ג’ין טוניק ואהבה

פרק 1

ישבתי מבלי לזוז על אחד מהספסלים הפזורים לאורך השדרה, מביטה בטלפון הנייד שהחזקתי בידי המיוזעת והדביקה.

אם הייתם עוברים שם באותו רגע הייתם בטוחים שאני עוד אחד מהפסלים הסביבתיים שהעירייה הציבה בשדרה המטופחת.

בשעת צהריים לא נראו כמעט עוברי אורח ברחוב, רובם ברחו מהחום המעיק אל המשרדים או אל הבתים הממוזגים. אחרים מצאו טיפת צל ומסתור מהשמש היוקדת ומהלחות של חודש יולי לוהט טיפוסי בשדרה הרחבה תחת עצי השקמה והברוש, שצמרתם הגבוהה וענפיהם הרחבים סיפקו אשליה של קרירות.

לא הצלחתי לזוז, מלבד למצמץ קלות בעיניי, כדי לסלק את הזיעה שנזלה ממצחי והצטברה על הריסים. רק לאחר מספר דקות של הלם התחלתי להיות מודעת לחום וללחות והרמתי במהירות את רעמת שיערי הארוך, שהרגישה כמו שמיכת פוך לוהטת, ליפפתי אותה על ראשי בתנועה סיבובית וקשרתי קשר שיחזיק את הקוקו למעלה. את קווצות השיער הנותרות הצמדתי אל ראשי הרטוב מזיעה.

הצלחתי לקרב לשפתיי את בקבוק המים שכבר הספיק להתחמם ולגמתי באיטיות. טיפות מים בודדות זלגו על סנטרי והמשיכו בדרכן מטה, גולשות בחוצפה אל מחשוף שמלת החוף הצהובה שלי, עד לקו החזייה שעצר בעדן מלהמשיך הלאה. לא ניגבתי אותן. אפשרתי להן לזלוג ולצנן מעט את הבעירה.

ישבתי מקופלת על הספסל, ממשיכה להחזיק את הנייד כמו היה גלגל הצלה, חוששת שאם אניח אותו לרגע אחמיץ את שיחת הטלפון החוזרת מדניאל, שבה יצחק ויגיד לי שהשיחה הקודמת הייתה רק בדיחה לא מוצלחת.

***

ואני דווקא חשבתי שהיום התחיל מצוין.

יצאתי עם יעל מאימון כושר מפרך שאחריו הרגשתי כל שריר בגוף, גם כאלו שלא ידעתי על קיומם, ובכל זאת חייכתי מאוזן לאוזן.

"גמר אותי האימון הזה!"

יעל העיפה בי מבט אדיש.

"את תמיד מקטרת, אבל לא מפספסת אף שיעור."

היא כבר החליפה את בגדיה ונכנסה לחליפת 'עורכת הדין' שלה. עדיין לא התרגלתי לראות את יעל מחויטת ומכופתרת, בעיניי היא תמיד תהיה יעל של הג'ינס הקרוע והעגיל בטבור.

"כן, חייבת להוריד את הצמיגים האלה!" צבטתי את מותניי להמחשה.

מה לעשות, על תחביב אפייה ובישול איטלקי משלמים מחיר של עגלגלות באזור הישבן והבטן.

יעל זרקה מבט ונחרה בבוז:

"צמיגים? הרבה נשים יהרגו בשביל גוף כמו שלך!"

"תודה רבה חברתי האהובה והמאוד אובייקטיבית!" צחקתי.

הנייד צלצל, על הצג הופיע מספר לא מזוהה. נדרכתי, לקחתי אוויר וניסיתי להישמע אדישה כשעניתי, אך הלב שלי השתולל. הרגשתי איך מתייבש לי הגרון בשניות. קיוויתי שזו שיחה מאחד ממשרדי האדריכלים שאליהם התראיינתי לאחרונה.

מעברו השני של הקו בישרה לי מנהלת משאבי האנוש שעברתי בהצלחה את מבחני המיון והראיונות בחברתם, והם מצפים שאתחיל לעבוד שם בתחילת החודש הבא.

רק כשסיימתי את השיחה התחלתי לעכל: התקבלתי! אני מתחילה בתחילת החודש הבא! זה בעוד שבועיים!

"התקבלתי!" קראתי בשמחה, ויעל זינקה על צווארי בהתרגשות. "ל'אוסקר'!" הוספתי, וצווחות השמחה שלנו גברו. משרדי 'אוסקר' שכנו באותו בניין משרדים ענק שבו היו גם משרדי 'ניסבאום ושות', משרד עורכי הדין שבו עבדה יעל.

