גניזה חיה: התגבשות התורה שבעל פה בקרב יהדות אתיופיה

הקדמה

רב צעיר ממוצא מרוקאי בלבוש ליטאי חרדי נתן שיעור בבית אבלים במהלך שבעה בנושא הדלקת נרות שבת ודן בשאלה אם יש לברך ואחר כך להדליק, כמו מרבית המצוות ש״מברך עליהם ועובר לעשייתם״, או ההפך - שיש להדליק ואחר כך לברך. הרב הדריך את הנשים לברך תחילה על הנרות ולאחר מכן להדליקם. אחת המשתתפות סיפרה שמנהג אִימה במרוקו היה להדליק את נרות השבת ולאחר מכן לברך. הרב היה נחרץ והשיב לה: ״מה שאמא שלך נהגה - מקורו במנהג טעות, לכן עלייך להפסיק מייד מנהג זה ולנהוג כפי השולחן ערוך וכפי שפוסק הרב עובדיה יוסף - לברך ואחר כך להדליק״. פניתי אל האישה ואמרתי לה שהיא יכולה להמשיך לנהוג כפי שאימה נהגה משום שיש בעניין זה מסורות שונות. הרב הצעיר התנפל עליי: ״האם אתה חולק על הרב עובדיה יוסף?!״. הוא פסל את דבריי בטענה שאיני מבין כלום. השבתי לו שאיני חולק עליו, אבל הרב משאש, גדול חכמי מרוקו, חלק על שיטתו של הרב עובדיה. הרב אורי שרקי אמר בעניין הניסיון לכפות עולם הלכתי אחיד:

מוצאי מאלג'יר, שהיא כלל לא במזרח. בכלל, אני חושב שאחד הגורמים המרכזיים להידרדרותה התרבותית של היהדות הספרדית, הוא האחידות ההלכתית שנכפתה עליה ברוח הכינוי ״עדות המזרח״, או אם תרצו - ברוח השולחן־ערוך בלבד [...] זהו סוג של פשע כלפי מה שאני גדלתי עליו, כלפי מסורת אבותיי ורבותיי מדורי דורות [...] הרב אוירבך גם סבר שאת ההלכה יש לקבוע על־פי המסורת של הדורות. כששאלוהו אם מותר להכין סלט ביצים בשבת - שכן ההכנה כרוכה בהרבה ספקות לגבי איסורי שבת - הוא ענה: ״מותר, כי סבתא שלי הייתה מכינה סלט ביצים בשבת״, והוסיף: ״וגם אם לא אמצא הסבר מספק מבחינת ההלכה, עדיין יהיה מותר כי הסבתא שלי נהגה כך״. עמדה זו היא ייחודית בנוף ההלכתי הרווח כיום, שכן כיום הפסיקה נעשית על־פי הספר בלבד ולא על־פי המסורת; ומה שעשה סבא שלך - זה כבר לא רלוונטי ואינו נכון מבחינה הלכתית.2

עוד ציין הרב שרקי שאצל הספרדים בשעה שמוציאים ספר תורה ״הנשים היו מנשקות אותו. יותר מזה, בהרבה קהילות ספרדיות בחוץ לארץ, ביום כיפור, בזמן ברכת כוהנים של תפילת נעילה, הנשים היו נכנסות לעזרת הגברים ונעמדות מתחת לטלית של בעליהן. בהתרגשות הגדולה של סיום היום הקדוש רצתה המשפחה להיות יחד, והרבנים העלימו עין מכך. היום אין רב שמתיר לעשות דבר שכזה״.3

על רקע זה יש לתמוה על התופעה שכאשר הדובר דברי תורה והלכה הוא כהין, דבריו נוטים להתקבל בתוך הקשר תרבותי, שהוא תוצאה של הבניה תרבותית, פרי מחשבתם של בני אדם הרואים בתוכן דבריו משהו פולקלוריסטי. לעומת זאת, כאשר הדובר הוא רב המשתייך להגמוניה הרבנית האשכנזית, או שהוא קרוב בדרגתו לרב עובדיה יוסף זצ״ל, דבריו נתפסים כבעלי ערך מהותני־טרנסצנדנטי וכיצירה תורנית אוניברסלית, לדבריו יש קיום ממשי שמקורו מסיני.

אדגים את טענתי זו גם באירוע שאירע באחד מביקוריי בקהילה יהודית בארצות הברית. רב הקהילה הציג אותי לפני הקהילה בהתרגשות רבה בצטטו כתבה פרו־ישראלית שהתפרסמה מייד אחרי מבצע שלמה במגזין טיים (Time Magazine): ״As Time magazine said more then 35 years ago: Israel’s rescue of Ethiopian Jews was the first time in the annals of recorded history that white people ״went into Africa to bring blacks out for freedom and not slavery!. אני זוכר את הרגע שבו עליתי על הבימה. התודעה שלי היא תודעה של יהודי אוטונומי, ומעולם לא קישרתי את עצמי או את אתיופיה למילה ״עבדות״. ההפך - היה ידוע לי על כושר ההתנגדות והעמידות של אתיופיה לנוכח ניסיונות ההשתלטות הקולוניאליים של מעצמות אירופה לאורך השנים. כפי שקבע חגי ארליך: ״מלבד חמש שנות שלטון אירופי במאה העשרים (דורסנותו של מוסוליני בשנים 1941-1936) לא טעמה אתיופיה את טעם התבוסה והשפלת הכיבוש. היא נותרה עצמאית, חידה אפופת מסתורין״.4 כאשר שמעתי את המילים של רב הקהילה על שחורים שהוצאו לחירות מאפריקה הרגשתי אפוא שאין מדובר בי, אלא במישהו אחר. שאלתי את עצמי על מי הם מדברים. במצב זה של בלבול, הזיכרון והחוויות שלי מהכפר היהודי באתיופיה היו לי לעוגן, המילים והתפילות של סבי, אבא דג'ן גדעון מנגשה, נסכו בי אומץ וביטחון. ממקום זה התחלתי להמטיר על הקהל אהבה.

הציטוט מבטא תפיסה צרה ודיכוטומית הנובעת מראייה קטועה ומקוטעת של המציאות. בתפיסה כזאת התמונה הכוללת חסרה. במקרים רבים אנחנו נופלים להכללות ומצפים, למשל, שחבר קבוצה מסוימת יהיה בעל תכונה מסוימת. במקרים אלו אנחנו מחמיצים מידע חשוב ורואים רק מה שאנחנו מצפים לראות. ואולם התמונה רחבה יותר: תמיד הייתי חופשי, והקהילה היהודית האתיופית הייתה הקהילה היחידה מכל קהילות ישראל שהייתה לה אוטונומיה מדינית מחוץ לגבולות ארץ ישראל מאז חורבן בית המקדש השני. צה״ל וכוחות הביטחון של ישראל שנחתו באפריקה אכן עזרו לנו להגשים חלום שנמשך אלפי שנים של ערגה לירושלים ויציאה מאתיופיה, אבל הם לא הוציאו אותנו לחירות.

עוד דוגמה: מאמר שכתבתי נשלח לשיפוט לכתב עת ונדחה. המאמרים שנדחים רבים מהמאמרים שמתקבלים, ולפיכך הדחייה לא הייתה הפתעה. עם זאת, לדעתי, הטעם לדחייה מצביע על תפיסה מוטעית, הקיימת עדיין בקהיליית החוקרים, ביחס למוצא היהודי של כולנו. בהתבסס על הפסיקה הרבנית במאה ה־16, הנחת היסוד המוצהרת שלי במאמר הייתה שיהודי אתיופיה הם יהודים. בין ההערות החשובות של הבודק לדחיית המאמר הוא גם כתב:

הנחת היסוד המוצהרת של המחבר היא מוצאה היהודי־מקראי של ״ביתא ישראל״, כלומר ״הדעה הרבנית לדורותיה שזיהתה את 'ביתא ישראל' עם צאצאי שבט דן אשר נדדו לאתיופיה״. אך שאלת המוצא אינה סוגיה הלכתית, אלא שאלה היסטורית. פסיקתם של כמה רבנים ששורשיה במאה ה־16 אינה יכולה לשמש הנחת יסוד היסטורית למאמר אקדמי, תוך התעלמות מממצאיהם של מחקרים בני זמננו [...] רשאי החוקר לחלוק על מסקנות קודמיו, אך אין הוא רשאי להתעלם מהן.

מוסכם באופן חלקי שפסיקתם של כמה רבנים ששורשיה במאה ה־16 אינה יכולה לשמש הנחת יסוד היסטורית למאמר אקדמי, שהרי האמת ההלכתית־משפטית יכולה להיות תואמת את האמת המדעית או לא. הרי בירור האמת העובדתית וליבון האמת המשפטית אינם חופפים תמיד. בלשונו של מנחם אלון: ״שתי אמיתות אלה יחסיות הן ולא תמיד זהות הן, ולא זו בלבד אלא אף אין הן צרות זו לזו, שהרי יודעת היא מערכת המשפט, ומודע הוא השופט, כי נקודת המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונים הם מאלה שבחקר העובדתי־היסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם כי יש שמסקנות ואמיתות שונות יעלו בידי כל אחד מהם״.5 נראה שכאשר מדובר בקהילה היהודית האתיופית, החומה המפרידה בין שתי הדיסציפלינות, בין התחום ההיסטורי האקדמי לבין תחום ההלכה והעולם הרבני, נמוכה מאוד, עד כדי כך שרבנים חרדים ציטטו מחקרים היסטוריים על מנת להטיל ספק במוצא היהודי של בית ישראל.

שאלת הזהות היהודית בכלל היא שאלה עקרונית, כללית ומורכבת מבחינות רבות. למשל, הגדרת הזהות היהודית לפי ההלכה הרבנית, ובהתאם לכך אף חוק השבות, מושתתים על שלושה יסודות: ״נולד לאם יהודייה או נתגייר ואינו בן דת אחרת״. מיכאל קורינאלדי טען כי ״ההגדרה התחיקתית המעגלית של יהודי - החוזרת ומפנה למונח יהודי (נולד לאם יהודיה) - מעוררת קושי פנימי״.6 אבנר חי שאקי סבר כי יש להחיל את ההגדרה הזאת של יהודי גם על אם אימו של אדם. בלשונו: ״יהודייה היא מי שנולדה לאם יהודייה או שנתגיירה וכך הוא עד ראש כל הדורות״.7 קורינאלדי סבר ש״דרישה כזו של שרשרת הוכחות יוחסין היא בלתי אפשרית ובלתי מתקבלת על הדעת, בהיותה אינסופית״.8

בכך הוא חשף יסוד נוסף בהגדרת הזהות היהודית - חזקת היהדות. יסוד זה אינו נכלל במפורש בחוק השבות אך קיים במקורות ההלכה: ״דתניא רבי יוסי אומר גדולה חזקה״ (בבלי, קידושין סט ע״ב). קורינאלדי טען כי ״חזקה זו המתייחסת בעיקר ליחיד או משפחה נתפרשה במקורות ההלכה במובן רחב הכולל גם את הקהילה, אשר בלא חזקה כזאת אינה מוכרת כקהילה יהודית. בלא השתייכות לקהילה יהודית, אין אדם או משפחה יכולים להוכיח את יהדותם, ואלמלא ההסתמכות על חזקת היהדות שהיא הבסיס לקביעת השושלת היהודית, אין לך קהילה היכולה להוכיח את יהדותה״. קורינאלדי דחה אף את האפשרות להטיל ספק ביהדות של כל אדם (בלשון המקורות: לקרוא ערער), כמפורש בשולחן ערוך (אה״ע, סימן סב, סעיף א): ״משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שניים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות הרי זה ספק״. כלומר, לצורך הטלת ספק נדרשת עדות כשרה של שני עדים לפני בית דין. אבל קורינאלדי תמה: ״כיצד יימצאו למשל שני עדים כנגד יהדות הסבתא רבתה? וביחוד אין מקום לקריאת ערער כלפי קהילה מנדחי ישראל שהוכרה כקהילה יהודית במקורות ההלכה הרבנית״.9 הרדב״ז והמהריק״ש פגשו את בני הקהילה שהגיעו כפליטי המלחמות באתיופיה בין נוצרים, מוסלמים ויהודים וקבעו שהם יהודים. הרב עובדיה יוסף קבע שערער כלפי קהילה שזכתה להכרה של גדולי ישראל בהיותה יהודית אינו אפשרי: ״שלא הייתה כאן עדות גמורה ואי אפשר שתהיה כזאת לאחר שהרדב״ז והמרקי״ש קבעו במפורש שהם משבט דן בלי ספק, מיהו ואיזה הוא שיכול לצאת נגד עדה שלמה לפסלם ולהטיל מום בקודשים״.10

