גן הקיץ

 1 דיר–אַיְיל, 1946 השריון

שריון ע' מעטה מעצם או כיטין, שמכסה חלק מגופם של בעלי חיים כמו סרטנים.

פעם, בסטונינגטון, מיין, לפני השקיעה, בסופה של מלחמה חמה ובתחילתה של מלחמה קרה, ישבה על ספסל ליד הנמל אישה צעירה בשמלה לבנה ואכלה גלידה. היא נראתה שקטה מבחוץ, אבל ידיה רעדו.

לצידה היה ילד קטן, שאכל גם הוא גלידה, בטעם שוקולד. מפעם לפעם הם דיברו. הגלידה נמסה מהר יותר מקצב אכילתה של האם. הילד הקשיב כשהיא שרה לו שיר רוסי, ‘זרח, זרח, כוכבי', כשניסתה ללמד אותו את מילותיו, והוא הקניט אותה ושיבש את החרוזים. הם עקבו אחרי סירות דייגי הלובסטרים שעשו את דרכן בחזרה. בדרך כלל הגיעו לאוזניה קולות השחפים המתקוטטים קודם שראתה את הסירות עצמן.

רוח קלה נשבה, ושערה נע קלות לעבר פניה. קווצות שיער נפרדו מצמתה העבה, הארוכה, ונחו על כתפה. היא היתה בהירת שיער, מנומשת, עיניה ועורה שקופים, ואילו לילד השזוף היה שיער כהה ועיניים כהות, ורגלי פעוט שמנמנות.

הם נראו כיושבים ללא מטרה, אבל זו היתה רק מראית עין. האישה עקבה בריכוז אחרי הסירות באופק הכחול. מפעם לפעם הסתכלה על הילד, או על הגלידה, אבל עיניה שבו והתמקדו במפרץ, כמתקשות להתנתק.

טטיאנה רוצה לגימה מעצמה בזמן הווה, מכיוון שהיא רוצה להאמין שאין אתמול, שישנו רק הרגע כאן, בדיר–אייל - אחד האיים הארוכים, המתרוממים מן הים ליד חופה המרכזי של מיין, המתחברים ליבשת באמצעות מעבורת או גשר תלוי שאורכו שלוש מאות מטרים, שעליו נסעו בבואם בקרוואן המשומש שלהם. הם עברו על פני מפרץ פֶּנוֹבּסְקוֹט, מעל האוקיינוס האטלנטי, המשיכו דרומה, עד קצה העולם, והגיעו לסטונינגטון, עיירה לבנה קטנה השוכנת בין גבעות האלונים לרגלי דיר–אייל. טטיאנה - שניסתה נואשות לחיות רק בהווה - חושבת שאין דבר יפה ורגוע מבתי העץ הלבנים האלה, הבנויים על המדרונות, מדרכי עפר צרות הנשקפות על מימי המפרץ שעליו היא צופה מדי יום. זאת שלווה. זה ההווה. כמעט כאילו אין דבר מלבדו.

אלא שמפעם לפעם, כשהשחפים חולפים במעופם ובוכים, משהו מפר את השלווה, אפילו בדיר–אייל.

באותו יום אחר הצהריים, אחרי שטטיאנה ואנתוני עזבו את הבית שבו שהו כדי לרדת למפרץ, הם שמעו קולות רמים מן הבית השכן.

שתי נשים גרו שם, אם ובתה, האם בת ארבעים, הבת בת עשרים.

“הן שוב רבות,“ אמר אנתוני. “את ואבא לא רבים.“

רבים!

כאילו יכלו לריב.

אלכסנדר לא הרים את קולו עליה. אם דיבר איתה בכלל, קולו נשאר תמיד נמוך ומתון, כאילו חיקה את דוקטור אדוארד לודלוב החביב, שהיה מאוהב בה בניו־יורק - אדוארד היציב, האמין. גם אלכסנדר ניסה לאמץ לעצמו נימוסים של רופא.

כדי לריב דרושה מעורבות פעילה בחייו של אדם אחר. בבית השכן כעסו אם ובתה זו על זו, בעיקר בשעה זו של אחר הצהריים, צעקו מסיבה כלשהי וקולותיהן נשמעו מבעד לחלונות הפתוחים. הבשורה הטובה: הבעל־האב, אלוף־משנה, חזר זה עתה מן המלחמה. הבשורה הרעה: הבעל־האב, אלוף־משנה, חזר זה עתה מן המלחמה. הן חיכו לו מאז עזב את אנגליה ב-1942, ועכשיו הוא חזר.

גם הוא לא השתתף בריב. כשאנתוני וטטיאנה יצאו אל הכביש, הם ראו אותו תקוע בכיסא הגלגלים שלו בחצר הקדמית הלא־מטופחת, יושב בשמש של מיין כמו שיח בשעה שאשתו ובתו רבות בפנים. טטיאנה ואנתוני האטו את הקצב כשהתקרבו לחצרו.

“מה קרה לו, אמא?“ לחש אנתוני.

“הוא נפצע במלחמה.“ לא היו לו רגליים ולא זרועות. נשאר ממנו רק גו עם גדמים וראש.

“לדבר הוא יכול?“ הם היו מול השער שלו.

פתאום אמר האיש בקול צלול ורם, קול הרגיל לפקד, “הוא יכול לדבר, אבל הוא מעדיף לשתוק.“

אנתוני וטטיאנה נעצרו ליד השער והסתכלו עליו במשך זמן־מה. היא פתחה את השער והם נכנסו לחצר. הוא היה נטוי הצידה כמו שק. גדמיו העגולים היו תלויים במחצית הדרך אל המרפקים שאינם. רגליים לא היו לו בכלל.

“הנה, תרשה לי לעזור.“ טטיאנה יישרה אותו, והצמידה את הכרים שתמכו בו תחת צלעותיו. “ככה יותר טוב?“

“אה,“ אמר האיש. “ככה, אחרת.“ עיניו הכחולות הקטנות ננעצו בפניה. “את יודעת מה הייתי רוצה?“

“מה?“

“סיגריה. אני כבר לא יכול לעשן. לא יכול לקרב אותה לפה שלי, כפי שאת רואה. והן...“ הוא הצביע בראשו אחורה - “הן מעדיפות להתפגר ולא לתת לי סיגריה.“

טטיאנה הינהנה. “יש לי בדיוק מה שאתה צריך. אני כבר חוזרת.“

האיש הִפנה את ראשו ממנה אל המפרץ. “את לא תחזרי.“

“אני אחזור. אנתוני,“ היא אמרה, “בוא, שב עם האיש הנחמד הזה עד שאמא חוזרת - זה ייקח לי רק רגע.“

אנתוני שמח לעשות זאת. טטיאנה הרימה אותו והניחה אותו בחיקו של האיש. “אתה יכול להחזיק לו בצוואר.“

אחרי שרצה להביא את הסיגריות, אמר אנתוני, “איך קוראים לך?“

“אלוף־משנה ניקולס מוֹר,“ השיב האיש. “אבל אתה יכול לקרוא לי ניק.“

“היית במלחמה?“

“כן. הייתי במלחמה.“

“גם אבא שלי,“ אמר אנתוני.

“אה.“ נאנח האיש. “הוא חזר?“

“הוא חזר.“

טטיאנה חזרה, הציתה את הסיגריה וקירבה אותה אל פיו של ניק, ששאף ממנה שאיפות עמוקות, כאילו הכניס את העשן לא רק לריאותיו, אלא לתוך עצם מהותו. אנתוני ישב בחיקו, הסתכל על פניו השואפות בהקלה ונושפות בתיעוב, כאילו לא רצה לשחרר את הניקוטין מתוכו. האיש עישן שתי סיגריות בזו אחר זו, כשטטיאנה רוכנת מעליו ומקרבת אותן אל פיו.

אנתוני אמר, “אבא שלי היה רב־סרן, אבל עכשיו הוא דייג של לובסטרים.“

“סרן, ילד,“ תיקנה טטיאנה. “סרן.“

“אבא שלי היה רב־סרן וסרן,“ אמר אנתוני. “אנחנו הולכים לאכול גלידה ולחכות לו עד שהוא יחזור מהים. אתה רוצה שנביא לך גלידה?“

“לא,“ אמר ניק, והרכין את ראשו קלות אל שערו השחור של אנתוני. “אבל אלה הדקות הכי טובות שהיו לי בשנה וחצי האחרונות.“

באותו רגע יצאה אשתו בריצה מן הבית. “מה את עושה לבעלי?“ היא צעקה.

טטיאנה הורידה את אנתוני מכיסאו של האיש. “אני אחזור מחר,“ מיהרה לומר.

“את לא תחזרי,“ אמר ניק ועקב אחריה בעיניו.

עכשיו הם ישבו על הספסל ואכלו גלידה.

כעבור זמן קצר נשמעה מרחוק צווחת שחפים.

“הנה אבא,“ אמרה טטיאנה בנשימה עצורה.

הסירה היתה סירת לובסטרים באורך שבעה מטרים, בעלת מפרש קדמי, אם כי רוב סירות הדיג היו סירות מנוע. היא השתייכה לג'ימי שוסטר, שירש אותה מאביו אחרי מותו. ג'ימי אהב את הסירה כי היא איפשרה לו לצאת לדוג לובסטרים בעצמו - עבודה של איש אחד, הוא קרא לזה. אחר כך נתפסה זרועו בחבל המושך מן המים את המלכודות הכבדות של הלובסטרים. כדי להשתחרר היה עליו לחתוך לעצמו את כף היד, דבר שהציל את חייו - ואותו מללכת למלחמה - אבל עכשיו, בלי שום אירוניה, הוא נזקק ליורדי ים שיעשו את העבודה הקשה. אלא שיורדי הים היו ביער הירטגן ובאיוו ג'ימה בארבע השנים האחרונות.

עשרה ימים לפני כן ג'ימי מצא לעצמו עוזר. היום היה ג'ימי בתא הנווט מאחור, ועוזרו השקט והגבוה עמד זקוף מלפנים, בסרבל כתום ומגפי גומי שחורים, והסתכל בריכוז על החוף.

טטיאנה קמה מן הספסל בשמלת הכותנה הלבנה שלה, וכשהסירה היתה קרובה במידה מספקת, עדיין מחוץ למפרץ, הרימה את זרועה ונופפה בה מצד לצד בתנועה נדיבה. אלכסנדר, אני כאן, אני כאן, אמרה התנועה.

כשהתקרב במידה מספקת לראותה, הוא נופף לה בידו בתשובה.

הם קשרו את הסירה ליד רציף הקונים ופתחו את המכל. האיש הגבוה קפץ מן הסירה ואמר שהוא חוזר מייד כדי לפרוק ולנקות, שטף את ידיו במהירות בצינור שעל הרציף והלך משם אל הספסל שעליו ישבו האישה והילד.

הילד רץ לקראתו. “הֵיי,“ הוא אמר, ואחר כך עמד מבויש.

“היי, חבר.“ האיש לא יכול לפרוע את שערו של אנתוני כי ידיו היו מטונפות.

מתחת לסרבל הגומי הכתום שלו הוא לבש מדי צבא ירוקים וסוודר צבאי ירוק, ספוג זיעה, ריח דגים ומי מלח. שערו השחור היה קצוץ בתספורת צבאית, ופניו הכחושות והמזיעות הצמיחו זיפים שחורים על העצמות הבולטות.

הוא ניגש אל האישה הלבושה לבן שישבה על הספסל. היא נשאה את מבטה אליו לברכו - ועיניה התרוממו עוד ועוד, כי הוא היה גבוה.

“היי,“ היא אמרה, והפסיקה לאכול את הגלידה.

“היי,“ הוא אמר. הוא לא נגע בה. “הגלידה שלך נמסה.“

“אני יודעת.“ היא ליקקה את גביע הוופל בניסיון לעצור את הנזילה, אבל ללא הועיל. הווניל הפך לחלב מרוכז וטיפטף. הוא התבונן בה. “אני אף פעם לא מצליחה לגמור אותה לפני שהיא נמסה,“ היא מילמלה וקמה ממקומה. “רוצה קצת?“

“לא, תודה.“ היא ליקקה את הגלידה עוד כמה פעמים, ואז השליכה את הגביע לפח. הוא הצביע על פיה.

היא ליקקה את שפתיה כדי לנקות את שאריות הגלידה. “יותר טוב?“

הוא לא ענה. “נאכל שוב לובסטר הערב?“

“כמובן,“ היא אמרה. “מה שתרצה.“

“אני צריך עוד לחזור, לא גמרנו.“

“כן, כמובן. אתה רוצה שנרד איתך לרציף? שנחכה איתך?“

“אני רוצה לעזור,“ אמר אנתוני.

טטיאנה הניעה את ראשה במרץ. היא ידעה שלא תצליח להסיר מעליו את ריח הדגים.

“אתה כל כך נקי,“ אמר אלכסנדר. “למה שלא תישאר כאן עם אמא שלך? אני גומר עוד מעט.“

“אבל אני רוצה לעזור לך.“

“טוב, אז תבוא, אולי נמצא לך משהו לעשות.“

“כן, אבל בלי לגעת בדגים,“ אמרה טטיאנה.

היא לא התלהבה במיוחד מעבודתו של אלכסנדר כדייג לובסטרים. הוא הסריח מדגים בשובו. כל דבר שנגע בו הסריח מדגים. לפני כמה ימים, כשרטנה קלות וכמעט הקניטה אותו, הוא אמר, בלי קנטור, “בלזרבו לא התלוננת אף פעם כשדגתי דגים.“ פניה כנראה נפלו, כי הוא אמר, “אין עבודה אחרת לגבר בסטונינגטון. אם את רוצה להריח ממני משהו אחר, נצטרך לעבור למקום אחר.“

טטיאנה לא רצתה לעבור למקום אחר. הם רק עכשיו הגיעו הנה.

“בקשר לדבר השני...“ הוא אמר. “אני לא אעלה את הנושא עוד פעם.“

נכון, אל תעלה את נושא לזרבו, הרגע האחר שהיה להם ליד הים, קרוב לנצח. אבל זה היה שם - בארץ הישנה, הטבולה בדם. אחרי הכול, סטונינגטון - על הימים החמימים והלילות הקרירים ומרחבי הדממה ומי המלח בכל מקום, השמיים המכוסים ענני כבשים והתורמוסים הסגולים הנשקפים ממי המפרץ המלא סירות לבנות - היתה יותר ממה שייחלו לו אי־פעם. יותר ממה שחשבו שיזכו לקבל.

ג'ימי נופף לאלכסנדר בזרועו הבריאה וקרא לו לחזור.

“אז איך הלך לכם היום?“ שאלה אותו טטיאנה, בניסיון לנהל שיחה כששלושתם פנו לעבר הרציף. אלכסנדר נעל את מגפי הגומי השחורים הכבדים שלו. היא הרגישה קטנה לצידו, בנוכחותו הכובשת. “תפסתם הרבה?“

“היה בסדר היום,“ הוא ענה. “רוב הלובסטרים היו קטנים מדי. נאלצנו לשחרר אותם. היו גם הרבה נקבות בהיריון, שגם אותן שיחררנו.“

“אתם לא אוהבים נקבות בהיריון?“ היא התקרבה אליו ונשאה אליו את עיניה.

הוא מיצמץ קלות והתרחק. “הן טובות, אבל צריך לזרוק אותן בחזרה למים, כדי שהביצים יבקעו. אל תתקרבי יותר מדי, אני מלוכלך. אנתוני, לא ספרנו את הלובסטרים. רוצה לעזור לי לספור אותם?“

ג'ימי חיבב את אנתוני. “בוא הנה, חבר, רוצה לראות כמה לובסטרים אבא שלך תפס היום? יש לנו אולי מאה לובסטרים, היום הכי טוב שלו עד עכשיו.“

טטיאנה הישירה מבט אל אלכסנדר. הוא אמר במשיכת כתפיים, “כשאנחנו תופסים שנים־עשר לובסטרים במלכודת אחת, ונאלצים לשחרר אחר כך עשרה מהם, אני לא קורא לזה יום טוב.“

“שניים חוקיים במלכודת אחת זה נהדר, אלכסנדר,“ אמר ג'ימי. “אל תדאג, אתה תלמד את זה. בוא, אנתוני, תסתכל פנימה.“

ממרחק בטוח הציץ אנתוני לתוך המכל שבו זחלו הלובסטרים זה על זה, קשורים ומדודים. הוא אמר לאמו שהוא חושש מצבתותיהם, גם כשהם קשורים, בפרט אחרי מה שאביו סיפר לו על הלובסטרים: “הם קניבלים, אנתוני. אם לא קושרים להם את הצבתות, הם אוכלים זה את זה במכל.“

בקול שניסה לא להיסדק שאל אנתוני את ג'ימי, “כבר ספרת אותם?“

אלכסנדר הניע את ראשו לעומת ג'ימי. “אה, לא, לא,“ מיהר ג'ימי לומר. “הייתי עסוק בניקוי הסירה. אמרתי סתם בערך. רוצה לספור?“

“אני יודע לספור רק עד עשרים ושבע.“

“אני אעזור לך,“ אמר אלכסנדר. הוא הוציא את הלובסטרים בזה אחר זה, ואיפשר לאנתוני למנות אותם עד שהגיע לעשר, ואחר כך בזהירות, כדי לא לשבור את צבתותיהם, הניח אותם בסלים כחולים גדולים.

בסוף אמר אלכסנדר לאנתוני, “מאה ושניים.“

“אתה רואה?“ אמר ג'ימי. “ארבעה בשבילך, אנתוני. זה משאיר לי תשעים ושמונה. וכולם מושלמים, גדולים, עם שריון של שנים־עשר סנטימטרים בערך. נקבל שבעים וחמישה סנט תמורת כל אחד מהם. אבא שלך יכניס לי היום כמעט שבעים וחמישה דולר, כן,“ הוא אמר. “הודות לאבא שלך, אני יכול סוף־סוף להתפרנס.“ הוא הסתכל על טטיאנה, שעמדה במרחק־מה מן הסירה. היא חייכה בנימוס. ג'ימי הינהן ולא השיב לה חיוך.

כשהקונים החלו להגיע משוק הדגים, מהחנות הכללית וממסעדות הדגים כולל בר הרבור, שטף אלכסנדר את הסירה וניקה אותה, ניקה את המלכודות, גילגל את החבל, וירד לקנות לקראת היום הבא שלוש חביות של דגי פיתיון, שאותם שם בשקים והוריד לתוך המים. שלל הדגים היה טוב היום, והיה לו די פיתיונות למאה וחמישים מלכודות לובסטרים למחר.

הוא קיבל עשרה דולר תמורת יום העבודה, ושיפשף את ידיו בסבון חזק במיוחד תחת צינור המים, כשג'ימי ניגש אליו. “רוצה לחכות איתי ולמכור את אלה?“ הוא הצביע על הלובסטרים. “אני אשלם לך עוד שני דולר בשביל זה. אחר כך נוכל ללכת לשתות.“

“לא יכול, ג'ימי, אבל תודה. אולי בפעם אחרת.“

ג'ימי הסתכל על טטיאנה, שעמדה שם שטופת שמש ולבנה, והלך לדרכו.

הם עלו במעלה הגבעה לעבר הבית.

אלכסנדר הלך להתרחץ, להתגלח ולגזוז את שערו. טטיאנה הכניסה את הלובסטרים למקרר כדי להקהות את חושיהם, והרתיחה את המים. אין דבר קל יותר לבישול מלובסטרים. עשר דקות עד רבע שעה במי מלח רותחים. הם טעימים למאכל אחרי שמורידים להם את הצבתות, מוציאים את הבשר וטובלים אותו בחמאה מומסת. לפעמים היא חשבה שעדיף מבחינתה לקנות לובסטר בחנות בשני דולר פעם בחודש, רק שאלכסנדר לא יצטרך לבלות מדי יום שלוש־עשרה שעות על סירה ולקבל ארבעה לובסטרים חינם. זה לא נראה לה כל כך חינם. לפני צאתו מחדר האמבטיה, היא עמדה מחוץ לדלת, הקישה בזהירות ושאלה, “אתה צריך משהו?“

בפנים היה שקט. היא שוב הקישה, הפעם חזק יותר. הדלת נפתחה, והוא היתמר מעליה נקי, מגולח ולבוש. הוא לבש גופייה נקייה ירוקה ומכנסיים צבאיים. היא כיחכחה בגרונה והשפילה מבט. עמדה יחפה כששפתיה בגובה ליבו. “צריך משהו?“ חזרה על שאלתה בלחש, והרגישה כל כך פגיעה עד כי התקשתה לנשום.

“אני בסדר,“ הוא אמר ופנה הצידה. “בואי נאכל.“

הם אכלו את הלובסטר בחמאה מומסת, עם תבשיל של גזר, בצל ותפוחי אדמה. אלכסנדר אכל שלושה לובסטרים, את רוב התבשיל, וגם לחם בחמאה. טטיאנה מצאה אותו מורעב בגרמניה. הוא אכל עכשיו בשביל שניים, ובכל זאת נשאר רזה. היא העמיסה מזון על צלחתו ומילאה את כוסו. הוא שתה בירה, מים, קולה. הם אכלו מהר במטבח הקטן, שבעלת הבית איפשרה להם להשתמש בו כל עוד סיימו את ארוחתם לפני שבע או הכינו גם לה אוכל. הם גמרו לפני שבע, וטטיאנה בכל זאת השאירה לה מעט מן התבשיל.

“אלכסנדר, כואב לך בחזה?“

“לא, זה בסדר.“

“אתמול בלילה זה היה קצת רגיש...“ היא הסיטה את מבטה ונזכרה איך נגעה בו. “זה עדיין לא נרפא, ואתה מרים לבד את כל המלכודות. אני לא רוצה שהפצע יזדהם מחדש. אולי הייתי צריכה למרוח על המקום חומצה קרבולית.“

“אני בסדר.“

“אולי תחבושת חדשה?“

הוא לא השיב, ורק נשא אליה את עיניו, ולרגע, ביניהם, מעיני הברונזה שלו לעיני הירקן שלה עברו ברלין, והחדר בשגרירות ארצות־הברית שבו בילו את הלילה ששניהם חשבו כי הוא האחרון בחייהם, כשהיא תפרה את חזהו ובכתה, והוא ישב דומם כאבן והסתכל דרכה - בדומה לעכשיו. אז הוא אמר לה, “אף פעם לא היה לנו עתיד.“

טטיאנה הסיטה את מבטה ראשונה - היא תמיד הסיטה את מבטה ראשונה - וקמה.

