גן נעמי

השנה, משום מה, יצא הגן שלי משליטה.

אנחנו רגילות למהומה ולרעש שיש תמיד בשבועות הראשונים, בגלל הילדים החדשים, לוקח להם זמן להתרגל וההורים מוכי האשמה מסתובבים מתחת לרגליים, אבל אחרי ראש השנה הכול מתחיל להתייצב. זה כמו חוק טבע. ההורים מביאים אותם בבוקר, עושים עצמם מתעניינים במה שקורה, מפסלים עם הילד שלהם משהו בפלסטלינה או מציירים בצבעי מים, אבל בעצם הם ממהרים לעבודה, אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלהם כשהם יוצאים, קצת בכי והכול נרגע. אפשר להגיש את ארוחת הבוקר בשקט ואחר כך להושיב את הילדים במפגש, לספר להם סיפור, לדבר אתם על העולם, להוציא אותם לשחק בחצר. אחר כך ארוחת צהריים, מנוחת צהריים על המזרנים הקטנים, ארוחה קלה, ואז באים ההורים לקחת אותם. בסוף צריך לסדר את הגן ולנקות והיום נגמר. זה סדר היום שלי כבר כמעט עשרים וחמש שנה, אלפי ימים. אינספור מפגשים של בוקר, סיפורים ילדותיים שאני יודעת בעל פה, רבבות ארוחות. אלפי נשיקות וחיבוקים ופרדות ובכיות של בוקר. המון חיתולים מלוכלכים של הילדים החדשים שעוד לא נגמלו.

אבל השנה הסערה נמשכה גם אחרי סוכות, ולא נפסקה. ילדים שבוכים ובוכים בלי להירגע, כאילו תקף אותם הטירוף, רוצים את אבא ואמא, הורים היסטריים שממאנים להיפרד, כל מיני תקלות טכניות משונות שאני נאלצת להתעסק בהן במקום בילדים, גננות חולניות שלא יכולות לקום מהמיטה בגלל דלקות חריפות וצירי לידה שתקפו אותן בחודש השישי, כאילו איזה ביש מזל פשוט מתאנה לנו. אולי הילדים נעשים יותר מפונקים, או ההורים יותר דאגנים, אני לא בטוחה. ואולי הבעיה דווקא בי, ואני כבר לא מסוגלת להשרות רוגע על הגן. אין תועלת במחשבות האלה, הן רק מערערות לי את הביטחון העצמי. חשוב להישאר מעשית. להתמקד בפעולות הפשוטות ולהקפיד שייעשו כמו שצריך. אחרי כל שנות הנצח האלה אני עדיין צריכה להכין את עצמי כל בוקר לפגישה עם הילדים, עם ההורים שלהם, עם הגננות שאני מעסיקה, לחייך וגם להיות אסרטיבית ונחושה, לשלוט בזרם האנושי שמתערבל סביבי. השנה הכול משתבש. יש ימים שבתשע בבוקר אני כבר רוצה לעלות למעלה, אל הדירה שלי, ולהיכנס לתוך המיטה עד הערב. פעם לא הרגשתי ככה.

שבועיים אחרי חופשת סוכות, בחמסין של סתיו, נפל הילד יהלי מהמגלשה, צרח מכאב ומבהלה והראש שלו התפלש בחול ליד הכלוב של החיות. יצאתי אל החצר בריצה ומצאתי אותו שוכב ושלולית דם קטנטנה סביב הפה שלו. נבהלתי נורא, הפכתי אותו מהר, תודה לאל, הוא חי ונושם.

פמליה של ילדים מודאגים השתרכה אחרַי כאשר הכנסתי אותו פנימה והושבתי אותו על כיסא במטבח וביקשתי מסימה שתיתן לי קרח בתוך מגבת קטנה. הצמדתי את הקרח אל החניכיים המדממים, ואמרתי לעצמי: את צריכה להתקשר להורים שלו, איזו מהומה שתהיה כאן עכשיו. הפציעה בפה נראתה ממש לא יפה.

"הכול בסדר ילדים," הרגעתי אותם, "אלה בסך הכול שיני חלב," וידעתי שזה לא בסדר, ההורים שלו יכעסו ובצדק. הוא היה מהילדים החדשים, אפילו לא זכרתי את שמות הוריו.

