גלגולה של הלכה

מבוא

א. הקדמה כללית

בשלחן ערוך, אבן העזר, יג, יא, נכתב:

"גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חברו ולא מינקת חברו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים... אפילו נתנה בנה למניקה או גמלתו בתוך כ"ד חודש – לא תנשא..."

גזירה זו של חכמים, לפיה אלמנה שנולד לה ילד מנישואיה הקודמים אסורה להינשא מחדש עד שימלאו לילד 24 חודשים, נידונה בכל ספרות ההלכה לדורותיה, והיקף הכתיבה ההלכתית על אודותיה, בפרט בספרות השו"ת, רחב למדי.

נראה כי היקף רחב זה נבע מעוצמת הדילמות האנושיות שהציב איסור הנישואין לפתחם של פוסקי ההלכה: אלמנות שביקשו לשקם את חייהן, ושאיסור הנישואין שבו נעסוק ניצב חוצץ בינן לבין מימוש תקוותן זו. דילמות אלה הניבו פירות הלכתיים ענפים שבהם נבקש לעסוק.

בספרנו ננסה להקיף איסור זה לאורך כל תולדות ההלכה: החל ממקורות חז"ל שבהם נזכר לראשונה האיסור, עובר דרך כתבי הגאונים והספרות הרבנית, וכלה בעידן המודרני ובימינו אנו.

כל אחת מהתקופות השונות קובעת ברכה בפני עצמה:

תקופת חז"ל היא השלב שבו הלך והתעצב הדין, ומטרת המחקר תהא לנסות להיות קשובים לתהליכים אלו. בתקופת הגאונים קיבל הדין שלפנינו את גיבושו הסופי כמעט, ובתקופת הראשונים עד לכתיבת ספר הפסקים המרכזי בעולמה של ההלכה היהודית במאות השנים האחרונות – השלחן ערוך – נהדפו רוב הניסיונות לאמץ הקלות כאלו ואחרות לאיסור. תוצאת הדברים הייתה כי בראשית העת החדשה ניצב האיסור במלוא עוזו ותוקפו, אלא שאז התנגש הוא עם מקור איתן לא פחות – המציאות.

טעם הדין פורש בתלמוד הבבלי ככזה שנועד לאפשר לאלמנה להיניק את בנה, אולם ככל שחלפו הדורות ועקב תהליכים חברתיים ותעשייתיים, היקף ההנקה הלך והצטמצם. במצב זה, לא רק שקביעת איסור נישואין למשך 24 חודשים מלידת הילד לא שירתה את תקוותיה של האלמנה ואת צרכיו של היתום שלפנינו, אלא שככל הנראה היא לא שירתה כל תכלית שהיא. במצב זה נצבו פוסקי ההלכה בפני אתגר מורכב: מחד גיסא, ספרות ההלכה המקובלת קיבעה דין הקובע איסור באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ומאידך גיסא תמכו שיקולים כבדי משקל באימוץ גישה מקילה יותר.

מטרתנו היא אפוא לעמוד על התהליכים שפקדו את איסור נישואי "מעוברת חברו ומינקת חברו". אגב הארת תהליכים אלו נימצא בעז"ה למדים על פרק בעולמה של ההלכה, וממנו ולו במידת מה אף על ההלכה היהודית בכללותה.

ב. תקציר

ספרנו הוא הזמנה למסע בתולדות ההלכה – תולדותיה של הלכה ספציפית, וממנה אל ההלכה היהודית בכללותה. הספר עוסק בדין שאותו נהוג לראות כדין מדרבנן – שנקבע על־ידי מי מחכמי הדורות הקדומים. דין זה אוסר נישואי אלמנה שיש לה ילד שטרם מלאו לו שנתיים. דין זה והמצוקות האנושיות שהיו כרוכות ביישומו העסיקו את חכמי ההלכה לאורך כל הדורות. העיון בדיוניהם פותח לנו צוהר אל ספרות ההלכה ודרכי גיבושה בתקופות השונות.

בהתאם לחלוקה המקובלת בחקר תולדות ההלכה, הספר נחלק לארבעה חלקים, שבמסגרתם נבחן איסור הנישואין מהמופע הראשון שלו בתקופת התנאים ועד ימינו אנו. ארבעת חלקי הספר נעים על ציר הזמן:

1. תקופת חז"ל – ספרות התנאים והאמוראים;

2. תקופת הגאונים;

3. תקופת הראשונים וגיבושה בשלחן ערוך;

4. העת החדשה.