"אני כל כך גאה בך! הייתי בטוחה שתתקבלי, את כל כך מוכשרת!"

"לא מאמינה שהתקבלתי ל'אוסקר'! דווקא הרגשתי שלא הלך לי כל כך בראיון האחרון."

מלמלתי, לא מפנימה עדיין את הבשורה המשמחת.

"תפסיקי לפקפק בעצמך, את הכי טובה שיש!" נזפה בי יעל קלות.

עכשיו יכולתי לנשום מעט לרווחה. אחרי מבחני מיון מתישים, שיחות, פגישות וראיונות ארוכים התקבלתי סוף סוף למשרד אדריכלים מהמובילים בארץ. הרגשתי כאילו זכיתי בחותמת איכות, בהכרה בכישרון ובמקצועיות שלי.

החיוך לא ירד לי מהפנים גם בדרכנו החוצה מחדר הכושר, אפילו אל פקידת הקבלה האנטיפתית הצלחתי לחייך. העתיד נראה לי ורוד, רגליי כמו ריחפו באוויר, למרות שרירי התאומים התפוסים.

אור השמש הבהיר של חודש יולי נראה לי בוהק במיוחד.

ורק כשהיינו ברחוב חדרה להכרתי ההבנה שהנה אני מתחילה שלב חדש בחיי. לרגע נבהלתי: אולי לא אהיה מספיק טובה? אולי אני לא מוכשרת כפי שהעריכו ב'אוסקר' ורק בטעות קיבלו אותי לשם?

החיוך קפא.

יעל קלטה אותי, כמו תמיד, והניחה יד על כתפי.

"הם עשו בחירה טובה. נצא בערב לחגוג?"

"קבעתי עם דניאל לערב, אולי מחר?"

רציתי להפתיע אותו ולספר לו שהתקבלתי לעבודה, הוא בטח ישמח ויתרגש בשבילי.

זאת תהיה הזדמנות נהדרת לדבר שוב על עתידנו המשותף. דניאל חשש שלא נצליח לעמוד בהוצאות הכספיות המטורפות של שכר דירה במרכז תל אביב, כשהוא עדיין סטודנט למשפטים, לכן נאלצנו לדחות את השלב הזה ביחסינו. אולי עכשיו יירגע ונעבור סוף סוף לדירה משלנו. כבר ראיתי את עצמי בדמיוני משקה את העציצים במרפסת שלנו.

"קבענו אחותי." יעל אישרה, הטילה את תיק האימונים על כתפה ופנתה אל עבודתה.

בדרכי אל מכונית הרנו הקטנה והמקרטעת שלי קניתי באחת מהגלידריות, שהצבעוניות המפתה שלה כמו קראה לי לעצור, את הגלידה האהובה עליי במיוחד בטעמי פיסטוק ובננה. החלטתי שמותר לי לפנק את עצמי ולחגוג את סוף עידן חיפוש העבודה.

יצאתי מהגלידריה אל הרחוב, כולם נראו לי יפים כל כך. ליקקתי בהנאה את הגלידה. אם לא היו אנשים ברחוב הייתי מדלגת כמו ילדה כל הדרך עד למכונית.

ואז דניאל התקשר.

"התקבלתי לעבודה!" קראתי אליו, "בדיוק עכשיו 'אוסקר אדריכלים' הודיעו לי שהתקבלתי! אתה קולט? 'אוסקר'!"

לא הצלחתי להתאפק עם הבשורה עד הערב. דניאל היה שותף לחיפושי העבודה המתסכלים, לתקוות ולאכזבות. ציפיתי לשמוע קריאת שמחה מהצד השני, אך תשובתו היבשושית העבירה בי גל קור.

"אמילי, אנחנו צריכים לדבר."

אוי לא, חשבתי לעצמי.

"אנחנו מדברים כל הזמן." עניתי בעליזות מזויפת והרגשתי איך אני מאבדת אחיזה בקרקע.

"אנחנו צריכים לדבר עלינו."

זהו. רגליי כבר לא נשאו אותי. התיישבתי על הספסל הראשון שראיתי.

"אוקיי... דבר!" יצאה לחישה מגרוני.

הוא היסס לרגע.

"זו לא שיחה לטלפון."

"ובכל זאת התקשרת. דבר!"

"את בבית? אני מעדיף לדבר איתך בבית. מתי את חוזרת לדירה שלך?"

השתתקתי.

"ייקח לי קצת זמן להגיע, אני נכנסת עכשיו לאוטו, בסדר?"