"מה עם ארוחת הצהריים?" שאלה אותי סימה, שהתעקשה ללבוש שמלות מיני בסגנון שנות השבעים, למרות שהמידות שלה מאוד גדלו מאז, "את רוצה שאכניס אותם פנימה? כבר שתים עשרה ורבע." גם כשתיפול הפצצה הגדולה על תל אביב סימה לא תרשה איחור בארוחת הצהריים.

"עוד רגע," עניתי לה, וחיבקתי את יהלי חזק. הוא התייפח עכשיו בשקט בין הידיים שלי. זה יעלה לי הרבה כסף, אמרתי לעצמי, גם ככה מצב החשבון שלי אנוש. בכל שנה עמדתי בפיתוי ולא קיבלתי יותר מעשרים ילדים לגן, זה היה בניגוד לעקרונות הפדגוגיים שלי, אבל מעשרים ילדים אי אפשר להרוויח שום דבר. הוצאה אחת לא צפויה וכל המאזן המחורבן שלי נדפק. אי אפשר להיות גננת טובה עם חזון חינוכי וגם להרוויח מזה כסף, זה פשוט לא מסתדר ביחד.

הילדים נכנסו והתיישבו ליד שולחנות הפורמייקה הקטנים, ובצלחות הצבעוניות כבר היו מונחים השניצלים והפירה והירקות החתוכים שסימה הכינה. התיישבתי במקום הקבוע שלי, ויהלי הפצוע ישב עלי. "ב־ת־י־א־ב־ו־ן," אמרתי להם בקול גדול, והילדים חזרו אחרי במקהלה, וכשהשתתק הצליל האחרון הם הסתערו על האוכל. סימה הסתכלה עלי בדאגה מעל לראשים שלהם. העיניים שלה היו מאופרות בכחול דרמטי והשער צבוע בחום מבריק על גבול הכתום.

"את רוצה שאקח אותו רגע שתוכלי לאכול?" הציעה סימה. הייתי חייבת להתקשר להורים. קמתי לא נכון מהכיסא הנמוך, הרגשתי כאב חד בגב, והתפללתי שלא אפרוץ שוב את הדיסק, רק זה חסר לי עכשיו. "אל תיבהלי," אמרתי לאמא בטלפון, היא עבדה בתור גרפיקאית איפשהו, "זה רק שיניים," אבל היא נשמעה מבוהלת ואמרה שהיא מיד באה. תיאבון כבר לא היה לי.

הכול קרה משום שנתתי ליוליה חופש, היא ביקשה לצאת עם החבר שלה יניב להפלגת נופש של שלושה ימים באמצע השנה. הוא היה בחור מפוקפק החבר הזה, התעסק בכל מיני דברים שקשורים לרכב ולהלוואות, אבל לא רציתי להיות זקנה מרושעת ולקלקל לה, והסכמתי. זו היתה טעות. גם ככה היה לי מחסור בכוח אדם, אחת הגננות שעבדה אצלי בשנה שעברה קיבלה צירי לידה בתחילת החודש השישי, אחרת ברחה ממני בגלל כסף, הציעו לה משכורת יותר גבוהה בגן אחר. שתיים-שלוש דקות לבד בחצר בלי השגחה ויהלי שבר את השיניים.

הילדים פינו את הכלים לקערות הפלסטיק הגדולות. ניגבנו את השולחנות וטאטאנו את שאריות האוכל שנפלו לרצפה. פרשתי את המזרנים למנוחת הצהריים, הפעלתי את הטייפ עם המוזיקה הקלאסית המרגיעה והסטתי את הווילונות להאפיל את החדר. הם נשכבו מכושפים במקומות הקבועים שלהם והתכסו בשמיכות הקיץ הקלות, שעוד לא החלפנו לכבוד הסתיו. המנגינה הרדימה אותם וגם יהלי נרדם. החלפתי לו את החולצה הקצרה שהיתה מוכתמת בדם ונתתי לו אקמול.

איזו שעת חסד זו כשהם נרדמים בפנים שלווים ונותנים לי קצת מנוחה.

סימה סיימה לשטוף את הכלים והתיישבה לידי על ספסל העץ שבחצר. השארתי את הדלת לגן פתוחה כדי שאשמע אם מישהו מתעורר. היא שתתה קפה שחור בכוס זכוכית, ואמרה: "יהיה לך עכשיו שמח."

"אני יודעת," אמרתי, "זה לא היה צריך לקרות. מישהו היה צריך לשמור עליהם בחצר."