כל תקופה על מאפייניה הייחודיים היוותה פרק חשוב בהשתלשלות הדין והתפתחותו. העיון בכל אחד מארבעת חלקי הספר כרוך בלימוד משותף של ספרות ההלכה שנוצרה בכל אחת מהתקופות. בתמצית, עיקרי הדברים שעליהם עמדנו בספר הם כדלקמן:

1. חלק ראשון – תקופת חז"ל

ההלכה היהודית מבוססת על ספרות חז"ל מבתי מדרשם של התנאים והאמוראים. משכך, חלק נכבד של הספר עוסק בצעידה, עקב בצד אגודל, במשעוליה של ספרות זו. בתמצית, את שפקד בתקופה זו את איסור הנישואין שבו עוסק הספר ניתן לחלק לשניים: ראשית התקופה וסופה.

א. ראשית התקופה

התיעוד על אודות ראשיתה של תקופת חז"ל מצומצם. מקורות תנאיים קצרים אשר אינם מתעדים באופן מפורט את שלבי התגבשות הדין. על־אף האמור ניסינו להתחקות אחר תהליכים אלו. שיערנו כי בהלכה הקדומה נאסרה מעוברת חברו מכוח הציווי המקראי שאסר הסגת גבול. איסור זה נחשב כחמור, לא הוכרו לו חריגים, ועל מי שעבר ונשא נגזר כי "יוציא ולא יחזיר עולמית".

כפי שידוע ממחקרים שונים, לאחר חורבן הבית גברה המגמה המקילה, והיא לוותה לא אחת בהנמקה חדשה של הלכות קדומות באופן שסייע לגיבוש עמדה מקילה יותר. שיערנו כי תהליך דומה פקד גם את איסור נישואי האלמנה שבו עסקנו.

בשלב כלשהו בתקופת התנאים גברה הגישה המקילה ונקבע כי מי שעבר ונשא – "יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן". בה בעת או מעט מאוחר יותר, החל תהליך של חיפוש טעם חדש לאיסור. בסופו של דבר, מאיסור הסגת גבול שנסמך לפסוקי המקרא, השתנה טעם הדין והתמקד בחשש מפגיעה בהנקת הילד. לצד איסור נישואי "מעוברת חברו" נקבע איסור נישואי "מינקת שמת בעלה", אשר נבע מהחשש מפגיעה ביכולת ההנקה, והוא נתפס כאיסור קל שלו נקבעו חריגים משמעותיים. בסופו של תהליך זה חברו יחדיו שני האיסורים: איסור נישואי "מעוברת חברו" עם איסור נישואי "מינקת שמת בעלה", והפכו יחדיו לאיסור נישואי "מעוברת חברו ומינקת חברו". תהליך משוער זה מספק הסבר לקשיים המתעוררים במגוון מקורות שאותם ניתחנו, והוא משתלב היטב עם תהליכים שחלו בתקופת חז"ל, ואשר עליהם הצביעו מחקרים אחרים.

ב. סוף התקופה

בסוף תקופת האמוראים, וככל הנראה אף בתקופה מאוחרת יותר – בתקופת הסבוראים, הוחלט לאמץ גישה מחמירה בנוגע לאיסור נישואי האלמנה שבו עוסק ספרנו. מבין מכלול האפשרויות שהמקורות הקדומים הציבו, הוחלט לאמץ את האפשרויות המחמירות יותר. לדוגמה, במסגרת פסיקת "הלכתא" שאותה מייחס המחקר המודרני לתקופה הסבוראית, נפסק כי משך איסור הנישואין הוא 24 חודשים ממועד הולדת התינוק. פסיקה זו אימצה את הדעה המחמירה ביותר, ודחתה אפשרויות מקילות אשר לאור המקורות הקדומים – ניתן היה לצפות כי יאומצו.

דוגמה נוספת למגמה מחמירה של ה"הלכתא" הסבוראית מתייחסת לשאלת קיומם של חריגים לאיסור. מקור קדום קבע כי אם הילד ניתן למינקת או אם הוא נגמל, האלמנה מותרת להינשא מיד. בניגוד לדעה זו, ב"הלכתא" נפסק כי האלמנה מותרת להינשא רק אם התינוק מת. ושוב, לפנינו בחירה באלטרנטיבה המחמירה.