אלכסנדר יצא לשבת על כיסא בחזית הבית, על הגבעה המשקיפה אל המפרץ. אנתוני נגרר אחריו. אלכסנדר התיישב אילם ובלי נוע, בשעה שאנתוני התרוצץ בחצר, ליקט אבנים ואצטרובלים, וחיפש תולעים, חיפושיות זבל ופרות משה רבנו.

“לא תמצא עכשיו פרות משה רבנו, העונה שלהן ביוני,“ אמר אלכסנדר.

“אה,“ אמר אנתוני. “ומה זה?“

אלכסנדר נטה הצידה והסתכל. “אני לא רואה.“

אנתוני התקרב.

“אני עדיין לא רואה.“

אנתוני התקרב עוד קצת, ידו שלוחה קדימה, ועל אצבעו המורה פרת משה רבנו.

פניו של אלכסנדר היו עכשיו במרחק סנטימטרים ממנה. “המממ... אני עדיין לא רואה אותה.“

אנתוני הסתכל על החיפושית, אחר כך על אביו, ואחר כך, לאט, טיפס על ברכיו של אביו והראה לו אותה.

“כן, כן,“ אמר אלכסנדר וחיבק את בנו בשתי ידיו. “עכשיו אני רואה אותה. אתה צדקת. פרת משה רבנו באוגוסט. לא ידעתי.“

“ראית בכלל פעם פרת משה רבנו, אבא?“

אלכסנדר שתק. “לפני הרבה זמן, ליד עיר שקוראים לה מוסקבה.“

“ב... ברית־המועצות?“

“כן.“

“יש שם פרות משה רבנו?“

“היו שם פרות משה רבנו - עד שאכלנו את כולן.“

אנתוני פער את עיניו.

“לא היה לנו משהו אחר לאכול,“ אמר אלכסנדר.

“אנתוני, אבא שלך סתם מתבדח,“ אמרה טטיאנה, ויצאה מן הבית כשהיא מוחה את ידיה במגבת מטבח. “הוא מנסה להצחיק.“

אנתוני הסתכל על פניו של אלכסנדר. “זה היה מצחיק?“

“טניה,“ אמר אלכסנדר בקול מרוחק. “אני לא יכול לקום. את יכולה להביא לי את הסיגריות שלי?“

היא מיהרה להיכנס ויצאה עם הסיגריות. מכיוון שהיה שם רק כיסא אחד, ולה לא היה מקום לשבת, היא הניחה את הסיגריה בפיו של אלכסנדר, רכנה מעליו כשידה על כתפו, והציתה אותה למענו כשאנתוני הניח את החיפושית על כפו של אלכסנדר.

“אבא, אל תאכל אותה.“ זרועו הקטנה היתה כרוכה סביב צווארו של אלכסנדר.

“אני לא אוכל אותה, בן. אני שבע.“

“זה מצחיק,“ אמר אנתוני. “אמא ואני פגשנו היום איש אחד. אלוף־משנה. ניק מור.“

“אה, באמת?“ אלכסנדר הסתכל למרחקים ושאף עוד שאיפה עמוקה מן הסיגריה מידיה של טטיאנה, כשהיא רכונה מעליו. “איך הוא היה?“

“כמוך, אבא,“ אמר אנתוני. “בדיוק כמוך.“

לכה אדומה לציפורניים

בלילה התעורר הילד וצעק. טטיאנה ניגשה לנחם אותו. הוא נרגע, אבל לא הסכים שתשאיר אותו לבד במיטתו, אף על פי שמיטתה היתה מעבר לארונית הלילה. “אלכסנדר,“ היא לחשה, “אתה ער?“

“עכשיו כן,“ הוא אמר וקם. הוא הזיז את ארונית הלילה וחיבר את שתי המיטות, כדי שאנתוני יוכל לשכב ליד אמו. הם ניסו לשכב בנוחיות, אלכסנדר ליד הקיר, חובק מאחור את טטיאנה, וטטיאנה חובקת מאחור את אנתוני, שנרדם מייד בזרועות אמו. טטיאנה רק העמידה פנים שהיא נרדמת. היא ידעה שבעוד רגע יקום אלכסנדר וייצא מן המיטה.

ואכן, כעבור רגע הוא קם והלך. היא קראה לו בלחש: “שורה, שורה.“ אחרי כמה דקות קמה גם היא, לבשה חלוק ויצאה. הוא לא היה במטבח וגם לא בחצר. היא חיפשה אותו והגיעה עד המזח. אלכסנדר ישב על הספסל שעליו חיכתה לו טטיאנה שיחזור מן הים. היא ראתה את נצנוץ הסיגריה בפיו. הוא לבש רק גופייה ותחתונים ורעד. זרועותיו היו שלובות על גופו, והוא נע קדימה ואחורה.

היא נעצרה.

היא לא ידעה מה לעשות.

היא מעולם לא ידעה מה לעשות.

לאחר שסבה על עקביה, חזרה אל חדרם, נשכבה במיטה ובהתה מעבר לראשו של אנתוני הישן, עד שאלכסנדר חזר, קפוא ורועד, ונצמד אליה מאחור. היא לא זזה, והוא לא אמר שום דבר ולא השמיע שום רעש. רק זרועו הקרה נכרכה סביבה. הם שכבו שם עד ארבע, השעה שבה היה עליו לקום לעבודה. כשהוא כתש בעלי את פולי הקפה, היא מרחה למענו לחמנייה טרייה בחמאה, מילאה את מכלי המים שלו, והכינה לו כריך לקחת לסירה. הוא אכל, שתה את הקפה שלו, ואחר כך הלך, כשידו החופשייה נעה תחת הקומבינזון שלה לרגע, נחה על אחוריה החשופים, ואחר כך בין רגליה.

הם היו על דיר–אייל חמש דקות בדיוק, נשמו את מי המלח של אחר הצהריים וראו את סירות הלובסטרים חוזרות אל החוף, וטטיאנה כבר אמרה שחודש לא יספיק להם לשהות כאן. ההסכם שלהם היה להישאר רק חודש בכל מדינה, ואז להמשיך הלאה. ארבעים ושמונה מדינות, ארבעים ושמונה חודשים, החל בדיר–אייל. “חודש לא יספיק לנו כאן,“ היא חזרה כשאלכסנדר לא אמר דבר.

“באמת?“ זה הכול.

“אתה לא חושב שנהדר פה?“

בתשובה עלה על פיו חיוך קצת אירוני.

לכאורה היה בסטונינגטון כל מה שהיה נחוץ להם: חנות מכולת, חנות בגדים, חנות לחומרי בניין. בחנות המכולת מכרו עיתונים, כתבי עת, וחשוב מכול, סיגריות. מכרו בה גם פולי קפה ושוקולד. בצפון ובדרום דיר–אייל היו פרות שסיפקו חלב, גבינה וחמאה, ותרנגולות שהטילו ביצים. דגנים הובאו לשם באוניות. היה שם שפע של לחם. שפע של תפוחים, אפרסקים, אגסים, תירס, עגבניות, מלפפונים, בצל, גזר, לפת, צנון, חצילים וקישואים. היו שם בשפע ובזול לובסטרים, פוֹרֶלים, דַקָרים וזאבי מים. היה גם בשר בקר ועוף, אם כי הם לא אכלו זאת. מי היה מאמין שהארץ עברה תקופת שפל קשה ומלחמת עולם?

אלכסנדר אמר שעשרה דולר ליום לא יספיקו להם למחיה.

טטיאנה אמרה שזה יהיה די והותר.

“ומה עם נעלי עקב? שמלות בשבילך? קפה? סיגריות?“

“בשביל סיגריות זה בטח לא יספיק.“ היא אילצה את עצמה לחייך כשראתה את פניו. “אני צוחקת. זה יספיק לכול.“

היא העדיפה לא לומר שהסכום שהוא הוציא על סיגריות היה כמעט זהה לסכום שהוציאו על מזון לשבוע בשביל שלושתם, כי אלכסנדר היה היחיד שעבד. הוא היה יכול להוציא את כספו על מה שרצה.

היא דיברה איתו אנגלית כששתתה את הקפה שלה. הוא ענה לה ברוסית כשעישן את הסיגריות וקרא את העיתון של יום ראשון.

“בעיה מתפתחת בהודו־סין,“ הוא אמר ברוסית. “היא היתה שייכת לצרפתים, והיפנים כבשו אותה מהם בזמן המלחמה. היפנים הפסידו במלחמה, אבל הם מסרבים להסתלק. הצרפתים, שניצלו הודות לגיבורים ולכן הם בצד המנצח, רוצים להחזיר לעצמם את המושבה שלהם. היפנים מתנגדים. ארצות־הברית הניטרלית עוזרת לצרפת בעלת בריתה, אבל בעצם היא נמצאת בין הפטיש לסדן מכיוון שהיא גם עוזרת ליפן.“

“חשבתי שליפן כבר אסור להחזיק צבא,“ אמרה טטיאנה באנגלית.

והוא השיב ברוסית, “נכון, אבל היה להם צבא בהודו־סין, וכל עוד האמריקנים לא מסלקים אותם, היפנים מסרבים להניח את נשקם.“

היא שאלה באנגלית, “איזה עניין יש לך בכל זה?“

הוא השיב ברוסית, “אה. בכל זה - כי אם זה לא מספיק גרוע - במשך עשרות שנים סטאלין חיזר אחרי איכר בשם הו צ'י מין, שילם תמורת הנסיעות הלימודיות שלו למוסקבה, פינק אותו בוודקה וקוויאר, לימד אותו את הדיאלקטיקה המרקסיסטית ליד האח ונתן לו כמה מרגמות ושְפַּגינים ישנים, וכמה מכוניות אמריקניות מתוצרת סטודיבייקר בזמן שהחבורה הווייט־מינית הקטנה שלו התאמנה והתחנכה על אדמה סובייטית.“

“הם לימדו את הווייט־מין להילחם ביפנים שהרוסים כל כך שונאים?“

“תאמיני או לא - לא. להילחם בבעלי בריתה הקודמים של ברית־המועצות, הצרפתים הקולוניאלים. אירוני?“ אלכסנדר מעך את הסיגריה שלו והניח את העיתון. “איפה אנתוני?“ הוא שאל בשקט באנגלית, אבל לפני שהספיק לאחוז בידה, נכנס אנתוני למטבח.

“אני כאן, אבא,“ הוא אמר. “מה?“

הם היו זקוקים לחדר לעצמם, אבל אנתוני לא חשב כך, וחוץ מזה, לבעלת הבית הזקנה לא היה עוד חדר. האפשרות היתה לגור בחדר אחד קטן סמוך למטבח, בבית אנכי המשקיף על המפרץ - עם שתי מיטות יחיד, אמבטיה ושירותים בהמשך המסדרון - או להישאר בקרוואן שלהם עם מיטה אחת גדולה, בלי אמבטיה ובלי שירותים.

הם ראו גם בתים אחרים. באחד גרה משפחה של חמש נפשות. באחר גרה משפחה של שלוש. בבית אחד היתה משפחה בת שבע נפשות, כולן נשים. דורות על דורות של נשים, שמילאו את הבתים הלבנים, וזקנים שיצאו לים בסירות במשך היום. הגברים הצעירים - לפעמים שלמים ולפעמים לא - חזרו מהמלחמה בקצב איטי.

גברת ברוסטר גרה לבדה. בנה היחיד לא חזר, אם כי טטיאנה לא היתה בטוחה שהוא היה בכלל בצבא. בגלל משהו באופן שהזקנה אמרה: אה, הוא היה צריך להסתלק לכמה זמן. היא היתה בת שישים ושש, ואלמנה זה ארבעים ושמונה שנה: בעלה מת במלחמה בין ספרד לאמריקה.

“בשנת 1898?“ לחשה טטיאנה לאלכסנדר.

הוא משך בכתפיו. ידו הכבדה מעכה את כתפה ואמרה לה שהוא לא ממש מחבב את גברת ברוסטר, אבל טטיאנה שמחה לחוש את ידו עליה בכל מצב. “זה בעלך, נכון?“ שאלה גברת ברוסטר בחשד לפני שהשכירה להם את החדר. “הוא לא סתם איזה...“ היא נופפה בידה. “כי אני לא מוכנה לדברים כאלה אצלי בבית.“

אלכסנדר עמד בשקט. הילד בן השלוש אמר, “איזה דברים?“

בעלת הבית צימצמה את עיניה והסתכלה על אנתוני. “זה אבא שלך, ילד?“

“כן,“ אמר אנתוני. “הוא חייל. הוא היה במלחמה וגם בשבי.“

“כן,“ אמרה גברת ברוסטר והסיטה את מבטה. “שבי זה קשה.“ אחר כך היא כיוונה את עיניה אל טטיאנה. “אז מאין המבטא שלך? את לא נשמעת לי אמריקנית בכלל.“

אנתוני החל לומר, “היא רו...“ אבל אלכסנדר משך את בנו אחורה ואת טטיאנה אליו. “את מתכוונת להשכיר לנו את החדר או לא?“

היא השכירה להם את החדר.

עכשיו שאל אלכסנדר את טטיאנה, “למה קנינו את הקרוואן הזה אם אנחנו לא מתכוונים לגור בו? היינו יכולים למכור אותו. זה סתם בזבוז כסף.“

ומה יעשו כשיגיעו למדבריות במערב? היא רצתה לדעת. לגבעות היין של קליפורניה? להֶלְז קניון באיידהו? למרות הסתפקותו במועט, אלכסנדר לא מכר את הקרוואן, שהחלום עליו נשאר טרי בליבו. זה בדיוק היה העניין איתו: טטיאנה אמנם ידעה שהוא אוהב את רעיון הקרוואן - הוא זה שרצה לקנות אותו - אם כי לא אהב במיוחד את המציאות של החיים בתוכו.

היה לה רושם שיש עוד כמה דברים בחייו האזרחיים שהוא לא אוהב.

בקרוואן לא היו מים זורמים, ואלכסנדר לא הפסיק לרחוץ כל הזמן חלק זה או אחר בגופו. השנים הרבות בקירבה רבה לגברים אחרים במלחמה הן שעשו לו את זה. הוא שטף את ידיו באובססיביות. נכון, חלק גדול מן הזמן הוא החזיק בהן דגים, אבל בכל מיין לא היה די סבון או די לימונים וחומץ כדי לנקות את ידיו של אלכסנדר לשביעות רצונו. הם נאלצו לשלם לגברת ברוסטר חמישה דולרים נוספים לשבוע על כל המים שביזבזו.

הוא אולי אהב את הרעיון שיש לו בן, אבל המציאות שבה היה איתם ילד בן שלוש כל רגע ורגע ביום, ילד שלא עזב את אמו ולו לשנייה אחת, שישן איתם באותו חדר ונכנס איתם למיטה בלילה, היתה קשה מדי בשביל חייל שמעולם לא היו ילדים בקרבתו.

“סיוטים זה דבר קשה לילד קטן,“ הסבירה טטיאנה.

“אני מבין,“ הוא אמר בנימוס.

אלכסנדר אולי אהב פעם את הרעיון לשאת אישה, אבל טטיאנה לא היתה כל כך בטוחה שהוא גם אוהב להיות נשוי במציאות. אולי חיפש את לזרבו בכל יום שעבר, אבל לפי התנהגותו היא ציפתה שיאמר: מה זה לזרבו?

עיניו, שהזכירו לה פעם קרמל, היו עכשיו קשות כנחושת, בלי שום דבר נזיל או זורם בתוכן. הוא הִפנה אליה את פניו המנומסות, והיא הסבה ממנו את פניה המנומסות. הוא רצה שקט, היא רצתה שקט. הוא רצה להשתעשע, היא ניסתה לשעשע. הוא רצה אוכל, היא הרעיפה עליו שפע של מזון. הוא רצה ללכת לטייל, היא היתה מוכנה. הוא רצה עיתונים, כתבי עת וסיגריות, והיא קנתה לו את כולם. הוא רצה לשבת בשקט בכיסאו, היא ישבה בשקט על הארץ לצידו. כל דבר שרצה, היא היתה מוכנה לתת לו בכל רגע.

עכשיו, בעיצומו של יום שטוף שמש, אחר הצהריים, עמדה טטיאנה יחפה מול הראי, בשמלת מוסלין צהובה, שקופה במקצת, שמלה של בת איכרים, ובחנה את עצמה בעיניים שופטות, מעריכות ומודדות.

היא עמדה כששערה פזור, פניה רחוצות ושיניה נקיות ולבנות. נמשי הקיץ על אפה ולחייה היו בצבע סוכר חום, ועיניה הירוקות נצצו. היא מרחה חמאת קקאו על ידיה כדי לרכך אותן, למקרה שירצה לאחוז בידה כשיטיילו ברגל לרחוב הראשי אחרי ארוחת הערב. היא מרחה מעט שמן מושק מאחורי אוזניה, למקרה שירכן אליה. היא שמה מעט ברק על שפתיה המשורבבות, והצמידה אותן יחד כדי שייראו רכות וורודות. היא עמדה, הסתכלה, חשבה וחייכה חיוך מלאכותי כדי שהשפתיים תיראינה פחות משורבבות, ונאנחה. קצת מזה וקצת מזה.

ידיה נכנסו לתוך שמלתה וחפנו את שדיה. פטמותיה התקשו. מאז שנולד אנתוני השתנה גופה. הלידה והמזון האמריקני - על כל החומרים המזינים שבו. השדיים של אחרי ההנקה, שנהנו מתזונה טובה, לא איבדו את כובדם ולא את מלאותם. מעט החזיות שהיו לטטיאנה היו כולן רפויות מדי, ובגללן היטלטלו שדיה תוך כדי הליכה. במקום חזייה היא לבשה לפעמים וֶסטים לבנים שהידקו את שדיה שנטו להתנדנד ומשכו את עיני הגברים. לאו דווקא את עיני בעלה, אבל את עיניהם של גברים אחרים, כמו החלבן.

היא הרימה לאט את שמלתה כדי לראות במראה את ירכיה החטובות ואת בטנה החלקה. היא היתה רזה, אבל כל גופה התעגל עקב לידתו של אנתוני - כאילו הפסיקה להיות נערה עם בואו לעולם.

אלא שהיתה זו הנערה־ילדה בעלת השדיים שלמענה חצה החייל את הרחוב כשרובהו על כתפו.

היא משכה את תחתוניה הדקים כלפי מטה כדי לראות את משולש השיער הבהיר. היא נגעה בעצמה וניסתה לדמיין מה הרגיש הוא פעם כשנגע בה, כשראתה משהו בראי. היא התקרבה מעט, ואחר כך הרכינה את ראשה כדי להסתכל על רגליה. על העור של פנים ירכיה היו כתמים קטנים טריים - טביעות אצבעותיו.

מראה הכתמים האלה העביר רטט בחלציה של טטיאנה, והיא הזדקפה ובלחיים סמוקות החלה להבריש את שערה, בלי לדעת עדיין מה לעשות בו. אלכסנדר מעולם לא ראה את שערה ארוך כל כך. הוא הגיע עד מותניה. היא חשבה שזה ימצא חן בעיניו, אבל הוא נשאר אדיש כלפיו ולא גילה שום עניין. היא ידעה כי צבע שערה והמגע שלו לא היו לגמרי נורמליים. היא צבעה אותו לשחור שמונה חודשים לפני כן, ערב נסיעתה לאירופה, ואחר כך הבהירה אותו שוב בהמבורג, ועכשיו השיער היה יבש וחסר חיים. הוא כבר לא היה רך כמשי. האם משום כך הוא לא נגע בו? היא לא ידעה מה לעשות בו.

היא קלעה אותו לצמה הרגילה, מלבד השיער שמלפנים, וקשרה את הצמה בסרט סאטן צהוב, למקרה שייגע בשערה. אחר כך קראה לאנתוני ששיחק בחול בחוץ, ניקתה אותו, בדקה שאין כתמים על מכנסיו הקצרים או על חולצתו, ומתחה את גרביו. “למה אתה משחק בחול, אנתוני, לפני שאנחנו הולכים לראות את אבא? אתה יודע שאתה צריך להיות נקי בשבילו.“ אלכסנדר אהב לראות את אשתו ובנו מסודרים בבואם לפגוש אותו על הרציף. היא ידעה כמה חשוב לו לראות אותם נקיים, מסודרים, שזופים. הפרחים בסטונינגטון היו מקסימים, התורמוסים הגבוהים סגולים וכחולים. היא ואנתוני קטפו כמה מהם לפני כן, ועכשיו קלעה טטיאנה פרחים סגולים בשערה, כדי להבליט את צבעו הזהוב, שגם אותו אהב פעם.

היא בדקה את ציפורניה כדי לוודא שאין שום דבר תחתיהן. שניהם שנאו ציפורניים מלוכלכות. עכשיו, כשטטיאנה הפסיקה לעבוד - ואלכסנדר היה איתה - היא האריכה מעט את ציפורניה, כי אף על פי שהוא לא אמר דבר, הוא הגיב ללא מילים למגע ציפורניה על גופו. היום היו לה כמה דקות והיא צבעה אותן באדום.

הוא לא אמר באותו יום שום דבר על הציפורניים (וגם לא על התורמוסים, על הסרט בשערה, על צבע השפתיים, על הירכיים, על השמלה, על השדיים או על התחתונים הלבנים הדקים). למחרת הוא אמר, “מוכרים כזו לכה לציפורניים בחנות בסטונינגטון?“

“אני לא יודעת. הבאתי את זה איתי.“

בגלל שתיקתו הארוכה היא הניחה שלא שמע אותה, אבל אז הוא אמר, “טוב, זה בטח מצא חן בעיני הנכים בבית־החולים בניו־יורק.“

אה, תגובה כלשהי. לא כל כך טובה - אבל גם זו התחלה. מה אומרים על זה? אה, זה לא היה בשביל הנכים. היא ידעה שזו מלכודת, שבעצם התכוון לומר: היות שאחיות לא אמורות למרוח לכה על הציפורניים, בשביל מה היתה לך לכה, טניה?

בהמשך הערב, ליד שולחן המטבח, היא הסירה את הלכה באצטון. למראה הצבע שנעלם, הוא אמר, “הממ... אז יש נכים שמגיע להם ציפורניים אדומות, ולי לא מגיע?“

היא נשאה אליו את עיניה ושאלה, “אתה צוחק?“ קצות אצבעותיה החלו לרעוד.

“כמובן,“ הוא אמר בלי שמץ של חיוך.

