1
ספלי הקפה מחרסינה של רויאל קופנהגן עדיין ניצבו על השולחן, שרידי משקה אחרונים בתחתית. צלחות העוגה נוקו וכוסות המיץ רוקנו. מפיות מנוקדות בעיגולים כחולים — נקיות ומלוכלכות — היו פזורות בכל מקום. המפה היתה מנומרת בכתמי קפה ופירורים, ופה ושם בעיגולים אדומים שהותירו אחריהן הכוסות. הצעירים ביותר מיהרו לעזוב, מותירים אחריהם כיסאות שהורחקו מן השולחן.
מחצית מהילדים ישבו עכשיו על הספה שעיצב ג'וזף פרנק. האחרים התרוצצו כה וכה בצווחות, אחוזי תזזית מוכת סוכר. משום מקום הגיח כדור טניס, שלמרבה המזל הכה בקיר בדיוק ברווח שבין צלחות הנוי התלויות עליו, מזכרות מערים שונות באירופה. ברלין, פראג, בודפשט, פריז, רוסטוק, לייפציג, בון.
במהלך השבוע האחרון ללימודים שהו הנכדים אצל סבם וסבתם, כדי שהוריהם יוכלו לצאת לחופשה בבּרטאן. האחיות מאלין ולוֹטָה רצו לנסוע לפני שתתחיל חופשת הקיץ, וחצי משוודיה תיסע לנפוש בצרפת.
בשבוע הזה מצא סבא סטֵלָן מקלט בחדר העבודה שלו, בעוד סבתא אָגנֵטָה הכינה ארוחות בוקר וערב והסיעה את הילדים אל בית הספר וממנו, ואל פעילויות הפנאי שלהם. שלא לדבר על כך שהשגיחה עליהם כשקפצו למים מהמזח הקטן בערבי ראשית הקיץ, שהיו חמים מהרגיל. סבתא היתה גם זו שאספה וארזה חזרה את השנורקלים, הסנפירים, בגדי הים, המשקפות, הצעצועים ומה שנותר מקרם ההגנה. כמו גם את כל הבגדים, הטאבלטים, המטענים וספרי הלימוד.
ועכשיו נמצאו בבית שתי האחיות ובעליהן, שבאו לקחת את ילדיהם הביתה. אפשר היה כמעט לחוש באנחת הרווחה שהבית משחרר נוכח שובו הקרב של השקט שישרור בו, כשהכול ישוב לשכון על מקומו כרגיל.
הדלת לגינה היתה פתוחה. לוטה, שהיתה בחוץ, פסעה לצד אביה המזדקן שהצביע על התוספות האחרונות לערוגות הפרחים ולעציצים. היא הכירה את מרבית הפרחים, אבל היו כמה חדשים שנוספו. אביה אהב לשמור על נוכחות קבועה של צמחים אחדים שהיו אהובים עליו ולגוון באחרים.
לטעמו, הפרחים עמדו בשיא יופיים רגע לפני שפרחו. רגע לפני שהניצנים נפתחו. בנקודה זו היו האב והבת חלוקים בדעותיהם.
לוטה הקשיבה בקשב רב לאביה שהציג בהתלהבות את תפארתו הפרחונית. קיפודניות, חוטמיות, דורבניות כחולות, חבלבל כחול שאיבק את עצמו, אורגנו, מנטה, אכילאה אלף העלה וסחלבים. הוא אהב מאוד את הפרחים שלו, ולוטה נזכרה בזמן הרב שבילה בגינה בילדותה. אסור היה להפריע לאבא כשהיה שם בחוץ — אבל תמיד ידעת איפה הוא.
כשאביה עצר להסדיר את נשימתו, לוטה הסתובבה בחשאי והעמידה פנים שהיא מתבוננת בבית — הבית האלגנטי, המסוגנן, הפונקציונלי שהכירה לפני ולפנים, ובעצם לא היתה לה כל סיבה לעמוד ולהביט בו או בחלונות הגדולים ובשתי המרפסות, מהן נשקף נוף מדהים של אגם מֵלארֵן והאי קֵרסון.
