2 בפברואר 1901, בשעה שש אחר הצהריים התייצב ג'וזפה גריבלדי בכניסה לארמון המלכותי. שלג כבר ירד במהלך הלילה ורעפי האורווה קרסו תחת משקלו הרב. נינו ביקסיו נפצע והובל לבית־החולים. צריך לתקן את הגג כך שהחיות יוכלו להעביר את הלילה במקום בטוח. איך יכול האח השלישי לבית משפחת לאונה לסרב?

פייטרו הגיע אל בית־החווה כשהוא נחוש שלא להחליף אפילו מילה אחת עם אניטה. הוא החזיק מעמד עד כה וימשיך לעשות כך. הוא יתחתן במרץ וכל הסיפור הזה יהיה מאחוריו. הוא לא פגש בה עד לארוחת הערב. נינו ביקסיו נכנס הביתה עם יד חבושה והתעקש שפייטרו יישאר לחלוק איתם מרק. כמה זמן עבר! יותר מדי! איפה הוא הסתתר עד עכשיו? "אנחנו צריכים לחגוג," אמר נינו ביקסיו, וג'וזפה גריבלדי ירד אל המרתף כדי להביא בקבוק יין.

אניטה עמדה עם הגב אליו וערבבה תבשיל כלשהו, שערותיה אסופות במטפחת ראש אדומה. בכל פעם שסובבה את ראשה היה מבטה קר ומרוחק. היא לא ישבה לשולחן. "כבר אכלתי," אמרה ונעצה בו את עיניה. אני לא רוצה אותך. לאחר מכן נעלמה בחדר הסמוך. פייטרו לא הצליח להוציא מפיו חצי משפט במהלך כל ארוחת הערב, אולם איש לא מבחין בכך, כולם שבויים בסיפור הפציעה המסעיר, ונינו ביקסיו מפליא לספרו: את מה שאירע, הבהלה אל הרופא, הביקור אצלו, הוא מרבה בפרטים, צבעים, רחשים. הוא יהיה דרשן נהדר.

פייטרו שומע מילה כן־מילה לא, צוחק כשהאחרים צוחקים, עד שאניטה נכנסת עם סלסילת אגסים ומניחה אותה על השולחן. היא נמנעת מלהביט בו ופייטרו מרגיש שהוא רוצה למות. הוא אינו יכול שלא להבחין בעצמות לחייה הגבוהות ובמפרקי ידיה הדקיקים. היא התכופפה מעט ופס שדיה בצבץ בין כפתורי חולצתה. מייד כשהבחינה בכך, הרימה את ידה וכיסתה את המחשוף. קווצת שיער חמקה ממטפחת הראש שלה והיא מיהרה לסדר אותה בידה השנייה, בתנועה עצבנית ומתוחה. אז היא כן רוצה אותי. פייטרו מסלק את המחשבה הזו מראשו, ערגה יותר ממחשבה, הוא גומע בבת אחת את כוס היין, בוחר אגס ונוגס בו. הוא עושה כל מאמץ להתרכז בפרי שבידו.

"אני הולכת לישון, אני עייפה," אומרת אניטה, אבל ג'וזפה גריבלדי תופס במרפקה. "מה פתאום לישון? הערב חוגגים!" הוא אומר וכולם צוחקים, פרימו לאונה כבר השחיל את כתפיות האקורדיון. הוא מכיר שירי פולקה, מזורקה, ג'יג, מונפֶרינֶה. הוא מתחיל מייד לנגן קוּראנט צרפתי, וג'וזפה גריבלדי תופס במותניה של אחותו ומוביל אותה למרכז החדר, אבל אניטה הודפת אותו בכעס וצועקת: "לא!" כולם משתתקים, גם המוזיקה. "אני עייפה. אני הולכת לישון." היא מפנה להם את גבה, עוזבת את החדר ועולה אל הקומה שמעל.

"מה יש לה?" שואל ג'וזפה גריבלדי את הסבתא, "היא במחזור?" הסבתא מחטיפה לו קלות על הצוואר ומתרוממת מכיסאה ובכוונתה ללכת בעקבות אניטה. אולם אז מתערב פייטרו ואומר: "אני אלך. היא כועסת עליי."

