גנגסטרים נגד נאצים

ההגירה היהודית לארצות הברית החלה במאה התשע־עשרה, על פי רוב ממרכז אירופה. יהודים הגיעו כיחידים או במשפחות, לבושים בסגנון העולם הישן, דיברו מגוון של שפות (גרמנית, יידיש, פולנית, רומנית, הונגרית וכולי), ושמרו על אדיקותם הדתית.

הרוב הגדול ביותר בא מרוסיה, שבה הם נעשו פחות ופחות רצויים בכפריהם ובבתיהם. ב־1881 התקבלו שם חוקים שהגבילו את אפשרויות הגישה של היהודים לאזורים כפריים ואילצו אותם לעבור לעיירות צפופות במחוזות המערביים. וגם אז הם נמלטו מהעיירות בעקבות גלי הפוגרומים שהתחוללו בהן, בעידודו של הממשל, ונשאו את עיניהם אל העולם החדש.

ב־1882 היו בארצות הברית כרבע מיליון יהודים. ב־1924 עלה המספר לארבעה מיליון.

מדור לדור נעשו יהודי העולם החדש מודרניים יותר ואמריקאים יותר, גם בלבוש וגם בסגנון הפולחן הדתי, עד העשור הרביעי של המאה העשרים, אז כבר עסקו במרדף אחר החלום האמריקאי, כמו כחולי־הדם שיכלו לעקוב לאחור אחר שורשיהם עד למייפלאואר. החלום הזה נעשה ממוקד יותר כשהוא הוקרן על מסך הכסף בבתי הקולנוע שבנו יהודים כמו מרקוס לב ואדולף צוקור.

ואולם, אצל רוב היהודים נשאר הקולנוע משני לבית הכנסת. ובית הכנסת היה בראש ובראשונה מקום כינוס שמספק שירותים רוחניים וחברתיים.

אצל רוב היהודים. אבל לא אצל כולם.

אמנם בחייהם של חלק מהיהודים שלטו אמונות ופרקטיקות דתיות של העולם הישן — תפילה שלוש פעמים ביום, חוקי כשרות קפדניים, הפרדה בין המינים, הימנעות מעבודה בשבת, לימודי תורה לגברים, מקוואות לנשים וכדומה — אבל היו בשנות העשרים של המאה העשרים גם נערים שביקשו להימנע מחיים של חנוונות או עבודת פרך במפעל, ותכננו לחדור לתחומים אחרים, כמו פשע. הם גרמו לאבותיהם להתפלל על נשמותיהם האובדות ושברו את לב אמהותיהם.

הם התפרעו, התמרדו, השתמטו מלימודים או מעבודה והתגנבו לקולנוע. הם מצאו כנופיות ונלחמו על שטח שלפעמים לא עלה בגודלו על פינת רחוב.

היתה סיבה למרד שלהם. הם הסתכלו וראו איך הדברים מתנהלים. היהודים באמריקה לא היו חופשיים לרדוף אחר אושרם באותה מידה כמו לא־יהודים. הנוצרים חסמו נתיבים רבים להתעשרות, והיהודים נעשו חנוונים, קצבים, חייטים וכדומה, מהסיבה הפשוטה שאלה העיסוקים שהיו מותרים להם. הם עבדו קשה והם נשארו עניים.

צעירים מרדנים החליטו לא ללכת בעקבות אבותיהם אלא לבחור נתיבי קריירה שאפשרו ליהודי להתעשר: עסקי השעשועים, אִגרוף וכמובן, עסקי רמאות והונאה. חברים בכנופיות הנוער היהודיות התבגרו אל תוך הפשע המאורגן. בשנות העשרים זה אמר הברחת אלכוהול. כאשר בוטל "חוק היובש", הם עברו לתחומי פשע אחרים: הימורים לא חוקיים, סחיטה, רצח. לפעמים הם נפטרו מהמבטא היהודי לטובת חיקוי זול של הגנגסטרים הקולנועיים כמו ג'ימי קגני ואדוארד ג'י רובינסון.