מבטה נדד ונעצר על שביל הגינה שהורכב משנים־עשר אריחי אבן כבדים שהיא ואחותה נהגו לרוץ עליהם פעמים רבות כל כך. אביהן כינה אותם בבדיחות שנים־עשר השלבים לחיים טובים יותר, כי הם הובילו למחסן הגינה ובו הוא היה יכול להתמסר באין מפריע למה שאהב יותר מכול.
מפני שהיה קשה מאוד לרצף את השביל באריחי האבן, סטלן הכריז כי הם יישארו במקומם לנצח. וכיוון שהיו מונחים במקומם כבר ארבעים שנה, יש להניח כי נבואתו של אביה אכן תתממש.
היא הביטה באביה. הוא היה בן שמונים וחמש וצלול כתמיד, אבל גופו כבר התעייף והתבגר עד כדי כך שהחמיץ עכשיו חלקים מצווארו בעת הגילוח. תמיד היה גבוה, אבל עכשיו היה שפוף. משקפי הראייה הגדולים, סימן ההיכר שלו מאז שזכרה, נחו עכשיו על אפו עקומים לעתים קרובות, והעיניים שהציצו מאחוריהן היו עכורות.
לוטה היתה גבוהה כמעט כמו אביה, אבל בכל מובן אחר לא היה ביניהם דמיון חיצוני. שערו של אביה היה בלונדי בהיר בעוד שלה היה שיער שחור — ירושת סבתה העקשנית, כך לדברי סטלן. ואם את מבטו של סטלן ניתן היה להגדיר כידידותי וחם, מבטה של לוטה היה בוחן וספקני.
"אפשר לשבת קצת?" שאלה לוטה כי הבחינה שאביה עייף וידעה שהוא לעולם לא יודה בכך.
הם התיישבו על הספסל הירוק המתקלף שמחוץ למחסן הגינה. סטלן צינן את עצמו בנפנוף צלחת נייר שקודם היתה עליה ערמת פקעות, לוטה מחתה זיעה ממצחה. נדמה היה שהחום כמעט לא טבעי. לאורך כל חודש מאי פקד גל חום את המדינה כולה ועכשיו, משהגיע חודש יוני, לא נראה באופק סימן להקלה.
כמה פעמים ישבו כאן ביחד? ספסל למנוחה, אבל עם כל הכלים בהישג יד. מקום בו אפשר להתאושש ובו בזמן להתכונן למשימה הבאה.
זאת, בכל אופן, היתה התיאוריה.
בתוך המחסן היו ערמות של ריהוט גינה וכלים שאיש לא השתמש בהם כבר עשרות שנים. מעדרים, ממטרות, מזלף מנחושת, ערסל מפוספס שכבר העלה עובש ומיטות שיזוף ישנות וחורקות שהאחיות אהבו לשחק איתן כשהיו קטנות. הן השתזפו בימים ראשונים של אביב בין זרזופי שלג אחרונים, השתרעו מול שמים אפורים בימי קיץ מעוננים, והעבירו קיצים שלמים בהעמדת פנים שהמיטות הן ספינות, מכוניות, מטוסים, טילים שמשוגרים לחלל או מזחים שמהם קופצים למים דמיוניים.
כשהאחיות גדלו וחדלו לשחק, הוכנסו מיטות השיזוף למחסן הגינה ושם הן שוכנות מאז ועד היום. אביהן השתמש בהן בחשאי כדי לנוח בזמן שעבד בגינה, ומה שהסגיר אותו היו קולות החריקה הקלים שהעלו ובקעו מבעד לקירות המחסן.
בימים אלה היה המחסן בעיקר אנדרטה לזמנים עברו. רק שולחן הגינה הוצא מתוכו בכל שנה בידי יואה הגנן, שהמשיך להופיע בקביעות אף כי יצא לגמלאות כבר לפני שנים רבות. הוא גם סירב לקבל תשלום על עבודתו. הוא נהג להגיע אחת לשבוע מאז שסטלן ואגנטה עברו לבית כנשואים טריים בראשית שנות השבעים, והמשיך להגיע גם אחרי היציאה לגמלאות בלי שביקש או התבקש לעשות זאת. אולי נזקק לשגרה הקבועה כדי לשמור על שפיותו.