הוא לא יודע מהיכן האומץ. הוא עולה בגרם המדרגות החשוך ונעמד כצל שחור מול דלת החדר. אניטה יושבת על המיטה. אור הירח חודר מבעד לחלון ושוטף את החדר כולו. ראשה של אניטה מורכן, כתפיה שמוטות, זרועותיה שלובות בחיקה. "אתה לא יכול להיות כאן," היא אומרת לו.

פייטרו לוקח צעד קדימה ומגיח מתוך החשכה. "אמרתי שאתה חייב ללכת." הוא מתיישב לצידה. הוא לוקח את ידה בכף ידו, מלטף את אצבעותיה, את ציפורניה העדינות. "אם לא תלך, אני אקרא לאחים שלי," היא אומרת, אבל פייטרו לא נרתע: הוא מעסה כל אחת מאצבעותיה, מהדק את כף ידו סביב כפות ידיה הרכות, הן מזיעות, מלטף את סימני הצלקות הלבנים שיש לכל הטוות על מפרקי האצבעות. מלמטה נשמעים צלילי האקורדיון, שקשוק הכלים, קול שירתה הנעים של סבתא לואיג'ינה. אהוב היער / אהוב האחו. פייטרו טופח בקצות אצבעותיו על קצות אצבעותיה של אניטה, לפי קצב המנגינה.

"מספיק." קולה של אניטה חנוק.

אהובי שלי, יפה ומיוסר.

פייטרו מרים את זרועו ומחבק את כתפיה, מצמיד אותה אליו. "זו אינה אשמתו של אף אחד," הוא לוחש.

הגברת ג'וליה מסקה לא יודעת את זה, אבל זהו הרגע שבו התפצל הזמן לשניים, אניטה לצד אחד והיא לצד השני, ואז צנח במהרה וגרר עימו את שתיהן. אניטה מחפשת את המילים המתאימות כדי לספר על כך למשפחתה, היא מחפשת דרך לספר לג'וליה, אבל הימים חולפים והיא לא מוצאת את הדרך, ובינתיים היא מתראה עם פייטרו בחשאי, מוקדם בבוקר ומאוחר בערב, היא יוצאת מהבית מבלי שאיש יבחין בה. היא ופייטרו מתחבקים בחשכה, לוחשים זה באוזנו של זה, מדברים ביניהם כששפתיהם כמעט נוגעות, שעה שג'וליה משוטטת ברחובות הרובע הפנימי, סופרת את השעות, את הארוחות עליהן היה עליה לוותר, את הכסף שהסתירה בשידת המיטה, את השתיקות. אסונטה לא מדברת איתה, פייטרו אף פעם לא נמצא, מי יודע איפה אניטה, כבר זמן רב שלא רואים אותה. היא לא רוצה לגעת בכסף שייעדה לחתונה, ומשום כך היא מוותרת על מסיבת הריקודים שארגנה התאחדות הדמוקרטים, וכמוה גם על המופע המפורסם של מִירָבֶּלִי (אקדמיה ללהטוטנות שאינה זקוקה לקידום מכירות), ועל נשף המסכות המפואר. היא אפילו לא עוצרת להעיף מבט בחלון הראווה של מספרת פֶרַנְדוׂ ובעיצובי השיער הנהדרים לגברים ולנשים.

בבוקר ה־10 בפברואר 1901 אוזל הפחם. ג'וליה ואסונטה יוצאות אל היער, לחפש עצים להסקה, אך מה שבנמצא הוא מועט ורטוב. הן אוטמות בחתיכות בד את הסדקים בקירות, וחלל הבית נעשה מחניק מריחות בצל, זיעה והבל פה. גם הנרות והנפט נגמרו, וכבר בחמש אחר הצהריים נעטף ביתן בחשכה מעיקה. הן אוכלות רק פעמיים ביום: בבוקר, מעט חלב ולחם שחור; בצהריים, תפוח או אגס ורק לפעמים חתיכת לחם עם שום או אנשובי מלוח. היא לא שמעה דבר מפייטרו, הוא תמיד בעבודה, ההורים שלו אומרים שהוא יוצא מוקדם וחוזר מאוחר, גם הם כבר לא רואים אותו. אפילו אסונטה חדלה מלמלמל קללות.