הצבענו על כך שהגישה המחמירה אומצה ככל הנראה בסוף תקופת האמוראים או בראשית תקופת הסבוראים, תקופה שבה יהדות בבל הייתה נתונה בקשיים. בהקשרים אחרים הצביעו חוקרים על כך שבתקופה קשה לעם, נטו חז"ל לאמץ הלכות שנועדו להגן על ילדים. ייתכן כי גם בהקשר שלנו, הנסיבות הקשות, עודדו אימוץ של הגישה המחמירה.

2. חלק שני – תקופת הגאונים

בספר המעשים לבני ארץ ישראל השתמרו פסיקות הנוגעות לאיסור הנישואין שבו עוסק ספרנו. ספר זה מקורו בארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת התלמוד הירושלמי. ערכנו השוואה בין פסיקות אלה שבספר המעשים לבין פסיקותיהם של גאוני בבל. השוואה זו סייעה לחדד את ההבדלים בין העמדה הארץ־ישראלית לעמדה הבבלית בכל הנוגע לאיסור הנישואין. עמדנו על שני הבדלים כאלה. הבדל אחד – לפיו חלוקות הדעות מה הדין במקרה שבו מת הילד. לדעת הירושלמי האיסור בעינו עומד, ולדעת הבבלי האיסור בטל. הבדל זה נותר בין המרכזים השונים גם בתקופת הגאונים, והוא מוזכר גם בספר החילוקים. הבדל שני – שעליו למיטב ידיעתנו אנו הראשונים שעמדנו – נוגע לחובת מתן הגט במקרה שבו זוג נישא בניגוד לאיסור. לדעת התלמוד הבבלי ובעקבותיו גאוני בבל – חובה לתת גט ולהתגרש, ומנגד, דרישה זו לא הוזכרה בתלמוד הירושלמי ואף לא במקורות שהושפעו מההלכה הארץ־ישראלית בתקופת הגאונים, ונראה כי אלה סברו כי די בהפרדה זמנית בין בני הזוג בלבד.

גאוני בבל ביצרו את מעמדו המרכזי של התלמוד הבבלי, והביאו לכך שבסוגיה שלנו עמדות הבבלי הן שנפסקו להלכה בתקופה מאוחרת יותר.

ובעניין אחר, פסיקה שהובאה בספר המעשים סייעה בידינו להציע הסבר להיתר שנקבע בתקופת הגאונים ושהראשונים התקשו בו. היתר זה קבע כי אם התינוק נמסר למינקת שלושה חודשים קודם למיתת האב, האלמנה מותרת להינשא מיד. להערכתנו דין זה מהווה שילוב של פסיקה מקילה שמקורה בספר המעשים, ושהותאמה להלכה הבבלית.

3. חלק שלישי – תקופת הראשונים

בתקופה זו נעשו מספר ניסיונות להקל באיסור הנישואין, אולם ניסיונות אלה נהדפו על־ידי מרבית הפוסקים.

א. קיצור תקופת ההמתנה

בספר תשובות רש"י הובאה פסיקה שיוחסה לרש"י, לפיה משך ההמתנה הנדרש הוא 15 חודשים בלבד. הראינו כי ייחוס תשובה זו לרש"י ככל הנראה מוטעה, וכי יש ליחסה לר' שמחה משפירא. פסיקה מקילה זו נדחתה על־ידי פוסקי אשכנז וספרד, בשלחן ערוך נקבע כי משך האיסור הוא 24 חודשים והדעה המקילה כלל לא נזכרה.

ב. הרחבת האיסור

נפסק כי האיסור חל לא רק על אלמנה, אלא גם על גרושה וגם על מי שהתעברה כתוצאה מיחסי אישות שלא במסגרת נישואין. בדרך זו התרחבו באופן ניכר המקרים שלגביהם חל האיסור. האיסור הקדום נבע מחובתה של אישה כלפי בעלה המנוח, ולכן נראה כי בתקופת חז"ל האיסור חל רק על אלמנה ולא על גרושה ועל מי שילדה מחוץ למסגרת נישואין. אלא שלאור הטעם שפורט בתלמוד הבבלי, ואשר הדגיש את הצורך בהנקה של הילד, התחדדה ההכרה כי טעם זה רלוונטי ללא כל תלות בסוג הקשר שהיה בין הוריו. לאור זאת, בתקופת הראשונים כאשר התלמוד הבבלי הפך למקור המרכזי של ההלכה, הורחב האיסור והוחל גם על גרושה וגם על מי שילדה מחוץ למסגרת הנישואין.