טטיאנה זרקה את הלכה האדומה לציפורניים שהביאה מניו־יורק, את השמלות הגנדרניות של אחרי המלחמה שקנתה בניו־יורק, את הנעליים גבוהות העקב שנעלה בניו־יורק. משהו קרה לו כשראה אותה בבגדים מניו־יורק. מה לא בסדר? היא היתה שואלת, והוא היה עונה שהכול בסדר, ובזה היה מסתפק. לכן היא השליכה הכול וקנתה לעצמה שמלת מוסלין צהובה, שמלה פרחונית מודפסת, שמלה לבנה צרה ושמלת מעטפת כחולה - ממיין. אלכסנדר עדיין לא אמר דבר, אבל היה פחות שקט. עכשיו הוא דיבר איתה על דברים אחרים, כמו הו צ'י מין וחבר לוחמיו.

היא ניסתה, השתדלה להיות משעשעת כמו קודם. “היי, אתה רוצה לשמוע בדיחה?“

“בטח, ספרי לי בדיחה.“ הם טיפסו על גבעת סטונינגטון בעקבות אנתוני.

“גבר התפלל במשך שנים להגיע לגן עדן. פעם, כשעבר בשביל צר בהרים, מעד ונפל לתהום. בדרך נס הוא נאחז בשיח והתחיל לצעוק, ‘יש כאן מישהו? הצילו, בבקשה! יש כאן מישהו?'

“אחרי כמה דקות של שקט ענה לו קול, ‘אני פה.'

“'מי אתה?'

“'אני אלוהים.'

“'אם אתה אלוהים, תעשה משהו!'

“'שמע, ביקשת ממני כל כך הרבה פעמים לקחת אותך לגן עדן. פשוט עזוב את השיח - ומייד תמצא את עצמך בגן עדן.'

“אחרי שתיקה קצרה צעק האיש, ‘יש כאן עוד מישהו? הצילו - בבקשה!'“

אלכסנדר בכלל לא הגיב על הבדיחה.

ידיה של טטיאנה רעדו בכל פעם שחשבה עליו. היא רעדה כל היום. היא עברה בסטונינגטון כאדם שמתהלך בשנתו, בהליכה קשוחה, לא טבעית. היא רכנה אל בנה, הזדקפה, יישרה את שמלתה, החליקה בידה על שערה. הפרפרים בבטנה לא נרגעו.

טטיאנה ניסתה להיות אמיצה איתו, לפחד ממנו פחות.

הוא לא נשק לה לעיני ג'ימי, וגם לא לעיני הדייגים האחרים, או אנשים זרים בכלל. לפעמים, בערבים, כשהלכו לאורך הרחוב הראשי והסתכלו על הנעשה בחנויות, הוא היה קונה לה שוקולד. היא היתה מפנה את פניה כדי להודות לו, והוא היה נושק לה על המצח. על המצח!

ערב אחד מאסה טטיאנה בכל זה, נעמדה על הספסל וכרכה את זרועותיה סביבו. “מספיק כבר עם הראש,“ היא אמרה ונשקה לו על פיו.

כשידו האחת מחזיקה סיגריה, והשנייה את הגלידה של אנתוני, לא נותר לו אלא להיצמד אליה. “רדי,“ הוא אמר בשקט, אחרי שנשק לה בלי להט. “מה נכנס בך?“

גבירותי ורבותי המושבעים, לפניכם לוחם אמיתי!

כשהיתה לבדה עם אנתוני, בשיטוטיהם היומיים על הגבעות של סטונינגטון, התיידדה טטיאנה עם הנשים שניהלו את החנויות ועם הנערים שהביאו את החלב. היא התיידדה עם חקלאית אחת כבת שלושים בדרך המזרחית, שבעלה, קצין בצי, היה עדיין ביפן. נלי ניקתה את הבית בכל יום, ניכשה עשבים בגינה הקדמית והמתינה לו על הספסל בחוץ, וכך טטיאנה פגשה אותה, כשעברה על פניה עם בנה. אחרי שדיברה איתה שתי דקות, נכמר ליבה של טטיאנה בגלל אותה אישה, שהזכירה לה איך התאבלה על אלכסנדר, והיא שאלה את נלי אם היא זקוקה לעזרה במשק. לנלי היו ארבעה דונמים של תפוחי אדמה, עגבניות ומלפפונים. טטיאנה ידעה משהו על הדברים האלה.

נלי הסכימה בשמחה, ואמרה שתוכל לשלם לטטיאנה שני דולרים ליום מן המשכורת הצבאית של בעלה. “זה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי,“ היא אמרה. “כשבעלי יחזור, אוכל לשלם לך יותר.“

אבל המלחמה הסתיימה כבר שנה לפני כן, ועדיין לא הגיעו ממנו שום חדשות. טטיאנה אמרה לה שלא תדאג.

כששתו יחד קפה, נלי נפתחה לפניה במקצת. “מה יהיה אם הוא יחזור ואני לא אדע איך לדבר איתו? היינו נשואים זמן כל כך קצר לפני שהוא יצא למלחמה. מה יהיה אם הוא יגלה שאנחנו שני זרים גמורים?“

טטיאנה טילטלה את ראשה המורכן. היא ידעה משהו גם על הדברים האלה.

“מתי חזר בעלך?“ שאלה נלי בקנאה.

“לפני חודש.“

“היה לך מזל.“

אנתוני אמר, “אבא לא חזר. הוא לא היה חוזר בכלל. אמא השאירה אותי והלכה לחפש אותו.“

נלי הסתכלה על אנתוני במבט אטום.

“אנתוני, לך רגע לשחק בחוץ. תן לנלי ולי לדבר קצת,“ אמרה טטיאנה ופרעה את שערו. “ילדים בימינו - את מלמדת אותם לדבר, ותראי מה הם עושים. אני אפילו לא יודעת על מה הוא מדבר.“

באותו ערב סיפר אנתוני לאלכסנדר שאמא מצאה עבודה. אלכסנדר הציג לאנתוני שאלות, ואנתוני, ששמח שנשאל, סיפר לאביו על נלי, על העגבניות, המלפפונים ותפוחי האדמה שלה, על בעלה שלא חזר, ועל כך שנלי צריכה ללכת לחפש אותו, “כמו שאמא נסעה לחפש אותך ומצאה אותך.“

אלכסנדר הפסיק לשאול שאלות. אחרי ארוחת הערב הוא רק אמר, “חשבתי שאמרת שיספיקו לך עשרה דולר ליום.“

“זה בשביל אנתוני. בשביל הממתקים והגלידה שלו.“

“לא. אני אעבוד בערב. אם אני אעזור למכור את הלובסטרים, אני אקבל עוד שני דולר.“

“לא!“ אמרה טטיאנה, ומיהרה להנמיך את קולה. “אתה עובד המון. אתה עושה המון. לא. אנתוני ואני הרי רק משחקים כל היום.“

“זה טוב,“ הוא אמר. “תשחקו.“

“יהיה לנו זמן לכול. הוא ואני נשמח לעזור לה. וחוץ מזה,“ אמרה טטיאנה, “היא כל כך בודדה.“

אלכסנדר הסתובב. טטיאנה הסתובבה.

למחרת חזר אלכסנדר מן הסירה ואמר, “תגידי לנלי שתשאיר לעצמה את שני הדולרים שלה. ג'ימי ואני עשינו עסקה. אם אני אתפוס בשבילו יותר ממאה וחמישים לובסטרים בגודל חוקי, הוא ישלם לי עוד חמישה דולר. וחוץ מזה, עוד חמישה בשביל כל חמישים מעבר למאה וחמישים. מה דעתך?“

טטיאנה חשבה על זה. “כמה מלכודות יש לך בכל מכמורת?“

“עשר.“

“לפי שני לובסטרים חוקיים במלכודת... הכי הרבה עשרים במכמורת אחת... מכמורת אחת לשעה, להוציא אותם, לזרוק את רובם בחזרה... זה לא מספיק.“

“כשזה נוגע אלי,“ הוא אמר, “את ממש הופכת לקפיטליסטית קטנה.“

“מכרת את עצמך בזול,“ אמרה לו טטיאנה. “כמו לובסטר.“

ג'ימי ידע זאת גם הוא, כנראה - היות שמחיר הלובסטרים בשוק עלה בהתמדה, ואלכסנדר קיבל הצעות עבודה מסירות אחרות - כי הוא שינה את התנאים גם בלי שהתבקש, ונתן לאלכסנדר חמישה דולרים נוספים על כל חמישים לובסטרים חוקיים מעבר לחמישים הראשונים. בערב היה אלכסנדר עייף מכדי להחזיק כוס בירה בידיו.

טטיאנה כבשה את העגבניות של נלי, בישלה לה מרק תפוחי אדמה וניסתה להכין רוטב עגבניות. טטיאנה למדה להכין רוטב עגבניות מעולה מחבריה בליטְל איטָלי, ממש כאילו היתה איטלקייה בעצמה. היא רצתה להכין רוטב עגבניות לאלכסנדר, כמו שאמו האיטלקייה הכינה לו, אבל נזקקה לשום, ולאיש לא היה שום בדיר–אייל.

טטיאנה התגעגעה לניו־יורק, לשוק הסואן בשבת בבוקר בלוֹאֶר איסְט סַייד, לחברתה הטובה ויקי, לעבודתה באליס איילנד, לבית־החולים. רגשי אשמה מילאו את ליבה - כמיהה לחיים הישנים, שלא יכלה לחיות בלי אלכסנדר.

טטיאנה עבדה בשדות לבדה, בשעה שנלי שמרה על אנתוני. לקח לה שבוע להפוך את האדמה בשדה כולו, שהניב מאה וחמישים בּוּשֶל תפוחי אדמה. נלי לא האמינה שיצא משם כל כך הרבה. טטיאנה נשאה ונתנה על עסקה עם החנות המקומית על חמישים סנט לבושל, ונלי הרוויחה שבעים וחמישה דולר. נלי נפעמה. אחרי שתים־עשרה שעות על הסירה, אלכסנדר עזר לטטיאנה לגרור את כל תפוחי האדמה לחנות. בסוף השבוע, נלי עדיין שילמה לטטיאנה רק שני דולרים ליום.

כשאלכסנדר שמע על כך, הוא התרגז ואמר, “הרווחת בשבילה שבעים וחמישה דולר, סחבנו בשבילה את כל הבושלים האלה לחנות, וזאת שאת קוראת לה חברה שלך שילמה לך את השכר היומי הרגיל שלך?“

“ששש... תפסיק...“ היא לא רצתה שאנתוני ישמע את שפת החיילים הבוטה שהוסוותה היטב כל הימים.

“אולי את בכלל לא קפיטליסטית כל כך טובה, טניה.“

“אין לה כסף. היא לא מרוויחה מאה דולר ליום כמו ג'ימי שלך. אבל אתה יודע מה היא מציעה לנו? לעבור לגור איתה. יש לה בבית שני חדרי שינה שעומדים ריקים. אנחנו יכולים לקבל אותם בלי כסף, ולשלם לה רק בעד המים והחשמל.“

“איפה העוקץ?“

“אין עוקץ.“

“חייב להיות עוקץ. אני שומע אותו בקול שלך.“

“שום דבר. היא רק אמרה שכשבעלה יחזור, נצטרך ללכת.“

מעבר לשולחן הסתכל אלכסנדר על טטיאנה במבט חידתי, ואחר כך קם והניח את צלחתו בכיור.

ידיה רעדו כששטפה את הכלים. היא לא רצתה להרגיז אותו. לא, אולי זה לא היה לגמרי נכון. אולי היא רצתה לעורר בו משהו. הוא היה כל כך מנומס, כל כך בסדר! כשביקשה ממנו לעזור, הוא נענה מייד. הוא סחב את תפוחי האדמה הארורים לחנות, הוא הוציא את האשפה, אבל מחשבותיו לא היו לא בתפוחי האדמה ולא באשפה. כשישב ועישן והסתכל על המים, טטיאנה לא ידעה איפה הוא במחשבותיו. כשיצא מן הבית בשלוש בלילה וישב על הספסל, טטיאנה היתה מעדיפה לא לדעת איפה הוא. איפה היא בתוכו? היא לא רצתה לדעת את התשובה.

כשגמרה לנקות, יצאה לשבת על החצץ לרגליו. היא חשה את מבטו נעוץ בה ונשאה את עיניה. “טניה...“ לחש אלכסנדר. אבל אנתוני ראה את אמו על האדמה ומייד התיישב על ברכיה והראה לה את ארבע החיפושיות שמצא. כשהסתכלה שוב על אלכסנדר, מבטו כבר לא היה מכוון אליה.

אחרי שאנתוני נרדם והם היו במיטתם, היא לחשה, “אתה רוצה לעבור לגור עם נלי?“ המיטה היתה כל כך צרה, שהם יכלו לישון בה רק כשהם שכובים על צידם. כשאלכסנדר השתרע על גבו, הוא תפס את כל המזרן.

“לעבור לגור אצלה עד שבעלה יחזור והיא תסלק אותנו, כי יכול להיות שהיא תרצה קצת פרטיות עם האיש שחזר מהמלחמה?“ שאל אלכסנדר.

“אתה... כועס?“ היא שאלה, וכאילו התחננה, בבקשה, תכעס.

“ברור שלא.“

“בבית שלה תהיה לנו יותר פרטיות. יש לה בשבילנו שני חדרים. יותר טוב מהאחד שיש לנו פה.“

“באמת? יותר טוב?“ שאל אלכסנדר. “כאן אנחנו ליד הים. אני יושב לי ומעשן ומסתכל על המפרץ. הבית של נלי הוא על הדרך המזרחית, שם נוכל רק להריח את המלח והדגים. חוץ מזה, גברת ברוסטר חירשת. את חושבת שנלי חירשת? אם נלי תהיה ליד הדלת של החדר שלנו עם האוזניים הצעירות שלה וחמש השנים שלה בלי בעל, את חושבת שזה יאפשר לנו יותר פרטיות? או שיכולה בכלל להיות פחות פרטיות?“

טטיאנה רצתה לומר כן. בדירה המשותפת שלי בלנינגרד, שבה גרנו בשני חדרים סבתא, אבא, אמא, אחותי דאשה - זוכר אותה? - ואחי פאשה - זוכר אותו? ובשירותים שהיו בפרוזדור, וכדי להגיע אליהם היה צריך לעבור דרך המטבח, ליד המדרגות, המים לא ירדו כמו שצריך, והם אף פעם לא היו נקיים, כי השתמשו בהם עוד תשעה דיירים. מים חמים אף פעם לא היו לארבעה מתרחצים ביום, וגם לא כיריים של גז בשביל ארבעה לובסטרים. בדירה שבה ישנתי במיטה עם אחותי עד שהייתי בת שבע־עשרה והיא בת עשרים וארבע, עד אותו לילה שלקחת אותנו לדרך החיים. טטיאנה בקושי הצליחה לדכא את אנחת הכאב שלה.

היא לא יכלה - לא רצתה - היא סירבה לחשוב על לנינגרד.

היא העדיפה את האפשרות האחרת. כן, האפשרות האחרת - לא לדבר על כך לעולם.

ההתשה הזאת נמשכה מדי לילה. במשך היום הם היו עסוקים, במידה המתאימה להם, במידה הדרושה להם. זמן לא רב לפני כן מצאו טטיאנה ואלכסנדר זה את זה בארץ אחרת, לאחר ששניהם שרדו איכשהו את המלחמה, והגיעו לדיר–אייל כשאיש מהם אינו יודע איך, אבל בשלוש בלילה, כשאנתוני התעורר וצעק כאילו שוחטים אותו, אלכסנדר פירכס על הספסל, וטטיאנה התאמצה לשכוח - אז הם ידעו איך.

כתמי הגולאג

היתה לו שיטה שהצליחה איתה. “תרצי עוד קצת?“ הוא היה שואל ומרים את קנקן הלימונדה.

“כן, בבקשה.“

“תרצי לבוא לטייל אחרי ארוחת ערב? שמעתי שמוכרים גלידה איטלקית ליד המפרץ.“

“כן, זה יהיה נחמד.“

“אנתוני, מה דעתך?“

“בואו נלך. בואו נלך עכשיו.“

“חכה רגע, ילד. אמך ואני צריכים לגמור פה.“ כל כך רשמי. אמך.

הוא פתח לפניה דלתות, הוריד למענה פחיות וצנצנות מן המדפים הגבוהים במטבח. היה כל כך מועיל להיות גבוה. הוא היה כמו שרפרף מדורג.

והיא? היא עשתה מה שתמיד עשתה - קודם כול בשבילו. היא בישלה בשבילו, הניחה את האוכל על צלחתו והגישה לו. היא מזגה לו את המשקה שלו. היא ערכה את השולחן ופינתה אותו. היא כיבסה את בגדיו וקיפלה אותם. היא הציעה את מיטותיהם הקטנות והחליפה להן מצעים. היא הכינה בשבילו ארוחת צהריים לקחת לסירה, ועוד אחת גם בשביל ג'ימי, כי לג'ימי קטוע היד לא היתה אישה שתכין לו כריך. היא גילחה את רגליה למענו, והתרחצה בכל יום למענו, וקשרה את שערה בסרטי סאטן למענו.

“יש עוד משהו שהיית רוצה?“ היא שאלה אותו. אפשר להביא לך משהו? אתה רוצה עוד בירה? אתה רוצה את החלק הראשון של העיתון או את השני? אתה רוצה ללכת לשחות? אולי לקטוף פטל? קר לך? אתה עייף? הספיק לך, אלכסנדר? הספיק לך?

“כן, תודה.“

או...

“לא, אני מוכן לעוד קצת, תודה.“

כל כך מנומס. כל כך רשמי. ישר מספרי אדית וורטון, שטניה קראה בשנות היעדרו מחייה. ‘עידן התמימות' ו'הבית העליז' (אירוני).

היו מקרים שבהם אלכסנדר לא היה כל כך מנומס.

כמו יום אחד אחר הצהריים, כשלא היתה רוח וג'ימי השתכר - או אולי זה היה כשג'ימי השתכר ולא היתה רוח? בכל אופן, אלכסנדר חזר מוקדם כשלא ציפתה לו, ובא לחפש אותה כשהיתה עדיין בשדות תפוחי האדמה של נלי. אנתוני שתה חלב בבית בחברת נלי. טטיאנה, שידיה מלוכלכות מאבק, פניה סמוקות ושערה פרוע, קמה לקדם את פניו בשמלת הקיץ נטולת השרוולים שלה, ההדוקה בחלק העליון, צרה באזור הירכיים, ופתוחה במחשוף. “היי,“ היא אמרה בהפתעה ובשמחה. “מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם?“

הוא לא דיבר. הוא נשק לה, והפעם זו לא היתה נשיקה רגועה ונטולת להט. טטיאנה אפילו לא הספיקה להרים את ידיה בכניעה. הוא לקח אותה לעומק השדה ובעל אותה על האדמה, כשהיא מכוסה עלים של תפוחי אדמה, ושמלתה מלוכלכת כידיה. המשחק המקדים היה משיכת השמלה מעל כתפיה כדי לחשוף את שדיה לידיו הגדולות ולמשוך את שמלתה אל מותניה.

“תראה מה עשית,“ היא לחשה אחר כך.

“את נראית כמו רפתנית בשמלה הזאת.“

“עכשיו השמלה הרוסה.“

“נכבס אותה.“ הוא עדיין התנשף, אבל כבר נשמע מרוחק.

טטיאנה רכנה אליו ואמרה ברוך, כשהיא מסתכלת על פניו ומנסה להישיר מבט אל עיניו, “הסרן רוצה שאשתו תיראה כמו חלבנית?“

“ברור.“ אבל הסרן כבר קם, ניער את האדמה מבגדיו, הושיט לה יד ועזר לה לקום.

מאז שאלכסנדר חזר, טטיאנה לא הפסיקה להסתכל על ידיו ועל ידיה בהשוואה אליהן. ידיו היו כמו המגש שעליו נשא את חייו. גדולות ורחבות, כהות ורבועות, הכפות כבדות והאגודלים כבדים, אבל האצבעות ארוכות, עבות וגמישות - כאילו יכלו לנגן בפסנתר ובאותה מידה להוציא מן הים מכמורת של לובסטרים. הן היו בעלות מפרקים וורידים בולטים וכפות מיובלות. כל היד היתה מגוידת, ואפילו קצות האצבעות נהיו מחוספסים מנשיאת כלי נשק כבדים על פני אלפי קילומטרים, והתקשחו עקב הלחימה, השריפה, הגרירה וקבורת החיילים. ידיו שיקפו כל צורה של מאבק. לא היה צורך במגיד עתידות או בקורא בכף יד, לא היה דרוש אפילו מבט נוסף על הקווים בכפותיו. מבט אחד על הידיים הספיק כדי לדעת: האיש בעל הידיים עשה הכול - והיה מסוגל לכל דבר.

ולעומתן ידיה שלה. בין היתר עבדו ידיה במפעל לייצור כלי נשק. הן בנו פצצות, טנקים ולהביורים, עבדו בשדות, שיפשפו רצפות, חפרו בורות בשלג ובאדמה. הן גררו מזחלות על פני הקרח. הן טיפלו במתים, בפצועים ובגוססים. ידיה הכירו חיים ומאבק - ובכל זאת הן נראו כאילו נטבלו בחלב מדי יום. הן היו קטנות, חלקות, בלי גידים ויבלות, אצבעות דקות, כפות עדינות. הן הביכו אותה - בגלל היותן רכות ועדינות כידי ילדה. אפשר היה להסיק מהן שלא עשתה שום עבודה מימיה - וגם אינה מסוגלת לשום דבר!

ועכשיו, אחר הצהריים, אחרי שנגע בה במקומות שאינם הולמים את ההגינות העדינה של שדות תפוחי האדמה המעובדים של נלי, הושיט לה אלכסנדר את ידו הענקית הכהה כדי לעזור לה לקום, וידה הלבנה נעלמה באגרופו החם כשמשך אותה והעמידה על רגליה.

“תודה.“

“תודה לך.“

כשרק הגיעו לדיר–אייל, בערבים, אחרי שאנתוני כבר נרדם, הם עלו על הגבעה, למקום שבו חנה הקרוואן שלהם בצד הדרך ליד היער. כשהיו בפנים, אלכסנדר הסיר את הבגדים מעליה - הוא התעקש שהיא תהיה חשופה למענו - אם כי רוב הזמן לא התפשט בעצמו ונשאר בחולצת הטריקו שלו או בגופייה. טטיאנה שאלה פעם, אתה לא מתפשט בעצמך? הוא ענה בשלילה. היא לא חזרה על שאלתה. הוא נשק לה. ידיו נגעו בה כדי לרכך אותה, אבל הוא מעולם לא אמר מילה. הוא לא קרא בשמה. הוא היה מנשק אותה, מצמיד את גופה אליו, מקרב את עצמו אל פיה השוקק - לפעמים בכוח רב מדי, אם כי זה לא הפריע לה - ואז היה גומר עליה. היא נאנחה, היא לא היתה מסוגלת להתאפק, והיו זמנים שהוא אהב את אנחותיה. הוא עצמו מעולם לא השמיע עוד שום קול, לא לפני מעשה האהבה, לא במהלכו, ואפילו לא בסופו. הוא נשף בסיומו, כמשמיע את האות ה'. בשקט.