לוטה פתחה בדחיפה את דלת המחסן וגל חום הכה בה. הקיץ החמים היתרגם לחום של תנור בתוך המחסן.
"אתה לא מתכוון לפתוח שוב את החלון הזה?" שאלה והצביעה על לוח הדיקט שהוצמד במסמרים לקיר האחורי. "אנחנו כבר לא קטנות — אין סכנה שנרגל."
"לא, אבל עכשיו יש מרגלים קטנים אחרים," אמר סטלן בחיוך.
"הם מתעניינים רק במסכים שלהם."
"אני אבקש מיואה להוריד את הלוח. החלון משקיף אל צמחייה ממש יפה, אבל אני כבר לא בא לכאן הרבה כמו בעבר."
"הייתי אומרת שבכלל לא," אמרה לוטה ומבטה התעכב על מיטות השיזוף המחלידות.
"זה בשבילך," אמר סטלן והגיש לבתו פרח. בכל ביקור שלה הוא העניק לה צמח או פקעת מגינתו, שתשתול בגינת המטבח הקטנה שלה, והיא קיבלה אותם בתודה.
"מה זה?" היא שאלה.
"אני לא יודע. קלרקיה, אני חושב, סוג של נר הלילה. יואה שתל אותו."
"אתה תמיד מאשים אותו."
לוטה חייכה אל אביה.
יואכים — יואה —היה תמיד חלק טבעי מחייה, והוא ואביה נהגו להתקוטט בעדינות על השאלה מי מהם מבין יותר בפרחים. אם להודות על האמת, היא ודאי למדה על צמחים ופרחים מיואה יותר מאשר מאבא. אבל היו לה עדיין זיכרונות נעימים מלהט הגינון של אביה בילדותה, כי קיומו העיד על נוכחותו בבית. לא בעבודה, לא בבית, מוקף חברים ועמיתים. בלי מסיבות גרנדיוזיות, בלי ענייני עבודה, סתם התעסקות שקטה בערוגות הפרחים בגינה.
חייו בשלושים השנים האחרונות ודאי היו הרבה יותר רגועים. האם התגעגע לימים הרחוקים ההם? כשעמד במרכז תשומת הלב?
מעמדו המיוחד העניק לה ולמאלין ילדות שונה — אורח חיים שכל חבריהן קינאו בו. האם זה היה בכלל משנה אם אבא היה מבלה יותר בבית — אם לא היה מסתגר בחדר המשחקים או נמלט לגינה ברגע שהגיע הביתה? כך או כך, תמיד היתה להם אמא.
והכול היה, בלי ספק, מסעיר ומרגש מאוד. כל הפרצופים המוכרים שהופיעו אצלם בבית, כל המסיבות וההשתטויות וכל המבוגרים שעשו דברים מוזרים.
אולי היו אלה חיי החברה האינטנסיביים של הוריהן שגרמו לה להיות כזאת מסוגרת? הוורקוהולית שבה היא ודאי מורשת אבא, אבל גם כשהיא אינה עובדת היא מעדיפה לא לפגוש אנשים. היא רוצה לבלות רק עם ספר טוב. או אולי לפגוש חברה לשיחה. חברה אחת.
צווחה צורמנית של ילד אותתה שהגיע הזמן לחזור פנימה אל האחרים.
מאלין, כתמיד, נשארה בפנים עם אִמן. היא מעולם לא אהבה את הגינה. "איכס, תולעים וכנימות עץ," פסקה בגיל שש, ונשארה נאמנה לפסיקתה.
לוטה כהת השיער ומאלין הבלונדית. האחות הגדולה המוכשרת והנסיכה הקטנה המפונקת.
