גם זה יעבור

משום מה, מעולם לא דמיינתי את עצמי בת ארבעים. בגיל עשרים ראיתי את עצמי בת שלושים, חיה עם אהבת חיי ועם ערימת ילדים. יכולתי אז לדמיין את עצמי גם בת שישים, אופה עוגות תפוחים עם הנכדים שלי, אני, שלא יודעת להכין חביתה, אבל עד אז כבר אלמד; או אפילו בת שמונים, זקנה בלה, שותה ויסקי עם החברות שלי. אבל מעולם לא דמיינתי את עצמי בת ארבעים, וגם לא בת חמישים. ובכל זאת, הנה אני כאן, בלוויה של אמא שלי, וכאילו שזה כשלעצמו לא מספיק גרוע, אני גם בת ארבעים ואין לי שמץ מושג איך הגעתי עד הלום. איך הגעתי לעיירה הזאת שפתאום בא לי להקיא ממנה, לבושה, אני נשבעת לכם, הכי רע שאי־פעם התלבשתי בחיי. כשאחזור הביתה אני הולכת לשרוף את כל הבגדים שלבשתי היום. הם ספוגים תשישות ועצב, חסרי תקנה. כל החברים שלי נמצאים כאן היום, וגם כמה שלה, ועוד כמה שלא נראים חברים של אף אחד. המון אנשים, ועדיין, כמה פרצופים חסרים. בסוף המחלה שלה התפרצה בפראות והסירה מעליה את כתר מלכותה ומוטטה את ממלכתה ללא רחמים, ובדרך גם הצליחה לדפוק את כולנו, ועל הדברים האלו משלמים בהלוויות. מצד אחד יש אותך, אמא, מֵתה, שדפקה את כולם כמו שצריך, ומצד שני יש אותי, הבת, שאף פעם לא ממש מתו עליה. אמא, זה הכול באשמתך, את שומעת? לאט לאט, מבלי משים, התגנבה האחריות לאושרך הדועך אל כתפיי. והיא הכבידה עלי גם כשהייתי רחוקה, גם כשהתחלתי להבין ולקבל את מה שקורה, גם כשהתנתקתי ממך לתקופה כי ידעתי שאחרת אַת לא תהיי הקורבן היחיד שייטמן מתחת להריסותייך. אבל אני כן חושבת שאהבת אותי, לא הרבה, לא מעט, אהבת אותי, נקודה. תמיד חשבתי שמי שאומר "אני אוהב אותך מאוד", בעצם אוהב אותך מעט, ואולי הוא מוסיף את ה"מאוד", שבמקרה הזה משמעותו בעצם "מעט", מתוך מבוכה או חשש מהציווי המוחלט של "אני אוהב אותך", שהיא הדרך האמיתית היחידה לומר "אני אוהב אותך". ה"מאוד" הופך את האמירה הזאת להמונית, מה שהיא מעולם לא נועדה להיות. "אני אוהב אותך", מילות הקסם שיכולות להפוך אותך לכלב, לאלוהים, למשוגע, לצל. וחוץ מזה, החברים שלך היו "פרוגרסיביים". למרות שעכשיו אני חושבת שכבר לא קוראים להם ככה, או שהם כבר לא קיימים. הם לא האמינו באלוהים ולא בחיים אחרי המוות. אני זוכרת את התקופה שבה היה אופנתי לא להאמין באלוהים. היום אם את אומרת שאת לא מאמינה באלוהים, ולא בווישנוּ, ולא באמא אדמה, ולא בלידה מחדש, ולא ברוח של אני לא יודעת מה, ולא בשום דבר, מסתכלים עלייך ברחמים ואומרים לך: "זה ממש בולט שאת בכלל לא מוארת." כך שהחברים שלך בטח חשבו לעצמם: "עדיף להישאר בבית, לשבת על הספה עם בקבוק יין, לעשות לכבודה מחווה מיוחדת משלי, שתהיה הרבה יותר נעלה מעלייה להר עם הדפוקים האלה. אחרי הכול, הלוויות הן רק עוד מוסכמה חברתית." או משהו כזה. כי אני מניחה שהם סלחו לך, אם היה על מה לסלוח, ושאהבו אותך. אני, כילדה, ראיתי אתכם צוחקים ומשחקים קלפים עד אור הבוקר ומטיילים ומתרחצים בים ויוצאים לארוחות ערב, ואני חושבת שביליתם יפה, שהייתם שמחים. הבעיה עם המשפחות שאדם בוחר לעצמו היא שהן נעלמות ביתר קלות מאלה שנעשו למשפחה בשל קשרי דם. המבוגרים שאיתם גדלתי כבר מתים או שאין לי מושג לאן נעלמו. כאן, מתחת לשמש הקופחת הזאת שמתיכה את העור וסודקת את האדמה, הם בהחלט אינם. זאת גלולה מרה, הלוויה, וזה חתיכת תיק לנסוע שעתיים באוטוסטרדה כדי להגיע הנה. אני מכירה אותה בעל־פה, את הדרך