דברים רבים מן העבר כבר לא היו שם. אלכסנדר כבר לא השתמש בפיו כבעבר, לא לחש לה דברים מופלאים, לא ליטף אותה מלמעלה למטה ולא הדליק את האור. הוא אפילו לא פקח את עיניו.

שורה. רק כשהיתה עירומה בקרוואן היא קראה לו בשם החיבה הזה. לפעמים היה נדמה לה שהוא רוצה לכסות את אוזניו בידיו כדי לא לשמוע אותה. היה חשוך בקרוואן, חשוך מאוד. מעולם לא היה שם אור שיאפשר לראות משהו. והוא לבש את בגדיו. שורה. אני לא מאמינה שאני שוב נוגעת בך.

בקרוואן לא היה אף ספר מספריה של אדית וורטון, לא ‘עידן התמימות'. הוא כבש אותה עד שלא היה לה עוד מה לתת, והמשיך עד שלא היה עוד דבר.

“חייל, יקירי, אני כאן,“ היתה טטיאנה לוחשת כשזרועותיה פתוחות, מושטות אליו בכניעה ובחוסר אונים.

“גם אני כאן,“ היה אלכסנדר אומר, לא לוחש, וקם להתלבש. “בואי נחזור. אני מקווה שאנתוני עדיין ישן.“ זה כל מה שהיה שם אחר כך. ידו המושטת, העוזרת לה לקום.

היא היתה חסרת הגנה, מורעבת בעצמה, פתוחה ומוכנה לתת לו את עצמה בכל דרך שהיה זקוק לה, ובכל זאת...

אה, זה לא חשוב. רק שהיה משהו כל כך צבאי ולא אישי באופן שבו השתיק אלכסנדר את זעקות המלחמה.

לילה אחד, כשחשה קרובה לבכי, היא שאלה אותו מה קורה איתו - איתם - והוא ענה, “הגולאג הכתים גם אותך.“ ואז נקטעה שיחתם בזעקות אימה של ילד מלמטה. אלכסנדר, שהיה כבר לבוש, רץ לשם.

“אמא! אמא!“

אלכסנדר חיבק אותו, אבל אנתוני רצה רק את אמו.

וכשהיא רצה הביתה, הוא לא רצה גם אותה. הוא היכה אותה, הִפנה לה עורף. הוא היה היסטרי. נדרשה לה יותר משעה להרגיע אותו. בארבע קם אלכסנדר לעבודה, ואחרי אותו לילה הפסיקו טטיאנה ואלכסנדר ללכת לקרוואן. הוא עמד נטוש בקרחת היער על הגבעה, בין העצים, כשהם - שניהם לבושים ושקטים, כשכרית או שפתיו או ידו על פיה כדי להחניק את אנחותיה - רקדו את ריקוד החיים, את ריקוד המוות, את ריקוד הגולאג, מרעידים כל קפיץ נואש במיטת היחיד מול אנתוני הישן באי שקט.

הם ניסו להתחבר במשך היום כשהילד לא הסתכל, אלא שהילד תמיד הסתכל. בסופם של ימי ראשון ארוכים ונטולי שינה, אלכסנדר היה אילם מקוצר רוח ואי שביעות רצון.

ביום ראשון אחד, בשעה מאוחרת אחר הצהריים, אנתוני היה אמור להיות בחצר הקדמית וללקט חיפושיות. טטיאנה היתה אמורה לבשל ארוחת ערב, ואלכסנדר היה אמור לקרוא את העיתון, אבל בעצם הוא ישב תחת חצאיתה המתנחשלת על כיסא העץ הצר שנשען על קיר המטבח, והיא עמדה רכובה מעליו. הם התנשפו, רגליה רעדו. הוא תמך בה והעביר משקל כשידיו על מותניה, והניע אותה בקצב. קרוב לשיא מצוקתה של טטיאנה, נכנס אנתוני למטבח.

“אמא.“

פיה של טטיאנה נפתח ללא קול. אלכסנדר לחש, ששש. היא עצרה את נשימתה, לא יכלה להסתובב, המומה מן השקט, מן הקושי, מן המלאות שלו בתוכה. היא תקעה את ציפורניה הארוכות בכתפו של אלכסנדר והתאפקה לא לצעוק, וכל אותו זמן עמד אנתוני מאחורי אמו.

“אנתוני,“ אמר אלכסנדר, וקולו נשמע כמעט רגוע. “אתה יכול לתת לנו רגע? לך החוצה. אמא תבוא בעוד רגע.“

“האיש ההוא, ניק, הוא עוד פעם בחצר. הוא רוצה סיגריה.“

“אמא תכף תצא אליך. עכשיו לך החוצה.“

“אמא?“

אבל טטיאנה לא יכלה להסתובב וגם לא לדבר.

“צא החוצה, אנתוני!“ אמר אלכסנדר.

בטווח הקצר אנתוני יצא, טטיאנה נשמה לרווחה, אלכסנדר לקח אותה לחדר השינה, סגר את הדלת והמשיך במה שהתחיל. אבל בטווח הארוך היא לא ידעה מה לעשות.

הם לא דיברו על זה.

“אתה רוצה עוד לחם, עוד יין, אלכסנדר?“ היא היתה שואלת בידיים פתוחות.

“כן, תודה, טטיאנה,“ הוא היה עונה בראש מורכן.

הסרן, האל“מ והאחות

“אבא, אני יכול לעלות איתך על הסירה?“ אנתוני הסב את פניו אל אביו, שישב לידו לשולחן ארוחת הבוקר.

“לא, ילד. סירת לובסטרים היא מקום מסוכן בשביל ילד קטן.“

טטיאנה בחנה את שניהם, הקשיבה וספגה.

“אני לא קטן. אני גדול. ואני אהיה ילד טוב. אני מבטיח. אני אעזור.“

“לא, ילד.“

טטיאנה כיחכחה בגרונה. “אלכסנדר, אם גם אני אבוא, אני אוכל להשגיח על אנתוני.“

“ג'ימי אף פעם לא לקח שום אישה בסירה שלו, טניה. הוא יקבל התקף לב.“

“לא, אתה צודק, כמובן. אנתוני, אתה רוצה עוד קוואקר?“

ראשו של אנתוני נשאר שפוף כשהוא אכל את ארוחת הבוקר שלו.

לפעמים הרוח היתה טובה ולפעמים לא. בכיוון הרוח, נגד כיוון הרוח, כשלא היתה שום רוח היה קשה לדוג, למרות מאמציו של ג'ימי למתוח את המפרש. היות שהיו רק שניהם על הסירה, שיחרר אלכסנדר את מפרש התוסף, וכשהסירה צפה על פני המים הם ישבו ועישנו.

ג'ימי אמר, “אלוהים שבשמיים, למה אתה תמיד לובש חולצה עם שרוולים ארוכים? אתה בטח מת מחום. תפשיל את השרוולים. תוריד את החולצה.“

ואלכסנדר אמר, “ג'ימי, בחייך, עזוב את החולצה שלי. למה אתה לא קונה סירה חדשה? היית מרוויח הרבה יותר כסף. אני יודע שזאת היתה הסירה של אבא שלך, אבל עשה לעצמך טובה, תשקיע בסירה.“

“אין לי כסף לסירה חדשה.“

“אז קח הלוואה מהבנק. הם ממש משתוקקים לעזור לאנשים לעמוד על הרגליים אחרי המלחמה. קח משכנתא לחמש־עשרה שנה. בכסף שתרוויח תוכל להחזיר את ההלוואה בתוך שנתיים.“

ג'ימי החל להתרגש. פתאום הוא אמר, “בוא תהיה שותף שלי.“

“מה?“

“זאת תהיה הסירה שלנו. נתחלק ברווחים.“

“ג'ימי, אני...“

ג'ימי קם בקפיצה ושפך את הבירה שלו. “ניקח עוד מישהו שיעזור לנו, עוד מכמורת של שתים־עשרה מלכודות. נקנה מכל של אלף ושלוש מאות גלונים. אתה צודק, אנחנו נרוויח הון.“

“ג'ימי, חכה רגע - לא הבנת אותי נכון. אנחנו לא נשארים פה.“ אלכסנדר התיישב כשהסיגריה מתנדנדת מאצבעותיו.

ג'ימי נראה כעוס. “למה שתעזבו? היא אוהבת להיות כאן, אמרת לי בעצמך. אתה עובד, הילד בסדר. למה שתעברו מפה?“

אלכסנדר החזיר את הסיגריה לפיו.

“יהיו לך חורפים חופשיים לעשות מה שאתה רוצה.“

אלכסנדר הניע את ראשו מצד לצד.

ג'ימי הרים את קולו. “אז למה חיפשת אצלי עבודה, אם אתה מתכוון להרים עוגן בעוד חודש?“

“חיפשתי עבודה כי אני חייב לעבוד. ממה נחיה, מנדבות?“

“לא עבדתי כל כך הרבה שעות ביום מלפני המלחמה,“ אמר ג'ימי. “מה אני אעשה אחרי שתלך?“

“הרבה אנשים חוזרים עכשיו,“ אמר אלכסנדר. “אתה תמצא מישהו אחר. אני מצטער, ג'ים.“

ג'ימי הסתובב והחל לשחרר את החבל ממפרש התוסף. “ממש נהדר.“ הוא לא הסתכל על אלכסנדר. “אבל תגיד לי, מי עוד יעבוד כמוך?“

באותו ערב, כשאלכסנדר ישב על כיסאו ולימד את אנתוני לעשות קשר מוט ושניהם חיכו לטטיאנה כדי לצאת לטיול הערב שלהם, נשמעה צעקה, ובניגוד לפעמים האחרות, הפעם זה היה קול של גבר.

טטיאנה יצאה.

“אמא, את שומעת? הוא עונה להן!“

“אני שומעת, ילד.“ היא החליפה מבטים עם אלכסנדר. “אתם מוכנים?“

הם יצאו מן השער והחלו ללכת לאט, כשכולם מנסים לשמוע את המילים במקום רק את הקולות הרמים.

“מוזר, לא?“ אמר אלכסנדר. “הוא מתווכח.“

“כן,“ אמרה טטיאנה בקול של מישהי שאומרת, נכון שזה נהדר?

הוא הסתכל עליה במבט נבוך.

הם התאמצו להקשיב. כעבור רגע יצאה האם מן החצר האחורית, כשהיא דוחפת את הכיסא ואת ניק שבתוכו על פני העשב הגבוה. היא כמעט נפלה והפילה את בעלה.

לאחר שהציבה את הכיסא בחצר הקדמית, היא אמרה, “שב פה! עכשיו אתה מרוצה? אתה רוצה לשבת כאן לבדך שכל אחד יוכל להסתכל עליך כמו על חיה בגן חיות, אז בבקשה. אותי זה כבר לא מעניין. לא אכפת לי יותר כלום.“

“זה לגמרי ברור!“ צעק ניק בזעף והתנשף.

טטיאנה ואלכסנדר הרכינו את ראשם. אנתוני אמר, “היי, ניק.“

“אנתוני! ששש...“

אנתוני פתח את השער ונכנס. “רוצה סיגריה? אמא, בואי הנה.“

היא הסתכלה על אלכסנדר. “אני יכולה לקבל סיגריה בשבילו?“ לחשה.

אלכסנדר ניגש בעצמו אל ניק - כשגופו ופניו מפותלים קלות - הוציא סיגריה מן החפיסה שלו, הצית אותה וקירב אותה אל פיו של ניק.

ניק שאף, נשף, אבל בלי הלהט שגילה כשטטיאנה עזרה לו. הוא לא דיבר.

טטיאנה הניחה את ידה על כתפו של ניק. אנתוני הביא לו חיפושית, צרעה מתה ותפוח אדמה ישן. “תראה,“ הוא אמר, “תסתכל על הצרעה.“

ניק הסתכל, אבל לא אמר דבר. הסיגריה הרגיעה אותו. הוא עישן עוד אחת.

“רוצה לשתות משהו?“ שאל אלכסנדר פתאום. “יש בר למטה, ברחוב מיין.“

ניק הִפנה את ראשו אל הבית. “הן לא ייתנו לי ללכת.“

“אנחנו לא נשאל אותן,“ אמר אלכסנדר. “תאר לעצמך איזו הפתעה זאת תהיה בשבילן כשהן לא ימצאו אותך פה. הן יחשבו שגילגלת את עצמך למטה מהגבעה.“

אלוף־משנה ניקולס מור חייך. “רק בשביל לראות את זה שווה לשמוע את כל הצעקות אחר כך. בסדר, בואו נלך.“

סוויזי היה הבר היחיד בסטונינגטון. ילדים לא הורשו להיכנס לברים.

“אני אקח את אנתוני לנדנדות,“ אמרה טטיאנה. “תיהנו לכם.“

בפנים הזמין אלכסנדר פעמיים ויסקי. הוא החזיק את שתי הכוסות, השיק אותן זו בזו, ואז קירב את המשקה אל פיו של ניק, ששתה את כולו בלגימה אחת. “נזמין עוד אחד?“

“בעצם,“ אמר ניק, “למה שלא תזמין לי בקבוק שלם? לא שתיתי שום דבר כבר שנה וחצי. אני אחזיר לך את הכסף.“

“אל תדאג,“ אמר אלכסנדר, וקנה לניק ולעצמו בקבוק של ג'ק דניאלס. הם ישבו בפינה, עישנו ושתו.

“אז מה הבעיה עם אשתך, אלוף־משנה?“ שאל אלכסנדר. “למה היא תמיד כל כך כועסת?“

הם רכנו זה אל זה, ניק בכיסא גלגלים, ואלכסנדר לצידו.

ניק הניע את ראשו מצד לצד. “תסתכל עלי. אפשר להאשים אותה? אבל אל תדאג - הצבא עומד לשלוח לי אחות לעשרים וארבע שעות ביממה. היא תטפל בי.“

הם המשיכו לשבת.

“ספר לי על אשתך,“ אמר ניק. “היא לא פוחדת ממני. לא כמו כל היתר כאן. היא ראתה דברים כאלה קודם?“

אלכסנדר הינהן. “כן, היא ראתה דברים כאלה קודם.“

פניו של ניק התבהרו. “היא רוצה עבודה? הצבא ישלם לה עשרה דולר ליום בשביל לטפל בי. מה אתה אומר? ככה יהיה למשפחה שלכם קצת יותר כסף.“

“לא,“ אמר אלכסנדר. “היא עבדה מספיק זמן כאחות. היא לא חוזרת לעבודה הזאת.“ ואחר כך הוסיף, “אנחנו לא צריכים את הכסף, אנחנו בסדר.“

“בחייך, כולם צריכים כסף. תוכלו לקנות לעצמכם בית משלכם במקום לגור עם ז'נט המשוגעת.“

“ומה היא תעשה עם הילד?“

“שתביא גם אותו.“

“לא.“

ניק השתתק, אבל רק אחרי שהשמיע קול נואש. “הכניסו אותנו לרשימת המתנה לאחות, אבל אנחנו לא מצליחים להשיג אף אחת,“ הוא אמר. “אין מספיק אחיות. כולן עזבו. הבעלים שלהן חוזרים, הם רוצים ילדים, והם לא רוצים שהנשים שלהם תצאנה לעבוד.“

“כן,“ אמר אלכסנדר. “גם אני לא רוצה שאשתי תעבוד. בטח לא כאחות.“

“אם לא תהיה לי אחות, בסי אומרת שהיא תשלח אותי לבית־החולים הצבאי בבּנגוֹר. היא אומרת ששם יהיה לי יותר טוב.“

אלכסנדר יצק עוד משקה לגרונו של האיש.

“אני בטוח שהן יהיו מאושרות יותר אם אני אהיה שם,“ אמר ניק.

“הן לא נראות לי כמו צמד מאושר.“

“לא, לא. לפני המלחמה הן היו נהדרות.“

“איפה נפצעת?“

“בבלגיה. בקרב על הבליטה. ואני חשבתי שאלופי משנה לא נפצעים. שלבעלי דרגות יש זכויות יתר וכל זה. אבל פגז התפוצץ, הסרן והסגן שלי נהרגו, ואני נשרפתי. הייתי יכול לצאת בסדר, אבל נשארתי שם ארבע־עשרה שעות עד שאספו אותי, הגפיים הזדהמו, ולא יכלו להציל אותן.“

עוד משקה, עוד סיגריה.

ניק אמר, “חבל שלא השאירו אותי ביער. ככה כל זה היה נגמר בשבילי לפני חמש–מאות וחמישים ימים וחמש–מאות וחמישים לילות.“

הוא נרגע בהדרגה, בעזרת הוויסקי והסיגריות. לבסוף אמר, “היא כל כך טובה, אשתך.“

“כן,“ אמר אלכסנדר.

“כל כך צעירה ורעננה. כל כך נעים להסתכל עליה.“

“כן,“ אמר אלכסנדר ועצם את עיניו.

“והיא לא צועקת עליך.“

“לא, אבל לפעמים אני חושב שהיא רוצה לצעוק.“

“אה, אילו בסי שלי ידעה להתאפק כמוה. פעם היא היתה אישה טובה. והילדה היתה כזאת ילדה מקסימה.“

עוד שתייה, עוד סיגריה.

“שמת לב מאז שחזרת,“ אמר ניק, “שיש דברים שנשים פשוט לא יודעות? לא רוצות לדעת. הן לא מבינות איך זה היה. הן רואות אותי ככה, וחושבות שזה הכי גרוע. הן לא יודעות. זה הפער שנוצר. אתה עובר משהו שמשנה אותך. אתה רואה דברים שאי אפשר למחוק. אחר כך אתה מתהלך כמו סהרורי בחיים הרגילים שלך. הלום קרב. אתה יודע שכשאני חושב על עצמי, יש לי רגליים? בחלומות אני תמיד צועד. וכשאני מתעורר אני מוצא את עצמי על הרצפה, אחרי שנפלתי מהמיטה. עברתי לישון על הרצפה, כי אני לא מפסיק להתגלגל וליפול כשאני חולם. כשאני חולם על עצמי, אני נושא נשק ואני במאסף של הגדוד. אני בתוך טנק, אני צועק. אני תמיד צועק בחלומות שלי. הֵנָה! הנה! אש! תפסיקו! קדימה צעד! אש, אש, אש!“

אלכסנדר מרכין את ראשו וזרועותיו צונחות על השולחן.

“אני מתעורר ולא יודע איפה אני. ובסי אומרת: מה קורה? אתה לא שם לב אלי. לא אמרת שום דבר על השמלה החדשה שלי. אתה חי בסוף עם מישהי שמבשלת לך אוכל, שפעם היתה פותחת את הרגליים שלה בשבילך, אבל אתה לא מכיר אותה בכלל. אתה לא מבין אותה, והיא לא מבינה אותך. אתם שני זרים שזרקו אותם יחד. בחלומות שלי, עם רגליים, אחרי הצעידה, אני תמיד הולך, עוזב, מסתלק. אני לא יודע איפה אני, אבל אני אף פעם לא פה, אף פעם לא איתן. ככה זה גם אצלך?“

אלכסנדר עישן בשקט, רוקן עוד כוסית ויסקי ולבסוף אמר, “לא. לאשתי ולי יש בעיה הפוכה. היא נשאה נשק וירתה באנשים שבאו להרוג אותה. היא היתה בבתי־חולים, בשדות קרב, בקווי החזית. היא היתה במחנות שבויים ובמחנות ריכוז. היא רעבה ללחם בעיר קפואה ונצורה. היא איבדה את כל מי שהיא אהבה.“ אלכסנדר הערה לתוך גרונו חצי כוסית משקה, והמשיך. “היא יודעת, רואה ומבינה הכול. אולי עכשיו פחות, אבל זאת אשמתי. לא הצטיינתי בתור...“ הוא השתתק. “בתור שום דבר. הבעיה שלנו היא לא שאנחנו לא מבינים זה את זה. הבעיה שלנו היא שאנחנו מבינים. אנחנו לא יכולים להסתכל זה על זה, לא מסוגלים לדבר מילה, לא יכולים לגעת זה בזה בלי לגעת בצלב שעל הגב שלנו. אין אף רגע של שקט.“ עוד לגימה ירדה לתוך גרונו של אלכסנדר.

פתאום הופיעה טטיאנה בפינה האפלה. “אלכסנדר,“ היא לחשה. “השעה אחת־עשרה. אתה צריך לקום בארבע.“

הוא התבונן בה בעצב.

היא הביטה בניק, שבהה בה בהבנה. “מה סיפרת לו?“

“סתם העלינו זיכרונות,“ אמר ניק. “על הימים הטובים שהביאו אותנו הנה.“

אלכסנדר, שהיה שיכור קלות, אמר שיחזור מייד. הוא קם, הפיל את כיסאו והסתלק משם. טטיאנה נשארה לבדה עם ניק.

“הוא סיפר לי שאת אחות,“ אמר ניק.

“הייתי.“

הוא השתתק.

“מה אתה צריך?“ היא הניחה עליו את ידה. “מה?“

עיניו הלחות התחננו. “יש לך מורפיום?“

טטיאנה הזדקפה. “מה כואב?“

“כל מה שנשאר לי,“ הוא אמר. “יש לך מספיק מורפיום בשביל זה?“

“ניק...“

“בבקשה. בבקשה. מספיק מורפיום שלא ארגיש יותר שום דבר.“

“ניק, אלוהים שבשמיים...“

“כשזה יהיה בלתי נסבל בשביל בעלך, הוא יוכל לקחת את הנשק שהוא מנקה, ולירות לעצמו כדור במוח. אבל מה איתי?“

ניק לא היה יכול לאחוז בה, אבל הוא הטיל את גופו קדימה לעברה. “ממי אני אוכל לבקש שיירה לי בראש, טניה?“ הוא לחש.

“ניק, בבקשה!“ ידיה הרימו אותו, אבל הוא שתה יותר מדי וגופו לא נענה לה.

אלכסנדר חזר, מתנודד על רגליו. ניק הפסיק לדבר.