ביום רביעי ה־13 בפברואר בשעה שבע בערב, דופקת אחת הפועלות על דלת ביתן, בידה היא מחזיקה לפיד בוער. "מחר," היא אומרת ומסתלקת, מותירה אותן שוב בחלל החשוך והמחניק.

למחרת בבוקר יוצאת אסונטה עם שחר. ג'וליה תוחבת את ראשה מתחת לשמיכה, מעמידה פנים שהיא אינה שומעת את צעדיה של אימה, את נשימותיה הקצרות, את כחכוח הליחה, את דלת הבית שנסגרת ואת דלת הכניסה הראשית שנטרקת אחריה. אך היא אינה עומדת בפיתוי, היא חייבת ללכת ולראות במו עיניה. היא אפילו לא טורחת להתלבש או לסרק את שערה. על כותונת הלילה היא לובשת את המעיל הגדול שהיה שייך לאביה, חובשת כובע ונועלת קבקבים. מחוץ לדלת הכניסה של הארמון המלכותי היא רואה את הפועלות שיצאו בראש מורכן, מכורבלות במעיליהן, אדי נשימתן מתערבלים באוויר הקר. היא הולכת בעקבותיהן וחולפת על פני בניין המגורים של משפחת סאלבי. טור הנשים משתרך ואף אחת מהן לא מרימה את ראשה אל אורות הבניין הדולקים. היא עוצרת בקצה השביל המוביל למטווייה. חומת האבן קפואה כקרח, זרם הנהר שבמורד הגבעה דומם, השלט "סגור לשיפוצים" הוסר, שער הכניסה למפעל פתוח לרווחה. היא צופה בנשים שנכנסות פנימה זו אחר זו בדממה מוחלטת, אפילו לא מילה אחת. ואז היא רואה אותם.

הם מגיעים מכיכר המצודה והולכים לאורך הנהר. היא מזהה קודם את אניטה. גופה הדק והגמיש מתנועע בחן תחת השכמייה העבה. הוא אוחז בידה. ג'וליה לא מסוגלת להסיט את מבטה. הוא אוחז בידה והיא נשענת עליו. חייב להיות לזה הסבר כלשהו, היא חושבת. החברה שלה לא הרגישה כל כך טוב לאחרונה. היא זקוקה לעזרה, אולי האחים שלה לא יכלו ללוות אותה. אולי זה בכלל לא פייטרו. אבל היא יודעת שזה הוא, איך תוכל שלא לזהות אותו? באיזו שעה הוא יצא מהבית? בעוד זמן קצר הוא צריך לתפוס את הרכבת לנובי ליגורה. מתי היה עליו לצאת כדי ללכת ולקחת את אניטה? בשביל ללוות אותה? לנחם אותה? בכדי לעזור לה להגיע לכאן, הבוקר, בשביל להיות יחד איתה ביום התבוסה שלהן?

ייתכן שהיא כבר מתה, חושבת לפתע הגברת ג'וליה מסקה כשראשה טמון בין שתי כריות מיטתה שבקומה הראשונה במלון גרנד ויטוריה. ייתכן שאניטה מריה הבתולה לאונה טמונה עמוק באדמה. וגם פייטרו פרו. כאשר חשבה במנהטן על הרובע הפנימי, דמיינה אותם מזדקנים במקביל אליה: מצחן מחורץ בקמט זהה, פסים אפורים צובעים את שערן הארוך, כתמים בגב כפות הידיים; היא דמיינה את שערו של פייטרו נעשה דליל, את המפרצים שהעמיקו עם השנים; כרסו הפכה ודאי עגלגלה, כתפיו שחוחות, עור הצוואר רפוי ומקומט.