לוטה הבחינה שכיאה לסטריאוטיפ הטיפוסי של האחות הקטנה, מאלין לא עזרה לאמה לנקות או לסדר את הכלים. במקום זה, היא הביאה מעליית הגג ארגז בגדים ישנים וחיפשה בתוכו אוצרות וינטג' לילדיה.
"הם באמת רוצים בגדים ישנים?" שאלה אגנטה.
"הם מקסימים," אמרה מאלין והניפה חליפת משחק מקטיפה תכולה, בגד מילדותה.
עם שערה הבלונדי וגבותיה הכהות, מאלין היתה העתק של אמה. היה ברור שבצעירותה אגנטה היתה יפהפייה מהממת, וחרף שבעים שנותיה היא עדיין משכה מבטים ברחוב, גם אם לא הבחינה בהם בעצמה. האם והבת שתיהן היו יפהפיות מהסוג שגורם לאנשים הפוגשים בהן לאחל להן רק טוב. כאילו יופיין קורן מבפנים החוצה, ולכן אנשים אינם נוטרים להן על דבר.
ובעוד מאלין ולוטה מבלות עם הוריהן והילדים מתרוצצים סביב, החצאים השניים של האחיות פרשו כרגיל הצדה, לענייניהם. תמיד היה משהו שקשור בעבודה, במכונית או בשיפוץ בחדר אמבטיה שהם יכלו לדון בו בצד. כריסטיאן, בנעלי לכה וחולצת כפתורים מגוהצת בדייקנות, פטר במכנסיים קצרים וסנדלים. ולא שהיו ממש נינוחים זה בחברת זה — איש פיננסים ופקיד תרבות — אבל איש מהם לא חש בנוח בחברת החותן הגבוה שלהם, מגיש הטלוויזיה האגדי, ולכן חיפשו זה את חברתו של זה. איש מהם גם לא התעניין במיוחד בנושאים שעניינו את סטלן — טלוויזיה בשנות השבעים והשמונים, תיירות אירופית או הקשר בין תרבות קלאסית, בידור וחינוך ציבורי. איש מהם לא ידע לצטט את שילר.
אחרי שלוטה הבחינה שהגיסים נוהגים כהרגלם, היא שמה לב שגם הילדים נוהגים כמנהגם תמיד. בניה שלה ישבו בוהים במסכי הטלפונים שלהם, שני ילדיה של מאלין רבו. מולי צרחה כי הוגו שיגר אל מצחה כדור טניס והורה לה לנגוח בו. הכדור נחבט בקיר וניתז ממנו אל השולחן, בין שני ספלי קפה.
בהחלט הגיע הזמן להסיע את הבנים לאימון ולהרחיקם מהמפלצות המפונקות והלא מחונכות של מאלין. חיכו לה אין־ספור ישיבות — היעדרות של שבוע שלם היתה הרבה זמן בעבודה שלה. מזל שכריסטיאן יכול לקבוע לעצמו את שעות העבודה, ושלילדים יש פעילויות מתוכננות לכל הקיץ.
"הגיע הזמן לזוז. תגידו תודה לסבתא ותתלבשו."
ליאו ניער בתנועת ראש את הפוני שלו. הוא ניגש אל סבתו, נטל את ידה והודה לה. לסיקסטֵן נדרשה תזכורת שנייה, אבל אחריה גם הוא ניגש והודה לסבתו.
מאלין חיטטה בין שאר הבגדים, השליכה אחדים מהם לתיק והניחה את הארגז בצד. לוטה שמה לב שהיא לא החזירה אותו לעליית הגג. והיא גם היתה משוכנעת שהתיק המלא בבגדי ילדות ישנים שאחותה לקחה יישאר כאבן שאין לה הופכין עוד שנים רבות.
לוטה פתחה את דלת הכניסה וכיוונה את בניה החוצה. פטר הבין מייד את הרמז, נכנס, הודה למחותניו ויצא לחכות במכונית. בינתיים עזרה לוטה לילדיה של מאלין להתלבש. אחותה הלכה לחפש את כריסטיאן כדי שייכנס גם הוא להגיד תודה, ואז לוטה זירזה את כולם לצאת אל שתי המכוניות שבשביל הגישה, בזמן שמאלין חיבקה את אמה.