מכל מקום, משום שבעבר הרחוק לא היו מסמכים ורישומים, ובשל הקושי להכיל אסטרטגיה של חזקת יהדות בעניין יהודי אתיופיה, טען קורינאלדי שהערעור על יהדותם מערער על היהדות של כל אחד ואחד, שכן כל יהודי שחי היום בארץ ובעולם הוא יהודי משום שבעבר קבעו שהוא יהודי על סמך חזקה זו.11 עם זה, בפועל הקבוצה היחידה מכל תפוצות ישראל אשר נשללה ממנה באופן קולקטיבי הזהות היהודית היא קהילת יהודי אתיופיה. העלייה מאתיופיה החלה ב־1973, בעקבות פסיקותיו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף בדבר יהדותם של בני בית ישראל ומוצאם משבט דן.12 גם לאחר פסיקה זו התקשתה המדינה להכיר בהם כיהודים גמורים, והיחס כלפיהם היה דו־ערכי. מועצת הרבנות הראשית קבעה בשנת תשמ״ו: ״הואיל ונתערבו בהם [ביוצאי אתיופיה] גויים רבים במרוצת הדורות, באופן שלא ניתן לברר ולהוכיח את זהותם בוודאות - לפיכך כדי לצאת ידי כל הספקות, ועל מנת למנוע לעז מכל סוג שהוא, מחויב כל אחד מבני העדה בקבלת מצוות מילה וטבילה בפני שלושה״.13

גם היום יוצאי אתיופיה שעלו לארץ ישראל בילדותם וגדלו בה כל חייהם נאלצים להביא עדים מטעמם שיוכיחו כי הם אכן יהודים. לטעמי, פרשת יקבי ברקן היא מהפרשות המבישות ביותר מהעת האחרונה: עובדים ממוצא אתיופי במפעל היינות בקיבוץ חולדה הועברו מתפקידם כדי שלא יבואו במגע עם יין, לטענת המנהלים מטעמים הלכתיים ועל פי דרישת גוף הכשרות בד״ץ העדה החרדית המפקח על המפעל. הסיבה: המשגיחים מסמנים את יוצאי אתיופיה כלא־יהודים, ומשום כך הם אוסרים לשתייה כל יין שנגעו בו. אורי אלמנך, עובד במפעל, סיפר: ״נגעתי ביין, והמשגיח רץ, לקח ממני את זה וניפץ מול הפנים שלי״. עובד אחר טען: ״כל יהודי שמגיע - למחרת הוא עובד ביין. לנו לא. למה, אני סוג אחר?״. יוסף, גם הוא עובד במפעל, הוסיף: ״אני מושפל, וגזענות [...] כולם עובדים שם, נכון? למה אני יוצא דופן שמוציאים אותי משם?״.14 בעקבות האירועים הקשים הללו בשילוב לחץ מתמשך לביטול החלטתה של מועצת הרבנות הראשית חידשה הרבנות את ההחלטה להכיר ביהדותם של יוצאי אתיופיה ולאמץ מייד את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף שבני בית ישראל הם יהודים לכל דבר ועניין.15

אני שואל את עצמי מדוע חברי מועצת הרבנות הראשית לא השכילו לקבל את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, מדוע לא קיבלו את דעתם של גדולי הפוסקים, שלא חלקו, מעולם, על הרדב״ז וראו ביהודי אתיופיה יהודים גמורים. המסקנה פשוטה - החלטת הרבנות הראשית בקונסטלציה הנוכחית אנכרוניסטית. החלטה לאמץ את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף היום דומה לכך שגואטמלה תכיר היום במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. עלינו להפנים שגם המדיניות ההלכתית הנוכחית מושתתת על יחסים בין האליטה לבין מי שאינם משתייכים לאליטה, ואין הכוונה רק לקהילת יוצאי אתיופיה. מי שהגיע לעמדת השפעה משתמש בכוחו על פי ראות עיניו, והאליטה מפלה רבים שאינם דומים לה.

הפסיקה של הרב עובדיה יוסף בשנת 1973 הביאה את כנסת ישראל להחלטה היסטורית, שמדינת ישראל מכירה בפלאשים כיהודים לכל דבר. אשר על כן הם זכאים לעלות לארץ ולהתיישב בה מכוח חוק השבות. במרץ 1977 פרסם שר הפנים שלמה הלל הודעה פומבית ובה הכריז כי ״כל פלאשי זכאי לעלות לארץ והוא ייהנה מכל הזכויות המוענקות לעולים מכוח חוק השבות״.16 על רקע זה מובן מדוע בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית רווחת הסברה שיהודי אתיופיה הועלו לישראל לא מכוח זכותם ההיסטורית־יהודית, אלא מכוח פסיקתו של הרב עובדיה יוסף. כלומר, מבחינה תודעתית המעמד של יהודי אתיופיה נזקף גם היום לזכותו של הרב עובדיה יוסף, ולא לזכותם ההיסטורית־יהודית של העולים.

דומני שהתפיסה ההיררכית הזאת, ובמידה רבה פטרנליסטית, שורשה איננו גזעני17 - מקורה בפחד מהלא מוכר, בחוסר ודאות, בראייה קטועה וחלקית של המציאות.18 טענה זו היא הבסיס לספרי הראשון מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה.19 חוסר ודאות משמעו סיכון לאבד את העולם הבטוח, את עולם האמונות המוכר. ברירת המחדל שלנו היא להישאר בעולם ההרגלים שלנו, סוג של בית כלא המייצר מראית עין של ודאות ויציבות. התפיסות ההיררכיות הללו מבוססות על חוסר ביטחון. לטעמי, פעמים רבות בשל הפחד מפני הלא מוכר, במקום לייצר מציאות אנו מגיבים למציאות. ספרי מסיני לאתיופיה נועד להשמיע את קולה העמום של קהילת בית ישראל מתוך מעורבות רגשית, להציב אותה כשווה בשיח היהודי בדורנו ולעשותה מוכרת וברורה יותר לכל אדם. בספר מסיני לאתיופיה ביקשתי לכלול את המסורת של יהדות אתיופיה בעולם המנהגים והמסורות האורתודוקסי של העדות בישראל ולראות בו זרם לגיטימי ומוכר. לדידי, היכרות מעמיקה עם יסודות קיומן של המסורות השונות של היהדות ועם ההבדלים ביניהן היא בסיס לדו־שיח פורה ביניהן. כמו היהודים מתימן, מגרמניה, מפולין וממרוקו, הקהילה האתיופית מבקשת להיות מוכרת כקהילה שיש לה מסורת וכללי פסיקה והלכה מקובלים, ולא להתאים את עצמה לתפיסה הלכתית מסוימת.20

עמדתי שאין לפסול את מסורתה של בית ישראל היא אשר הביאה אותי, בין היתר, לכתוב את ספרי מסיני לאתיופיה. דא עקא, מאז חיבור הספר מתנהל נגדי מסע השמצות בטענה שהוא מגדף ומחרף את קודשי ישראל ומתיר איסורים הלכתיים, לדוגמה איסור נגיעה ולחיצת יד לאישה, ביטול דיני מוקצה בשבת, ביטול כמה מהלכות נידה וטלטול כסף בשבת. חודשים אחדים לאחר צאת הספר שיגרה קבוצה של רבנים אתיופים שהתקרבו לזרם החרדי מכתב חריף לכל המועצות הדתיות ובו האשימו אותי בכפירה. למכתב צורף סרטון שבו הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר שליט״א, הזהיר שלא לקרוא בספרי זה משום שיש בו דברי אפיקורסות. המתנגדים לספר טענו כי מדובר במסמך הפורץ את גדר ההלכה ועלול להדביק לקהילה האתיופית תווית של כת נבדלת:

באנו בזה אודות ספר חדש שיצא זה עתה הנקרא בשם ״מסיני לאתיופיה״ אשר מחברו הוא שרון שלום מקרית גת. ספר זה עוסק במנהגי יהודי אתיופיה, ותחת אשר יעודד את אחינו בני הקהילה לשוב לכור מחצבתה ולשמור ולקיים כל מצוות התורה ולהתאחד באהבה ובשלום עם שאר אחינו בית ישראל הנמצאים בארץ הקודש, הינו מחרף ומגדף ומרים יד בתורת משה ומפלג את כל בני העדה בפילוג שאין לו כפרה, ובכך עלול לגרום להרחקת הקהילה משאר העם ולעשותה ככל הנבדלת מעדת ישראל. כפי שקרה בדורות שעברו ודי למבין!

הננו בזה להביא מספר דוגמאות המעידות כאלף עדים על תוכנו המפוקפק של הספר. ביטל שבעה נקיים, התיר נגיעה בנשים בלחיצת יד ונישוק, ביטל דיני מוקצה בשבת, התיר להביא כסף לבית הכנסת בשבת, התיר אכילת עוף בחלב בצנעה, ביטל דיני קידוש ביין בשבת, התיר ללכת עם מטריה בשבת, התיר לנגן בכלי שיר ביום הכיפורים.

ועל זאת הדרך עוד עשרות רבות של סילופים חירופים וגידופים וקעקע את יסודות התורה והאמונה אשר כל בית ישראל שמרו עליהם בחירוף נפש. אשר על כן יש להוקיע מעל כל במה את הספר ומחברו, וכן איסור מוחלט לנהוג על פי ספר זה ״כל ישראל ישמעו ויראו״ ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת הטוב.21

ההרגשה הייתה קשה מנשוא. הייתי רגע לפני נידוי. רק בזכות התערבותו של רב בכיר ברבנות בצירוף מכתב התנצלות שכתבתי הופסק ברגע האחרון מהלך הנידוי. דומני שההנחה שהשולחן ערוך הוא הקו האדום של פסיקת ההלכה של העולם היהודי היא שורש העימות. כך עולה גם מדבריו של הרב מברהטו סולומון שליט״א:

לאחרונה פרסם הרב שרון שלום ספר בשם ״מסיני לאתיופיה - עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה״. המחבר מתיימר לכתוב ״שולחן ערוך״, כביכול, ליהודי אתיופיה המנסה לפשר ולגשר בין מנהגי העדה שהיו נהוגים באתיופיה לבין המסורת ההלכתית של יהודי העולם, וארץ ישראל בכללם. המחבר מרשה לעצמו ״לפסוק הלכות חדשות״ והוא מכוון את דבריו לצעירי העדה הגדלים בארץ. במקרים לא מעטים המחבר מרשה לעצמו לתת היתרי הלכה או מנהגים בניגוד לדעת השולחן ערוך ולפסיקה המקובלת מדור דור.22

דומני שהרצון לאחד את מסורתה של הקהילה עם המסורת הרבנית וכן הפחד, הדימוי העצמי הנמוך, התפיסה הקולוניאליסטית, בעיקר לנוכח הבעיות שהתעוררו בדבר יהדותם של בית ישראל, הביאו רבים - רבנים וחוקרים יוצאי אתיופיה ושאינם יוצאי אתיופיה - להדגיש היבטים המבליטים את קווי הדמיון בין המסורת האתיופית למסורת הרבנית, לעתים אף מתוך התעלמות מההבדלים הרבים הקיימים ביניהן. אני סבור שהמנהגים והמסורת של הקהילה האתיופית הם מקור ידע חשוב העומד בפני עצמו, והם יכולים ללמד הרבה על המסורת היהודית בכללותה.

במידה רבה כתיבת הספר מסיני לאתיופיה הייתה מעין מסע הסברה שבו ביקשתי להבהיר את התרבות הדתית של יהודי אתיופיה על ידי שימוש במושגים רבניים ממחשבת ההלכה של חז״ל, הזרים לתרבות זו, כלומר לדון בתרבותם הדתית של בית ישראל במסגרת של עולם ההלכה האורתודוקסית - ניסיתי להבהיר את עולמם הדתי באמצעות מחשבת ההלכה של חז״ל. השלב הבא בעיניי, בספר זה, הוא ניתוח מעמיק ומקיף של התרבות הדתית של בית ישראל בכלים המשתייכים לתיאולוגיה ולפרקטיקה דתית בקהילת בית ישראל. בספר שלפניכם אני מבקש לעבור מהסברה להבנה, בתוך כך לבחון את מסורת הקהילה בכלים המשתייכים לדיסציפלינה של הקהילה, ומתוכם להבין כיצד יהודי אתיופיה הבינו את העולם היהודי. הגבולות בין הסברה להבנה אינם ברורים שכן יש ביניהם תחומים משיקים. עם זאת, כפי שטען אבי שגיא, ההבחנה בין הסברה להבנה היא בסיס למערכת מושגים מארגנת חשובה: ״ההבנה מיוסדת על הנתון כפי שהוא מופיע לפנינו, ופעולת ההבנה היא עקיבה בעקבות נתון זה. הפעולה ההסברית היא רדוקטיבית ואילו פעולת ההבנה אינה כזאת; היא מנוהלת כאקספליקציה החושפת את מה שנתון 'שם' כמות שהוא. היא אינה מבקשת להשתלט על הנתון אלא להנהירו״.23

לדעתי, מתודולוגיה מחקרית זו של הבנה יכולה לסייע לחוקרים רבנים לצאת מגישה אפולוגטית, עמדה מצטדקת, מתגוננת ומתנצלת. מטרתו של ספר זה היא לדון באופן ראשוני בפילוסופיה ההלכתית של המסורת של בית ישראל - סוג של הגנה אינטלקטואלית על עיקרי האמונה והוכחת אמיתותה. אין לי כל כוונה לתקוף שום דרך לעבודת האל ושום אדם. את כולם אני מעריך, מוקיר ומכבד. כוונתי לנתח את חיי האמונה של יהודי אתיופיה מתוך נקודת מבטם שלהם, במושגים שלהם - לעצור ולהקשיב ולעמוד על שאלת זיהוים של יוצאי אתיופיה כיהודים. אין לי עניין באופן שהם נתפסים בעיני אחרים, אלא ברצוני להכיר אותם כפי שהם מזהים את עצמם, להציג את הסיפור שלהם כפי שהם מספרים אותו.