"אני טס לאוסטרליה!"

פלט במהירות. חשבתי שלא שמעתי טוב.

"אתה...מה?"

"טס לאוסטרליה."

שמעתי טוב.

"לכמה זמן?"

"שלושה חודשים, חצי שנה, לא יודע, כל זמן שירגיש לי נכון."

צליל ארוך כמו שריקה הדהד באוזניי, וליבי התחיל לפעום בקצב מטורף. הנחתי יד על החזה כמנסה להרגיע את דפיקותיו.

תערובת של גלידה וזיעה טפטפה על אצבעותיי והותירה שובל דקיק ודביק על פרק ידי הימנית. בעצבנות ניגבתי את אצבעותיי בשמלתי, מותירה עליה כתמים. זרקתי את שארית הגלידה אל הפח הקרוב.

שתקתי מספר שניות בניסיון לארגן את המחשבות, לא מעזה לשאול את השאלה ממנה חששתי.

"אתה נפרד ממני?" גמגמתי לבסוף.

הפעם היה תורו לשתוק. ראיתי אותו בעיניי רוחי מתפתל במבוכה.

"לא, מה פתאום, אני..."

חוסר ההחלטיות שלו הרגיז אותי והחזיר לי את הקול:

"אתה נפרד ממני בטלפון?!" שאלתי כמעט בצעקה.

רגליי, שהרגישו עד לפני רגע רכות כמו צמר גפן ולא הצליחו לשאת אותי, קיבלו אנרגיה מחודשת והרימו אותי באחת ממקומי.

אישה שטיילה עם כלבה הגניבה מבט סקרני לכיווני. התעלמתי.

"אני לא נפרד ממך, אבל אני צריך פסק זמן."

הנחרצות חזרה לקולו.

הרצתי בראשי את הזמן האחרון בו בילינו יחד. רק שלשום נפגשנו לבילוי משותף עם חברים, הערב היה נהדר, שתינו, צחקנו, הכול היה מושלם.

לא הצלחתי לקשר בין המפגשים האחרונים שלנו לשיחה התמוהה הזאת.

חשש התגנב לליבי. היובש בפי היה בלתי נסבל.

"יש לך מישהי אחרת?"

"לא! ממש לא! אף אחת אחרת לא מעניינת אותי, אבל... לא טוב לי, הלימודים מלחיצים אותי, ואני כבר לא בטוח שאני רוצה להיות עורך דין בכלל... אני מרגיש חנוק."

קולו נשמע לי לפתע יבבני ומפונק.

הוא אומנם התלונן לא מעט על הלימודים התובעניים, על העבודה בשכר זעום כסטודנט ועל כך שבגילו הוא עדיין גר בבית הוריו ואינו יכול להיות עצמאי מבחינה כלכלית, אך מעולם לא אמר שאינו בטוח בדרכו המקצועית, להפך, הוא התגאה בעובדה שהצליח להתקבל למשפטים ובציונים הגבוהים שקיבל.

"גם איתי אתה מרגיש חנוק?" השאלה יצאה בקושי מפי.

הוא שתק ואז אמר משפט שהרגיש לי כמו צליפת שוט:

"מצטער, אבל... אני לא יכול להמשיך להעמיד פנים שמתאים לי לעבור לגור יחד ובטח שלא להתחתן בקרוב."

הבחילה הייתה בלתי נסבלת, אחזתי בבטני כעומדת להקיא.

"אמרתי לך שזו לא שיחה לטלפון," נזכר להיות הוגן, "מתי אני יכול לבוא לדירה?"

ניסיתי להירגע, זו בטח סתם שטות שתעבור לו כשיראה אותי. אולי זו מתיחה, והוא רוצה להכין לי הפתעה, אולי לחגוג את קבלתי לעבודה? מתאים לו.

אבל המשפט הבא שלו הבהיר לי שהוא רציני ביותר:

"אני צריך לבוא לקחת כמה דברים, נדמה לי ששכחתי אצלך את הדרכון שלי."

ניתקתי.

הייתי בטוחה שתיכף יתקשר בחזרה ויגיד שהכול בצחוק, אבל שיחת הטלפון החוזרת לא הגיעה.

האם לחצתי יותר מדי על חתונה וחיים משותפים?

רגשות כעס, עלבון ואכזבה עלו בערבוביה, לא הצלחתי לקום, רגליי הרגישו כמו מרשמלו.

רק אימא הייתה מצליחה לנחם אותי עכשיו.