טטיאנה נאלצה לדחוף בעצמה את כיסאו של ניק במעלה הגבעה, כי אלכסנדר עזב כל הזמן את ידיות הכיסא, וניק התגלגל בחזרה למטה. נדרש לה זמן רב להביא אותו הביתה. אשתו ובתו של ניק היו סגולות מזעם. הצעקה היתה נעימה לטניה אילולא דיבר איתה ניק, אבל מכיוון שהוא דיבר, ומכיוון שאלכסנדר עצמו היה שיכור מכדי להגיב על התנהגותן המלודרמטית של שתי הנשים, ומכיוון שגם ניק מור היה שרוי בערפול חושים, נותרה שורת המחץ של הבדיחה - קטוע ארבע גפיים בכיסא גלגלים נעלם מן המדשאה הקדמית - בלתי מוערכת על ידי כל הצדדים, מלבד אנתוני, למחרת.

למחרת בבוקר שתה אלכסנדר שלושה ספלי קפה שחור, הלך לעבודה מוכה חמרמורת, הצליח לטמון רק שלוש מלכודות בכל פעם במקום השתים־עשרה הרגילות, וחזר עם שבעים לובסטרים בלבד, וכולם צעירים מדי או קלי משקל. הוא סירב לקבל כסף, נרדם מייד אחרי ארוחת הערב, ולא התעורר עד שאנתוני צעק באמצע הלילה.

בערב הבא, אחרי הארוחה, יצאה טניה החוצה כשבידה כוס תה, ואלכסנדר לא היה שם. הוא ואנתוני היו עם ניק בחצר הסמוכה. אלכסנדר אפילו לקח איתו את כיסאו. אנתוני חיפש חיפושיות, ושני הגברים שוחחו. טטיאנה צפתה בהם במשך דקות אחדות, ואחר כך חזרה פנימה. היא התיישבה ליד שולחן המטבח השומם ולהפתעתה פרצה בבכי.

כך היה גם למחרת בערב, וגם בערב הבא. אלכסנדר אפילו לא אמר לה שום דבר. הוא פשוט הלך, והוא וניק ישבו יחד, בשעה שאנתוני שיחק לידם. הוא החל להשאיר את כיסאו על המדשאה הקדמית של ניק.

אחרי כמה ימים שבהם לא יכלה לסבול את זה, הזמינה טטיאנה שיחת חוץ אל ויקי לפני ארוחת הבוקר.

ויקי צעקה בטלפון מרוב שמחה. “אני לא מאמינה. סוף־סוף אני שומעת ממך! מה קורה איתך? מה שלומך? איך אנתוני, הילד הגדול שלי? אבל קודם כול תגידי לי, מה לא בסדר אצלך? את חברה איומה. אמרת שתצלצלי בכל שבוע, ולא שמעתי ממך כבר יותר מחודש!“

“לא יכול להיות שעבר כבר חודש.“

“טניה! מה עשית, בשם אלוהים? לא, לא, אל תעני על זה.“ ויקי ציחקקה. “איך היה הכול?“ היא אמרה בקול נמוך מלא רמיזות.

“אה, בסדר, בסדר, ומה איתך? מה המצב אצלך?“

“עזבי אותי, למה לא צילצלת אלי?“

“היה לנו...“ טטיאנה השתעלה.

“אני יודעת מה עשיתם, שובבה שכמוך. מה שלום הילד המקסים שלי? איך הוא, האהוב שלי? אין לך מושג מה עשית לי. טניה נתנה וטניה לקחה. ממש חסר לי הטיפול בו. עד כדי כך שהתחלתי לחשוב על ילד משלי.“

“בניגוד לילד שלי, ג'לזומינה,“ אמרה טטיאנה, “את הילד שלך תצטרכי להשאיר אצלך לתמיד. לא לתת אותו כמו שנותנים גור. והוא לא יהיה נחמד כמו אנתוני.“

“מי יכול להיות כמוהו?“

הן דיברו על עבודתה של ויקי, על דיר–אייל, על הסירות והנדנדות, על אדוארד לודלוב, ועל גבר חדש בחייה של ויקי (“קצין! את לא היחידה שיכולה לתפוס קצין“), ועל ניו־יורק (“אי אפשר ללכת ברחוב בלי ללכלך את הנעליים מכל חומרי הבניין“), על סבה וסבתה (“הם בסדר, מנסים להשמין אותי, הם אומרים שאני גבוהה ורזה מדי. כאילו אם יאכילו אותי, אני אהיה יותר נמוכה“), ועל התספורות הקצרות החדשות, עקבי הסטילטו החדשים והשמלות החדשות, ופתאום - “טניה, טניה, מה קרה?“

טניה בכתה לתוך השפופרת.

“מה קרה? מה?“

“שום דבר, כלום. סתם... טוב לשמוע את קולך. אני כל כך מתגעגעת אלייך.“

“אז מתי את חוזרת? אני לא יכולה לחיות בלעדייך בדירה הריקה שלנו,“ אמרה ויקי. “זה ממש בלתי אפשרי. אני לא יכולה בלי הלחם שלך, בלי הילד שלך, בלי לראות את הפנים שלך. הרסת אותי כשהלכת ממני, אני לא אוכל לגור עכשיו עם מישהי אחרת.“ היא צחקה. “עכשיו ספרי לוויקי מה קרה.“

טטיאנה ניגבה את עיניה. “את חושבת לעזוב את הדירה?“

“לעזוב? את צוחקת? איפה אני אמצא בניו־יורק דירה עם שלושה חדרי שינה? אין לך מושג מה קרה למחירים מאז שהמלחמה נגמרה. עכשיו תפסיקי להחליף נושאים וספרי לי מה העניין.“

“אני בסדר, באמת. רק ש...“ אנתוני היה לרגליה. היא קינחה את אפה וניסתה להירגע. היא לא יכלה לדבר בקול רם על אלכסנדר בנוכחות בנו.

“את יודעת מי חיפש אותך? החבר הוותיק שלך סם.“

“מה?“ טטיאנה הפסיקה מייד לבכות ונהייתה דרוכה. סם גולוטה היה איש הקשר שלה במשרד החוץ בשנים שבהן ניסתה לאתר את אלכסנדר. סם ידע היטב שאלכסנדר נמצא. למה שיצלצל אליה? בטנה התהפכה.

“כן, הוא צילצל אלייך. חיפש את אלכסנדר.“

“אה.“ טטיאנה ניסתה להישאר אדישה. “הוא אמר בשביל מה?“

“הוא אמר משהו על זה שבמשרד החוץ צריכים לדבר עם אלכסנדר. הוא עמד על כך שתתקשרי אליו. בכל פעם שהוא התקשר הוא עמד על כך.“

“כמה פעמים הוא צילצל?“

“אין לי מושג, פחות או יותר... כל יום.“

“כל יום?“ טטיאנה נדהמה ונבהלה.

“כן. כל יום. והוא התעקש על זה כל יום. זה קצת יותר מדי בשבילי, טניה. אמרתי לו שברגע שאני אשמע ממך אני אודיע לו, אבל הוא לא מאמין לי. את רוצה את המספר שלו?“

“אני יודעת את המספר שלו,“ היא אמרה לאט. “צילצלתי אליו כל כך הרבה פעמים במשך השנים, שהוא נחרת לי בזיכרון.“

כשאלכסנדר רק חזר הביתה, הם נסעו לוושינגטון כדי להודות לסם על עזרתו. סם הזכיר משהו בקשר לעדכון המתחייב למשרד החוץ, אבל הוא אמר את זה בשלווה ובלי חיפזון, והוסיף שבגלל הקיץ הרבה אנשים חשובים נעדרים מהעבודה. כשהם נפרדו מסם ליד האנדרטה של לינקולן, הוא לא אמר עוד אף מילה על זה. אז מה הדחיפות הזאת עכשיו? האם היא קשורה למהפכה ביחסים בין שתי מדינות שהיו בעלות ברית לא מזמן, במלחמה, ארצות־הברית וברית־המועצות?

“צלצלי לסם, בבקשה, כדי שהוא יפסיק לצלצל אלי. אם כי...“ קולה של ויקי השתנה ונשמע מפלרטט. “אולי כדאי שניתן לו להמשיך לצלצל אלי. הוא כל כך חמוד.“

“הוא אלמן בן שלושים ושבע עם ילדים, ויקי,“ אמרה טטיאנה. “לא תוכלי לקבל אותו בלי הילדים.“

“טוב, תמיד רציתי ילד.“

“יש לו שני ילדים.“

“די, תפסיקי. תבטיחי לי שתצלצלי אליו.“

“אני אצלצל.“

“ותיתני לילד החמוד שלנו נשיקה בגודל של מונטנה?“

“כן.“ כשטטיאנה נסעה לגרמניה, לחפש את אלכסנדר, ויקי היתה זו שטיפלה באנתוני. נפשה נקשרה בנפשו. “אני לא יכולה לצלצל אל סם מייד,“ אמרה טטיאנה. “אני חייבת קודם לדבר על זה עם אלכסנדר כשהוא יחזור בערב, אז תעשי לי טובה, אם סם יצלצל שוב, רק תגידי שעדיין לא דיברת איתי, ואת לא יודעת איפה אני. בסדר?“

“למה?“

“אני פשוט... צריכה לדבר עם אלכסנדר, ולפעמים הטלפון לא פועל. אני לא רוצה שסם ייבהל, אז תתאפקי, טוב? בבקשה, אל תגידי שום דבר.“

“טניה, את לא סומכת על אנשים, זאת הבעיה שלך. זאת תמיד היתה הבעיה שלך. תמיד חשדת באנשים.“

“אני לא... אני רק... חושדת בכוונות שלהם.“

“טוב, סם לא יעשה שום דבר ל...“

“סם לא מנהל את משרד החוץ, נכון?“ אמרה טטיאנה.

“אז מה?“

“אז הוא לא יכול להיות ערב לאף אחד. את לא קוראת עיתונים?“

“לא!“ אמרה ויקי בגאווה.

“משרד החוץ פוחד מריגול בכל החזיתות. אני חייבת לדבר על זה עם אלכסנדר, לבדוק מה הוא חושב.“

“זה סם! הוא לא עזר לך להחזיר את אלכסנדר הביתה בשביל להאשים אותו בריגול.“

“אני חוזרת: סם מנהל את משרד החוץ?“ טטיאנה הבינה שלא תוכל להסביר זאת לוויקי. בשנות העשרים השתייכו הוריו של אלכסנדר למפלגה הקומוניסטית בארצות־הברית. הרולד ברינגטון הכניס את עצמו לצרה צרורה מבחינת משרד החוץ. ופתאום בנו של הרולד חוזר לאמריקה בדיוק כשהמתח בין שתי המעצמות גובר. אולי יידרש הבן לשלם על חטאי האב? כאילו לא שילם די עד עכשיו - ועל פי מראהו הוא אכן שילם. “אני חייבת לרוץ,“ אמרה טטיאנה, הסתכלה על אנתוני והידקה את ידיה סביב הטלפון. “אני אדבר עם אלכסנדר הערב. את מבטיחה שלא תגידי שום דבר לסם?“

“רק אם את מבטיחה שתבואו לבקר אותי ברגע שתעזבו את מיין.“

“נשתדל, ג'לזומינה,“ אמרה טטיאנה וניתקה. אני אשתדל לקיים את ההבטחה הזאת יום אחד.

טטיאנה צילצלה ברעד לאסתר ברינגטון, דודתו של אלכסנדר, אחות אביו, שהתגוררה במסצ'וסטס. היא צילצלה לכאורה להתעניין בשלומה, אבל בעצם כדי לגלות אם מישהו יצר קשר עם אסתר בקשר לאלכסנדר. איש לא התקשר, תודה לאל.

באותו ערב, כשאכלו לובסטרים, אמר אנתוני, “אבא, אמא צילצלה היום אל ויקי.“

“באמת?“ אלכסנדר הרים את מבטו מן הצלחת. עיניו בחנו את פניה. “יופי. מה שלום ויקי?“

“ויקי בסדר, אבל אמא בכתה. פעמיים.“

“אנתוני!“ אמרה טטיאנה והרכינה את ראשה.

“מה? באמת בכית?“

“אנתוני, בבקשה, אתה יכול ללכת לשאול את גברת ברוסטר אם היא רוצה לאכול עכשיו, או שהיא רוצה שאשאיר את האוכל בתנור בשבילה?“

אנתוני נעלם. טטיאנה, שחשה את שתיקתו של אלכסנדר בחריפות, קמה וניגשה אל הכיור, אבל קודם שהספיקה לומר מילה כדי להצדיק את דמעותיה חזר אנתוני.

“לגברת ברוסטר יורד דם,“ הוא אמר.

הם מיהרו למעלה. גברת ברוסטר אמרה להם כי בנה, ששוחרר לא מזמן מהכלא, היכה אותה כדי לקבל את שכר הדירה שאלכסנדר שילם. טטיאנה ניקתה את פצעיה של הזקנה.

“הוא לא גר אצלי. הוא גר עם חברים בהמשך הרחוב.“ האם יכול אלכסנדר לעזור לה להתמודד עם בנה? מכיוון שגם הוא היה בכלא, הוא אמור להבין את המצב. “אני לא רואה שאתה מרביץ לאשתך, בכל זאת.“ האם יוכל אלכסנדר לבקש מבנה לא להכות אותה להבא? היא רצתה להשאיר אצלה את שכר הדירה. “הוא רק רוצה לבזבז את הכסף על שתייה, כמו תמיד, ואחר כך להסתבך. אני לא יודעת למה אתה היית בכלא, אבל הוא היה שם בגלל תקיפה בנשק קטלני. תקיפה במצב של שכרות.“

אלכסנדר יצא כדי לשבת עם ניק, אבל בשעה מאוחרת באותו ערב אמר לטטיאנה שהוא הולך לדבר עם בנה של גברת ברוסטר.

“לא.“

“טניה, גם בעיני היא לא מוצאת חן, אבל איזה אפס דפוק מכה את אמא שלו? אני הולך לדבר איתו.“

“לא.“

“לא?“

“לא. אתה יותר מדי מתוח.“

“אני לא מתוח,“ אמר אלכסנדר לאט, לתוך גבה. “אני בסך הכול הולך לדבר איתו, זה הכול, גבר אל גבר. אני אגיד לו שזה לא בסדר להכות את אמא שלו.“ הם התלחשו בחושך, כשהמיטות צמודות זו לזו, ואנתוני נחר קלות לצידה של טטיאנה.

“והוא יגיד לך ללכת לעזאזל ולא להתערב בעניינים שלו. ואז מה?“

“שאלה טובה. אבל אולי הוא יתנהג באופן הגיוני?“

“אתה חושב? הוא מכה את אמא שלו בשביל לקחת את הכסף שלה!“ אמרה טניה באנחה, מכווצת בין שני הגברים שלה.

“טוב, אנחנו לא יכולים לא לעשות כלום.“

“דווקא כן. בוא לא נתערב בצרות של אחרים.“ יש לנו מספיק משלנו. היא לא ידעה איך להעלות את עניין סם גולוטה, ואימה קרה הדביקה את שמו לגרונה. היא ניסתה להמשיך לחשוב על צרותיהם של אחרים. היא לא רצתה שאלכסנדר יתקרב אל בנה של האישה הזאת, אבל מה לעשות?

“אתה צודק,“ אמרה טטיאנה לבסוף, אחרי שכיחכחה בגרונה. “אנחנו לא יכולים להתעלם. אתה יודע מה? אני חושבת שאני אלך לדבר איתו. אני אישה. אני קטנה. אני אדבר אליו יפה, כמו שאני מדברת עם כל אחד. עלי הוא לא יתנפל.“

היא חשה שאלכסנדר מתקשח מאחוריה. “את צוחקת?“ הוא לחש. “הוא הרי מכה את אמא שלו! שלא יעלה על דעתך להתקרב אליו.“

“ששש... יהיה בסדר. אתה תראה.“

היא הִפנתה אליו את פניה. “אני רציני,“ הוא אמר ועיניו ננעצו בעיניה במבט עז ויציב. “שלא תעשי אף צעד לכיוון שלו. אף צעד. כי אם תצא לו מהפה הברה אחת נגדך, הוא כבר לא ידבר עם אף אחד אף פעם, ואני אשב בכלא אמריקני. זה מה שאת רוצה?“

“לא, יקירי,“ היא אמרה ברוך. הוא דיבר! הוא התעורר לחיים. הוא הרים את קולו והפסיק ללחוש! היא נשקה לפניו, נשקה לו ונשקה לו, עד שהוא נשק גם לה, וידיו שוטטו על כותונת הלילה שלה.

“אמרתי לך כבר כמה אני שונא שאת לובשת בגדים במיטה?“

“אני יודעת, אבל יש לנו כאן ילד קטן,“ היא לחשה. “אני לא יכולה להיות עירומה על ידו.“

“את לא מצליחה לעבוד עלי,“ אמר אלכסנדר בכבדות.

“יקירי, זה בגלל הילד,“ היא אמרה ונמנעה מלהישיר מבט לעיניו. “וחוץ מזה, הכותונת שלי עשויה משי, לא יוטה. שמת לב שמתחת אני עירומה?“

אלכסנדר שלח את ידיו אל מתחת לכותונת שלה. “למה בכית כשדיברת עם ויקי?“ משהו קר ולא מזמין התלווה אל קולו. “מה, את מתגעגעת לניו־יורק שלך?“

טטיאנה הסתכלה עליו מלאת אשמה. היא היתה בודדה. “למה אתה הולך אל השכן שלנו כל ערב?“ היא לחשה ונאנחה קלות.

אלכסנדר סילק ממנה את ידיו. “נו, באמת. ראית את המשפחה של ניק. אני היחיד שהוא יכול לדבר איתו. אין לו אף אחד חוץ ממני.“

גם לי אין, חשבה טטיאנה, והעלבון הזה צרב את עיניה.

היא לא יכלה לומר לאלכסנדר דבר על סם גולוטה ועל משרד החוץ. לא היה עוד מקום על צלחת הייסורים הקרה שלו.

למחרת בערב חזר אנתוני לבדו הביתה, אחרי חצי שעה ששהה בחוץ עם אביו ועם ניק. השמש שקעה והיתושים יצאו לדרך. טטיאנה רחצה אותו, וכשמרחה תמיסת קלמין על עקיצותיו שאלה, “אנתוני, על מה מדברים אבא וניק?“

“אני לא יודע,“ אמר אנתוני. “מלחמה. קרבות.“

“ומה היה הערב? למה חזרת כל כך מוקדם?“

“ניק כל הזמן מבקש מאבא משהו.“

“מה הוא מבקש מאבא כל הזמן?“

“להרוג אותו.“

טטיאנה נסוגה לרגע וכמעט נפלה על הרצפה. “מה?“

“אל תכעסי על אבא. בבקשה.“

היא טפחה על כתפו. “אנתוני... אתה ילד טוב.“

כשראה את המבט ההמום על פני אמו, החל אנתוני לייבב.

היא חיבקה אותו בזרועותיה. “ששש... הכול יהיה בסדר, ילד.“

“אבא אומר שהוא לא רוצה להרוג אותו.“

טטיאנה מיהרה להלביש את הילד לקראת השינה. “חכה כאן, אתה מבטיח? אל תצא בפיג'מה. תישאר במיטה ותסתכל על התמונות בספר של הסירות והדגים.“

“לאן את הולכת?“

“להביא את אבא.“

“ותחזרי הנה אחרי שתביאי את אבא?“ הוא שאל בחוסר ודאות.

“בטח, אנתוני, אני כבר חוזרת.“

“את מתכוונת לצעוק עליו?“

“לא, ילד.“

“אמא, בבקשה, אל תכעסי עליו אם הוא הרג את ניק.“

“ששש... תסתכל בספר שלך. אני כבר חוזרת.“

טטיאנה הוציאה את תיק האחות שלה מן הארון. נדרשו לה כמה דקות להירגע, אבל לבסוף היא הלכה בנחישות לעבר ביתו של ניק.

“אוהו,“ אמר ניק כשראה אותה. “אני חושב שעכשיו נשמע קצת צעקות.“

“בכלל לא,“ אמרה טטיאנה בצינה ופתחה את השער.

“זאת לא אשמתו,“ אמר ניק. “זה אני. אני לא נתתי לו ללכת.“

“בעלי ילד גדול,“ היא אמרה. “הוא יודע מתי זה מספיק.“ היא הסתכלה על אלכסנדר במבט מאשים. “אבל הוא שוכח שהבן שלו מדבר אנגלית ושומע כל מילה שהמבוגרים אומרים.“

אלכסנדר קם. “אז לילה טוב, ניק.“

“תשאיר את הכיסא,“ אמרה טטיאנה. “לך. אנתוני נשאר לבד.“

“את לא באה?“

“אני רוצה לדבר רגע עם ניק.“ היא נתנה באלכסנדר מצב יציב. “לך. אני כבר באה.“

אלכסנדר לא זז. “מה את עושה?“ הוא שאל בשקט. היא הבינה שהוא לא מתכונן ללכת, ולא רצתה להתווכח איתו לעיני אדם זר, אם כי ויכוח היה יכול להיות נחמד. “שום דבר. אני רק רוצה לדבר עם ניק.“

“לא, טניה. בואי.“

“אתה אפילו לא יודע מה...“

“לא אכפת לי. בואי.“

היא התעלמה מידו המושטת, התיישבה על הכיסא ופנתה אל ניק. “אני יודעת על מה דיברת עם בעלי,“ אמרה טטיאנה. “תפסיק עם זה.“

ניק הניע את ראשו מצד לצד. “היית במלחמה. את לא מבינה שום דבר?“

“אני מבינה הכול,“ היא אמרה. “אתה לא יכול לבקש ממנו לעשות את זה. זה לא הוגן.“

“הוגן?“ הוא קרא. “את רוצה לדבר על מה שהוגן?“

“כן,“ אמרה טטיאנה. “יש כמה דברים שאני מנסה להבין בעצמי, אבל אתה היית בחזית ונפצעת. זה המחיר ששילמת כדי שאשתך ובתך לא יצטרכו לדבר גרמנית. כשהן יפסיקו להתאבל עליך, מצבן ישתפר. אני יודעת שעכשיו קשה, אבל זה ישתפר.“

“זה לעולם לא ישתפר. את חושבת שאני לא יודע על מה נלחמתי? אני יודע. אני לא מתלונן על זה. לא על זה. אבל אלה לא חיים, לא בשבילי, לא בשביל אשתי. זה סתם בולשיט, תסלחי לי על הביטוי.“ מכיוון שלא היה מסוגל לעשות שום דבר אחר, ניק הפיל את עצמו מן הכיסא אל הדשא. טטיאנה עצרה את נשימתה. אלכסנדר הרים אותו והושיב אותו בחזרה על כיסאו. “אני בסך הכול רוצה למות,“ אמר ניק והתנשף. “את לא מבינה את זה?“

“אני מבינה,“ היא אמרה בשקט, “אבל עזוב את בעלי.“

“אף אחד אחר לא יעזור לי!“ ניק ניסה להשליך את עצמו שוב על הדשא, אבל טטיאנה עצרה אותו ביד תקיפה.