בעקבות שגיא, בספרי שיחות על אהבה ופחד דנתי בהבחנה בין זיהוי לזהות.24 לדעת שגיא, פעולת הזיהוי עוסקת בשאלה איך בני האדם נתפסים בעיני אחרים, והיא הופכת את הזולת למושא, שהוא חשוב להם, למזהים. זוהי פעולה חיצונית שבה הזולת מכונָן על ידי תכונות מסוימות, וקולו שלו לא נשמע. לעומת זאת, זהות, בלי להיכנס להבחנה שלה ולהיסטוריה שלה, היא בראש ובראשונה סיפור החיים הממשי, שמתאר את מכלול ההתנהגויות, הפרקטיקות, המיתוסים, הזיכרונות והתודעות של מי שמדווח עליהם.25

בהתאם להבחנה זו, בספר הזה אני מבקש לעבור מזיהוי לזהות - להשמיע את קולם של יהודי אתיופיה, ולא לתאר אותם בקול של תרבות אחרת - ולפיכך אנסה להקשיב להם כדי לדעת מי הם ולא לנסות לומר להם מי הם. גישה זו תאפשר לי לדון בעולמה הפילוסופי של יהדות אתיופיה במושגים מסורתיים המקובלים אצלה. תורה שבעל פה ותורה שבכתב, יצר הרע ויצר הטוב, מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן, ועוד רבים אחרים הם מושגים רבניים השייכים לשפה של היהדות הרבנית. ואולם השפה של בית ישראל אחרת. יהדות אתיופיה היא מציאות אחרת, מעין יהדות גנוזה שלא הייתה חשופה להשתלשלות התורה שבעל פה הרבנית, לפיכך תורה שבעל פה היא מושג זר לעולמה.

סטיבן קפלן גורס ש״קיימת ספרות עשירה על הזהות היהודית של ביתא ישראל ועל הקשר בינם לבין יהדות העולם. [...] יחד עם זאת, הטיעון העיקרי כאן הוא שעל אף תרומתם של ספרים אלה לידע שלנו אודות יהדות אתיופיה, יש להתייחס אליהם בעיקר כלמקורות ראשוניים חשובים דווקא להבנת היבטים אחדים של האוכלוסייה הקולטת. יש לקרוא ספרים אלה בעיקר, כך נטען, לא כספרים אודות אלא כטקסטים שנכתבו על ידי״.26 אני מבקש להציב כאן לקסיקון אחר, הבוחן את יהדות אתיופיה מזווית מחקרית שונה ממה שהיה מקובל עד כה. אני מקווה שספר זה יהיה ספר שדן על אודות, ולא ספר שנכתב על ידי.

במסגרת המחקר על קהילת בית ישראל יצאתי לעבודת שדה אנתרופולוגית תיעודית, הכוללת ניתוח טקסטים, מפגשים וראיונות עם המנהיגים הרוחניים - הכהנוץ' והשמגלוץ'.27 מהמחקר עולה תמונה רב־ממדית באשר למשמעות המושג תורה שבעל פה בעולמם של בית ישראל. הכהנוץ' טוענים שבית ישראל היא אחת הקבוצות היהודיות היחידות אשר הצליחו לשמר מסורת המקבילה למסורת הרבנית ואינה דומה לשום קבוצה יהודית המרכיבה היום את העם היהודי.

עם זאת, עולות שאלות רבות: האם וכיצד אפשר לקבוע צורה ראשונית? האם המצב הדתי נמשך בלא תמורות במשך אלפי שנים? מהי בעצם מסורת זו? האומנם שום דבר לא השתנה בה מתקופת משה רבנו? מהי מחשבת ישראל של בית ישראל? מה מניע את יהדות אתיופיה לפרש כך ולא אחרת? האם קיימים בה פסקי הלכה? האם קיימת בה חלוקה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה? איזה סוג תורה שבעל פה יש בה? ואם יש מסורת שבעל פה, כיצד שומרים על רצף הפסיקה? האם לעולם הידע הדתי האתיופי יש שיטה? ואם כן, מהי? אֵילו מהמנהגים בקהילה האתיופית קדומים ואילו התחדשו באתיופיה? למשל, המושג הלכה הוא פרי התפתחות של היהדות הרבנית - האם גם במסורת של יהודי אתיופיה יש הלכה? ואם לא, מה יש בה? האם יש מושג אחר? האם בתרבותם הדתית ישנה תודעה של מצווה? ואם כן, האם קיימת חלוקה, כנהוג במסורת הרבנית, בין מצוות שבין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם למקום? האם קיימת חלוקה בין מצוות דרבנן למצוות דאורייתא? מהו אם כן עולם המושגים הדתי שמשמש את הקהילה האתיופית? מהי המחשבה הפילוסופית שעליה ניצבת תרבותם הדתית של בית ישראל? מה תפקידם של מנהיגיה הרוחניים, הכהנוץ' - האם הם כמו רבנים או שהם ממלאים תפקיד אחר? האם הם פוסקי הלכה, מורי דרך, ואולי כוהני דת? מה היחס ללימוד התורה? מה משמעותה של תפילה?

לטענתי, מדובר בשתי שפות דתיות שונות. בספר זה אנסה להשתמש בשפתם של יהודי אתיופיה כדי להציג במושגים שלהם את תרבותם הדתית. מתודולוגיה מחקרית זו תאפשר לי למצוא ביהדות אתיופיה רכיבים של מסורת עתיקה הקודמת לנורמליזציה של המושג הרבני תורה שבעל פה. יהדות אתיופיה היא סוג של גניזה חיה, פשוטה כמשמעה, שהשתמרה בפארק היורה ביבשת אפריקה, והמחקר המוצג כאן נוגע ביסודותיה של התרבות הדתית, הפרקטית והמחשבתית, של בית ישראל.

כהין מנטסנוט אלי וונדה ממו הוא תלמיד חכם, מנהיג רוחני משכמו ומעלה. הצגתי לפניו כמה מהשאלות לעיל, והוא ענה לי: ״מה שנקרא כאן תורה שבעל פה, אצלנו נקרא היגה מוסה (Hige Muse) (חוקי משה)״. לדבריו, היגה מוסה הוא כינוי במסורת של בית ישראל למכלול הפירושים וההלכות - שכתובים בתורה ושאינם כתובים בתורה ועברו במסורת מדור לדור. דומני שהבנת המסורת ההלכתית של בית ישראל היגה מוסה תוכל להנהיר את ההבדלים בין התרבות הדתית של בית ישראל לבין התרבות היהודית־דתית השלטת בישראל. זאת ועוד, האתגר להבין את התרבות האתיופית על פי ניתוח התפיסה האמונית יכול להוסיף ממד חדש לחקר העימותים בתחום הדתי ובתחום הפוליטי בעניין קליטתם של עולי אתיופיה בישראל ותופעות שעולות היום בדור השני של יוצאי אתיופיה.

בספר זה אבקש להעמיק את הדיון במסורת ההלכתית של בית ישראל. אני מבקש להראות שהבנת היגה מוסה אינה תיאורטית בלבד, אלא אפשר להשתמש בה, לעשותה כלי עבודה מחקרי ולהסביר באמצעותה את עומק הקונפליקט בין המסורת של בית ישראל לבין התורה שבעל פה הרבנית. כאמור, החשיבות של מחקר זה היא בחשיפת יסודות חשובים בתפיסת עולמם של חכמי הקהילה האתיופית: כיצד הכריעו בין הערכים השונים? כיצד התמודדו עם הבעיות התיאולוגיות, ההרמנויטיות, האונטולוגיות וההכרתיות שבבסיס הפעילות הדתית? בספר זה אנסה לענות על כמה מהשאלות האלה, וכך יהיה אפשר להכיר היכרות קרובה יותר את השקפות העולם ודרכי החשיבה של ההנהגה הרוחנית של קהילת בית ישראל - הכהנוץ' - בשאלת המשמעות של היגה מוסה.

המופע האנושי של הדת והאמונה

נדירים המקרים שבהם עַם מקבל דרישת שלום מעברו הרחוק בדמות קהילה שאבדה וחזרה לחיות בתוכו. זהו סיפורה המופלא של בית ישראל, קהילת יוצאי אתיופיה, העתיקה בקהילות ישראל, ששבה לחיות בקרב בני עַמה ההיסטורי כשהיא עמוסה מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים המיוחדים לה. המסורת ההלכתית של בית ישראל נמסרה מאב לבן, מכהין לכהין, מקהילה לקהילה במשך אלפי שנים28 - במסורת הלכתית בעל פה, לא כתובה, ולכן אין בנמצא ספרים המרכזים אותה באופן מסודר.29 בכך קבוצה זו שונה מכל הקבוצות היהודיות המוכרות לנו, המרכיבות את הפסיפס היהודי־תלמודי - אצל בית ישראל הכול היה מבוסס על רוח המקרא ועל הלכות בעל פה, בלא השפעה של ההיסטוריה היהודית, שלא הייתה מוכרת לקהילה. בית ישראל לא היייתה צריכה להכיר בשני ערוצים בהשתלשלות המסורת היהודית.30 בני תימן, לדוגמה, הכירו את המשנה, התלמוד, הגאונים, הראשונים וכן את השולחן ערוך, ואילו קהילת בית ישראל לא הכירה אף אחד מהם. ככל הנראה המנהגים של קהילת בית ישראל קדם־תלמודיים. הקהילה לא הושפעה כלל ועיקר גם מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני.31 כלומר, בית ישראל היא קבוצה יהודית בלא קשר לקנון הטקסטואלי היהודי אשר התפתח על ידי החכמים לאחר חורבן בית המקדש השני. בעת ההתפתחות הרבנית יהודי אתיופיה התפתחו אף הם, בערוץ משלהם, והיו לכך השפעות מרחיקות לכת על עיצוב זהותם ועל מאפייני חייהם כיהודים באתיופיה.32

לאחר אלפי שנים, נפגשו זו עם זו, שתי מסורות, היהדות הרבנית־תלמודית והמסורת האתיופית בית ישראל. שתי המסורות הן שני ערוצים שונים של התפתחות התורה שבכתב - הטקסט האלוהי שניתן בהר סיני - ושל השתלשלות המסורת של התורה שבעל פה. בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית מתקיים מפגש בין שתי קטגוריות של יהדות, שתי פרדיגמות המתארות שני היבטים של הקיום הדתי־יהודי, המתקיימים בעת ובעונה אחת. התיאור של עצם המפגש כולל גם הבנה של מהות הפער. בית ישראל שימרו באופן עקרוני קיום יהודי מקראי, ואילו המסורת הרבנית מיוסדת על מהפכה פרדיגמטית שעניינה הליכה תיאולוגית והלכתית אל מעבר ליהדות המקראית, לתורה שבעל פה, והיא שמכתיבה את זהותה של המסורת הרבנית, את פשרה של התורה שבכתב וגבולותיה. בספר זה אשרטט קווים לדמותה של התרבות הדתית של יהודי אתיופיה היגה מוסה לנוכח המפגש והפער בין שתי המסורות. המפגש אינו רק מפגש בין מהגרים חדשים למהגרים ותיקים, בין שחורים ללבנים, החולקים פיסת מציאות משותפת ונאבקים על משאבים, אלא גם מפגש בין שני דגמים קוטביים של יהדות. כפי שציינתי בהקדמה, הקהילה האתיופית היא בבחינת גניזה חיה המשמרת את עבודת ה' בצורתה הקדומה כפי שהייתה לפני תקופת התלמוד ושעם הזמן חלקים ממנה נדחקו ולא התקבלו להלכה.

