גלותו וגאולתו של העם היהודי

שתי תכונות יסוד הבדילו את היהודים משאר עמי העולם:

חידת קיומו של העם היהודי לאורך אלפי שנות היסטוריה, מרתקת אליה תשומת לב, מעוררת פליאה וגם גלים של חשדנות ושנאה. הדבר אמור לגבי אותם חלקי עולם הנתונים עתה בתחומי ההשפעה הנוצרית והמוסלמית, שכן שתי דתות אלה הושפעו עמוקות מהדת היהודית ואימצו רבים מעיקריה. לעומת זאת לעמים שישבו בדרום אסיה (בעיקר הודו) ובמזרחה (סין ויפן) לא היה מפגש כזה, והם פיתחו את דתותיהם הייחודיות (דת ההינדו - בהודו; הבודהיזם בסין, בטיבט, ביפן ובארצות דרום אסיה נוספות; הקונפוציוניזם - בעיקר בסין; השינטו - בעיקר ביפן), ללא כל התייחסות לדת היהודית ולעיקריה.

ואילו שתי הדתות המונותיאיסטיות (הנצרות והאיסלאם), שנפרדו בשלבים שונים מעל הדת היהודית - נזקקו להגדרות חדשות של ייחודן, הגדרות שיבדילו הבדל מהותי בינן לבין הדת המקורית. כדי לשכנע אנשים (בתחילה בעיקר עובדי אלילים) לאמץ את הדת החדשה, טענו מייסדיהן (תלמידי ישו ומוחמד) שדתם היא הדת האמיתית וכדי "להוכיח" זאת, לא היססו להשמיץ ולהעליל על הדת היהודית עלילות שווא ולרדוף את מאמיניה.

וכיוון שלידתן של שתי הדתות החדשות הללו אירעה כאשר המאמינים בדת היהודית המקורית איבדו את עצמאותם ורובם היו כבר מפוזרים כמיעוטים בארצות אחרות - הפכה הדגשת ההבדלים לא אחת למסע של רדיפות נגדם. שכן נוכחותם והמשך קיומם היוו סכנה ישירה ואתגר להתפתחותה של הדת אשר צמחה ונפרדה מהיהדות.

אחת השאיפות החזקות ביותר של ראשי הדתות הללו היתה להביא את היהודים לאמץ את הדת החדשה, כ"הוכחה" לעליונותה על פני הדת הישנה. מגמה זו קיימת גם כיום, אם כי לא באמצעות גזרות ופרעות (כפי שהיה בימי הביניים - כאשר היהודים גורשו מספרד ומפורטוגל ועונו על ידי הכמרים של האינקוויזיציה או הועלו לגרדום). כך למשל נובעת תמיכתם הבלתי אמצעית של עשרות מיליוני אוונגליסטים (אחת הכתות הפרוטסטנטיות) החיים בארה"ב - בעם היהודי ובזכותו לקבל לידיו בחזרה את כל ארץ־ישראל התנ"כית - מהאמונה כי רק לאחר שהיהודים ירוכזו כליל בארץ־הקדושה ויקבלו עליהם את האמונה בישו, הוא יחזור ויקום לתחייה.

סיפור העימות של היהדות עם המקטרגים עליה, הן בעולם הנוצרי והן בעולם המוסלמי, שיסופר להלן, הוא סיפור של אלפי שנות רדיפות, רצח, השפלה ואפליה שהיו מנת חלקם של היהודים - עקב היותם מיעוט בלתי מתפשר בקרב העמים שבקרבם נאלצו לחיות.

אולם עוד לפני שפרצה המחלוקת הדתית (בת אלפיים השנים), עוררו התנהגותם ואורח חייהם של היהודים פליאה וגם תרעומת בקרב שכניהם: עקרון ההתבדלות מעמי הסביבה, עיקרון שנשען על מערכת מפורטת של חוקים ותקנות (איסור על עבודת אלילים, איסור על אכילת מזון לא כשר או שתיית יין נסך, דיני טומאה, נידה, טהרה, ברית מילה, איסור נישואים עם בני הארץ וכיו"ב) - הביא להסתגרותו של העם היהודי פנימה מצד אחד ולרגשות של אי־הבנה או אף עלבון מצד שכניהם, מצד שני.