“הוא לא יעזור לך,“ היא אמרה. “לא בזה.“

“למה לא? שאלת אותו פעם בכמה חיילים שלו הוא ירה כדי לחסוך מהם סבל?“ ניק בכה. “מה, הוא לא סיפר לך? ספר לה, סרן. ירית בהם בלי לחשוב פעמיים. למה אתה לא מוכן לעשות את זה בשבילי עכשיו? תסתכל עלי!“

טטיאנה העבירה את מבטה מאלכסנדר הקודר ובחזרה אל ניק. “אני יודעת מה בעלי עשה במלחמה,“ היא אמרה בקול רועד, “אבל עזוב אותו בשקט. גם הוא צריך שקט.“

“בבקשה, טניה,“ לחש ניק והרכין את ראשו לתוך ידה. “תסתכלי עלי. אין לי יותר הנאות. רחמי עלי. רק תני לי מורפיום. זה לא אלים, אני לא ארגיש שום כאב. אני פשוט אירדם. זה חביב. זה נכון.“

טטיאנה הסתכלה על אלכסנדר במבט שואל.

“אני מתחנן לפנייך,“ אמר ניק כשראה אותה מהססת.

אלכסנדר משך את טטיאנה והקים אותה מן הכיסא. “תפסיקו שניכם,“ הוא אמר בקול שמנע כל ויכוח, גם מצידו של ניק. “יצאתם מדעתכם. לילה טוב.“

אחר כך, במיטה, הם לא דיברו זמן רב. טטיאנה היתה קרובה אליו בגופה.

“טניה... אמרי לי, חשבת להרוג אותו כדי שלא אבזבז יותר זמן איתו?“

“אל תהיה מגו...“ היא התפרצה. “האיש גוסס. הוא רוצה למות. אתה לא מבין את זה?“

תשובתו של אלכסנדר יצאה מפיו בקושי. “אני מבין את זה.“

אלוהים.

“אז תעזור לו, אלכסנדר,“ אמרה טטיאנה. “קח אותו לבנגור, לבית־החולים הצבאי. אני יודעת שהוא לא רוצה, אבל הוא חייב ללכת. האחיות יודעות איך לטפל באנשים כמוהו. שם יכניסו לו סיגריות לפה, יקראו באוזניו. שם יטפלו בו. הוא יחיה.“ לא טוב לאיש הזה להיות בקרבתך. לא טוב לך להיות בקרבתו.

אלכסנדר שאל, “גם אני צריך ללכת לבית־החולים בבנגור?“

“לא, יקירי, לא, שורה,“ היא לחשה. “לך יש אחות משלך כאן בבית. עשרים וארבע שעות ביממה.“

“טניה...“

“בבקשה... ששש...“ הם התלחשו נואשות, הוא לתוך שערה, היא לתוך הכר שלפניה.

“טניה, היית מוכנה... לעשות את זה בשבילי, אילו ביקשתי? אילו הייתי... במצבו...“ הוא נשבר.

“הרבה לפני שתספיק להגיד זאקסנהאוזן.“

מאי־שם נשמע קליק־קליק, צרצור צרצרים, משק כנפי עטלפים, נחירה של אנתוני הישן בלב השֶקט והעצב. פעם היו כל כך הרבה דברים שטטיאנה יכלה לעזור בהם לאלכסנדר. מדוע אין ביכולתה לעשות זאת עכשיו?

היא בכתה בלי קול, ורק כתפיה רטטו.

למחרת לקח אלכסנדר את ניק לבית־החולים הצבאי בבנגור, מרחק ארבע שעות מביתם. הם יצאו מוקדם בבוקר. טטיאנה מילאה את בקבוקיהם, הכינה להם כריכים, כיבסה וגיהצה את מדי החאקי של אלכסנדר וסוודר צבאי.

לפני צאתו הוא שאל את אנתוני כשרכן אל גופו, “להביא לך משהו כשאני חוזר?“

“כן,“ אמר אנתוני, “חייל צעצוע.“

“בסדר,“ אמר אלכסנדר, פרע את שערו והזדקף. “ומה איתך?“ הוא שאל את טטיאנה והתקרב אליה.

“אני בסדר,“ היא אמרה כבדרך אגב. “אני לא צריכה שום דבר.“ היא ניסתה להסתכל פנימה, אל מעבר לעיני הברונזה שלו, למקום שיאמר לה מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, בניסיון לחצות את הים הגדול שהפריד ביניהם.

ניק כבר היה בקרוואן, ואשתו ובתו לידו. יותר מדי אנשים במקום אחד. אלכסנדר ליטף את לחייה באצבעותיו. “תהיי ילדה טובה,“ אמר ונשק לידה. היא הידקה לרגע את מצחה אל חזהו, ואז הוא נסוג.

כשהיה קרוב אל תא הנהג של הקרוואן, הסתובב לאחור. טטיאנה, שעמדה שקטה ודרוכה, לחצה בכוח את ידו של אנתוני, אבל זה היה הביטוי היחיד למהומה שבתוכה, כי לעיני אלכסנדר היא הציגה את עצמה ישירה וכנה. אפילו הצליחה לחייך. היא הפריחה לעומתו נשיקה. ידה נשלחה אל רקתה בהצדעה מהוססת.

אלכסנדר לא חזר באותו ערב.

טטיאנה לא נרדמה.

הוא לא חזר גם למחרת בבוקר.

ולא אחר הצהריים.

ולא למחרת בערב.

היא חיפשה בין חפציו וראתה שנשקו איננו. רק אקדחה נשאר, האקדח הגרמני מסוג P-38 שנתן לה בלנינגרד. הוא היה עטוף במגבת ליד חבילה גדולה של שטרות - כסף שקיבל מג'ימי והשאיר לה.

היא ישנה, מעורפלת, ליד אנתוני במיטתו.

למחרת בבוקר ירדה טטיאנה אל המזח. סירתו של ג'ימי היתה שם, וג'ימי עשה כמיטב יכולתו לתקן נזק כלשהו שנגרם לה. “היי, בחורצ'יק,“ הוא אמר לאנתוני. “אבא שלך עוד לא חזר? אני חייב לצאת לדוג כמה לובסטרים, או שאני נשאר בלי פרוטה.“

“הוא עוד לא חזר,“ אמר אנתוני. “אבל הוא יביא לי חייל צעצוע.“

טטיאנה התקרבה בצעד לא יציב. “ג'ים, הוא אמר לך לכמה ימים הוא נוסע?“

ג'ימי הניע את ראשו לצדדים. “הוא אמר שאם אני רוצה, אני יכול לקחת לעבודה אחד מאלה שבאים לחפש. אם הוא לא יחזור בקרוב, זה מה שאני אעשה. אני חייב לצאת לים.“

הבוקר היה שטוף שמש.

טטיאנה, שגררה את אנתוני בידו, כמעט רצה במעלה הגבעה אל ביתה של בסי והקישה על הדלת עד שבסי התעוררה ובאה לפתוח לה. בלי להתנצל על ההשכמה, שאלה טטיאנה אם בסי שמעה מניק או מבית־החולים.

“לא,“ אמרה בסי בזעף. טטיאנה סירבה ללכת עד שהאישה צילצלה לבית־החולים, ואז התברר לה שניק התקבל בלי שום בעיה יומיים לפני כן. האיש שהביא אותו נשאר יום אחד ואחר כך הלך. איש לא ידע היכן אלכסנדר.

עוד יום חלף.

טטיאנה ישבה על הספסל הקרוב למים, וצפתה בבנה המתנדנד על גבי אבוב. זרועותיה היו שלובות על בטנה. היא ניסתה לא להתנדנד כפי שעשה אלכסנדר בשלוש בלילה.

האם עזב אותי? האם הנשיקה שנשק לידי היתה נשיקת פרידה?

לא. לא ייתכן. משהו קרה. הוא לא מצליח להתמודד, לא מתאושש, לא מוצא את דרכו, לא בפנים ולא בחוץ. אני יודעת. אני מרגישה את זה. חשבנו שהחלק הקשה הסתיים - אבל טעינו. החיים בהווה הם החלק הקשה ביותר. הניסיון לחיות את החיים כשכולך שבור, מבפנים ומבחוץ - אין דבר קשה מזה. אלוהים אדירים. איפה אלכסנדר?

היא ידעה שעליה לנסוע מייד לבנגור. אבל איך? לא היתה לה מכונית. האם עליה לנסוע לשם עם אנתוני באוטובוס? האם עליהם לעזוב את סטונינגטון לנצח, להשאיר את חפציהם? ולאן לנסוע? עליה לעשות משהו, היא לא יכולה סתם להמשיך לשבת כאן!

היא היתה מכווצת כולה, מבפנים ומבחוץ.

עליה להיות חזקה למען בנה.

עליה להתחשל למענו.

הכול יהיה בסדר.

כמו מנטרה. שוב ושוב.

זה החלום הרע שלי, צעק כל גופה של טטיאנה. כשהוא היה איתי, חשבתי שזה כמו חלום וצדקתי, ועכשיו פקחתי את עיני, והוא שוב איננו, כמו קודם.

טטיאנה צפתה באנתוני המתנדנד, הסתכלה עליו וחלמה על איש אחד. כאילו רק לב אחד יש בעולם כולו - אז, עכשיו, ותמיד. היא עדיין עפה אליו.

האם הוא עדיין חי?

האם אני עדיין חיה?

היא הבינה שכן. אי אפשר לסבול כל כך כשמתים.

“אמא, את רואה אותי? אני רוצה להסתובב עוד ועוד עד שאפול. את מסתכלת? תראי, אמא!“

עיניה הזדגגו. “אני רואה, אנתוני. אני רואה.“

באוויר עמד ריח של אוגוסט, השמש זרחה בכל עוזה, האורנים, הבוקיצות, האצטרובלים, הים, הילד המסתובב, רק בן שלוש, האם הצעירה, שעדיין לא מלאו לה אפילו עשרים ושלוש.

טטיאנה דמיינה את אלכסנדר שלה מאז שהיתה ילדה, קודם שהאמינה שמישהו כמוהו אפשרי בכלל. כשהיתה ילדה, היא חלמה על עולם יפה שבו גבר טוב פוסע בדרכיו המתפתלות, ואולי אי־שם בנשמתו התועה מחפש אותה.

על גדות נהר הלוגה, 1938

עולמה של טטיאנה היה מושלם.

החיים אולי לא היו מושלמים, רחוק מזה. אבל בקיץ, כשהיום החל כמעט לפני שהסתיים קודמו, כשהצרצרים השמיעו קולם כל הלילה ופרות געו לפני שנסו החלומות, כשריחות הקיץ בכפר לוגה מילאו את האוויר - הדובדבן, הלילך והסרפד מילאו את הנשמה מבוקר עד ערב - כשיכולת לשכב במיטה הצרה ליד החלון ולקרוא ספרים על ההרפתקה הגדולה של החיים בלי שהפריעו לך, והאוויר היה כה שקט, הענפים מרשרשים, ולא רחוק זרם נהר הלוגה - העולם היה מקום מושלם.

הבוקר מיהרה טטיאנה הצעירה לאורך הדרך, נושאת שני דליי חלב מהפרה של ברטה. היא זימזמה, החלב נשפך, והיא מיהרה כדי שתספיק להביא אותו ולחזור למיטה ולקרוא את הספר הנהדר שלה, אבל היא לא יכלה שלא לדלג, והחלב היה חייב להישפך. היא נעצרה, הורידה את האסל מעל כתפיה, הרימה דלי אחד ושתתה ממנו את החלב החמים, הרימה את הדלי השני ושתתה עוד קצת. אחר כך החזירה את האסל אל כתפיה והחלה שוב לדלג.

טטיאנה היתה כלונס ארוך מכף רגל ועד ראש, כולה קו ישר, רגליים, ברכיים, ירכיים, מותניים, צלעות חזה, כתפיים, גבעול שמסתיים בצוואר דקיק ומתרחב לפנים רוסיות עגולות עם מצח גבוה, לסת חזקה, פה ורוד חייכן ושיניים לבנות. עיניה הירוקות נצצו בשובבות, לחייה ואפה הקטן היו זרועי נמשים. הפנים השמחות היו עטורות שיער בלונדיני לבן שנפל על כתפיה. איש לא היה יכול לשבת ליד טטיאנה בלי ללטף את ראשה המשיי.

“טטיאנה!“ נשמעה צעקה מן המרפסת.

אולי חוץ מדאשה.

דאשה תמיד צעקה. טטיאנה תעשי את זה, וטטיאנה תעשי את ההוא. היא צריכה ללמוד להירגע ולהנמיך את קולה, חשבה טטיאנה. אבל למה שתעשה זאת? כל בני משפחתה של טטיאנה צעקו. אחרת איך היה אפשר לשמוע אותם? הרי היו שם כל כך רבים. טוב, סבה האפור והשקט הצליח איכשהו. טטיאנה הצליחה - איכשהו. אבל כל היתר, אמה, אביה, אחותה, ואפילו אחיה, פאשה - מה היה לו לצעוק? - צעקו כאילו זה עתה באו לעולם.

הילדים שיחקו ברעש, והמבוגרים דגו וגידלו ירקות בחצרות שלהם. לחלקם היו פרות, לחלקם היו עיזים. הם החליפו מלפפונים בחלב וחלב בדגנים. הם טחנו בעצמם את השיפון שלהם ואפו בעצמם לחם פומפרניקל. התרנגולות הטילו ביצים, ואת הביצים החליפו בתֵה אצל אלה שבאו מן העיר, ומפעם לפעם הביא מישהו סוכר וקוויאר מלנינגרד. שוקולד היה נדיר ויקר כיהלומים, ולכן אביה של טטיאנה - שנסע לאחרונה לפולין לרגל עסקיו - שאל את ילדיו מה הם רוצים שיביא להם, ודאשה מייד אמרה שוקולד. גם טטיאנה רצתה לבקש שוקולד, אבל במקום זה אמרה, “אולי שמלה יפה, אבא?“ כל שמלותיה הועברו אליה מדאשה והיו גדולות מדי.

“טטיאנה!“ קולה של דאשה הגיע עכשיו מן החצר.

טטיאנה הִפנתה את ראשה באי חשק ושלחה את מבטה המבולבל אל אחותה, שעמדה ליד השער וזרועותיה הכועסות על ירכיה הגדולות. “כן, דאשה?“ היא אמרה בשקט. “מה רצית?“

“אני קוראת לך כבר עשר דקות! כבר נהייתי צרודה מרוב צעקות! שמעת אותי?“ דאשה היתה גבוה מטטיאנה ובעלת גזרה מלאה. שערה החום המתולתל היה קשור על עורפה, ועיניה החומות כעסו.

“לא, לא שמעתי,“ אמרה טטיאנה. “בפעם הבאה אולי תצעקי יותר חזק.“

“איפה היית? הלכת לפני שעתיים - להביא חלב ממרחק של חמישה בתים מכאן!“

“מה בוער?“

“תפסיקי להתחצף! חיכיתי לך.“

“דאשה,“ אמרה טטיאנה בנימה פילוסופית. “בלנקה דווידובנה אומרת שישו אמר שצריך להיות סבלניים.“

“אה, מי שמדבר. את הבן־אדם הכי חסר סבלנות שאני מכירה.“

“טוב, תגידי את זה לפרה של ברטה. חיכיתי שהיא תחזור מהמרעה.“

דאשה הסירה את הדליים מכתפיה של טטיאנה. “ברטה ובלנקה האכילו אותך, נכון?“

טטיאנה גילגלה את עיניה. “האכילו אותי, נישקו אותי, והשמיעו לי דרשה. והיום אפילו לא יום ראשון. אני שבעה ונקייה ומאוחדת עם האל.“ היא נאנחה. “בפעם הבאה את יכולה ללכת להביא בעצמך את החלב, כופרת חסרת סבלנות שכמוך.“

טטיאנה היתה בת ארבע־עשרה פחות שלושה שבועות, ואילו לדאשה כבר מלאו עשרים ואחת באפריל. דאשה חשבה עצמה לאם שנייה של טטיאנה. סבתם חשבה שהיא אמה השלישית של טטיאנה. הזקנות שנתנו לטטיאנה חלב ודיברו איתה על ישו חשבו שהן האם הרביעית, החמישית והשישית שלה. טטיאנה הרגישה שגם האם הרגזנית והקולנית שיש לה מספיקה בהחלט - זאת שתודה לאל היתה באותו רגע בלנינגרד, אבל היא ידעה שמסיבה זו או אחרת, ולא באשמתה, נשים, אחיות ונשים אחרות הרגישו צורך להיות לה לאם, לחנוק אותה, ליתר דיוק, למעוך אותה בזרועותיהן הגדולות, לקלוע את שערה הדק, לנשק את נמשיה ולהתפלל למענה אצל אלוהיהן.

“כשאמא איננה, אני אחראית עלייך ועל פאשה,“ הכריזה דאשה בנחרצות. “ואם את מתכוונת להתחצף אלי, אני לא אספר לך את החדשות.“

“איזה חדשות?“ שאלה טטיאנה והחלה לקפץ. היא אהבה חדשות.

“אני לא מספרת.“

טטיאנה קיפצה בעקבות דאשה אל המרפסת ולתוך ביתם. דאשה הניחה את הדליים על הרצפה. טטיאנה לבשה שמלת כתפיות של ילדה קטנה. ללא אזהרה היא התנפלה על אחותה, שכמעט נפלה ארצה.

“את לא יכולה לקפוץ ככה!“ אמרה דאשה, אבל לא בכעס. “את כבר גדולה מדי בשביל זה.“

“אני לא גדולה מדי.“

“אמא תהרוג אותי,“ אמרה דאשה, וטפחה על אחוריה של טטיאנה. “כל היום את רק ישנה, קוראת ולא שומעת בקולי. אם לא תאכלי, לא תגדלי. תראי כמה שאת קטנה.“

“חשבתי שאמרת שאני גדולה מדי.“ זרועותיה של טטיאנה היו כרוכות סביב צווארה של דאשה.

“איפה האח המטורף שלך?“

“הוא הלך לדוג מוקדם בבוקר,“ אמרה טטיאנה. “הוא רצה שגם אני אבוא. אני, לקום מוקדם בבוקר. אמרתי לו מה דעתי על זה.“

דאשה חיבקה אותה. “טניה, יש לי כמה זרדים להסקה שהם יותר שמנים ממך. בואי תאכלי ביצה.“

“אני אוכל ביצה אם תספרי לי את החדשות שלך,“ אמרה טטיאנה ונישקה את לחיה של אחותה, ואחר כך את הלחי השנייה. נשיקה ועוד נשיקה. “אסור לך להשאיר חדשות טובות לעצמך, דאשה. זה הכלל: חדשות רעות, רק לעצמך. חדשות טובות, לכולם.“

דאשה הושיבה אותה. “אני לא יודעת אם אלה חדשות טובות, אבל... יש לנו שכנים חדשים,“ היא אמרה. “משפחת קנטורוב נכנסה לבית השכן.“

עיניה של טטיאנה התרחבו. “לא יכול להיות,“ היא אמרה בקול המום, וידיה נצמדו אל פניה. “לא משפחת קנטורוב!“

“זהו זה, אני לא מדברת איתך יותר.“

טטיאנה צחקה. “אמרת קנטורוב כאילו זאת משפחת רומנוב.“

דאשה המשיכה בהתרגשות. “אומרים שהם ממרכז אסיה! טורקמניסטן, אם אני לא טועה. נכון שזה מרגש? יש להם כנראה בת - בת שתוכלי לשחק איתה.“

“אלה החדשות שלך?“ שאלה טטיאנה. “ילדה טורקמנית שאני אוכל לשחק איתה? דאשה, את צריכה להשתדל קצת יותר. יש לי כאן כפר מלא בנים ובנות לשחק איתם - וכולם מדברים רוסית. ומרינה בת־דודנו תבוא בעוד שבועיים.“

“יש להם גם בן.“

“אז מה?“ טטיאנה הסתכלה על דאשה. “אהה. אני מבינה. לא בגילי. בגילך.“

דאשה חייכה. “כן. שלא כמוך, חלק מאיתנו מתעניינות בבנים.“

“אז אלה באמת לא החדשות שלי. אלה החדשות שלך.“

“לא. הילדה היא בשבילך.“

טטיאנה יצאה עם דאשה למרפסת, לאכול ביצה קשה. היה עליה להודות שגם היא נרגשת. לא לעיתים קרובות באו אנשים חדשים לכפר. בעצם, זה לא קרה אף פעם. הכפר היה קטן, והבתים הושכרו במשך שנים לאותם אנשים, שגדלו, הולידו ילדים והזדקנו.

“אמרת שהם עברו לבית השכן?“

“כן.“

“הבית של משפחת פבלוב?“

“הם כבר לא גרים שם.“

“מה קרה להם?“

“אין לי מושג. הם לא שם.“

“טוב, ברור. אבל מה קרה להם? בקיץ שעבר הם היו פה.“

“במשך חמש־עשרה שנה הם היו פה בקיץ.“

“חמש־עשרה שנה,“ אמרה טטיאנה, “ועכשיו אנשים חדשים עברו לבית שלהם? בפעם הבאה שתהיי בעיר תיכנסי למועצה המקומית ותשאלי את הקומיסר מה קרה למשפחת פבלוב.“

“יצאת מדעתך? אני אלך למועצה לשאול לאן נעלמה משפחת פבלוב? תאכלי כבר, טוב? ותפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות. אני כבר עייפה ממך, ועכשיו רק בוקר.“

טטיאנה ישבה כשלחייה נפוחות מן הביצה, שנשארה בפיה שלמה ולא אכולה. עיניה נצצו. דאשה צחקה, משכה אליה את טטיאנה, אבל טטיאנה התרחקה. “שבי בשקט,“ אמרה דאשה. “אני צריכה לקלוע לך מחדש את הצמה, כולך פרועה. מה את קוראת עכשיו, טנצ'קה?“ היא שאלה כשהחלה לפרום את הצמה. “משהו טוב?“

“'המלכה מרגו'. ספר נפלא.“

“לא קראתי. על מה זה?“

“על אהבה,“ אמרה טטיאנה. “אוי, דאשה, בחיים לא חלמת על אהבה כזאת! חייל מתאהב באשתו האומללה של המלך הקתולי הנרי הרביעי. האהבה הבלתי אפשרית שלהם תשבור לך את הלב.“

דאשה צחקה. “טניה, את הילדה הכי מצחיקה שאני מכירה. את לא יודעת שום דבר על שום דבר, ובכל זאת מדברת בהתלהבות כזו על מילות אהבה שכתובות בספר.“

“ברור שלא קראת את ‘המלכה מרגו',“ אמרה טטיאנה בשלווה. “אלה לא מילות אהבה.“ היא חייכה. “זה שיר אהבה.“

“אין לי זמן לקרוא על אהבה. אני צריכה לטפל בך.“

“תשאירי קצת זמן לאיזה מפגש חברתי בלילה.“

דאשה צבטה אותה. “בשבילך הכול בדיחה. טוב, חכי, גברת. יום אחד לא תחשבי שמפגשים חברתיים הם דבר כל כך מצחיק.“

“יכול להיות, אבל את תישארי מצחיקה בעיני.“

“אני אראה לך מה זה מצחיקה.“ דאשה הפילה אותה אחורה על הספה. “פרחחית שכמותך,“ היא אמרה. “מתי כבר תגדלי? בואי, אני כבר לא יכולה לחכות לאח הבלתי אפשרי שלך. בואי נלך לפגוש את החברה החדשה שלך, מדמואזל קנטורובה.“

סייקה קנטורובה.