למסקנה זו יש חשיבות רבה בכל הקשור למפגש בין יוצאי אתיופיה לבין המציאות הנגזרת מבסיס הארגון האידיאולוגי וההלכתי של הממסד הרבני בישראל. במילים אחרות, לטענה זו יש השפעות על תפיסת המפגש בין שתי המסורות. לדוגמה, במאה ה־19 ביקר בארץ ישראל יהודי אתיופי בשם דניאל בן חנניה. לאחר ששמעו רבני ארץ ישראל שהמצב הרוחני והפיזי של הקהילה בכי רע, הם החליטו לשלוח בידיו מכתב לקהילה, וכך הם כתבו: ״מצבכם נגע ללבנו והחלטנו על הצעדים הבאים: כאשר יחזור דניאל בן חנניה אליכם האספו, שמעו ולמדו ממנו מה שראה אצלנו וכיצד אנו מקיימים את מצוות ה' כמסורת חז״ל. אם תגיעו למסקנה שנהגתם עד כה שלא בדרך הנכונה, בחרו לכם שלושה-ארבעה אנשים מוכשרים ושלחו אותם אלינו, לעיר הקודש, ואנו נלמדם באופן מעשי את דרך קיום המצוות״.33 ראשי הקהילה וכוהניה קיבלו את המכתב והתרגשו ממנו, אבל גם ראו בו איום על יסודות מנהגיהם ומסורותיהם. מתוך ביטחון בדרכם הם השיבו במכתב שהם דוחים כל ניסיון להתערבות חיצונית: ״יען כי שמענו שיש הרבה יהודים במצרים וירושלים ודתיהם ומנהגיהם שונות מאתנו, על כן יאות לכם שתשלחו אלינו אנשים מבינים מאתכם אשר נלמדם עיקרי דת ישראל המקובל אצלנו ונורה לכם את הדרך תלכו בה״.34

התיאור של עצם המפגש בין המוסד הדתי בישראל לבין קהילת בית ישראל כולל גם את הבעיה שנוצרת בעצם המפגש: כל אחד מבני השיחה מתקשה לראות בזולתו יהודי. בספר זה אבקש לטעון שהקהילה האתיופית היא הקהילה היחידה שהצליחה לשמר את התורה שבעל פה כלשונה ממש בעל פה, שלא כמסורת הרבנית, שבנסיבות מסוימות נאלצה להיות למסורת טקסטואלית, לדוגמה המשנה והגמרא, ובכל זאת הכתובים בה מכונים תורה שבעל פה ונתפסים כאילו כולם ניתנו למשה רבנו בהר סיני. כנגד תפיסה זו הכהנוץ' טוענים שבמעמד הר סיני אף אבותיהם היו שותפים, ומאז לא היה רגע היסטורי אחר כאירוע זה, לכן המושג הרבני תורה שבעל פה זר לעולם התרבות הדתית של יהודי אתיופיה. כלומר, העובדה שקהילת בית ישראל הייתה מנותקת לחלוטין מקבוצות המרכיבות את הפסיפס היהודי־תלמודי הופכת אותה ליהדות גנוזה, לקהילה המשמרת מסורת קדומה, ככל הנראה מסורת קדם־תלמודית, ולאחת הקהילות המעניינות ביותר.

על רקע זה יש לבחון את היחס של הרבנים אל בית ישראל, שמעולם לא היו שותפים לתהליך יצירה של מסורת רבנית זו. דניאל שפרבר טוען שהעימות בין המסורת האתיופית למסורת הרבנית אינו דומה לעימות בין אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים: קבוצה אחת מאשימה את הקבוצה האחרת בניוון ובבלימה של המסורת היהודית החיה, והקבוצה האחרת מאשימה את הקבוצה האחת שאינה אורתודוקסית אלא עסוקה ברפורמה של המסורת היהודית. לטענתו, אין כמו הקהילה האתיופית בשמירה אדוקה על מסורתה. שתי המסורות טוענות לראשוניות במסורת,35 לפיכך עולה השאלה איך מכריעים ביניהן. דיון זה מעלה שאלות גדולות, בהן: מהי תרבות? מה יוצר הבדלים תרבותיים קוגניטיביים בין בני אדם? היכן נכון לחפש את האוניברסלי? כיצד האוניברסלי נהפך לייחודי - כלומר מהי נקודת המפנה ההופכת את מה שנחשב למשותף בין בני האדם למפריד ביניהם?

הנחת היסוד לשאלות הללו היא שבני האדם מגיעים להסכמה שרירותית בעניין מובנם של דברים ופירושם והטעם שבסדר שהם עצמם יוצרים.36 העובדה שבני אדם מוצאים דרכים שונות לפרש את המציאות מעידה שהסכמה זו משתנה מחברה לחברה. אנו מפרשים את המציאות באמצעות קטגוריות תרבותיות שאנו יוצרים.37 כל החלטה או הסכמה של קבוצה להגדיר שמשהו אסור או מותר, או כל החמרה או הקלה במנהג כזה או אחר, מבוססות על עיקרון הגיוני שיש בו להסביר את החברה והתרבות (כלכלית, גיאוגרפית ומנטלית־סביבתית).

לורה בוהאנן, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, עברה בדרכה לאפריקה באחת האוניברסיטאות באנגליה, ושם היא נשאלה אם יש יצירת ספרות כלשהי של העולם המערבי שבני שבט הטיב, החיים במרכז ניגריה, יוכלו להעריכה כפי שמעריכים אותה בני העולם המערבי. לאחר לבטים היא דיברה על המחזה המלט של ויליאם שייקספיר. כאשר היא סיפרה לבני השבט את האירועים במחזה הם הגיבו בפרצי צחוק עזים - בעיניהם המלט היה סיפור בלתי אפשרי: גיבורו היה נסיך טיפש והתנהגותו לא הלמה את מעמדו, ולדידם סיפור כזה לא ייתכן. אחד הזקנים סיכם: ״בפעם אחרת תהיי חייבת לספר לנו עוד סיפורים מארצך. אנחנו, הזקנים, נסביר לך את משמעותם האמיתית, וכשתחזרי לארצך, יראו הזקנים שלכם שלא ישבת לך סתם כך בג'ונגל, אלא ששהית במחיצת אנשים חכמים, שלימדו אותך מחכמתם״.38 אם כן, מי אמור לקבוע, אם בכלל, מהי יצירה בעלת ערך אוניברסלי שאפשר להחשיבה כאמנות? או לענייננו, מי ראוי לקבוע מהי יצירת הלכה שתוגדר אמת מסיני ומהי יצירת הלכה שתוגדר טעות? האם יש מנדט לגוף דתי מסוים לקבוע מה טמא ומה טהור? לטענת מרי דגלס, הנסיבות והמקום הם שקובעים את משמעותו של חפץ או מעשה: ״דבר נחשב למלוכלך כאשר איננו במקומו, כאשר אינו ממוקם בקטגוריה הוא אשר הופכו לחריג ומוקצה״.39 לדבריה, לכולנו יש צורך ביצירת קטגוריות, ולכן לכלוך וניקיון אינם מושגים אוניברסליים כי אם מוסכמות קוגניטיביות תרבותיות.

כך משתמע גם מדבריו של ברוך שפינוזה: ״אשר לטוב ולרע - אין גם הכינויים האלה מציינים שום חיוב בדברים כשהם נידונים בפני עצמם ואין הם אלא אופני מחשבה או מושגים שאנו מציירים על ידי השוואת הדברים זה לזה; שכן אותו הדבר עצמו עלול להיות באותו זמן טוב ורע, וגם או לא זה ולא זה. הזמרה למשל, טובה היא לבעל מרה שחורה ורעה לאבל, אולם לא טובה ולא רעה לחרש״.40 בכך שפינוזה ערער על הגישה המהותנית האריסטוטלית ושלל את קיומו של קשר מוחלט וקבוע בין מסמן למסומן ובעקבות כך את יכולתנו לייחס באופן גורף תכונות כלשהן לתופעות חברתיות דתיות.

אלף שנה לפני שפינוזה כתב רש״י את אותם הדברים בלשונו שלו: ״כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט״ (רש״י לכתובות נז ע״א). לפי פירוש זה משתמע שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, בתנאי שכל אחד נותן טעם הגיוני לדבריו. אין מדובר בשקר ואמת: אחד אומר שכך מסתבר והאחר אומר שכך מסתבר, זה נותן טעם להיתר וזה נותן טעם לאיסור, זה מדמה דבר לדבר וזה מדמה לעניין אחר. אלו ואלו דברי אלוהים חיים, כי לפעמים שייך טעם זה ולפעמים שייך טעם זה - הטעם מתהפך לפי שינוי הדברים.

כך גם משתמע מדברי רבי צדוק הכהן רבינוביץ מלובלין, שבכל הוראת משפט יש ספקות וצדדים שווים לכאן ולכאן:

שאעפ״י שהללו אוסרין והללו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים וכולם מרועה אחד ניתנו. וביאור זה כי הדבר ידוע שיש חלוקים בנפשות וכמו שאיתא ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומין כו' [...] ולפיכך רובה של תורה בעל פה כמו שאיתא כי מה שבכתב הוא כולל כל ישראל וכל הנפשות שוות בה. וזהו הכללים אבל בפרטים מתחלקים כמו פרטי הנפשות. וכמו שיש ברפואת הגוף חילוקים בין טבעי גופים ובין השתנות הדורות שלא מה שיועיל לגוף זה ודור זה יועיל לאחר כן ברפואות הנפש. ומזה נצמחו כל המחלוקת בתורה שבעל פה שכל אחד אמר כפי מדרגת נפשו מה שראו לתיקונה ולרפואתה. ולפיכך אלו ואלו דברי אלקים חיים ששניהם ניתנו מרועה אחד כפי חלוקת הנפשות כך הם חלוקת המשפטים ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.41

הטענה העיקרית של שגיא בספרו בראשית הוא המאמין היא שהדת והאמונה הן פעולות אנושיות. ובלשונו: ״האמונה היא אמונתו של הסובייקט המאמין ובלעדיו אינה מתקיימת. [...] מבחינה הרמנויטית, הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנה בהקשר הרמנויטי ממשי זה״.42 עם זאת, הוא קרא תיגר על תיאורטיקנים רבים - בהם קרל מרקס, פרידריך ניטשה וזיגמונד פרויד - שביקשו לראות את האמונה כמוצר אנושי המבטא צורך אנושי. התפיסה שהאמונה היא פעולה אנושית הובילה אל הטענה שהאמונה היא מוצר היסטורי־תרבותי. עמדה זו הולידה את המסקנה שיש להתגבר על הפיתוי הדתי, שהרי הדת היא בלשונו של מרקס ״אופיום להמונים״. שגיא אינו מבקש לערער בטענתו על עמדות אלו מנימוקים דתיים כדי להגן על הדת או על האמונה, אלא מציג ״ניסיון להתייחס אחרת אל המופע האנושי של הדת והאמונה״.43

במחקר זה איני מבקש לערער על עמדות כלשהן כדי להגן על הדת או על האמונה. העובדה שאני ממוצא אתיופי אינה מצביעה על שליחות לקבוע שהקהילה האתיופית עדיפה על קהילה אחרת. אני מבקש להתבונן בה כפי שמתבוננים בכל קבוצה מאמינה אחרת, יהודית ושאינה יהודית בעולם ולנתח את חיי המסורת והתרבות הדתית שלה מנקודת מבטה שלה.44 איני מעלה על דעתי לשים את עצמי

לשופט המסדיר את הסדר ההיררכי, את הנכון, הטוב והאידיאלי, משום שאני סבור שהשוני בין בני אדם אינהרטי במציאות, ומשום כך יש אנשים שונים ויש אידיאלים שונים של הטוב הראוי. כפי שגרס שגיא:

האידאליות של המאמין שונה בוודאי מזו של מי שאינו מאמין, והאידאליות של מאמין בדת אחת שונה מהאידאליות של מאמין בדת אחרת. הבדלים בין בני אדם, בתרבותם, בעיצוב עולמם הם חלק בסיסי מעצם הקיום האנושי. בני אדם מעצבים את חייהם במסגרת תרבויות, אתוסים ומיתוסים שונים. האידאה של אנושיות אחת אוניברסלית היא חזרה אל עמדתה של מלכת הלבבות בעליזה בארץ הפלאות, המבקשת להקציע את כל הראשים בגובה אחיד, ולערוף את הראש של מי שאינו כזולתו.45

ההנחה שיהודי אתיופיה הם צאצאי שבט דן מתיישבת היטב עם המטרות של ספר זה. יהודי אתיופיה המיוחסים לצאצאי שבט דן נותרו מאחור, ולא בכדי. במחנה בני ישראל במדבר עמד שבט דן בראש שבטי ישראל וחנה בצפון המחנה, ואילו בסדר הנסיעה במסעות היה שבט דן אחרון: ״וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי״ (במדבר י, כה). חז״ל ופרשני התורה עמדו על משמעות הביטוי ״מאסף לכל המחנֹת״. התלמוד הירושלמי מפרש כך: ״מאסף לכל המחנות לצבאותם - לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה. וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. הדא הוא דכתיב מאסף לכל המחנות לצבאותם״ (עירובין ה, א). באופן דומה יהודי אתיופיה חוזרים ארצה בעת האחרונה, וכל מה שאבד ונשתכח מהעולם של המסורת הרבנית הטקסטואלית - סוד היגה מוסה והנבואה, מנהגים עתיקים שנשכחו מסיבות היסטוריות ומשיקולים הלכתיים - הם מחזירים.46 אצל יהודי אתיופיה קיימים גם עקרונות דתיים המבוססים במידה רבה על עקרונות ותפיסות פילוסופיות מתקופת המקרא,47 אך הם אינם ממלאים מקום חשוב בפסיקה האורתודוקסית של ימינו. מהשיחות שקיימתי עם רבים,48 אוכל לומר בזהירות שבית ישראל היא היחידה מכל קהילות ישראל שהצליחה לשמר יהדות גנוזה. יהודי אתיופיה מסרו את נפשם על ייעוד זה - להיות ״מאסף לכל המחנֹת״.49

אידיאלים שונים בדתות שונות

עד היום קיים קושי גדול לפתח מסגרת נאותה למפגש בין שתי הקהילות - בית ישראל והממסד הרבני בישראל - מתוך יחס לא היררכי ולא שיפוטי. מסגרת כזאת לא נוצרה עם העלייה של יהודי אתיופיה לישראל. בצד יחס אוהד לעלייתם וסיוע לקליטתם הרוחנית והדתית בישראל נדרשו העולים לטקסי ״חידוש הברית״ עם העם היהודי ותורת ישראל ומצוותיה, כלומר גיור בהליכים מהירים. טקסים אלו היו חוויה משפילה ביותר, כפי שעולה מדבריו של דוד מהרט:

באתיופיה, צבע העור שלנו לא היה נושא כלל, כי נראינו כמו כל האתיופים וודאי שהוא לא הגדיר את זהותנו. והנה לפני 35 שנים כאשר נוצרה הזדמנות יצאנו למסע רגלי ואף שהיה מלא קורבנות זכינו לממש את החלום שלנו, וסוף סוף מימשנו את שאיפותינו לשוב לארץ ציון. הגענו לכאן כחושים ואבלים. אבל בליבנו הרבה יהדות, ציונות, גאווה וגבורה. ציפינו לקבלת פנים אוהדת ומקבלת כראוי לאחים גיבורים ששרדו גלות של אלפי שנים, שעשו מסע הרואי כדי לפגוש את אחיהם ולחיות איתם. אבל כבר בהתחלה הטילו ספק ביהדות שלנו, דרשו מאיתנו לעבור גיור לחומרה מכל אחד מאיתנו ואף מהמנהיגים הרוחניים, להפשיל את מכנסיהם כדי שיקיזו את דמם, במעמד זה ניפצו לנו מרכיב זהות חשוב ששמרנו עליו אלפי שנים.50

מעמדם של המנהיגים הרוחניים של הקהילה, הידועים בתואר קסים, ובספר זה נקראים כהנוץ', נפגע פגיעה אנושה בשל העובדה שהם נושאים מסורת שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה התלמודית וההגמוניה האורתודוקסית בישראל. גם היום, לאחר שלושים שנות קליטה, יוצאי אתיופיה מתקשים להתקבל כשווים לפני החוק במועצות הדתיות בארץ ובעולם.51 בית ישראל, ובראשם הכהנוץ', סובלים ממצוקה במימוש מסורתם היהודית וניצבים בפני אתגרים לא פשוטים. דומני שיותר מכול, הפקפוק בסוגיית יהדותם והדרישה לתהליך של גיור לחומרה, הכולל הקזת דם ברית בלי שיידעו את הקהילה, הם שהותירו פצע מדמם ותחושת עלבון קשה. יעקב באבו שחווה זאת על בשרו, סיפר:

המדינה באמצעות הממסד הרבני, הציבה לי ולעשרות האנשים שהגיעו אז טיפין טיפין לארץ אולטימטום: גירוש או גיור. הבחירה הייתה קשה ביותר. אבל אחרי שנה בארץ החלטתי להיות מושפל אך לשמש גשר להוריי, לאחיי ולבני הקהילה שלי, שהכמיהה שלהם לירושלים לא התפוגגה אלפיים שנה. הליך הגיור החל מלימוד אצל רב, אחר־כך התבקשנו להתפשט לבדיקת איברי המין שלנו. אבל כמובן כולנו היינו נימולים כי אנו יהודים. אם כן עברנו דקירת מחט באיבר המין והקזת דם, וקיבלנו תעודת גיור, לא תעודת יהודי. העובדה שלא מאמינים שאני יהודי, בודקים אותי, מפשיטים אותי כדי לקבוע מי אני, מזכירה לי את ההשפלות שעברו יהודי אירופה בתקופת השואה, אלא שהפעם יהודים עושים את זה ליהודים. התהליך הזה לא עשה אותי יהודי טוב יותר, אלא גרם לי לכעס, לחוסר אמון ולשנאה.52

הכהנוץ' לא זכו להכרה של הממסד הישראלי, ומעמדם נחלש; מעמדם של כל המוסדות הקהילתיים המסורתיים של בית ישראל נשחק, והם איבדו מיעילותם בהנהגה ובפתרון בעיות. על כך כתב הרב יהודה ברנדס:

הדרישה לוותר על מנהגי אבות, על סמכות המנהיגים הרוחניים, הקסים, ו״להתגייר״ ליהדות רבנית־אורתודוקסית, היא בלתי־נסבלת מבחינתם. לא זו בלבד שיש בה פגיעה אישית ברמה של הונאת דברים והלבנת פנים, וזלזול בכבודם של הקסים והוצאת לעז על הראשונים, יש גם יסוד סביר להניח שמשמעותו הרוחנית־חברתית של מהלך שכזה תהיה עזיבת הדת בכלל על ידי צעירי העדה, שיאבדו את שארית אמונתם הנסמכת על מסורת אבותם, כפי שאכן קורה בפועל לנגד עינינו וכפי שקרה בדור הקודם לעלייה מארצות האסלאם, עד שהתעוררו ״להחזיר עטרה ליושנה״, כדי לשקם את היסוד המסורתי באמונה ובמצוות של בני הקהילות הללו.53

לנוכח היחס הזה בישראל למסורת של בית ישראל עולה השאלה מי קובע מהי יצירה הלכתית בעלת ערך תיאולוגי מהותני ומהי יצירה הלכתית פולקלוריסטית שהיא תוצר של הבניה תרבותית. לדאבוני, העמדה השלטת היום במחקר היא שבית ישראל היא קבוצה חריגה שתרבותה הייתה מנותקת מכל התפתחות הלכתית חז״לית, ועל כן הוסק שהיא איבדה את התורה שבעל פה, בשונה מהמסורת הרבנית, שהצליחה לשמר אותה. רוב רובו של העולם הרבני ועולם המחקר, כולל רבים מרבני יוצאי אתיופיה, שבויים בעמדה הזאת, ואני מכנה אותה הקולוניאליזם הדתי.54 עמדה זו עולה מדבריו של הרב בנימין זרו שליט״א, תלמיד חכם ורב הקהילה האתיופית בקריית גת:

אחד הדברים הבולטים ביותר בשוני שיש לעדה משאר עדות ישראל הוא העובדה שאין בנמצא איתנו משניות וגמרות ומסורת חז״ל, שהיא היא עיקר התורה שבעל פה [...] נידחי ישראל השונים חזרו לאחר מאות שנים מהגלות עם אותה מסורת והתורה שבעל פה שאיתה גלו. התורה נשתכחה אצל יהודי אתיופיה כפי שלימדה משה לפני ישראל. [...] בגלל הסבל והביזה וההרג והרדיפות הקשות שהתחילו לסבול מהם, התחילה להישכח מהם מסורת חז״ל [...]. אנו מרגישים שאנחנו לא כל כך רצויים במקומות תורה מסוימים בגלל הסיבות הידועות. חלשי האופי יאמרו: אם אנו מקבלים יחס משפיל כזה, זה סימן שאין רצונו של הקב״ה בנו [...] אבל החכמים שבינינו, אשר יודעים שכל זה הוא ניסיון וכל מה שעובר עלינו זהו כור היתוך כדי למרק ולזכך אותנו, ימשיכו להחזיק בכל כוחם בחבל נחלתו. [...] על אף מה שיעשו ויגידו עלינו, אנו נמשיך להישאר עבדיו של הקב״ה.55

נקודת המבט המבוטאת בדבריו של הרב זרו מלמדת על הנחת יסוד מוטעית - המסורת של התורה שבעל פה הגיעה לבני ישראל מפיו של משה ועברה בצינור אחד, צינור של היהדות הפרושית־רבנית, וחזרה מהגלות כפי שהתחילה, עם התורה שבעל פה שאיתה גלו, ואילו יהודי אתיופיה איבדו אותה. הנחה זו משתמעת גם מדבריו של הרב מברהטו סולומון שליט״א, אף הוא יוצא אתיופיה:

עוברת התורה שבעל פה מדור לדור בעל פה. משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות א, א) [...] כך היה עד שבאה צרה לישראל והוצרכו לכתוב גם את התורה שבעל פה ואמרו עת לעשות לה' הפרו תורתך [...] ראו כמה חשובה וטובה הייתה החלטתו הנועזת של רבי יהודה הנשיא לכתוב את התורה שבעל פה. הנה יהודי אתיופיה שלא נכתבה אצלם התורה שבעל פה הרבה ממנה נשתכח במשך הגלות הארוכה והמרה.56

לא ברורה לי הטענה שרק באתיופיה נשכחה התורה שבעל פה, שהרי התלמוד עצמו מוסר כי הלכות רבות נשתכחו בימי אבלו של משה. ״אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל. א״ל: לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא (דברים ל, יב)״ (בבלי, תמורה טז ע״א). אם כן, כבר בימיו של משה נשתכחו שלושת אלפים הלכות. תארו לעצמכם: כמה הלכות נשתכחו בדורות שאחריו? כך או כך, הרב סולומון אמנם מודה: ״כמובן לא הכול נשתכח. חלילה״, אך שב ומדגיש: ״יהודי אתיופיה לא היו חשופים לכל השתלשלות התורה שבעל פה ולדברי חז״ל ועשו כפי הבנתם ביראת שמים, וזו הייתה לגביהם האמת ההלכתית״.57 דומני שהנחת היסוד המוטעית היא שעוררה בו יחס אמבילוונטי ואולי אף פרדוקסלי כלפי מסורת אבותיו ואימותיו, המסורת שלו. למשל, כאשר הוא ביקש להציג את הייחוד של קהילתו, קהילת יהודי אתיופיה, הוא גרס שהיא הצליחה לשרוד בגלות המרה באתיופיה בזכות היאחזותה בצוואת אבותינו להמשיך בדרך: ״בגלל הניתוק הרב מכלל האומה הישראלית דווקא צורת חיים זו הצילה את העדה מהתבוללתו והיטמעות בכלל האוכלוסיה האתיופית, וגם שמרה על ייחודם של יהודי אתיופיה לאורך אלפי שנים. כל זה בזכות שמירת דרכם של אבותינו והצמדות לתורת משה רבנו. זו המשימה הכי חשובה בצוואת אבותינו, להמשיך את הדרך הזו לעד ולעולמי עולמים״. ואף על פי כן הוא ביקש מהקהילה שלא להמשיך בדרך זו בארץ ישראל, אלא לנהוג כמנהג כלל ישראל: ״על כן הורינו חיו בקדושה ובטהרה על פי התורה אשר הכירו בגלות אתיופיה במשך אלפי שנים. יחד עם זה, אחרי שהתקבלו תפילות אבותינו הקדושים והקב״ה זיכנו לעלות לארץ ישראל וזכינו להתחבר לכלל ישראל, אנו נחשפים להלכות ומנהגים שונים מהמקובל אצל יהודי אתיופיה. בעניין הזה כאמור, עלינו לנהוג כמנהג כלל ישראל״.58 בקשה זו של הרב מהקהילה האתיופית להפסיק לנהוג לפי מסורתה ולהתחיל לנהוג כמנהג כלל ישראל מערערת במידת מה את מה שכתב בעצמו בספרו: ״יהדות אתיופיה היא הקהילה שנשארה נאמנה לדיני התורה מימי קדם, טרם תיקנו חז״ל תקנות רבות״.59

הרב סולומון, כמו רוב ניכר של הרבנים יוצאי אתיופיה, מצדד בעמדות שאינן מתיישבות יחד בעניין ערכה של הקהילה בשימור השתלשלות התורה שבעל פה: מחד גיסא, הוא מצדד בעמדה אוהדת המעצימה את מסורתה של בית ישראל ורואה בה קהילה ששמרה על מסורתה בחירוף נפש במשך אלפי שנים בגלות אתיופיה; מאידך גיסא, לדבריו, בעניין שימור המסורת והמשכה ״עלינו לנהוג כמנהג כלל ישראל״.

גם הרב ראובן וובשת שליט״א טוען כי יהודי אתיופיה צריכים לפסוק ממנהגיהם, בעיקר המנהגים הסותרים את פסקי השולחן ערוך של רבי יוסף קארו, ולאמץ את פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף זצ״ל.60 על השאלה כיצד על יהודי אתיופיה לנהוג כיום בארץ ישראל הוא השיב: ״לתשובה זו יש שני ענפים: ראשית לכל, ישנו ענף התורה שבעל פה. והענף השני הנו באשר לדרך המעשית כיצד יהודי אתיופיה צריכים לנהוג כיום בארץ ישראל - אם כמנהג הספרדים ועדות המזרח שהולכים על פי דעת מרן השולחן ערוך או כמנהג אחינו האשכנזים הנוהגים כדעת מור״ם רבינו הרמ״א במקומות שחלק על דעת מרן השו״ע?״.61 מדברים אלו משתמע שעל הקהילה לקבל את התורה שבעל פה הרבנית המקובלת בארץ. ואולם אני שואל: מדוע? מה ההיגיון לעזוב מסורת אחת מוכרת ולאמץ מסורת אחרת זרה? הרב וובשת הביא את דברי הרמב״ם, שטען כי זאת התורה שנמסרה בהר סיני ועברה עד היום בצינור של המסורת הרבנית: ״ענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי (ומן התוספות) מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני״ (הקדמה ליד החזקה לרמב״ם).