ג. יצירת חריגים לאיסור

ר' יעקב הכהן מקרקוב, מראשוני חכמי פולין (המאה ה־12), ביקש לשאת אלמנה מינקת. לשם כך הגה ר' יעקב היתר, לפיו האיסור לא יחול במקרה שבו נמסר הילד למינקת באופן המבטיח כי המינקת לא תחזור בה. היתר זה היה מקובל על מספר פוסקי הלכה חשובים, אולם בסופו של דבר יד המתנגדים הייתה על העליונה. ר' יעקב חויב לגרש את אשתו, וזאת על אף היותו כהן והעובדה כי בעקבות כך לא יוכל לשוב ולשאת אותה. יתירה מזו, ככל הנראה העמדות המקילות שתמכו בהיתרו של ר' יעקב מקרקוב צונזרו, ובניגוד לדעות המחמירות שהגיעו לידינו באופן מלא, הדעות המקילות כמעט ולא שרדו.

הרא"ש היגר מאשכנז לספרד בראשית המאה ה־13. הרא"ש מתאר כי עם בואו לספרד נתקל בפסיקה מקילה של "אחד מגדולי הארץ הזאת", אשר קבע כי אם אין חשש שהמינקת תחזור בה, האיסור לא חל. היתר זה דומה במידה רבה להיתרו של ר' יעקב מקרקוב. הרא"ש אינו מספר מיהו אותו "אחד מגדולי הארץ הזאת" כנגדו יצא, ואנו העלינו כי ישנו סיכוי סביר שמדובר בגדול חכמי ספרד באותה העת – הרשב"א. הצגנו מספר מקורות המלמדים כי זו הייתה דעתו המקורית של הרשב"א. כפי שהראינו, בדור הבא של חכמי ספרד, אומצה עמדתו המחמירה של הרא"ש בידי חכמי ספרד, ודעתו המקילה של הרשב"א נעלמה כלא הייתה. עד כדי כך הועלמה הדעה המקילה, שר' יוסף קארו ככל הנראה לא היה מודע לקיומה.

ד. ההיתר שקבע הרא"ש

שינוי והתפתחות בעמדת הרא"ש: בבוא הרא"ש לספרד התבקש לאשר היתר שיוחס לגאונים, לפיו אם הילד נמסר למינקת שלושה חודשים קודם מות אביו, האלמנה מותרת להינשא. בראשית דרכו התנגד הרא"ש להיתר, משום שסבר כי אין להיתר זה מקור בתלמוד הבבלי. מאוחר יותר נענה הרא"ש לדרישות החוזרות ונשנות להקל, והסכים כי ניתן לסמוך על ההיתר שקבעו הגאונים, וזאת בשעת הדחק בלבד. בשלב מאוחר יותר סבר הרא"ש כי מצא עיגון בתלמוד הבבלי לרכיב מסוים מההיתר שקבעו הגאונים. הרא"ש קבע כי הביטוי "מינקת שמת בעלה" שבו עשה שימוש התלמוד, מתייחס רק למי שהיניקה במועד פטירת האב. בהתאם לכך חידש הרא"ש, וקבע כי על מי שלא היניקה במועד הפטירה האיסור לא חל, והיא מותרת להינשא. היתר זה רחב יותר מההיתר שקבעו הגאונים, שכן הוא אינו דורש שהמסירה למינקת תיעשה שלושה חודשים קודם לפטירת האב.

חידושו של הרא"ש משקף יחס של עצמאות כלפי פסיקת הגאונים. חכמי אותה העת בספרד ראו עצמם מחויבים לדברי הגאונים, ולכן בניגוד לדברי הרא"ש, הם עמדו על דרישת הגאונים שלפיה הילד יימסר למינקת שלושה חודשים קודם פטירת האב. סוגיה זו מדגימה היטב את ההבדל בין הגישה האשכנזית לגישה הספרדית ביחסן אל ספרות הגאונים.