"אני מקווה שלפחות יוליה מזדיינת כמו שצריך עם החבר שלה בהפלגה הזאת בשביל כולנו," אמרה סימה.

שמענו את העקבים של האמא נוקשים במהירות במדרגות בירידה לגן. קמתי בקושי לפתוח לה את הדלת, הגב הרג אותי.

"איפה הוא?" שאלה האמא במבט מבוהל.

"הכול בסדר," ניסיתי להרגיע, "הוא ישן עכשיו, אולי לא כדאי להעיר אותו, התרופה הכי טובה נגד כאב היא לישון," אבל ההסברים הרפואיים שלי לא סיפקו אותה.

אמא של יהלי התקרבה לעבר המזרנים המלאים שורות ילדים ישנים, עוד רגע תעיר את כולם בדורסנות שלה. "רגע," לחשתי לה, "אני אביא לך אותו."

"איך קורה כזה דבר?" היא רטנה לעצמה שוב ושוב. שלפתי את הילד מתוך השורות והרמתי אותו על הידיים, ישן לגמרי. האמא נרגעה לרגע כי הוא נראה נקי ורגוע, אבל כשפתחה את הפה שלו ומיששה את החניכיים נפלטה ממנה יבבה של זעם וכאב, שתי שיניים נשברו והחניכיים היו פצועים, והיא חטפה את הילד אליה.

"יש לך מזל שבעלי לא הגיע לכאן במקומי," אמרה לי והעיניים שלה בערו מכעס.

"מתוק שלי," היא אמרה לילד שבינתיים התעורר, והתחיל לבכות מחדש כי נבהל מהתגובה המופרזת של אמא שלו. "אל תדאג, מתוקי, עכשיו אנחנו נטפל בך."

סימה נכנסה מהחצר לגן אחרי שכיבתה בחוץ את הסיגריהשל הצהריים.

"רק שתיכן פה היום?" שאלה האמא.

"כן, יוליה חולה," שיקרתי. "היא נשארה היום בבית."

"אז לא פלא שילדים נפצעים," הרימה האמא את הקול. לנשימה שלה היה ריח לא טוב מרוב כעס.

"ששש," היסיתי אותה, "הם ישנים."

"אל תעשי לי ששש," אמרה האמא. היא כחושה מדי ואין בה טיפה של רכות, חשבתי.

"זה קורה לילדים," התערבה סימה מאחור, "זה רק יעשה ממנו גבר." זה לא היה הדבר הכי חכם להגיד בנסיבות האלה.

"אתן לא נורמליות," אמרה האמא, "מה את מדברת אתי על גבר? איפה אתן חיות? עשיתי טעות שהכנסתי אותו לפה. חבל שלא הכנסתי אותו לגן של העירייה, הזהירו אותי ולא שמעתי. אפילו סליחה לא שמעתי מכן."

"סליחה," אמרתי לה, הייתי כל כך עייפה פתאום, "אני באמת מבקשת סליחה."

"הילד שלי לא חוזר לפה, זה בטוח, ואת עוד תשמעי מאתנו," אמרה האמא ויצאה מהגן כשהילד בוכה בזרועותיה.

כמעט התפתיתי להישבר, אבל לא היה לי הרבה זמן לזה, כי הילדים התעוררו מהמהומה, והיה צריך לטפל בהם. על אחד מהמזרנים היה כתם רטיבות גדול, ניגשתי אל עמית שהתעורר ולקחתי אותו למקלחון, הפשטתי אותו ושטפתי לו את הפיפי ואת הטוסיק ואת הרגליים. הלבשתי אותו בבגדי החלפה נקיים והוא יצא לשחק עם החברים שלו בחצר. סימה החליפה חיתול לאחת הבנות החדשות שאפילו לא התיימרה להיגמל.

"תשמעי," אמרה לי סימה בסוף היום, אחרי ששטפנו את הגן וסידרנו את החצר, "יש אצלנו ברחוב רב נחמד..." כבר ידעתי מה יהיה ההמשך, היא הפצירה בי שנחליף את המזוזה הישנה בדלת הכניסה, שתקועה שם מאז ומתמיד עוד מהתקופה של רעיה, ואני התעקשתי וסירבתי. "משהו לא מסתדר עם המזל," היא אמרה, "זה לא יכול להזיק."

"אני אחשוב על זה," אמרתי, כבר לא הייתי בטוחה בשום דבר.