מכאן משתמע שמסורתה של הקהילה האתיופית לכאורה אינה אותנטית - היא לא הייתה חלק מקבלת המסורה,62 שכן אין היא עולה בקנה אחד עם המסורת שנמסרה בערוץ של חז״ל כפי שתיאר אותה הרמב״ם, ולפיכך יש להפסיק לנהוג לפיה ויש לאמץ את המסורת הרבנית. ואולם, במקרה זה עולה שאלה אחרת: איזו מסורת יש לאמץ מתוך המסורת הרבנית? הרב וובשת הציע לבני הקהילה לאמץ את פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף ואף הסביר מדוע:

יהודי אתיופיה שבזכותו [של הרב עובדיה יוסף] שבנו לנחלת אבותינו בארצנו הקדושה ובד בבד נחלץ חושים ומעל כל במה אפשרית דרוש דרש לדאוג לקליטתם הרוחנית של יהודי אתיופיה, ואמר לנו במו פיו בכינוס אשר התקיים בבית מדרשו כי על כל אחד מהנוכחים לדאוג שלא ישאר אחד מבני הקהילה שלא ידע תורה וחובה עלינו לדאוג שכולם יהיו ת״ח. אי לכך נחשבים אנו [יהודי אתיופיה] תלמידיו וכבניו וכמו שנהג הוא בכל דבריו כדעת מרן השו״ע עלינו לנהוג ולקבל עלינו את הוראות השו״ע.63

אם כן, מבחינה תודעתית המעמד היהודי של יהודי אתיופיה נזקף גם היום לזכותו של הרב עובדיה יוסף, ולא לזכותם ההיסטורית־יהודית על ארץ ישראל.

כאמור, הקו המנחה של כל הרבנים הנזכרים לעיל ביחס למסורת של הקהילה האתיופית הוא שהמסורת של התורה שבעל פה נמסרה בערוץ אחד, הערוץ של היהדות הפרושית־רבנית, שחזרה מהגלות עם המסורת והתורה שבעל פה שאיתן גלו, ואילו יהודי אתיופיה איבדו את התורה כפי שלימדהּ משה לפני בני ישראל. לדברי הרבנים, התורה שבעל פה נמסרת מדור לדור מאז נתינתה, ונושאיה הם לא הקהילה האתיופית, אלא היהדות הרבנית. עם זאת, הם מודים שהמסורת האתיופית היא מסורת מימי קדם.64 לפיכך מדוע לבקש מהקהילה לפסוק ממנהגה? דומני שהקטע שלהלן מהנסיך הקטן יכול להסביר זאת:

יש לי יסוד מוצק לשער, שהכוכב שהנסיך הקטן בא ממנו הוא אסטרואיד 612ב'. את האסטרואיד הזה ראו בטלסקופ רק פעם אחת, בשנת 1909. אסטרונום תורכי ראה אותו, ובכנס בינלאומי לאסטרונומיה הוא הציג את תגליתו בעסק גדול, אבל בגלל לבושו המיוחד איש לא האמין לו. כאלה הם המבוגרים. למזלו של האסטרואיד 612ב' ושמו הטוב, קם בתורכיה רודן שצוה על בני עמו ללבוש בגדים אירופיים, ולא - יוצאו להורג. ובשנת 1920 הציג האסטרונום את תגליתו שנית, הפעם בחליפה הדורה מאוד, ואז קיבלו הכל את דעתו.65

לדאבוני, התפיסה המוטעית הצליחה לחלחל בקרב רבנים רבים יוצאי אתיופיה ובקרב רבנים שאינם יוצאי אתיופיה. על אף היחס האוהד כלפי חוץ למסורותיה של בית ישראל, בפועל הם מבקשים ממנה להתגייר מבחינה תודעתית, להחליף את לבושה ולנטוש את המסורת האתיופית. רוב הרבנים, יוצאי אתיופיה ושאינם יוצאי אתיופיה, שדיברתי איתם אמרו לי שהם רוצים לראות את הקהילה כחלק בלתי נפרד מהעולם האורתודוקסי וכך למנוע מחלוקת בישראל - שלא תהיה תורה כשתי תורות. בהנחה שאכן כך, אני שואל מדוע הם מוכנים לוותר לשם כך על המסורת של בית ישראל, ולא על המסורת האחרת. בעיניי, זוהי דוגמה טובה לכך שבמקרים רבים המסורת היהודית הפוליטית מושתתת על התפיסה של האליטה, ואין הכוונה דווקא לבני עדה, קהילה או מוצא מסוימים. מי שהגיעו לעמדות כוח והשפעה עלולים להשתמש בכוחם לפי ראות עיניהם, וכך נוצרת לעתים מדיניות פטרנליסטית. כלומר, בכל דור ודור היו כל מיני דעות ומאבקי כוחות על סמכות. אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים במובן הרחב ביותר, הרשות נתונה לכל פעולה ועניין. ואולם, החכמים והמנהיגים מחפשים דרך לקבוע אמות מידה כוללות, וזאת הסיבה שהם קובעים (גם אם באופן שרירותי) שיש לנהוג כך ולא אחרת. כדי להצדיק את קביעתם השרירותית הם מעלים הסברים ״היסטוריים״.

עם זאת, נראה שיש להבחין בין הרבנים יוצאי אתיופיה, שככל הנראה אימצו את התפיסה הקולוניאלסיטית הדתית, לבין הרבנים שאינם יוצאי אתיופיה, שנראה שעדיין לא הפנימו שבית ישראל היא קבוצה יהודית אותנטית. אלה ואלה מבלבלים בין המושג תורה שבעל פה הרבני לבין המושג היגה מוסה האתיופי. המושג תורה שבעל פה הרבני זר ליהודי אתיופיה, כלומר הרציונל של היגה מוסה שונה מהרציונל הרבני של התורה שבעל פה. כל מי שמבקש מהמנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה לפסוק ממנהגם כפי שהוא משתקף בהיגה מוסה לוקה בחוסר הבנה בסיסית של המושג תורה שבעל פה ומבטא גישה היררכית ושיפוטית היוצרת שיח פוגעני שאינו הולם את האמת ההיסטורית בדרך השתלשלות המסורת היהודית. כאמור, טעות זו איננה נחלתם של רבנים יוצאי אתיופיה בלבד, אלא גם של רבנים שאינם יוצאי אתיופיה. לדוגמה, הרב מנחם הכהן ולדמן שליט״א כתב שהקהילה הייתה מנותקת ממסורת יהודית: ״כמה עובדות יצרו את תדמיתם של בני העדה כעומדים על גבול השייכות לעם ישראל: ניתוק מן העם היהודי במשך אלפי שנים, עבר קדום לוט בערפל, מסורת דתית שונה - ללא מסורת חז״ל וההלכה הרבנית, דמיון לעם האתיופי המשופע במורשת מקראית קדומה הנוהגת עד היום, והמראה האתיופי אשר נתפש לעיתים כזר וחריג בין שלל המראות היהודיים ה'מקובלים' ״.66

הדמיון התורשתי וההבדלים החזותיים בין יהודים ליהודים המתגוררים בקהילות שונות ברחבי העולם מעלים את השאלה עד כמה היהודים בכל נקודה בעולם התייחדו כקבוצה דתית ואתנית לאורך אלפי שנים של גלות. לשאלה זו יש תשובות רבות. לטענתי, נדרש הסבר ליחס השונה אל הקהילה היהודית האתיופית. אין ספק שיהודי אתיופיה, במראם, בתרבותם ובמנהגיהם, דומים לסביבה האתיופית הלא יהודית יותר משהם דומים ליהודים אחרים בתפוצות אחרות, הלוא כל היהודים בקהילות בעולם דומים לסביבתם. אלפיים שנות גלות וריחוק פיזי וחברתי של כל השבטים המרכיבים את העם היהודי יצרו שוני בין כל קבוצה וקבוצה בכל דבר ועניין, ואין קבוצה אחת דומה לחברתה. ״מה שהציל את היהודים לא היה בידודם לכאורה: על דרך הפרדוקס, דווקא ההיסטוריה רבת התלאות שלהם היא שעשתה אותם לאחד העמים המעורבים ביותר על פני האדמה והעשירים ביותר בבני כלאיים. אין אף לא תו אנטונומי אחד המשותף לכל היהודים ומייחד אותם״.67

מכל מקום, העמדות הללו מעלות תמונה עגומה של נתק, של מרחק - בין אדם לאדם, בין הנורמה של האחד לנורמה של האחר - שהרי נורמות וגבולות תלויים במקום ואינם אוניברסליים. קיימים בינינו הבדלים אובייקטיביים מעצם היותנו בני אדם, ומתוך הבדלים אלו, במרחקי הזמן והגיל, מתפתח גם שוני בצורות חיים ובתרבויות. כל אחד מאיתנו רחוק במידה מסוימת מהנורמה, שכן חוט דק מבחין בין התנהגות שהופכת אותנו לייחודיים לבין התנהגות שממנה והלאה אנחנו נתפסים מוזרים או משוגעים או כחורגים מגבול השייכות.

כאמור, יהודי אתיופיה דומים לסביבתם כמו שיהודי גרמניה או כל יהודי אחר על פני הגלובוס דומה לבני סביבתו - בשפה, בתרבות ובמראה. על כך כתב אהרון זאב אשכולי: ״אם אנחנו קובעים את זרותם הגזעית של יהודי חבש, אל לנו לשכוח, שאחרי הכל הם דומים לבני סביבתם לא יותר מיהודי בוכרה לטאג'יקים. וכדמיון רוב היהודים לבני ארצות סביבתם. והרי אנו יודעים שהסיבות הן רבות מאוד, מהן ביולוגיות המוצאות את הסברתן בתורתו של מנדל, מהן סוציאליות - והן עיקריות״.68 אני תמה מדוע המראה של יהודי אתיופיה עורר ומעורר עדיין שאלות על עצם זהותם היהודית האותנטית. הרב ולדמן בעצמו ציין שלל מקורות ממגוון תקופות, הן של רבנים והן של היסטוריונים, המלמדים על זיקה בין יהודי אתיופיה ליהודים מתקופת התנ״ך, ובייחוד לשבט דן: ״יהודי אתיופיה נותרו במובנים רבים יהודים של ימי התנ״ך. מקום מרכזי בעבודת ה' היו תפילות וקרבנות, קדושה וטהרה כאשר בית כנסת והמזבח שלידו הם מקומות הקודש, וכהני העדה הם יודעי התורה - הם המתפללים והם המנחילים את דרך קיום המצוות״.69

ידיעותיו הרבות של הרב ולדמן אינן רק מקריאת ספרים על הקהילה, אלא גם מהיכרות אישית עם בני הקהילה בעבודתו המסורה איתם לאורך עשרות שנים. כך הוא תיאר את פגישתו עם הכהנוץ': ״בפגישות עם כהני העדה נחשפתי לעולם יהודי מרתק שהגיע מימי התנ״ך. חשתי חיבור אמיתי מלב אל לב עם כהן העדה אבא יצחק אייסו. הוא ראה בי את רבו בארץ ישראל, על אף היותו מבוגר ממני ביותר מחמישים שנה״.70 הרב ולדמן אכן הצליח להיחשף ״לעולם יהודי מרתק שהגיע מימי התנ״ך״, אבל משום כך דבריו אלו מעלים תמיהה: מה הכוונה בכך שהסכים להיות הרב של הכהין הראשי של כל מחוז טגראי וולקייט? ומה הכוונה בכך שהכהין הגדול הסכים לקבל עליו רב חדש אשכנזי הצעיר ממנו בחמישים שנה? למה הדבר דומה: לאתיופיה מגיע אורח חשוב, הרב הראשי של הונגריה - אני משער לעצמי שבשום מצב הרב לא היה מסכים שאחד הכהנוץ' יהיה לו לרב.

בצד היררכיה מתמיהה זו המתוארת אצל הרב ולדמן הוא מחה, ובצדק לדעתי, על הבורות ביחס ליהדות אתיופיה: ״ייחודה וריחוקה של יהדות אתיופיה עם ריבוי ההעלם והמורכבות במורשתה ובהליכות חייה, הביאו לעתים לאי הבנות ולקלות בלתי נסבלת בהתמקדות על מידע שגוי ועל דעות קדומות. היו שהביעו דעות שלא היה להן על מה לסמוך בקרקע המציאות. נכתבו הסברים מורכבים, גם התנגדויות שונות להעלאתם של יהודי אתיופיה״.71 מצד אחד הרב ולדמן מתריע מפני הבורות, ומצד אחר הוא נפל בעצמו בבורות שהזהיר מפניה. למשל:

אי אפשר להבין את שורשי מורשת יהודי אתיופיה ללא התייחסות למורשת הנצרות האתיופית [...]. גם לפרשנות התורה ומצוותיה כפי שהעבירו המנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה יש דמיון רב מאוד לפרשנות הקיימת בקרב חכמי הדת הנוצרית. לספרי קודש מאוחרים המצויים בקרב יהודי אתיופיה יש מקבילות בכתבי הנצרות האתיופית. התפילות ומנגינותיהן, מנהגי בית הכנסת, דרכי ההתנהגות של הקסים והנזירים - כל אלה, ועוד, דומים מאוד לקיים ולרווח בכנסיה האתיופית.72