כמו כל הנערים, הם שמרו את הגיבורים שלהם קרוב ללבם — שחקני בייסבול, לוחמים, אבל בעיקר גנגסטרים יהודים. אם לשאול ביטוי מההיסטוריון ריץ' כהן, לנערים יהודים היה "גנגסטר מועדף, כמו שלקתולים יש קדושים פטרונים". הם ראו בדמיונם את הבריונים היהודים כמגניבים כמו שחקני הוליווד שגילמו אותם, ולעתים קרובות הם צדקו. גנגסטרים יהודים לא פחדו מסכנה. הם היו הסכנה.

הגנגסטר היהודי הטיפוסי היה אדוארד אוסטרמן, ששערו סירב להיכנע למסרק, והזדקף מאחור כמו אספסת למרות כמויות המשחה המיוחדת שמרח על ראשו. פניו המגוממות היו זכר למחלת האבעבועות השחורות שממנה שרד.

גם כבחור צעיר, אוסטרמן היה בעל לסת כבדה ושפתיים עבות משוכות במבע בוז תמידי. אפו היה שטוח, או שמא שוּטח כל כך עד שהיה קשה לראותו בפרופיל. הוא היה מוכר יותר בשם הרחוב שאימץ לעצמו, מוֹנק איסטמן, ונולד בוויליאמסבורג, ברוקלין, בנו של בעל מסעדה.

אביו של מונק ניסה להכניס את בנו לעסק, אבל למונק היו רעיונות אחרים והוא נעשה מאבטח ב"ניו אירווינג הול", אולם ריקודים שמשך אליו עבריינים ופרוצות. כעבור שנים הפך המקום ל"תיאטרון האמנות היידי", אבל כשמונק עבד שם, זה היה מקום קשוח, והוא קנה לו שם בהשתתפות בתגרות ובהשלכת המתקוטטים החוצה אל הרחוב.

ברנשים קשוחים ניסו להתעמת איתו, גברים גדולים יותר, אבל למונק היו אגרופים מהירים כברק, והוא הטיח מהלומות קצרות ומדויקות שגרמו נזק רב. הוא היה קשוח כל כך, שלמרות שערו הסורר ופניו זרועות הגומות, נשים התאהבו בו מיד.

אבל אפילו הגברים הכי קשוחים אינם חסיני כדורים. מונק התרועע עם פושעים שאפתנים ולא זכה להאריך ימים. ב־26 בדצמבר 1920, מצאו אותו שוכב על בטנו מול בית קפה ברחוב 14, עם חמישה כדורים קטלניים בגופו.

הגנגסטר היהודי המפורסם הבא בתור היה ארנולד "המוח" רוטשטיין, שהתעשר באַפֶּר איסט סַייד של מנהטן. אביו, אייבּ, היה איש עסקים שנודע בחביבותו, ושכניו קראו לו "אייבּ הצדיק". החביבות לא עברה אל בנו. עיניו הכהות והקרות גרמו לכל הסובבים אותו להרגיש נחותים, חסרי משמעות. היה לו אף נצי חד, נוטה כלפי מטה. הוא לא הרבה לחייך, וכאשר בכל זאת חייך, הוא נראה כמי שנהנה מאיזו בדיחה סדיסטית שלו עצמו.

רוטשטיין היה יכול להיות ילד־טוב־ניו יורק אבל במקום זאת הוא נעשה זאב בודד שמחפש הרפתקאות ורווחים, מרבה להסתובב בסלאמס ומתרועע עם נערים יהודים קשוחים מהגטו.

ב־1909 הוא התחתן עם שיקסֶה, שחקנית ושמה קרוליין גרין. אביו העשיר התכחש לו — שחרר אותו, בעצם — וארנולד אף פעם לא הביט לאחור. הוא נעשה מהמר מקצועי, ופתח סדרה של מועדוני הימורים חשאיים. בסופו של דבר פתח ארמון קזינו ברחוב 46 שבמרכז מנהטן, מקושט בסגנון בתי הקולנוע של התקופה בכיכר טיימס הסמוכה. השפע והפאר היו אז בשיא האופנה. הלקוחות נטו יותר לרוקן את ארנקיהם אם הסביבה הקרובה גרמה להם להרגיש עשירים.

כשהיה לרוטשטיין מספיק כסף, הוא נעשה המממן מספר אחת של העולם התחתון, והציע הלוואות בריבית שערורייתית, שהפכו אותו ליהודי החזק באמריקה.