בקיץ של שנת 1938, כשמלאו לה ארבע־עשרה, טטיאנה התבגרה.

האנשים שעברו לגור בבית השכן היו נוודים שהיגרו מחלקי עולם רחוקים מאוד מלוגה. היו להם שמות מוזרים ממרכז אסיה. האב, מוּראק קנטורוב, צעיר מכדי להיות גמלאי, מילמל שהוא היה בעבר איש צבא לפני שפרש. שערו השחור היה ארוך וקשור על עורפו. הייתכן שלחיילים יש שיער ארוך כזה? האם שַבְטָלָה אמרה שהיא “מין מורה“ שעדיין לא פרשה. סטפן בן התשע־עשרה וסייקה בת החמש־עשרה לא אמרו דבר, ורק חזרו על שמה של סייקה.

האם נכון שבאו מטורקמניסטן? כן, גם שם הם היו לפעמים. מגיאורגיה? מפעם לפעם ביקרו גם שם. משפחת קנטורוב ענתה תשובות מעורפלות לכל השאלות.

בדרך כלל אנשים חדשים היו ידידותיים יותר, לא כל כך זהירים או שתקנים. דאשה ניסתה. “אני סייעת לרופא שיניים. בת עשרים ואחת. מה איתך, סטפן?“

דאשה כבר התחילה לפלרטט! טטיאנה השתעלה בקול רם. דאשה צבטה אותה. טטיאנה ניסתה להתבדח, אבל בחדר האפלולי, שעמדו בו יותר מדי אנשים, לא נראה שיש מקום לבדיחות. השמש האירה בחוץ, אבל בפנים הווילונות הלא־מכובסים היו משוכים על החלונות המלוכלכים. בני משפחת קנטורוב עדיין לא פרקו את מזוודותיהם. הבית נשאר מרוהט אחרי שמשפחת פבלוב עזבה אותו.

היו כמה דברים חדשים על אדן האח. תצלומים, תמונות, פסלים מוזרים וציורים מוזהבים קטנים, כמו איקונות, אם כי לא של ישו או מריה... אלא של יצורים מכונפים.

“הכרתם את משפחת פבלוב?“ שאלה טטיאנה.

“את מי?“ שאל האב בזעף.

“משפחת פבלוב. זה היה הבית שלהם.“

“עכשיו הוא כבר לא שלהם,“ אמרה האם השחורה.

“הם לא חוזרים,“ אמר מוראק. “יש לנו ניירות מהסובייט. רשמו שאנחנו נשארים כאן. למה שילדה תשאל כל כך הרבה שאלות? מי רוצה לדעת?“ הוא חייך חיוך מלאכותי.

טטיאנה השיבה לו בחיוך מלאכותי משלה.

כשהיו בחוץ, לחשה דאשה, “תפסיקי! אני לא מאמינה שכבר התחלת עם השאלות הטיפשיות שלך. תשתקי או שאני נשבעת שאגיד הכול לאמא כשהיא תבוא.“

דאשה, סטפן, טטיאנה וסייקה עמדו באור השמש.

טטיאנה לא אמרה דבר. היא לא הורשתה לשאול שאלות.

לבסוף חייך סטפן אל דאשה.

סייקה עקבה אחרי טטיאנה בזהירות.

באותו רגע רץ פאשה הקטן והזריז, עלה במדרגות הבית, תקע דלי עם שלושה דגים בידיה של טטיאנה, ואמר בקול רם, “אה, גבירתי החכמה שלא יודעת שום דבר, תראי מה תפסתי היום...“

“פאשה, תכיר את השכנים החדשים שלנו,“ קטעה אותו דאשה. “פאשה - זה סטפן וזאת סייקה. סייקה בגיל שלך.“

עכשיו חייכה סייקה. “שלום, פאשה,“ היא אמרה.

פאשה השיב לה בחיוך רחב. “היי. שלום, סייקה.“

“אז בן כמה אתה?“ שאלה סייקה וניסתה לאמוד את גילו.

“אני בגילה של ההיא.“ פאשה כהה השיער משך בכוח את צמתה הבהירה של טטיאנה. היא דחפה אותו. “אנחנו כמעט בני ארבע־עשרה.“

“אתם תאומים!“ הכריזה סייקה והסתכלה עליהם בריכוז. “מי היה מאמין. ברור שאתם לא זהים.“ היא חייכה בשביעות רצון. “נו, נו. אתה נראה הרבה יותר גדול מאחותך.“

“הוא באמת הרבה יותר גדול ממני,“ אמרה טטיאנה. “הוא נולד תשע דקות לפני.“

“אתה נראה יותר מבוגר, פאשה.“

“בכמה אני נראה לך יותר גדול, סייקה?“ חייך פאשה. היא חייכה בתשובה.

“בשתים־עשרה דקות לפחות,“ רטנה טטיאנה וחנקה בתוכה את הרצון לגלגל את עיניה, להפיל “בטעות“ את הדלי ולשפוך את הדגים היקרים שלו על העשב. תשומת ליבו של פאשה היתה מכוונת למקום אחר לגמרי.

להתעורר וליהנות עדיין מן הבוקר, להתעורר ולחוש את השמש, לא לעשות, לא לחשוב, לא לדאוג. טטיאנה חייתה בלוגה בלי להיות מוטרדת ממזג האוויר, כי כשירד גשם היא קראה, וכשהשמש זרחה היא שחתה. היא חייתה בלוגה בלי להיות מוטרדת מן החיים: היא מעולם לא חשבה על מה שלבשה, כי לא היה לה שום דבר, או על מה שאכלה, כי אוכל תמיד היה. היא חייתה בלוגה באושר של ילדות נצחית, בלי עבר ובלי עתיד. היא חשבה שאין בעולם דבר שהקיץ בלוגה לא יוכל לרפא.

השלג האחרון, 1946

“אמא, אמא!“

היא התעשתה ברעד והסתובבה. אנתוני רץ והצביע על מדרון הגבעה, שממנה ירד עכשיו אלכסנדר. הוא לבש את הבגדים שבהם נסע.

טטיאנה קמה. גם היא רצתה לרוץ אליו, אבל רגליה לא נשאו אותה. היא לא הצליחה אפילו לייצב את עמידתה. אנתוני, הילד האמיץ, רץ ישר לזרועות אביו.

אלכסנדר הרים את בנו, ניגש אל טטיאנה והוריד אותו על ידה.

“היי, מותק,“ הוא אמר.

“היי,“ היא אמרה, בקושי מסוגלת לשמור על קור רוחה.

אלכסנדר עמד שם, לא מגולח ולא נקי, והביט עליה בעיניים מוקפות טבעות שחורות, בפנים שהתקשו גם הן להישאר רגועות. טטיאנה שכחה את עצמה והלכה אליו. הוא התכופף אליה, פניו נצמדו אל צווארה, אל שערה הקלוע. רגליה נשארו על האדמה, וזרועותיה עטפו אותו. טטיאנה חשה ייאוש שחור מגיע מאלכסנדר, עד שהחלה לפרכס.

זרועותיו הקיפו אותה בכוח, והוא לחש, “ששש, די, הילד...“ כששיחרר אותה, היא לא נשאה אליו את מבטה. היא לא רצתה שיראה את הפחד בעיניה. לא היתה בליבה שום הקלה. אבל הוא היה איתה.

אנתוני משך את זרועו של אביו ושאל, “אבא, למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור? אמא כל כך דאגה לך.“

“באמת? אני מצטער שאמא דאגה,“ אמר אלכסנדר בלי להסתכל אליה. “אבל חיילי צעצוע לא כל כך קל למצוא.“ הוא הוציא מתיקו שלושה חיילים. אנתוני צייץ בשמחה.

“הבאת משהו לאמא?“

“לא רציתי שום דבר,“ אמרה טטיאנה.

“רצית את זה.“ הוא הוציא ארבעה ראשי שום.

היא ניסתה לחייך.

“ומה דעתך על זה?“ הוא הוציא שתי טבלאות שוקולד משובח.

היא ניסתה שוב לחייך.

כשעלו על הגבעה הושיט אלכסנדר את זרועו אל טניה. הוא נשא עליו את אנתוני. היא שילבה את זרועה בזרועו, נצמדה אליו לרגע ואחר כך המשיכה ללכת.

אלכסנדר התרחץ, התגלח ואכל. עכשיו, במיטתם הצרה, היא שכבה עליו, נישקה אותו, חפנה אותו, ליטפה אותו, בכתה מעליו. הוא שכב ללא תנועה, בלי קול, בעיניים עצומות. ככל שליטופיה נעשו נואשים, הוא הלך והתאבן, עד שלבסוף הדף אותה מעליו. “די, תפסיקי,“ הוא אמר. “את תעירי את הילד.“

“יקירי, יקירי...“ היא לחשה ושלחה אליו את זרועותיה.

“תפסיקי, אמרתי.“ הוא הסיר מעליו את ידיה.

“תתפשט,“ לחשה טטיאנה. “תראה, אני אפשוט את כותונת הלילה שלי. אני אהיה עירומה, כמו שאתה אוהב...“

הוא עצר בעדה. “לא, אני מותש. את תעירי את הילד. המיטה חורקת יותר מדי. אנחנו עושים יותר מדי רעש. תפסיקי לבכות, אמרתי. תפסיקי עם זה.“

היא לא ידעה מה לעשות. ידיה ליטפו אותו עד שאיברו גדל בידיה, והיא שאלה אם הוא רוצה ממנה משהו. הוא ענה במשיכת כתפיים.

היא הכניסה את איברו לפיה ברעדה, אבל לא היתה מסוגלת להמשיך. היא הרגישה שהיא נחנקת, עד כדי כך היתה עצובה. אלכסנדר נאנח.

הוא ירד מן המיטה, הוריד אותה אל רצפת העץ, הפך אותה על ידיה וברכיה, אמר לה לשמור על השקט, ובא אליה מאחור כשהוא מחזיק את מותניה ביד אחת ואת ירכיה בשנייה, כדי לשמור על יציבותה. כשגמר קם, חזר למיטה ולא השמיע קול נוסף.

אחרי אותו לילה איבדה טטיאנה את יכולתה לדבר איתו. אי יכולתו לומר לה מה קורה איתו היתה דבר אחד, אבל אי יכולתה למצוא את האומץ לשאול אותו היתה דבר אחר. השקט ביניהם הלך וגדל.

במשך שלושה ערבים ברציפות לא הפסיק אלכסנדר לנקות את כלי נשקו. העובדה שהיו לו כלי נשק היתה מטרידה כשלעצמה, אבל הוא לא נפרד מאף כלי שהביא איתו מגרמניה, לא מאקדח הקולט M1911 בקוטר 0.45 שקנתה לו, לא מהקולט קומנדו, ואפילו לא מהp-38- בקוטר 9 מילימטר. ה-M1911, מלך האקדחים, היה הכלי המועדף על אלכסנדר - טטיאנה ידעה זאת לפי משך הזמן שהקדיש לניקויו. היא היתה הולכת להשכיב את אנתוני, וכשחזרה החוצה מצאה אותו עדיין יושב על הכיסא, מכניס ומוציא את המחסנית, דורך את האקדח, סוגר את הנצרה ופותח, מנגב את כל החלקים במטלית.

במשך שלושה ערבים ברציפות אלכסנדר לא נגע בה. טטיאנה, שלא הבינה ולא ידעה, אבל רצתה נואשות לרַצות אותו, נשארה מרוחקת בתקווה שבסופו של דבר הוא יסביר, או שהמצב יחזור לקדמותו. המצב חזר לקדמותו לאט מאוד. בלילה הרביעי פשט אלכסנדר את כל בגדיו ועמד לפניה עירום בחושך, כשהיא ישבה על המיטה והתכוננה לשכב לישון. היא נשאה אליו את עיניה. הוא הסתכל עליה. רוצה שאגע בך? היא לחשה באי ודאות, וידיה התרוממו אליו. כן, הוא אמר. אני רוצה שתיגעי בי, טטיאנה.

המצב חזר לקדמותו צעד אחר צעד, אבל הוא מעולם לא הסביר שום דבר בחושך, בחדרם הקטן, שאנתוני ישן בו.

הימים הלכו והתקררו, והיתושים נעלמו. העלים החלו לשנות את צבעם. טטיאנה לא חשבה שתוכל להמשיך לשבת על הספסל ולצפות בגבעות האדומות־זהובות הנשקפות מן המים השקטים.

“אנתוני,“ היא אמרה בלחש. “זה באמת כל כך יפה או מה?“

“או מה, אמא.“ הוא חבש את כובע הקצינים של אביו, הכובע שדוקטור מתיו סיירס נתן לה לפני שנים, לאחר שהסיר אותו כביכול מראשו של אלכסנדר המת. הוא טבע, טטיאנה, הוא מת בקרח, אבל הכובע שלו אצלי. את רוצה אותו?

כובע הבז' עם הכוכב האדום היה גדול מדי בשביל אנתוני, והוא עורר בטטיאנה מחשבות על עצמה ועל חייה בעבר במקום בהווה. היות שהצטערה צער רב שנתנה אותו לילד, היא ניסתה לקחת ממנו את הכובע, להסתירו מפניו, לסלקו, אבל מדי בוקר אמר אנתוני, “אמא, איפה הכובע שלי?“

“זה לא הכובע שלך.“

“כן, אבא אמר לי שעכשיו הוא שלי.“

“למה אמרת לו שהוא שלו עכשיו?“ היא התלוננה באוזני אלכסנדר ערב אחד, כשירדו העירה.

לפני שהספיק לענות, רץ לידם בחור צעיר, שטרם מלאו לו עשרים, נגע קלות בכתפה של טטיאנה ואמר בחיוך רחב ושמח, “שלום ילדה!“ הוא הצדיע לאלכסנדר והמשיך במורד הגבעה.

אלכסנדר הִפנה את ראשו לאט אל טטיאנה, שהלכה לצידו כשזרועה שלובה בזרועו. הוא טפח על ידה. “אני מכיר אותו?“

“כן ולא. אתה שותה את החלב שהוא מביא כל יום.“

“הוא החלבן?“

“כן.“

הם המשיכו ללכת.

“שמעתי,“ אמר אלכסנדר, “שהוא עשה את זה עם כל הנשים בכפר, חוץ מאחת.“

“אה,“ אמרה טטיאנה בלי להסס, “זאת בטח מיירה הסנובית מבית מספר שלושים.“

ואלכסנדר צחק.

הוא צחק!

הוא צוחק!

אחר כך רכן אליה ונשק לה על פניה. “זה מצחיק, טניה,“ הוא אמר.

טטיאנה היתה מרוצה מכך שהצליחה לרצותו. “אתה מוכן להסביר לי למה לא אכפת לך שהילד חובש את הכובע שלך?“ היא שאלה ולחצה את זרועו.

“אה, זה לא יכול להזיק.“

“אני לא חושבת כמוך. לפעמים כשאני רואה את הכובע הצבאי שלך, אני לא מסוגלת לראות את סטונינגטון. זה בלתי מזיק לדעתך?“

ומה אמר על זה אלכסנדר כשטייל במורד הגבעה הסתווית המשתקפת במי הים הצלולים, עם אשתו ועם בנו?

הוא אמר, “מה זה סטונינגטון?“

וכעבור יום הבינה לבסוף טטיאנה מדוע המקום הזה כה קרוב לליבה. בגלל העשב הגבוה, המים הנוצצים, פרחי הבר והאורנים, ריחות העצים הנשירים הנישאים באוויר - הוא הזכיר לה את רוסיה! וכשהבינה זאת - את הרגעים והשעות של עצי האדר, ההר הזהוב ועצי השדר המתנדנדים שחדרו לליבה - היא חדלה לחייך.

כשאלכסנדר חזר מן הסירה באותו ערב ועלה אליה, כשישבה כרגיל על הספסל, וראה את פניה הלא־מגיבות, הוא אמר בהנהון, “אז זהו, סוף־סוף. מה דעתך? נחמד להיזכר ברוסיה, טטיאנה מֵטָאנובה?“

היא לא אמרה דבר והלכה איתו אל הרציף. “למה שלא תיקחי את הלובסטרים ותעלי?“ הוא הציע. “הילד יישאר איתי עד שאגמור.“

טטיאנה לקחה את הלובסטרים והשליכה אותם לפח.

אלכסנדר נשך את שפתו בפליאה. “מה, לא אוכלים היום לובסטרים?“

היא חלפה על פני אלכסנדר בדרך לסירה. “ג'ים,“ היא אמרה. “במקום לובסטרים הכנתי כדורי בשר ברוטב ספגטי. תרצה לבוא לאכול איתנו?“

ג'ימי קרן מאושר.

“יופי.“ טטיאנה פנתה ללכת, ואז, כאילו נזכרה במשהו, היא אמרה, “דרך אגב, הזמנתי את חברתי נלי מהדרך המזרחית להצטרף אלינו. היא קצת עצובה. רק עכשיו נודע לה שהיא איבדה את בעלה במלחמה. אני מקווה שלא אכפת לך.“

לג'ימי, מתברר, לא היה אכפת. וגם לא לנלי העצובה.

גברת ברוסטר שוב הוכתה בגלל שכר הדירה שלה. טטיאנה ניקתה את החתך על ידה, בשעה שעיניו של אנתוני, כהות כעיני אביו, הסתכלו על אמו מן השרפרף שלרגליה.

“אמא היתה אחות,“ אמר אנתוני בגאווה.

גברת ברוסטר התבוננה בה. היה ברור שהיא חושבת על משהו. “לא סיפרת לי מאין באתם, המבטא. הוא נשמע...“

“רוסי,“ אמר הילד בן השלוש, שאביו לא היה שם לעצור בעדו.

“אה. גם בעלך רוסי?“

“לא, בעלי אמריקני.“

“אבא אמריקני,“ אמר אנתוני בגאווה, “אבל הוא היה סרן ב...“

“אנתוני!“ טטיאנה משכה בזרועו. “הגיע הזמן ללכת להביא את אבא.“

למחרת הביעה גברת ברוסטר את דעתה על הסובייטים, ואמרה שהם קומוניסטים רעים. זו היתה דעתו של בנה. היא רצתה עוד שבעה דולרים תמורת המים והחשמל. “אתם כל הזמן מבשלים על הכיריים שלי שם.“

טטיאנה היתה המומה. “אבל אני מכינה גם לך אוכל.“

גברת ברוסטר אמרה, וטפחה על התחבושת שטטיאנה כרכה על ידה, “וברוח הקומוניזם, בני אומר שהוא רוצה שתשלמו שלושים דולר לשבוע בשביל החדר, לא שמונה. או שתמצאו לכם קולקטיב אחר לגור בו, חברה.“

שלושים דולר לשבוע! “בסדר,“ אמרה טטיאנה בשיניים חשוקות. “אני אשלם לך עוד עשרים ושניים דולר לשבוע. אבל שזה יישאר בינינו. אל תדברי על זה עם בעלי.“ כשטטיאנה התרחקה, היא חשה עליה את מבטה של מי שהוכתה בידי בנה בגלל שכר דירה, ובכל זאת סמכה עליו יותר משסמכה עליה.

כעבור זמן קצר הם פגשו את אלכסנדר על הרציף, ואנתוני אמר, “אבא, גברת ברוסטר קראה לנו קומוניסטים רעים.“

הוא הסתכל על טטיאנה. “זה נכון?“

“כן, ואמא התרגזה.“

“זה נכון?“ הוא שוב שאל והתקרב אליה.

“לא, לא התרגזתי. אנתוני, לך קדימה, אני צריכה לדבר עם אבא שלך.“

“כן התרגזת, כן התרגזת,“ אמר אנתוני. “כשאת מתרגזת את סוגרת חזק את הפה.“ הוא הידק את שפתיו כדי להראות לאביו למה התכוון.

“זה נכון,“ אמר אלכסנדר.

“טוב,“ אמרה טטיאנה בשקט. “אתה מוכן להתקדם קצת, אנתוני?“

אבל הוא הרים את זרועותיו אליה, והיא הרימה אותו.

“אבא, היא קראה לנו קומוניסטים!“

“אני פשוט לא מאמין.“

“אבא?“

“כן?“

“מה זה קומוניסטים?“

באותו ערב, לפני הארוחה שכללה לובסטרים (אוי, לא שוב!) ותפוחי אדמה, אמר אנתוני, “אבא, עשרים ושניים דולר זה הרבה או מעט?“

אלכסנדר הסתכל על בנו. “תלוי בשביל מה. זה מעט בשביל מכונית, אבל זה הרבה בשביל ממתק. למה?“

“גברת ברוסטר רוצה שנשלם לה עוד עשרים ושניים דולר.“

“אנתוני!“ טטיאנה היתה ליד הכיריים. היא לא הסתובבה. “לא, הילד הזה בלתי אפשרי. לך לרחוץ ידיים. בסבון. ותשטוף אותן טוב.“

“הן נקיות.“

“אנתוני, שמעת מה אמא שלך אמרה. לך עכשיו.“ זה היה אלכסנדר. אנתוני הלך.

הוא ניגש אליה, ליד הכיור. “אז מה קורה?“

“שום דבר.“

“הגיע הזמן לזוז, את לא חושבת? היינו כאן חודשיים, ובתוך זמן קצר יהיה הרבה יותר קר.“ הוא השתתק. “אני אפילו לא מדבר על עניין הקומוניסטים והעשרים ושניים דולר.“

“לא הייתי מתנגדת להישאר פה,“ היא אמרה. “כן, בקצה העולם, שום דבר לא מגיע הנה. על אף ש...“ היא הניפה את ידה לכיוון גברת ברוסטר למעלה. “אני מרגישה כאן בטוחה. כאילו אף אחד לא ימצא אותנו לעולם.“

אלכסנדר דיבר בשקט. “מישהו... מחפש אותנו?“

“לא, לא. ברור שלא.“ גם היא דיברה בשקט.