בעוד בלעם מתפעל מהסדר המופתי שבו מתנהלים חייו של העם היהודי ("מה טובו אוהליך יעקב") ואת נכונותו לחיות את חייו באורח נפרד מסביבתו ("הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתערב"); מביע המן האגגי את תסכולו ואת עלבונו על כי: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, בכל מדינות מלכותך ודתיהם (חוקיהם) שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" (אסתר פרק ג' פסוק ח').

עקרון ההסתגרות מפני הסביבה הנחה את העם היהודי עוד בטרם התגבש לעם: הוא למד מהניסיון המר של החבירה לבנות מואב בבעל־פעור שהסתיים במגפה; מההוראה להכרית את כל עמי ארץ כנען כדי למנוע התערבות בהם בימי הכיבוש של יהושע בן־נון; מהוראתו של שמואל הנביא להשמיד את העם העמלקי מיונק ועד המלך אגג; ומגירוש הנשים הנוכריות על ידי עזרא ועד מלחמת החשמונאים במתייוונים.

עם אובדן עצמאותו המדינית, אימץ העם היהודי לעצמו שיטות בלתי אלימות וחסרות כוח כפייה ריבוני אך בעלות תוקף של סנקציה דתית, לשמירת ייחודו: היה זה רבן שמעון בן־גמליאל (נכדו של הלל) שהחליף, אחר חורבן בית שני, את מצוות הקורבנות בתפילות וקבע כי פולחנים דתיים מרכזיים יכולים להתבצע אך ורק בנוכחות מספר מינימלי של עשרה יהודים (מניין), בני 13 ומעלה: תפילה בציבור, קריאה בתורה, ברכת כוהנים, טקס נישואים, אמירת קדיש ועוד. תודות לכך נוצרו מוקדי ריכוז של יהודים סביב בתי הכנסת שלהם ויתר השירותים שנלוו לקיומו: "חדר" ו"תלמוד תורה" ללימוד, "הקדש" לאשפוז חולים, מטבח (תמחוי) לנזקקים וכן מוסדות הקהילה: מקום מושבו של הרב, של ה"חברה קדישא", ושל האגודות לגמילות חסדים.

בעקבות כך החלו היהודים להתגורר סביב בתי הכנסת שלהם (שפעמים רבות אף שימשו כמבצרים להתגוננות מפני פורעים), וכך נוצרו שכונות יהודיות שברבות הימים אף נבדלו (באמצעות חומות ושערים) מיתר חלקי הערים. הדבר נעשה בתחילה מטעמים של בטיחות והגנה מפני פרעות, אולם ברבות הימים הוצרו צעדיהם של היהודים בערי אירופה והם נדחקו לתוך שכונות מיוחדות - כדי להבדילם מעם הארץ ולמנוע השפעה יהודית על הנוצרים. בעקבות השכונה היהודית הראשונה שנוצרה כך ברובע "גיטו" ברומא, הוחל לקרוא לכל השכונות היהודיות הנבדלות בשם זה.

בעולם המוסלמי נדחקו היהודים לשכונות מיוחדות בשם "מלח" על שום תפקידם של היהודים להמליח את ראשיהם של נשפטים שראשיהם נכרתו, לשם הצגתם בפומבי.

השוני הדתי וההתבדלות הדמוגרפית, הם שאפיינו אפוא את היהודים בארצות פזוריהם, והם שהיו גם העילה לשנאת יהודים, ואילו העובדה שהם היו חלשים (חסרי עצמאות מדינית) ולרוב גם זרים לעם הארץ - היוותה מניע מרכזי לרדיפתם.