אם פייטרו בחיים, הוא אמור להיות בן שישים ושש. כבר זמן־מה שהגברת ג'וליה מסקה משתתפת בהלוויותיהם של מכרים בני גילו, פחות או יותר. האדם השוכב בארון הקבורה הוא כבר לא "האבא של", אלא בן גילה של ג'וליה או מעט מבוגר יותר. לכן ייתכן מאוד שגם אניטה ופייטרו אינם בין החיים. ישנה בהחלט אפשרות כזו. איש לא יזכור את אשר התייסרה בגללו ביום ההוא. כאילו דבר לא קרה. זה הרי אפשרי, שתי מלחמות עולם פקדו את הרובע הפנימי. במקרה כזה – והגברת ג'וליה מסקה משתדלת שלא לחשוב על זה – לא נותר לה עם מי להסדיר את העניין. איש לא יוכל להסביר לה את הנשיקה שראתה בבוקר ה־14 בפברואר, ביום ולנטיין הקדוש. היא הביטה בהם, ללא דמעות, מקצה השביל המוביל אל המטווייה של משפחת סאלבי.

התמונה של שניהם צמודים (לא הייתה זו להיטות של פגישה ראשונה, אלא חמימות של דבר־מה שבשגרה) גרמה לה לברוח משם בחזרה אל הארמון המלכותי. היא חצתה במהירות את הסמטה הצרה, תוך התעלמות משאון הסירנה הרועמת שקראה לאחרונות הפועלות להיכנס פנימה, עלתה בניתורים גדולים במדרגות לדירה ונזרקה על המיטה כשפניה תחובות בכרית. כאשר חדר אור היום אל חדרי הבית, היא התרוממה על רגליה. החדר שבו ישנה ואכלה זה עשרים שנה ותשעה חודשים מעולם לא היה כה נתעב בעיניה. כתמי עובש, פיח, כלי מטבח סדוקים. ומעל לכול, הריח הנורא. המחשבה שעליה להישאר שם אפילו עוד שעה (עוד יום, עוד חודש, כל החיים) הכתה בה כמו עלבון מר. היא חיממה מעט מים והתרחצה. היא שתתה במהרה חצי קערית חלב והתלבשה בתשומת לב. היא בחרה בשמלה הכי פחות ישנה ובמגפיים אשר סוליותיהם הוחלפו לאחרונה. היא הוציאה את כל כספה מעומק המגירה ותחבה אותו למחוך, יחד עם פיסת נייר העיתון ועליה הפרסומת של אוניית הקיטור וֶרה. לא הייתה לה מזוודה וגם לא מה לשים בתוכה. היא התכסתה בשכמייה ויצאה מבלי להשאיר פתק. אסונטה ממילא לא יודעת לקרוא.

1 רוזה היפה – רוזה וֶרצֶ'לאנה הייתה מאהבתו ולאחר מכן אשתו של ויטוריו אֶמָנוּאֶלֶה השני, מלך איטליה.

2 פרח הציפורן האדום היה לסמלה של המפלגה הסוציאליסטית באיטליה.

3 מרסלה היא עיר נמל בקצהו המערבי של האי סיציליה, שם עגנו ג'וזפה גריבלדי, גיבור המאבק לאיחוד איטליה במאה ה־19, ואנשיו במהלך "מסע האלף" אשר במסגרתו התנהל קרב קלטפימי. אניטה נקראה על שם אשתו של ג'וזפה גריבלדי, אניטה גריבלדי.

4 פיליפו טורטי – פוליטיקאי ועיתונאי איטלקי. נמנה בין מנהיגיו הראשונים והחשובים של הסוציאליזם האיטלקי.

5 בנדיקטוס הקדוש היה הנזיר שייסד את מסדר הבנדיקטים. נינו ביקסיו היה פטריוט איטלקי, איש צבא ופוליטיקאי רב חשיבות בתהליך שהביא לאיחוד איטליה.

6 ימי "התענית הגדולה" מתחילים 46 ימים לפני חג הפסחא, ולכן חלים בחודש מרץ. זוהי תקופה המציינת את הימים שהובילו לצליבתו של ישו, והיא מסתיימת ביום שבו, לפני האמונה הנוצרית, הוא קם לתחייה.

7 כדור עם צמיד – ספורט קבוצתי, אחד המשחקים הלאומיים העתיקים ביותר באיטליה, והאהודים ביותר בתחילת המאה העשרים.

8 פליצ'ה קוולוטי היה פוליטיקאי, משורר, עיתונאי ופטריוט איטלקי. ממייסדיה הבולטים של המפלגה הדמוקרטית, ומאוחר יותר של מפלגת השמאל הקיצוני. ידוע בכינויו "המשורר הנודד של הדמוקרטיה".