בניגוד לסוגיה הקודמת שבה גילה הרא"ש עיקשות ושימר את מסורת הפסיקה האשכנזית, במקרה כאן גילה הרא"ש גמישות רבה יותר, והתקרב במידה רבה למסורת הפסיקה הספרדית שיישמה היתר שיוחס לגאונים. בספרנו ניסינו להסביר את ההבדל בין המקרים. בכל הנוגע ליצירת חריגים לאיסור על־ידי מסירה למינקת והבטחה כי זו לא תחזור בה, הייתה בידי הרא"ש מסורת פסיקה מפורשת של רבו המהר"ם מרוטנבורג בעקבות הפרשיה של ר' יעקב מקרקוב, ולכן הרא"ש ראה עצמו מחויב לפסיקה מחמירה זו. מנגד, בכל הנוגע להיתר שיוחס לגאונים, לא הייתה בידי הרא"ש מסורת ישירה מרבותיו באשכנז, ולכן גילה בעניין זה גמישות רבה יותר.

מבט סוקר על מכלול הסוגיות שהעסיקו את חכמי הראשונים מלמד על נטייה ברורה לטובת הגישה המחמירה. שיערנו כי נטייה זו לכיוון המחמיר נבעה מהמגמה המחמירה שאומצה בחתימת התלמוד הבבלי, ולא פחות מכך מתחושת חכמי הראשונים כי התינוקות זקוקים לינוק על מנת להבטיח את הישרדותם, וזה מחייב את חכמי ההלכה להבטיח את השמירה על הדין.

4. חלק רביעי – העת החדשה

מהמאה ה־17 ואילך, משך ההנקה המקובל הלך והתקצר. משכך, ההצדקה לאיסור הנישואין הלכה ונסדקה. נוכח מציאות זו עמדנו על שתי גישות מרכזיות שהלכו והתפתחו.

א. הגישה המחמירה – החת"ם סופר ותלמידיו

ר' אהרן חורין, מראשוני רבני הרפורמה בהונגריה, קבע כי יש לבטל את האיסור. נראה כי בעקבות כך, אימץ החת"ם סופר (להלן: "החת"ס") גישה נוגדת – נחרצת. החת"ס נקט לשון חריפה ביותר, ואיים ב"מיתה ועוני" על כל פוסק שיעז להקל. בנוסף לכך, החת"ס העלה את חומרת האיסור, וקבע כי מדובר באיסור ה"קרוב לדיני נפשות אביונים". לצורך העלאת חומרת האיסור פנה החת"ס אל ההנמקה הקדומה שהובאה בספרות הארץ־ישראלית הקדומה – הסגת גבול. תלמידו של החת"ס, המהר"ם שיק, המשיך במגמה שהציב רבו, וקבע באופן ברור כי מדובר באיסור מהתורה – "לא תעמוד על דם רעך". לשם הנמקת האיסור טען המהר"ם שיק כי טעם הדין אינו נעוץ בצורך בהנקה – אשר הפך בימיו לפחות רלוונטי – אלא בצורך של התינוק במסירות מלאה של האם לצרכיו.

הראינו כי גישתו המחמירה של החת"ס משפיעה על פוסקי ההלכה עד זמננו.

ב. הגישה המקילה

גישה זו אינה פרי בית מדרש אחד מובהק, אלא היא תוצר של פסיקות מקילות שהלכו והצטברו. פסיקות אלה מאפשרות לפוסק הלכה המבקש להקל, למצוא עוגנים להיתלות בהם. הראינו כי גישות מקילות אלה שבו וקראו את אותם מקורות קדומים, התלמוד הבבלי וספרות הראשונים, באופן שונה מהאופן שבו נקראו מקורות אלה בעבר. בעוד שחכמי הראשונים מצאו במקורות אלה בדרך כלל יסודות מחמירים, מצאו לפתע חכמי העת החדשה באותם מקורות עצמם יסודות מקילים. הדוגמאות שעליהן הצבענו עולות בקנה אחד עם הגישה המקובלת כיום בתורת הפרשנות, לפיה אין לטקסט פירוש אחד נכון, ותוכנו נקבע בידי הקורא לאור ערכיו ונסיבותיו. אנו מעריכים כי הנסיבות החיצוניות לטקסט – צמצום משך ההנקה המקובל – הביאו את פוסקי ההלכה למצוא בטקסט המתפרש (בעיקר – התלמוד הבבלי), את מה שלא מצאו בו קודמיהם.