סטלן חזר לכורסת הקריאה שבסלון — כורסה מדגם פרנילה של המעצב ברונו מתסון שנקנתה בחנות הרהיטים דוּקס — והתעטף בשכבת הגנה קולית, צלילי המתאוס פסיון בהקלטה הקלאסית של ג'ון אליוט גרדינר משנת 1988, עם ברברה בוני.
אגנטה יצאה אל המדרגה שבכניסה ונופפה לשלום לעדרי היוצאים. אחר כך פילח את האוויר צלצול טלפון, והיא אמרה לבנותיה שעליה לענות. מאלין לא התאפקה מלהעיר שאמה ואביה היו שני האנשים היחידים שהכירה שיש להם עדיין טלפון קווי בבית. היא אמרה שלעולם לא תצליח להסביר לילדיה מהו טלפון קווי.
"זה אבא שלך," אמרה אגנטה בנימת התנצלות. "הוא ממש מתעקש שנמשיך להחזיק אותו."
ואז היא נכנסה הביתה ובתה הצעירה הצטרפה לשאר בני משפחתה.
אגנטה נכנסה אל חדר העבודה והרימה את שפופרת הטלפון עם החוט המסולסל, שהתחבר לתושבת טלפון "דיאלוג" ישן ובעל חוגה מתוצרת אריקסון. היא ענתה בציון שם משפחתה, כפי שעשתה תמיד.
"בּרוֹמָן."
מצדו השני של הקו דיבר גבר בעל מבטא גרמני כבד.
"גַייגֶר?"
מכך בדיוק חששה.
אלוהים אדירים.
הנכדים.
אבל היא שמעה את המכוניות בחוץ והבינה שאין לה הרבה ברירה.
היא עשתה חשבון זריז, ענתה קצרות, "כן," וניתקה את השיחה.
אחר כך עלתה למעלה, נכנסה לחדר השינה, פתחה את מגרת השידה בצד שלה של המיטה, שלפה החוצה את דף ההוראות לשעון רדיו ואת משקל חדר האמבטיה, ואז הוציאה אקדח מָקארוֹב גדול ושחור ומשתיק קול שחיברה אליו.
בדרכה חזרה לסלון הטתה את האקדח והבחינה שהוא נראה מוכן לשימוש, למרות העובדה שהיה מוטל ללא שימוש במשך זמן רב כל כך. הוא לכל הפחות נוקה ושומן.
היא התקרבה אל בעלה באלכסון מאחור והצמידה את הקנה לרקתו.
ואז לחצה על ההדק.
דם ניתז על הספר שנפל מידיו של סטלן. "פאוסט" של גתה, במקור הגרמני.
הירייה לא השמיעה צליל פיצוח עז, ובכל זאת — הרעש היה חזק משזכרה. ולכן, ליתר ביטחון, הנמיכה את הנשק וניגשה אל חלון הסלון.
החבורה טרם עזבה ושתי האחיות נראו כמי שמנהלות התדיינות כלשהי. אלא שעכשיו לוטה התרחקה ממאלין לעבר מכוניתה ונכנסה אליה.
ממושב הנהג לוטה הפנתה עוד מבט לעבר הבית, קלטה את אמה מציצה החוצה ונופפה לעברה בשמחה. מאלין עקבה אחר מבטה של לוטה ועשתה כמוה.
כשיד אחת מסתירה את האקדח מאחורי גבה, אגנטה נופפה בחזרה בידה הפנויה. בנותיה פתחו את החלונות האחוריים במכוניותיהן כדי שהנכדים יוכלו גם הם לנופף לשלום לסבתא עוד פעם אחרונה. הם אכן נופפו, וסבתם חייכה והרהרה בינה לבינה שעם נכדים מקסימים כאלה, היא כנראה עשתה משהו בסדר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.