הוא הניח שתי אצבעות תחת סנטרה, והרים אליו את פניה. “טניה?“

היא לא היתה מסוגלת להישיר אליו מבט. “אני פשוט לא רוצה עדיין ללכת מפה, בסדר?“ היא ניסתה להתרחק מידו. הוא לא נתן לה. “זה הכול. אני אוהבת להיות כאן.“ היא הרימה את ידיה כדי לאחוז בזרועותיו. “בוא נעבור לגור אצל נלי. יהיו לנו שני חדרים. יש לה מטבח יותר גדול, ואתה תוכל ללכת לשתות עם החבר שלך ג'ימי. כפי שאני מבינה, הוא מבקר אותה לפעמים.“ היא חייכה כדי לשכנע אותו.

אלכסנדר שיחרר אותה והניח את צלחתו בכיור ברעש גדול. “כן, בואי נעבור,“ הוא אמר. “נלי, ג'ימי, אנחנו. איזה יופי של רעיון, לגור בקומונה. כדאי שיהיו עוד כאלה.“ הוא משך בכתפיו והמשיך, “נו, טוב. אני מבין שאפשר להוציא את הבחורה מברית־המועצות, אבל אי אפשר להוציא את ברית־המועצות ממנה.“

לפחות היתה שותפות כלשהי מצידו. אם כי, כפי שטטיאנה אמרה שוב ושוב, לא שותפות גדולה.

הם עברו אל ביתה של נלי. האוויר נעשה קצת יותר קר, ואחר כך הרבה יותר קר, ואחר כך קר מאוד, בפרט בלילה, ונלי, כפי שהתברר, היתה קמצנית מאוד בעניין החימום.

הם אמנם שילמו תמורת שני חדרים, אבל לאנתוני לא היה שום עניין להישאר בחדר לבדו. אלכסנדר נאלץ לגרור את מיטתו לחדרם, ולהצמיד את המיטות זו אל זו - שוב. הם שילמו תמורת שני חדרים וגרו בחדר אחד.

הם התכרבלו תחת שמיכות עבות, ואז פתאום, באמצע אוקטובר, ירד שלג! שלג ירד מן השמיים, ובתוך לילה אחד כיסה את המפרץ ואת העצים בשכבת צמר לבן. לאלכסנדר כבר לא היתה עבודה. כשירד השלג בבוקר, הם צפו בו מבעד לחלון, ואחר כך הסתכלו זה על זה. אלכסנדר חייך וחשף את שיניו.

טטיאנה הבינה לבסוף. “אוי, אתה,“ היא אמרה. “כל כך מרוצה מהידע הקטן שלך.“

“כל כך מרוצה,“ הוא הסכים והמשיך לחייך.

“טוב, בקשר אלי אתה טועה. אין שום רע בקצת שלג.“

הוא הינהן.

“נכון, אנתוני? אתה ואני רגילים לשלג. גם בניו־יורק היה שלג.“

“לא רק בניו־יורק.“ החיוך בעיניו של אלכסנדר התעמעם, כאילו התכסה שלג.

המדרגות החלקות היו מכוסות עשרה סנטימטרים של קרח ישן. דלי המתכת שחציו מלא מים היה כבד, והמים נשפכו על המדרגות כשהיא נאחזה במעקה ביד אחת, החזיקה את הדלי ביד השנייה, ומשכה עצמה במאמץ ממדרגה למדרגה. היה עליה לעלות שתי קומות. במדרגה השביעית היא נפלה על ברכיה, אבל לא עזבה את המעקה, וגם לא את הדלי. לאט־לאט חזרה לעמוד על רגליה וניסתה שוב. אילו רק היה שם קצת אור, היא היתה יכולה לראות לאן היא הולכת, ואולי לא להחליק על הקרח, אבל השמש עמדה לזרוח רק כעבור שעתיים, והיא היתה צריכה עוד לצאת ולהביא לחם. אילו חיכתה שעתיים, לא היה נשאר לחם בחנות. ומצבה של דאשה הלך והחמיר. היא היתה זקוקה ללחם.

טטיאנה הִפנתה לו עורף. בחוץ היה בוקר! האור לא התעמעם בתחילתו של כל בוקר. זה פשוט לא בא בחשבון.

הם יצאו להחליק, שכרו בחנות שתי מזחלות ובילו את שעות אחר הצהריים עם שאר אנשי הכפר בהחלקה על הגבעה התלולה של סטונינגטון, שהגיעה עד המפרץ. אנתוני עלה על הגבעה בדיוק פעמיים. זו היתה גבעה גדולה, והוא היה אמיץ ועשה זאת היטב, אבל בשאר עשרים הפעמים אביו נשא אותו על כתפיו.

לבסוף אמרה טטיאנה, “לכו בלעדי. אני כבר לא מסוגלת ללכת.“

“לא, לא, בואי איתנו,“ אמר אנתוני. “אבא, אני אלך ברגל, אתה יכול להרים את אמא?“

“אני חושב שאני מסוגל להרים את אמא,“ אמר אלכסנדר.

אנתוני השתרך בכוחות עצמו, ואלכסנדר נשא את טטיאנה על גבו במעלה הגבעה. היא בכתה, והדמעות קפאו על פניה, אבל אחר כך התחרו שלושתם בדרך למטה, טטיאנה ואנתוני על מזחלת אחת, מנסים להשיג את אלכסנדר, שהיה כבד יותר מן האם ובנה, ותימרן היטב ובמהירות, בלי שהפריעו לו פחדיו של ילד קטן, כמו שהפריעו לה. היא החליקה במהירות בכל זאת, עם אנתוני הצווח מעונג מהול בפחד. היא כמעט השיגה את אלכסנדר. בקצה המדרון הם התנגשו.

“אתה יודע שאם אנתוני לא היה איתי, לא היית מנצח,“ היא אמרה ונשכבה עליו.

“דווקא כן,“ הוא אמר ודחף אותה לתוך השלג. “תני לי את אנתוני ובואי נעלה.“

זה היה יום טוב.

הם בילו עוד שלושה ימים ארוכים בהר המלבין, בין העצים למפרץ. טטיאנה אפתה פשטידות במטבח הגדול של נלי. אלכסנדר קרא את העיתונים וכתבי העת מתחילתם ועד סופם ודיבר על פוליטיקה עם טטיאנה ועם ג'ימי, ואפילו עם נלי האדישה. בשדות תפוחי האדמה של נלי בנה אלכסנדר בובות שלג בשביל אנתוני. אחרי שהפשטידות הוכנסו לתנור, יצאה טטיאנה מן הבית וראתה שש בובות שלג מסודרות כמו חיילים, מגדול ועד קטן. היא ציקצקה בלשונה, גילגלה את עיניה, גררה את אנתוני משם, ולימדה אותו ליפול ארצה וליצור מלאכים בשלג במקום זה. הם עשו שלושים מלאכים, בשורה ארוכה, מסודרים כחיילים.

בלילה השלישי של החורף אנתוני היה במיטתם וישן בשקט, והם נשארו ערים. אלכסנדר שיפשף את אחוריה החשופים תחת כותנתה. החלון היחיד בחדרם היה מכוסה שלג. היא הניחה שהירח הכחול זוהר מאחוריו. ידיו נעשו עיקשות. אלכסנדר העביר שמיכה אחת אל הרצפה, בשקט; העביר אותה אל השמיכה בשקט; השכיב אותה על בטנה בשקט; תינה איתה אהבים בחשאי כחייל הזוחל אל קו החזית, בטנו אל גבה, גופה ישר, וגופו מכסה לגמרי את גופה הקטן, כשידו אוחזת בידיה מעל ראשה. כשבא אליה נישק את כתפיה, את עורפה ואת לסתה, וכשהסבה את פניה אליו הוא נשק לשפתיה, וידו החופשייה שוטטה על רגליה וצלעותיה כשהוא נע עמוק ולאט! דבר מדהים בפני עצמו, ועוד יותר מדהים כשהוא סובב אותה אליו כדי לגמור, עדיין מחזיק את זרועותיה מעל ראשה, ואפילו השמיע רעש קל, ולא רק נשיפה בסיום הקדחתני... אחר כך הם שכבו בשקט תחת השמיכות, טטיאנה פרצה בבכי, והוא אמר, די, די, ששש... אבל לא ירד ממנה מייד, כרגיל.

“אני כל כך פוחדת,“ היא לחשה.

“ממה?“

“מהכול. ממך.“

הוא לא אמר דבר.

היא שאלה, “אתה באמת רוצה להסתלק מפה?“

“אלוהים, חשבתי כבר שלעולם לא תשאלי.“

“לאן אתם חושבים שאתם נוסעים?“ שאל ג'ימי כשראה אותם אורזים למחרת בבוקר.

“אנחנו עוזבים,“ ענה אלכסנדר.

“טוב, אתה יודע מה אומרים,“ אמר ג'ים. “האדם מתכנן, והאל מחליט. הגשר של דיר–אייל מכוסה קרח. לא פינו את הקרח כבר כמה שבועות, וגם לא יפנו. אי אפשר לנסוע לשום מקום עד שהשלג יימס.“

“ומתי לדעתך זה יקרה?“

“באפריל,“ אמר ג'ימי, ושניהם, גם הוא וגם נלי, צחקו. ג'ימי חיבק אותה בזרועו הבריאה, ונלי, שהסתכלה עליו בהנאה, לא נראתה כמי שמפריע לה שיש לו רק יד אחת.

טטיאנה ואלכסנדר הסתכלו זה על זה. אפריל! הוא אמר לג'ים, “אתה יודע מה? אנחנו נסתכן.“

טטיאנה החלה לדבר, החלה לומר, “יכול להיות שהם צודקים...“ ואלכסנדר נעץ בה מבט כזה, שהיא השתתקה מייד, התביישה שהטילה בו ספק לעיני אחרים ומיהרה להמשיך באריזה. הם אמרו שלום לג'ימי ולנלי, אמרו שלום לסטונינגטון ולקחו את הקרוואן שלהם מדיר–אייל אל תוך היבשת.

במקרה הזה, האדם החליט. השלג פונה מן הגשר, כי אילו נשאר הגשר מכוסה קרח, איש לא היה יכול להעביר שום סחורה לאנשי סטונינגטון. “איזו ארץ,“ אמר אלכסנדר כשנסעו דרומה אל פנים היבשת.

הם התעכבו אצל דודה אסתר לביקור משפחתי קצר, שלדברי אלכסנדר עמד להימשך שלושה ימים.

הם נשארו שישה שבועות, עד אחרי חג ההודיה.

אסתר גרה בבית גדול וישן בברינגטון הלבנה והנעימה, עם רוזה, סוכנת הבית שלה זה ארבעים שנה. רוזה הכירה את אלכסנדר מיום שנולד. שתי הנשים כירכרו סביב אלכסנדר, אשתו ובנו בהתלהבות כזו, שלא היתה שום אפשרות להסתלק. הן קנו לאנתוני מגלשי סקי! הן קנו לאנתוני מזחלת ומגפיים חדשים, ומעילי חורף חמים! הילד נשאר בחוץ, בשלג, כל היום. הן קנו לאנתוני קוביות ועוד קוביות ועוד קוביות! הילד היה בבית כל היום.

מה עוד היית רוצה, אנתוני היקר?

הייתי רוצה כלי נשק כמו שיש לאבא שלי, אמר הילד.

טטיאנה הניעה את ראשה במרץ מצד לצד.

תסתכלי על אנתוני, איזה ילד מדהים הוא, והוא מדבר כל כך טוב כבר בגיל שלוש וחצי. נכון שהוא נראה בדיוק כמו אבא שלו? הנה תמונה של אלכסנדר התינוק, טניה.

כן, אמרה טטיאנה, הוא באמת היה ילד יפה.

פעם, אמר אלכסנדר. טניה כמעט בכתה, והוא כבר לא חייך.

אסתר, שלא ראתה דבר, המשיכה. אה, כמה שאחי היה מוקסם ממנו. הוא נולד להם כששניהם כבר היו מבוגרים, את יודעת, טניה, והם רצו אותו כל כך, אחרי שניסו כל כך הרבה שנים. לא ראיתי אף פעם גבר כל כך מוקסם מבנו. גם אמא שלו. אני רוצה שתדע את זה, אלכסנדר, יקירי, השמש זרחה ושקעה בשבילך.

בלה, בלה, בלה, במשך שישה שבועות, הן ביקשו שיישארו לחגים, לחג הפסחא, לארבעה ביולי, ליום העבודה, לכל הימים, שפשוט יישארו.

ואז פתאום, ערב אחד, בשעה מאוחרת, במטבח, כשאלכסנדר נרדם בסלון, מותש ממשחקים בשלג עם אנתוני, וטטיאנה שטפה את ספלי התה לפני לכתה לישון, נכנסה דודה אסתר למטבח לעזור לה ואמרה, “אל תפילי את הספלים כשתשמעי את זה, אבל איש אחד בשם סם גולוטה ממשרד החוץ צילצל הנה באוקטובר. אל תתרגזי. שבי. אל תדאגי. הוא צילצל באוקטובר, והוא צילצל היום עוד פעם, אחר הצהריים, כששלושתכם הייתם בחוץ. בבקשה - מה אמרתי לו? - אל תרעדי. היית צריכה להגיד לי משהו כשצילצלת בספטמבר, להזהיר אותי לגבי מה שקורה. זה היה עוזר לי. היית צריכה לסמוך עלי, כדי שאוכל לעזור לך. לא, אל תתנצלי, אמרתי לסם שאני לא יודעת איפה אתם. שאני לא יודעת איך להגיע אליכם, שאני לא יודעת שום דבר. זה מה שאמרתי לו. ולך אני אומרת: אני לא רוצה לדעת. אל תספרי לי. סם אמר שחשוב שאלכסנדר ייצור איתו קשר. אמרתי לו שאם אשמע מכם, אני אודיע לו, אבל יקירתי, למה לא סיפרת לי? את לא יודעת שאני לצידך, לצידו של אלכסנדר? הוא יודע שסם מחפש אותו? אה, טוב. לא, לא, את צודקת כמובן. יש לו מספיק דאגות על הראש. חוץ מזה, זאת הממשלה. לוקח להם שנים לשלוח צ'ק של חייל משוחרר. הם לא יצליחו להגיע אליו. בתוך זמן קצר זה יעבור לערימה הלא־פעילה ויישכח. את תראי. הכי טוב שלא תגידי לאלכסנדר שום דבר. ואל תבכי. ששש... די, ששש.“

“דודה אסתר,“ אמר אלכסנדר שנכנס למטבח, “מה את מספרת עכשיו לטניה שהיא בוכה?“

“אתה יודע איך היא בימים אלה,“ אמרה דודה אסתר וטפחה על גבה של טטיאנה.

בחג ההודיה דיברו רוזה ואסתר על הצורך להטביל את אנתוני. “אלכסנדר, תנסה לשכנע את אשתך. אתה לא רוצה שהבן שלך יהיה עובד אלילים כמו טניה.“ זה היה אחרי ארוחת ערב חגיגית, שבמהלכה הודתה טניה לדודה אסתר והם ישבו עד שעה מאוחרת, עמוק לתוך הלילה, עם סיידר תפוחים חם וריחני מול האח הבוערת. אנתוני כבר מזמן התרחץ, התפנק, זכה להערצה ושכב לישון. טטיאנה, שהיתה מנומנמת ומרוצה, נשענה על זרועו של אלכסנדר. זה הזכיר לה ימים אחרים בחייה, כשישבה לידו, ככה, מול תנור מהבהב קטן שנקרא בורז'ויקה, רגועה מעצם נוכחותו למרות הדברים האפוקליפטיים שהתרחשו במרחק צעדים אחדים ממנה בחדרה, בדירתה, בעירה ובארצה. עכשיו היא ישבה איתו באותו אופן ולרגע קצר חוותה נוחות.

“טניה לא עובדת אלילים,“ אמר אלכסנדר לאסתר. “היא הוטבלה בנהר הלוגה זמן קצר אחרי שנולדה, בידי רוסיות זקנות שנראו כאילו הן עוד מימיו של ישו. הן לקחו אותה מאמא שלה, הרדימו אותה, אפשר לומר, ובמשך שלוש שעות התפללו עליה, כשהן מזמינות אליה את אהבתם של ישו ורוח הקודש. אמא של טניה לא דיברה איתן אחר כך.“

“וגם לא איתי,“ אמרה טטיאנה.

“טניה, זה נכון?“

“אלכסנדר סתם מקניט אותי, אסתר. אל תקשיבי לו.“

“זה לא מה שהיא שאלה, טניה. היא שאלה אם זה נכון.“ עיניו נצצו.

הוא הקניט אותה! היא נשקה לזרועו וטמנה את פניה בסוודר שלו. “אסתר, אל תדאגי בקשר לאנתוני. הוא הוטבל.“

“באמת?“ שאלה אסתר.

“באמת?“ שאל אלכסנדר בהפתעה.

“כן,“ השיבה טטיאנה בשקט. “באליס איילנד הטבילו את כל הילדים, כי כל כך רבים מהם חלו ומתו. היתה להם קַפֶּלָה, והם אפילו מצאו בשבילי כומר קתולי.“

“כומר קתולי!“ קראו רוזה הקתולית ואסתר הפרוטסטנטית והרימו את ידיהן לשמיים, האחת בשמחה והשנייה קצת פחות בשמחה. “למה קתולי? למה לא רוסי אורתודוקסי כמוך?“

“רציתי שאנתוני יהיה כמו אביו,“ אמרה טטיאנה בביישנות, והסיטה את עיניה ממבטו של אלכסנדר.

באותו לילה, במיטתם, אלכסנדר לא נרדם והשאיר את ידו מונחת עליה. היא חשה אותו ער מאחוריה. “מה, יקירי?“ לחשה. “מה אתה צריך? אנתוני כאן.“

“כאילו אני לא יודע,“ הוא לחש בתשובה. “אבל לא, לא. ספרי לי...“ קולו התמהמה. “הוא היה... קטן מאוד כשהוא נולד?“

“אני לא יודעת...“ היא השיבה בקול עצור. “ילדתי אותו חודש לפני הזמן. הוא היה די קטן. עם שיער שחור. אני לא ממש זוכרת. היה לי חום. היתה לי שחפת, דלקת ריאות. נתנו לי המון תרופות, כי הייתי כל כך חולה.“ היא הידקה את אגרופיה אל חזהּ, אבל המשיכה להיאנח. וכל כך בודדה.

אלכסנדר אמר לה שהוא אינו מסוגל עוד להישאר בברינגטון החורפית, שנמאסו עליו השלג, החורף והקור. “עד כאן - אפילו לא יום אחד נוסף.“ הוא רצה לשחות בחג המולד.

כל מה שרצה אביו של אנתוני, קיבל אביו של אנתוני. השמש עדיין זורחת ושוקעת למענך, בעלי, היא לחשה לו.

בעיקר שוקעת, הוא לחש בתשובה.

הם נפרדו בתודה מאסתר ומרוזה, ונסעו לכיוון ניו־יורק.

“נבקר את ויקי?“

“לא,“ אמרה טטיאנה. “ויקי תמיד נוסעת בחג המולד לבקר את אמא שלה בקליפורניה. זה הסיגוף שלה. חוץ מזה, קר שם מדי. אמרת שאתה רוצה לשחות. אנחנו נבקר אותה בקיץ.“

הם עברו דרך ניו־ג'רזי והמשיכו למרילנד.

הם חלפו על פני וושינגטון הבירה, כשאלכסנדר אמר, “את לא רוצה לעצור ולהגיד שלום לחבר שלך סם?“

היא נדהמה ואמרה, “לא! למה שתגיד דבר כזה?“

הוא נראה די המום מתשובתה. “למה את מתגוננת? שאלתי אם את רוצה לעצור ולהגיד שלום. למה את מדברת אלי כאילו ביקשתי ממך לשטוף את המכונית?“

טטיאנה ניסתה להירגע.

תודה לאל שהוא עזב את זה. פעם הוא לא היה עוזב שום דבר עד שקיבל את התשובה שרצה.

בווירג'יניה - באפס מעלות צלזיוס - היה עדיין קר מדי.

בצפון–קרוליינה - בחמש עד עשר מעלות צלזיוס - קר.

בדרום–קרוליינה, בעשר מעלות ומעלה - יותר טוב.

הם נשארו במוטל זול ונרטבו בגשם.

בג'ורג'יה - חמש־עשרה מעלות - מזג האוויר עדיין לא היה לטעמם.

סנט–אוגוסטין שבפלורידה - עשרים מעלות ויותר - שכנה על שפת הים. בסנט–אוגוסטין, העיר העתיקה ביותר בארצות־הברית, היו גגות רעפים ספרדיים אדומים ומכרו בה גלידה כמו בקיץ.

הם ביקרו במעיין הנעורים של פּוֹנְס דֶה ליאון וקנו בקבוק מים אימורטליים.

“את יודעת שאלה סתם מי ברז, נכון?“ שאל אותה אלכסנדר כשלגמה מן הבקבוק.

“אני יודעת,“ אמרה טטיאנה והעבירה לו את הבקבוק. “אבל צריך להאמין במשהו.“

“אני לא מאמין במי ברז,“ אמר אלכסנדר ושתה מחצית מן המים שבבקבוק.

הם חגגו את חג המולד בסנט–אוגוסטין. ביום החג ירדו אל חוף לבן נטוש. “לזה אני קורא ‘עיצומו של חורף',“ אמר אלכסנדר, וצלל למי האוקיינוס בבגד ים ובחולצת טריקו. מלבד בנו ואשתו לא היה איש במקום.

אנתוני, שלא ידע לשחות, שיחק על קו המים, חפר בורות שנראו כמו מכתשים, אסף צדפים, נכווה בשמש, ובכתפיים אדומות ושיער מלא חול התרוצץ על החוף ושר, כשהוא מחזיק מקל ארוך ביד אחת ואבן בידו השנייה, מניע את זרועותיו מעלה ומטה בקצב, כשאמו ואביו צופים בו מן המים.

“בוא, שמש, בוא! בוא אל המרום! בוא, שמש, בוא! בוא וזרח בחום...“

אחרי שבועות אחדים בסנט–אוגוסטין, הם המשיכו דרומה לאורך החוף.