עמדנו על כך כי על אף ריבוי הפסיקות המקילות, עמדתו הנחרצת של החת"ס פעלה באופן מרסן גם על פוסקים שאימצו את הגישה המקילה. פוסקים אלה, גם כאשר הם מודים באופן ברור בשינוי המציאות, לרוב אינם מרשים לעצמם לחרוג ממסגרת ההקלות שנזכרו כבר בספרות שקדמה להם. כך לדוגמה, ר' משה פיינשטיין הכותב כי בזמנו נשים אינן מיניקות כמעט, ומצב התינוקות טוב מבעבר, מוכן להתיר את האיסור לאחר חלוף 18 חודשים – מועד הנזכר כבר אצל חז"ל, אך ככלל לא קודם לכך.

ג. אחרית דבר: הקול שאינו נשמע

בפרק החותם את ספרנו עמדנו על הצורך בבחינה מחודשת של מידת תקפותו של טעם הדין, למציאות החיים היהודיים במאה ה־21. הצורך בבחינה כזו נובע ממגוון שינויים, המכרסמים באופן משמעותי בהצדקות שהוצעו בתלמוד הבבלי לאיסור הנישואין בו עוסק הספר. כך לדוגמה, אין ספק כי כיום יכול תינוק לגדול ולהתפתח על בסיס מזון תינוקות וללא הנקה; מעמד הנשים השתנה באופן ניכר בהשוואה למעמדן בעולם הקדום, ולכן גם החשש כי אישה לא תעמוד על זכויות בנה הצטמצם; מעורבותה של המדינה המודרנית בשמירה כי תינוק לא יסבול מתת־תזונה, מצמצם גם הוא את החשש לפגיעה בחיי התינוק עקב נישואי אימו.

עמדנו על ההיתכנות ההלכתית לשינוי הדין, אלא שדיון של ממש בעניין זה אינו מתקיים כמעט בקרב פוסקי ההלכה. העובדה כי הצבת האיסור על כנו פוגעת בנשים שהתא המשפחתי שהיו שותפות לו התפרק, והן מבקשות כעת לשקם את חייהן על ידי נישואין מחדש, מחדדת את הצורך בבחינה מחודשת של רלוונטיות הדין. אלא שצורך זה אינו רק של אותן נשים, אלא של ההלכה בכללותה. הלכה שהיא תורת חיים, צריכה להגיב למציאות המשתנה, ולא להישאר מקובעת, בדין שמקורו ביצירת חכמים, להנחות ששוב אינן תקפות.

ספר זה מתמקד בדין ספציפי, אולם הוא מפציר בקוראיו לשאת את מבטם אף מעבר לו. לבחון, במבט אוהב אך גם נוקב, את האתגרים הניצבים לפתחה של ההלכה בעת הזאת.

מבט שכזה, עשוי להעיר את תשומת הלב לצורך הפנימי של ההלכה, לשוב ולחדש את פניה, בהתאם לכלליה ובאמצעות גדולי חכמיה המוסמכים לכך.

בעז"ה, אני תפילה כי לא נפלתי לכדי שגיאות, מהן אין אדם נקי, וכי ספר זה יעודד את קוראיו לשוב ולעיין בעומקה של הלכה, ההלכה בה עסק הספר והלכות אחרות, מתוך עיון במקורות העבר ותוך בחינת צורכי זמננו.

תודות

ספר זה מבוסס על עבודת דוקטורט שהוגשה לפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת פוטסדאם. תודתי נתונה לפרופ' אדמיאל קוסמן, אשר הנחה אותי בכתיבת העבודה, ברוחב דעת ובנדיבות. הערותיו והכוונותיו לאורך שנות הכתיבה, לימדוני וסייעו לי רבות, ואני מוקיר לו תודה על כך.

בכתיבת העבודה הניצבת בבסיס ספר זה, כמו גם בהוצאת הספר לאור, סייעו לי רבים בעצה, עידוד ובמעש. בראש כולם אבקש להודות לרעייתי האהובה יפית, שעודדה, קראה וסייעה רבות לאורך כל הדרך.

תודתי להורי היקרים, לאבי דניאל ולאימי רחל, ליקירי בני זיו ונחמה גורמן, לחמי וחמותי היקרים, שמריהו ואהובה בן צור – אשר כולם עודדו, תמכו והאירו לי פנים במרוצת השנים.

בהתקנתו של הספר סייעו במסירות ובמקצועיות אנשי הוצאת כרמל, המו"ל ישראל כרמל, חזי ועקנין, מעין אל-און פדר ואחרים, ועל עמלם תודתי. על העריכה הלשונית עמלה בשקדנות גב' מרים מילשטיין, ואני מוקיר את עבודתה הטובה.