הזאת, הצרה והמתפתלת, בין עצי הזית. למרות שלא ביליתי בעיירה יותר מחודשיים בשנה, זאת היתה הדרך חזרה הביתה, אל כל הדברים שאהבנו. עכשיו אני כבר לא יודעת מה זה. הייתי צריכה לחבוש כובע, גם אם אחר כך היה עלי להשליך אותו לזבל. יש לי בחילה. אני חושבת שאלך להתיישב ליד המלאך המאיים הזה, שהכנפיים שלו נראות כמו חרבות, ושלא אקום עוד לעולם. קרולינה, שתמיד רואה הכול, מתקרבת אלי, אוחזת בזרועי ומוליכה אותי עד לחומה שממנה והלאה משתרע הים, קרוב מאוד, בסוף רכס של עצי זית תשושים, עם הגב לכולם. אמא, הבטחת לי שכשתמותי החיים שלי כבר ינועו במסלולם ויהיו מאורגנים, ושהכאב יהיה נסבל. לא אמרת לי שיתחשק לי לעקור לעצמי את הקרביים ולאכול אותם. ועוד אמרת לי את זה לפני שהתחלת לשקר. היה רגע, מי יודע למה, שבו את, שמעולם לא שיקרת, התחלת לשקר. החברים שבסוף ביקרו אותך מדי פעם, וזכרו את האדם המפואר שהיית לפני עשר או עשרת אלפים שנה, כן באו. והחברות שלי – קרולינה, מרסה, אליסה וסופיה. אמא, בסוף החלטנו לא לקבור את פּאטוּם איתך. זאת לא מצרים של הפרעונים. אני יודעת שאמרת שבלעדייך לא תהיה לחייה משמעות. אבל מצד אחד, זאת כלבה גדולה והיא לא היתה נכנסת לגומחה – אני מדמיינת את שני הקברנים נותנים לה דחיפה בתחת כדי שתיכנס, כמו שעשינו הרבה פעמים בעומק הים, אחרי הרחצה, כדי לעזור לה לעלות לסירה דרך המדרגות – ומצד שני, העניין הזה של להיקבר עם הכלבה הוא בטוח לא חוקי. גם אם היא היתה מתה כמוך. כי את מתה, אמא. כבר יומיים שאני חוזרת על זה וחוזרת על זה ושואלת את החברות שלי, כי אולי קרתה איזו טעות או שהבנתי לא נכון, אבל בכל פעם מאשרים לי שהבלתי נתפס קרה. חוץ מהאבות של ילדיי, יש כאן רק גבר אחד מעניין, לא מוּכּר. אני עומדת להתעלף מאימה ומחום, ולמרות הכול עדיין מסוגלת לאתר גבר מושך על המקום. זה חייב להיות אינסטינקט ההישרדות. אני שואלת את עצמי מה אומר הפרוטוקול על היכרות בבית־קברות. אני תוהה אם יבוא להציע את תנחומיו. אני חושבת שלא. פחדן. פחדן חתיך, מה עושה פחדן בהלוויה של אמי, האדם הכי פחות פחדן שהכרתי בחיי? ואולי הבחורה הזאת שעומדת לצידךָ, לוחצת את ידך ומביטה בי בסקרנות ובעקשנות היא הארוסה שלך. היא לא קצת נמוכה בשבילך? טוב, ארוסה גמדה של פחדן מסתורי, היום הוא יום ההלוויה של אמי, יש לי זכות לעשות ולומר מה שבא לי, לא? כאילו זה יום ההולדת שלי. אז אל תזקפו את זה לחובתי.

ההלוויה נגמרת. עשרים דקות בסך הכול, באמצע שקט כמעט מוחלט, בלי נאומים, בלי פואמות – נשבעתְ לקום מהקבר שלך ולרדוף אותנו עד אינסוף אם ניתן לאחדים מחברייך המשוררים לדקלם משהו – לא תפילות, לא פרחים, לא מוזיקה. זה היה יכול להיות אפילו יותר מהיר אילו הפועלים הזקנים שהיו צריכים לדחוף את הארון לתוך הגומחה לא היו כל כך מגושמים. אני מבינה שהגבר המושך לא מתקרב לכאן כדי לשנות את חיי, אף על פי שלא עולה בדעתי רגע הולם ונחוץ יותר מהרגע הזה לשם כך, אבל לפחות הוא היה יכול לעזור לזקנים כשהארון כמעט נפל להם מהידיים. אחד מהם קרא בקטָלנית: "איזה חרא!" אלה המילים היחידות שנאמרו בהלוויה שלך. והן נראות לי הולמות מאוד, מדויקות מאוד. מכאן ואילך אני מניחה שכל הלוויה שאשתתף בה תהיה במובן מסוים זו שלך. אנחנו יורדים במורד הרכס. קרולינה אוחזת בידי. זהו זה. אמא שלי מתה. אני חושבת שאתפַּקד במשרדי העיירה של קָדָקֶס. עכשיו, כשאת גרה כאן, זה יהיה הכי נכון.