גם המנהגים הרוחניים של יהודי מרוקו דומים למנהגים הרוחניים של המרוקאים - כולל התפילות והמנגינות; רבני אירופה המערבית דומים בלבושם ובמנהגיהם ובמנגינותיהם יותר לבני סביבתם שאינם יהודים מאשר ליהודים במקום אחר. אם כן, מהן הסיבות לעמדה זו המוצגת לעיל - אולי ״אי הבנות״ ו״קלות בלתי נסבלת בהתמקדות על מידע שגוי ועל דעות קדומות״? הרב ולדמן ציין את הדמיון לדת הנוצרית באתיופיה ואת הצורך בהכרתה כדי להבין את יהדות אתיופיה עד תומה. בקשה זו לגיטימית - כשם שאת המנהגים של המרוקאים כדאי להבין על רקע המנהגים במרוקו או את מנהגי התימנים כדאי להבין על רקע המנהגים בתימן - אבל המסקנה שלו אינה מובנת. לדבריו: ״יהודי אתיופיה שרדו ביהדותם דורות רבים חרף ניתוקם מן העם היהודי. דרך הישרדותם היהודית מפליאה במיוחד בשל חייהם בסביבה נוצרית דומיננטית, ללא מורשת חז״ל וההלכה וללא הלשון העברית״.73

בעקבות הרדב״ז תיאר הרב ולדמן את מעמדם של יהודי אתיופיה. בצטטו מהגמרא (בבלי, שבת סח ע״ב) הוא כותב: ״מי שמסיבות שונות לא ידע את המצוות - כגון תינוק שנשבה בין הגויים או גר שנתגייר בין האומות ולא לימדוהו - מחויב ככולן עם ידיעתו. חיבורם מחדש של יהודי אתיופיה אל העם היהודי ומורשתו מחבר אותם עם כלל ישראל, המחויבים בכל המצוות״.74 קשה להסביר את אמיתות מסורתם של יהודי אתיופיה. ובאמת, כיצד יש להגדיר את מסורתם? האם נכון להגדיר מסורת של אלפיים שנה בדיעבד כתינוק שנשבה? זוהי דוגמה ליחס הדו־ערכי כלפי הקהילה: מצד אחד טוענים שיהודי אתיופיה הם יהודים אשר שרדו ביהדותם דורות רבים, ומצד אחר מתארים אותם כתינוק שנשבה. יחס אמביוולנטי זה מעמיד מכשולים בפני יהודי אתיופיה בארץ, כפי שהרב ולדמן בעצמו כתב:

מקומה של מורשת העדה נדחק לקרן זווית. רבים מכוהני העדה חשים שמתייחסים אליהם כאל מי שזמנם עבר, כפי ששייכים למציאות שהיתה בארץ רחוקה ונידחת, ואין לה עוד מקום. הגישה ההלכתית הקוראת לאחדות בקיום המורשת ולקבלת ההלכה, שוברת לבבות לא מעטים. קשה מאוד להיפרד ממורשת אבות, להתעלות מעל הרגשות והזיכרונות של דרך חיים ועבודת ה', ולדבוק בדרך חדשה ושונה - שלא מבית אבא ואמא. היחס השונה אל מורשת יהודי אתיופיה - לעומת מורשתן של יתר עדות ישראל - נתפש בעיני רבים כחלק מהטלת ספק על עצם יהדותם.75

הרב ולדמן הוא דוגמה אחת מני רבות לרבנים, יוצאי אתיופיה ושאינם יוצאי אתיופיה, המחזיקים בעמדה דו־ערכית זו. הוא הביא את שאלתו של הרב אברהם אנברם, רב הקהילה האתיופית בנתניה ותלמיד חכם, מראשוני העולים מאתיופיה שהגיע לארץ בחירוף נפש: ״גדלנו בין זקני העדה, קדושים וטהורים, ושמענו עדויות וסיפורים על צדיקים שתפילותיהם וברכותיהם התקבלו, שחזו עתידות ודבריהם התקיימו, ועל כאלה שירדה להם אש מן השמים על קרבנם. אם כל אלה לא נהגו בדרך הנכונה - בדרך ההלכה - כיצד זה עשה להם הקב״ה נסים?״.76 הרב ולדמן כתב על כך: ״שאלתו משקפת את כאבם של יהודי אתיופיה במפגשם עם הגישה ההלכתית השונה. שאלתו של הרב אנברם מציקה לו בשורש נשמתו, בהיותו רב בישראל האמון על ההלכה, ועם זאת תלמיד נאמן אשר שימש באתיופיה את המנהיגות הדתית של העדה ולמד מהם תורה, והיה במשך שנים תלמיד קרוב של אחד הנזירים שעוד נותרו באתיופיה עד הדור האחרון״. על השאלה הוא ענה: ״הקב״ה דן את האדם לפי מה שהוא. אי הידיעה של יהודי אתיופיה את התורה שבעל פה ואת ההלכה - בגלל הפירוד מעם ישראל - היא להם כאונס. ומכיוון שכל מעשיהם לשם שמים, ועשו כפי שיכלו, וגדלו ביניהם צדיקים וישרים - שמע הקב״ה את תפילותיהם״.77

התשובה מתמיהה: מדוע הגדיר הרב ולדמן את האי־ידיעה של יהודי אתיופיה את התורה שבעל פה ואת ההלכה הרבנית כאונס? הרי באותה מידה אפשר לטעון שאי־ידיעת המסורת היגה מוסה בגלל הפירוד היא כאונס ליהודים שאינם יהודי אתיופיה. גם אם נניח שאי־ידיעה של התורה שבעל פה הרבנית היא אונס ויהדותם של בית ישראל היא בדיעבד, נשאל כיצד חרף עובדה זו יהודי אתיופיה היו צדיקים וחסידים. על כך ענה הרב ולדמן: ״מעשיהם היו לשם שמים וקיימו את עבודתם במסירות נפש על אף שלא היו בקיאים בש״ס ובפוסקים״.78 על פי התפיסה הרבנית, ש״ס והפוסקים הם תורה שבעל פה, אבל על פי היגה מוסה בקיאות בש״ס ובפוסקים היא עניין אחד ומעשים לשם שמים הם עניין אחר, ואין קשר בין מעשים לכוונה. אני סבור שפה נעוץ ההבדל בין שתי המסורות, בין תורה שבעל פה לבין היגה מוסה: במסורת היגה מוסה המנהג בדרך כלל מתמקד בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו, ולא בפרטי הלכות מדוקדקות. לפי היגה מוסה, המוקד בעבודת ה' הוא הכוונה ומידת מסירות הנפש, ולא מספר המעשים. כך עולה אף במסורת הרבנית הקדומה (הקרובה יותר לתפיסה של היגה מוסה):

אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי [...] ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם (בבלי, ברכות כ ע״א).

הגמרא שואלת במה שונים הראשונים, שהתרחשו להם ניסים, מאיתנו המאוחרים, שאין מתרחשים לנו ניסים - אם משום לימוד, הרי בשנותיו של רב יהודה כל לימודם היה בסדר נזיקין בלבד, לעומת זאת אנחנו שונים את כל ששת הסדרים. בזמן הראשונים, כאשר רב יהודה היה שולף את נעלו האחת בשעת התענית על המטר, מייד היה יורד הגשם, לעומת זאת אנו מצערים את עצמנו וצווחים, ואין מי שמשגיח בנו. מה היתרון של הראשונים? לדברי רב פפא, הראשונים היו מוסרים את נפשם על קדושת השם, ואילו אנחנו איננו מוסרים את נפשנו על קדושת השם. כלומר, מבחן הכוונה ומסירות הנפש הוא המכונן את העולם של היגה מוסה והיהדות הקדומה.

האם ייתכן שהרבנים של היום יראים משולחן ערוך והכהנוץ' יראים מאלוהים? על כך נשא ירמיהו הנביא את זעקת ה':

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה' (ירמיהו ז, ג-יא).

דברי השקר שהנביא זועק עליהם הם התפיסה שמותר לחטוא בכל החטאים, בעיקר בין אדם לחברו, ולאחר מכן לעמוד לפני אלוהים בבית המקדש ולהינצל מעונש או מפורענות. הנביא ירמיהו טען שלמרבה האבסורד בית המקדש, שמטרתו היא להביא טהרה וקדושה לעם, מביא לתוצאה הפוכה: הוא היה למערת פריצים. בית המקדש נועד לתווך בין העם לבין אלוהים, אולם אין הוא עומד בפני עצמו, אלא הוא תלוי ועומד ביחס הממשי שבין האדם למקום ובין אדם לאדם.79 הנצי״ב בהעמק דבר רמז ככל הנראה לתופעה זו שממנה חרד הנביא ירמיהו: ״בחורבן בית שני [...] שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים״.

על תופעה זו כתב הנביא הושע: ״מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם. כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״ (הושע יד, י). ״בם״ - בדרכי ה', ״משמע, שיש הליכה בדרכי ה' שעשויה להיות מכשול״.80 הדוגמה הטובה לכך היא דור בית שני, כפי שכתב הנצי״ב: ״שאף שהיו צדיקים וחסידים, לא היו ישרים״.81 האמונה ניצחה את האמון: הם שמרו על חוקים ומשפטים, אבל זנחו את היסודות - מצוות ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'״ (דברים ו, יח). לכן ״לא חרבה ירושלים אלא [...] שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין״ (בבלי, בבא מציעא ל ע״א). החורבן התרחש משום שעקרונות המשפט האלוהי אינם משלימים עם אטימות הנובעת כביכול מדתיות חסרת פשרות. בניגוד לדור זה הנצי״ב העמיד את דור האבות: ״וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו 'ישרים', היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה״.82 התפיסה הראשונית של עבודת האלוהים היא כפי שהיא משתקפת במסורת היגה מוסה - עבודת האלוהים נמדדת על פי מידת הכוונה ומסירות הנפש, ולא על פי כמות המצוות. הרב יוסף דב סולובייצ'יק אישש תפיסה זו: ״שהאדם מתקדש בקדושת צלם אלוהים כדי לקיים ולמלא את שליחותו באמונה ובלב שלם. הקדושה הזו נמדדת לא לפי מידת ההישגים ההיסטוריים אלא לפי גודל מסירות הנפש של היחיד״.83

המדרש מספר שכאשר חרבה הארץ והעם היה בדרכו לבבל, הגיעו האבות להתחנן לפני ה' לבטל את גזֵרת הגלות, אך הם לא נענו בתשובה חיובית. לבסוף פנתה אל האלוהים רחל אימנו, שהתורה מספרת עליה מעט מאוד ושנפטרה ממש סמוך לגבולה של ארץ ישראל, ואמרה לו: ריבונו של עולם, לאה אחותי לקחה ממני את אישי יעקב ולא קינאתי בה. יתר על כן אני נתתי לה סימנים כדי שלא תתבייש. עכשיו, רק משום שבניך עבדו עבודה זרה, אתה שולח אותם לגלות בבבל? אלוהים משיב: ״מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב״ (ירמיהו לא, טו). הרב סולובייצ'יק הסביר מה הייתה פעולתה של רחל אימנו שממנה הקב״ה אינו יכול להתעלם כביכול:

שמסרה סימנים לאחותה. האם ייתכן לעשות השוואה בין פעולה זו לבין מעשה העקידה, לבין יציאת מצרים, לבין מעמד הר סיני? בכל השייך להשפעתה של רחל אמנו על תולדות העם, פשיטא שאין לעשות כל השוואה אולם בנוגע לעניין קיום השליחות של נערה צעירה בוודאי הסתכל הקב״ה והעריך את מידת מסירות הנפש הגבוהה ביותר. משום כך לא יעלה שום אדם על דעתו, אפילו הוא מושל גדול הדור בתורה, כי אין הוא תלוי כלל באחיו שלו.84

מדרש זה מבטא שהתפיסה הדתית של יהודי אתיופיה, המדגישה את מסירות הנפש כפי שהיא משתקפת בהיגה מוסה, קיימת גם בתפיסה דתית של יהודים אחרים מתרבויות אחרות. לא זו אף זו, תפיסה דתית של יהודי אתיופיה לא הייתה רק בגדר של אידיאל, אלא גם חלק מאורח החיים.