אחת הדרכים לצבור ממון רב כל כך היתה הטיית תוצאות של משחקים — משחקים קטנים כמו רולטה ומשחקים גדולים כמו בייסבול. הוא הטה את תוצאות משחק הגמר באליפות הבייסבול 1919, במה שנודע כ"שערוריית הבּלֶק סוֹקס". רוטשטיין כבר הגביה עוף כאשר נחקק "חוק היובש" והוא מיהר לקפוץ על רכבת הוויסקי המוברח.

כשהגיעו הדברים לניהול האימפריה וחיזוקה, התגלה רוטשטיין כמאתר חד־עין של כישרונות קרימינליים, וגייס היכל תהילה אמיתי עתידי של המאפיה — גנגסטרים יהודים וגם דודניהם האיטלקים. רוטשטיין שכר את מאיר לנסקי, את בגסי סיגל ואת לֶפּקֶה בוכהלטר, אנשים שיהיו בין גיבורי הסיפור שלנו.

לימים, כאשר לנסקי יעץ ללאקי לוצ'יאנו בזמן שלוּץ' קבע את שיטת "חמש המשפחות", לא כולם התלהבו מכך שיהודי לוחש על אוזנו של הקאפו די טוטי קאפי. הבוס ויטו ג'נובזה לא אהב את זה, לא אהב את הערבוב. פרנק קוסטלו, לעומת זאת, הביט בלנסקי וכל מה שראה היה סימני הדולר. לנסקי זכר את הפעם הראשונה שבה הישיר מבט לעיניו של לוצ'יאנו. הם היו בסך הכול ילדים אז, פנים אל פנים באיטליה הקטנה, מובלעת זעירה במנהטן התחתית, בין צ'יינטאון לאיסט וילג'. גם לנסקי וגם לוצ'יאנו הרגישו בזה, בגישה המשותפת. לעזאזל העולם. לעזאזל כל היקום. הם היו גנגסטרים בין גנגסטרים. לאחר מכן, כשעבדו יחד בעסקי הקזינו, הם היו כמו זוג נשוי זקן, משלימים זה את דבריו של זה, לפעמים מבינים זה את זה בלי לדבר כלל. זה היה מוזר. חוץ מניהול העסקים הלא חוקיים, לא היה לשניים שום דבר מן המשותף.

רוטשטיין היה אדם רב השפעה — הוא היה המודל לדמותו של מאייר וולפסהיים ברומן "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'רלד שראה אור ב־1925, אבל עם זאת היו לו החטאים הקטנים הפרטיים שלו, והוא לא היה חסין לכדורים יותר ממונק איסטמן. ב־4 בנובמבר 1928 קיבל רוטשטיין שיחת טלפון במסעדה לינדי'ס, שהורתה לו לבוא למלון פארק סנטרל, לא הרחק מקרנגי הול. רוטשטיין אמנם נכנס בביטחון למלון, אבל יצא ממנו על אלונקה, עם קליע בבטנו. (גם אלברט אַנַסטַסיָה, מגדולי הרוצחים של המאפיה בארצות הברית, נורה באותו בניין כעבור דור, ומת על רצפת המספרה הסמוכה ללובי של המלון.) רוטשטיין שרד יומיים עד שהפציעה הכריעה אותו. הוא היה בן 46 ונקבר בבית הקברות "יוניון פילד" בקווינס.

בשנה אחרי שרוטשטיין נרצח, הבורסה קרסה, האבטלה הרקיעה שחקים והשפל הגדול כיסה את אמריקה כמו שמיכת עשן של יאוש. באווירה הזאת, עוד נערים יהודים, רבים מתמיד, פנו לחיי פשע.

כל כנופיה יהודית שלטה בטריטוריה שלה וניהלה תגרות עם כנופיות יריבות. נערים יהודים רבים מצאו בכנופיות אחווה שאותה לא יכלו למצוא בבית או בבית הספר. בכנופיות הם פגשו נערים כמוהם, יהודים שאינם מפחדים. הם צמחו והיו לגנגסטרים בוגרים, ונעשו בתורם אלילי הדור הבא של נערים שמאסו בהצקותיהם של גויים בריונים.

כאשר האיום הפשיסטי הגיע לממדי משבר בניו יורק, היה מאיר לנסקי לגנגסטר היהודי הראשי וזה שהוביל בעיר את המאבק האנטי־נאצי.