אל תהיי פתטית, זה לא המקום או הזמן להתפרק, אמרתי לעצמי, אבל המחשבה על אימא פרצה את סכר הדמעות, והן זלגו על פניי ללא שליטה.

***

מאוחר יותר באותו יום דניאל בא לדירה שלי.

"הכנתי את החפצים שלך, הם שם."

הצבעתי אל פינת החדר, שם זרקתי בערבוביה בתוך ארגז את בגדיו, ספרי הלימוד והגיטרה שלו. לא הסתכלתי לכיוונו כשנכנס אל הסלון בזהירות, כאילו לבה געשית הייתה עלולה לפרוץ מתוך רצפת הבית ולבלוע אותו.

"אמילי, אני רוצה להסביר."

"מה יש עוד להסביר?! אתה מרגיש חנוק, לחוץ ולא מסוגל יותר להעמיד פנים שאתה רוצה, כמוני, לגור יחד או חס וחלילה להתחתן."

המילים התפרצו כמו גחלים לוחשות ששרפו אותי מבפנים, והדמעות, שחשבתי שכבר יבשו, איימו לפרוץ שוב. השתיקה שלו עודדה אותי להמשיך לתקוף:

"נתת לי להאמין שאתה שותף מלא לתוכניות ופתאום מתברר לי שאתה בעצם רוצה לטוס לצד השני של העולם, להגשים חלום."

הטון בקולי היה נוקב והטחתי בו את כל מה שהיה לי על הלב, מבלי לסנן. הוא רק השפיל ראשו אל הרצפה וספג בשקט את ההתקפה.

"למה לא שיתפת אותי בחלומות שלך?" שאלתי בקול חנוק, התעלמתי מהדמעות ששוב זלגו על לחיי ולא מחיתי אותן. דניאל התיישב על הרצפה מולי וניסה ללכוד את מבטי.

"אמילי, לא שיקרתי," נאנח ושמט ראשו בעצב.

"חשבתי שזה גם מה שאני רוצה, לגור יחד ולהתחתן בהמשך, אבל ..."

הוא השתתק וחיפש את המילים המתאימות, מבטו נדד על פני החדר כפי שתמיד עשה כשרצה לנסח את מחשבותיו במילים.

"לפני חודש בערך פגשתי את אודי, חבר שלי מהתיכון. הוא סיפר לי שעבד בחווה באוסטרליה ומהכסף שהרוויח טייל בעולם ואפילו הצליח לחסוך. הסיפורים שלו הדליקו אותי והזכירו לי את החלומות שהיו לי לפני שהתחלתי ללמוד. ידעתי שזה אומר לוותר עלייך, על הלימודים, ולא רציתי לאבד את זה, אבל מצד שני, רציתי להגשים את כל החלומות שלי. לחיות חיים בורגניים של בית, אישה וילדים לא היה אחד מהם."

התכווצתי במקומי כשתיאר את החלום שלי כחיים בורגניים ומשמימים.

"יכולת להגיד לי, להציע לי להצטרף אליך, כדי שנוכל לממש את החלומות שלך יחד."

הוא העביר במבוכה את ידו בבלורית הארוכה של שערו הבהיר, שצנח מדי פעם אל מצחו.

"זה היה החלום שלי, רציתי להגשים אותו לבד."

הכאב למשמע תשובתו היה חד. התקפלתי כאילו סטר לי.

"לא הייתי שותפה שלך אפילו לחלום?"

מלמלתי את השאלה בלחישה, המומה מהגילוי.

"את מבינה שהחלומות שלנו סותרים? את רוצה בית, עבודה, משפחה, ואני רוצה לטייל בעולם, להכיר אנשים, לצבור חוויות. את לא יכולה להיות חלק מזה, זה החלום שלי, ואני רוצה להגשים אותו. בלעדייך."

המשפט נאמר בשקט, אך כל מילה הצליפה באכזריותה. כבר לא נותר לי מה לומר לו. עמדנו זמן קצר זה מול זה ושתקנו שתיקה מביכה.

רציתי שילך, שלא יראה אותי מתפרקת שם מולו.

"מקווה שתצליח להגשים את החלום."

אמרתי לבסוף, ומתוך הרגל הושטתי יד ללטף את צווארו, אך החזרתי אותה במהירות למקומה.

כשהתקרב אליי וניסה לחבק אותי, נרתעתי לאחור.

"אוכל להתקשר או לכתוב?" הציע.

"עדיף שלא." השבתי וסובבתי את גבי אליו כדי שלא לראות אותו יוצא מביתי, נושא את הארגז ובו חפציו.