בסיפור מלחמה בין קבוצת בית ישראל לבין המלך כלב באזור סמיין מובא סיפור גבורה של אישה יהודייה שבחרה למות על קידוש ה' ולא להתנצר:

מקרה אחד נפלא קרה אז לאישה אחת שבויה, אשר הוליך אותה השבאי ידה קשורה בידו. ויהי בראותה כי ילכו על שפת גיא גדול צעקה: ה' עזרני - ותפיל את נפשה אל הגיא ותמשך עמה את האיש אשר בעל כרחה קשר את ידה אל ידו, מה נפלאה גבורת האשה הזאת, אשר חרפה נפשה תחת האחז בקהל נוצרים! אמנם לא היא לבדה עשתה כן נשים רבות אחרות עשו כמוה, אך היא הראשונה אשר את מעשיה ראיתי. אכן זוהי אחת התעודות היפות ביותר על גבורת יהודים בהגנת זכויותיהם החל מימי חורבן הבית.85

זהו סיפור גבורה. במסורת בית ישראל יש עקרונות הלכתיים המבוססים במידה רבה על עקרונות מחשבתיים עוד מתקופת המקרא, תקופת האבות והאימהות, וברוח תקופת הנבואה, בצד התרבות הדתית האתיופית שמבוססת על עקרונות של תמימות, יושר, הליכה בדרך פשוטה ודבקות באלוהים מתוך תפיסה תיאוצנטרית. עקרונות אלו באים לידי ביטוי ביחס אישי, חסר חוקיות, בלא ציוויים ודקדוקי הלכות, אלא בסיפורים ובחוויות. מסורת זו אינה התורה שבעל פה הרבנית - זוהי מסורת אחרת.86 אין לנו אלא לומר שהקריאות של רבנים, יוצאי אתיופיה ושאינם יוצאי אתיופיה, להפסיק את מנהגי המסורת הזאת נובעות מבלבול. כנגד הטענה של הרבנים להפסיק לנהוג לפי מנהגי המסורת הזאת כתב אשר אליאס, מבניה של בית ישראל:

״אתם לא יהודים!״ זו תמצית המפגש הראשון עם שאר השבטים. ״תעברו גיור!״ תמצית המפגש עם הנציגות הרוחנית הרשמית בארץ הקודש. בתמימות אופיינית חשבנו שאנו השבט היהודי היחיד שנותר לאחר הגלות. המפגש עם המציאות בארץ מההיבט החברתי הרוחני מביא אותנו, בתמימותנו, לתהות האם באמת מדובר באחינו האבודים? אורח חיינו היה הקרוב ביותר לתורה, כל כך שונה מהדרך שאתם אימצתם. אולי עליכם מוטלת חובת ההוכחה?87

בדבריו אלו אליאס מבקש לבחון מחדש את מקורות הסמכות של ההלכה הרבנית לעומת המסורת של קהילת בית ישראל, שכן לפי שתי המסורות, הן המסורת התלמודית הן המסורת האתיופית, עמד אותו טקסט - התורה. אם כן, מי רשאי לקבוע איזו פרשנות נכונה או לפסול פרשנות של קבוצה אחרת? אם כל קבוצה כוונתה היא לשם שמים והיא ניגשת אל הטקסט האלוהי - התורה, האורית88 - בדחילו ורחימו, עטופה ביראת שמים, כיצד אפשר לטעון שפרשנות זו פסולה ופרשנות אחרת נכונה?

שונותם היא תקנתם

פרקי אבות מרכיבים מסכת שלמה שמלמדת ערכי מוסר ומידות. שני הפרקים הראשונים מספרים את סיפור העברת התורה שבעל פה מדור לדור. המשנה הראשונה מתארת בקצרה את העברת התורה ממשה רבנו, שקיבל אותה ישירות מהאל, עד לאנשי כנסת הגדולה, שהם על פי המסורת הרבנית החוליה הראשונה במסורת התורה שבעל פה. אילו במילה ״תורה״ האמורה במשנה זו הכוונה הייתה לחמשת חומשי התורה, מה משנה זו באה ללמדנו? ישעיהו ליבוביץ טען כי לכולנו ברור שאת התורה שבכתב משה לא מסר ליהושע ואף לא לזקנים, אלא לעם ישראל כולו, ומשום כך ליבוביץ שאל אם יעלה על הדעת שבתקופת כנסת הגדולה מישהו מישראל כפר בכך שמשה קיבל את התורה שבכתב, ועל כך ענה:

לא את תוכן הדברים יכול היה משה לקבל מסיני, זאת משום שדברים אלה נאמרו דורות על גבי דורות לאחר משה. על כורחנו אנו מבינים כי מה שקיבל משה מסיני הוא - הסמכות בפסיקת הלכה על פי תורה שבעל פה, היינו, לפסוק הלכה ולהורותה, וסמכות זו היא שנמסרה מיהושע לזקנים ומן הזקנים לנביאים מדור לדור, עד חכמי בית־שני ״אנשי כנסת הגדולה״, הסופרים, התנאים, האמוראים וכל מורי ההוראה בישראל עד היום הזה.89

ומה באשר למסורת האתיופית, שהתפתחה במקביל להשתלשלות ההלכה הרבנית? חכמי הקהילה האתיופית טוענים שאין סיבה שישללו את סמכותם בפסיקת הלכה כפי שהיא משתקפת במסורת היגה מוסה שלא באמצעות הערוץ של השתלשלות ההלכה הרבנית. נראה שראייה קוטעת ומקוטעת של המציאות מובילה להכללה, להחמצת מידע חשוב ולראיית רק מה שאנו מצפים לראות. למרות המחקרים הרבים על יהודי אתיופיה טען קפלן:

מסתבר שאך מעט מאמץ הושקע בניסיון להגדיר את המאפיינים האתיופיים של התרבות היהודית בארץ זו. מרובים הקשיים המכבידים על בחינת הנושא הזה: ראשית - רבים מאלה שכתבו על יהודי אתיופיה חסרים אפילו ידע מצומצם ביותר של תולדות החברה והתרבות האתיופית. שנית - נוכח הבעיות שהתעוררו בדבר יהדותם של בית ישראל, יש ודאי מחברים שסברו, כי ייטיבו לשרת את עניינה של העדה בהתרכזם בזהותה היהודית ולאו דווקא במורשתה האתיופית. שלישית - אחרים יתכן שהוטעו על־ידי העובדה שבית ישראל עצמם נוטים להדגיש בתרבותם את ההיבטים המבליטים את שונותם משכניהם האתיופים ולא את קווי הדמיון עימם.90

למיטב ידיעתי, עד עתה לא פורסם שום מחקר שבחן את העימות הדתי בין שתי התרבויות מזווית מחקרית פילוסופית.91 כאמור, ספר זה הוא ניסיון לעבור מתהליך של הסברה לתהליך של הבנה, לבחון את המסורת של קהילת יהודי אתיופיה בכלים המשתייכים לדיסציפלינה שלה, ובכלים אלו לנסות להבין כיצד יהודי אתיופיה הבינו את העולם היהודי. מחקר מסוג זה יאפשר לשרטט את תהליך השתלשלותה של המסורת היהודית מתוך העולם האתיופי. כאמור, התרבות הדתית של יהודי אתיופיה - היגה מוסה - היא גניזה חיה, וחקירתה תוכל לתת בידינו מידע על קיום עתיק יומין של יהודים, ככל הנראה קדם־תלמודי ואולי אף קודם למעמד הר סיני.

אני שמח לראות שבני הקהילה היו לחלק בלתי נפרד מהמארג של החברה הישראלית ומהמסורת היהודית, אך בצד זה ליבי נחרד לראות כיצד דור המבוגרים של יהודי אתיופיה עוזב אותנו בקצב מהיר. שלמה המלך ציין בצער ״דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת״ (קהלת א, ד). דור המדבר, הדור של אבותינו ואימותינו, ליבו וראשו מלא באוצר בלום של תורה שבעל פה ומסורות. דור הולך, דור בא, והדור הבא אינו מכיר עוד את המסורת של בית ישראל.92 ספר זה הוא ניסיון נוסף לשקם את ההריסות, לפיכך אעמוד בו על המקום הייחודי של בית ישראל היום בפסיפס של המסורת היהודית לדורותיה בכל הקשור להשתלשלות התורה שבעל פה. העובדה שאין בידה משניות, גמרות ומסורת חז״ל היא שמייחדת אותה והופכת אותה לאחת הקהילות המרתקות הקיימות כיום בעולם היהודי. לדידי, שונותם היא תקנתם. בספר זה אבקש לאפיין את התרבות הדתית של בית ישראל לא כתרבות שהתורה שבעל פה נשתכחה ממנה, אלא כקהילה היחידה מקהילות ישראל שעדיין משמרת את רוח המסורת הקדם־תלמודית. הבנת המסורת ההלכתית היגה מוסה, המסורת של בית ישראל, יש בה כדי להנהיר את השוני של תרבותם הדתית מהתרבות היהודית־דתית הדומיננטית בישראל. אדרבה, ההבדלים בתיאולוגיה ובפרקטיקה הדתית יכולים להסביר פער של ממש בין היגה מוסה לבין התורה שבעל פה בספרות הרבנית.

כולי תקווה שספר זה יתרום בביאור כלשהו של חבלי הקליטה של בני ובנות הקהילה, הנובעים מהבדלים בחשיבה הדתית הסוציולוגית בין בית ישראל לבין החברה הישראלית הקולטת. במצב של הגירה ומפגש בין צדדי קיום שונים עולה השאלה איך נכון לנהוג. אפשר שעם המעבר של בית ישראל לארץ ישראל על הקהילה להסתגל לתרבות הרוב ולאמץ את ההלכה התלמודית מתוך שינוי אימננטי, שינוי תודעתי עמוק, שינוי תפיסתי מקיף.93 ואולם אפשר גם שקהילת בית ישראל תנסה לשמר את תודעתה הייחודית, היגה מוסה, על אף הקושי הכרוך בכך ואולי אף במחיר מסוים.94 ספר זה יבקש לבחון כיצד נוהל עד כה השיח על מקומה של התרבות הדתית של יהודי אתיופיה וכיצד ראוי לנהלו בעתיד, מתוך הצבת התרבות הדתית של יהודי אתיופיה כמסורת לגיטימית בהשתלשלות התורה שבעל פה.

2 שרקי תשע״א.

3 שם.

4 ארליך תשס״ח1, 12.

5 בג״ץ 158/80, אלון נ' ממשלת ישראל, פ״ד לו(4) 449, 466 (1982), וראו קורינאלדי תשע״ט, 9.

6 קורינאלדי תשע״ט, 9.

7 שאקי תשל״ז, 177.

8 קורינאלדי תשע״ט, 17.

9 שם.

10 שם, 474; יביע אומר, חלק ח, אה״ע, סימן יא. וראו גם קורינאלדי תשע״ט, 397-404.

11 קורינאלדי תשע״ט, 43-76.

12 להווי ידוע שהשמות בית ישראל ופלאשה משמשים לתאר את אותה הקבוצה. שמות אלו מצויים במקורות מהמאה ה־14 והלאה. פלאשה הוא שם גנאי נפוץ באתיופיה כלפי יהודי אתיופיה. הכינוי נגזר כפי הנראה מן השורש פל״ס בשפת געז, שאחד מפירושיו הוא ״מהגר״ או ״גולה בארץ לא לו״. בֶּיתְ יִשְׂרָאֵל הוא השם שיהודי אתיופיה קראו לעצמם מדורי דורות. כיום אנו משתמשים גם בשם יהודי אתיופיה. השמות פלאשים, בית ישראל ויהודי אתיופיה באים לתאר בספר זה את אותה קבוצה (אשכולי תשל״ג; וייל תשנ״ז). להלן אשתמש בעיקר בבית ישראל, אך לעתים גם בשמות האחרים. זאת ועוד, כמעט בכל המקורות הידועים לי מופיעה האות א בצירוף ביתא ישראל, אך אצל יאסו תש״ף נכתב בית ישראל. שאלתיו מדוע הוא בחר בכתיב זה, והוא הסביר מתוך המקורות: ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי - ወይቤለኒ ፡ እግዚእየ ፡ እግዚአብሔር ፡ ዘአሥመርኩ ፡ በቅድሜሁ ፡ ውእቱ ፡ ይፌኑ ፡ መልአኮ ፡ ቅድሜከ ፡ ወያሤኒ ፡ ፍኖተከ ፡ ወትነሥእ ፡ ብእሲተ ፡ ለወልድየ ፡ እምህየ ፡ (ወእመአኮ ፡) እምነገድየ ፡ ወእመአከ ፡ በውስተ ፡ ቤተ ፡ አቡየ; ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים - ወፈርሀ ፡ ወይቤ ፡ ግሩም ፡ውእቱ ፡ ዝንቱ ፡ ምድር ፡ ወይከውን ፡ ዝየ ፡ ቤተ ፡ እግዚአብሔር ፡ ወዛቲ ፡ ኆኅታ ፡ ይእቲ ፡ ለሰማይ; ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים - ወአግብአኒ ፡ በዳኅን ፡ ቤተ ፡ አቡየ ፡ ወይከውነኒ ፡ እግዚአብሔር ፡ አምላኪየ. עוד דוגמאות להלן על פי מילון געז-אמהרי (כפלה 1948):

הרב יאסו ציין שבמקרה של סמיכות בשפת הגעז האות ת לא תופיע בקמץ אלא בשווא נע, כפי שמופיע בדוגמאות שבטבלה. באשר זאת בחרתי לכתוב בספר זה בית ישראל.

13 מתוך החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום כ בחשוון תשמ״ו.

14 ז'ורלט 2018.

15 באחת הפעמים, כאשר ביקשתי לבטל את החלטת מועצת הרבנות הראשית הדורשת מיהודי אתיופיה לעבור גיור לחומרה, איימו עליי שאם לא אסיר את בקשתי ואחזור בי מייד מדעותיי, הם יטילו עליי חרם.

16 קורינאלדי תשמ״ט, 188.

17 אין אני טוען שאין גזענות, אלא ששאלת הגזענות איננה שורש הבעיה. הגזענות מצויה בכול - במי פחות ובמי יותר. הגזענות איננה רק בין לבנים לשחורים או בין יהודים לערבים, אלא בין בני האדם בכל מקום בעולם, לפיכך נראה נכון יותר לומר כי המדיניות הכלכלית־חברתית והדתית מושתתת היום על תפיסה של אליטה מול מי שאינם משתייכים לאליטה. אין הכוונה לבני עדה, קהילה או מוצא מסוימים - מי שהגיע לעמדת כוח והשפעה עלול להשתמש בה על פי ראות עיניו, וכך נוצרת לעתים מדיניות פטרנליסטית, קבוצתית או שבטית. במדינות מערביות, ולמעשה בכל מקום, סובלים מכך בעיקר קבוצות מיעוט ויחידים.

18 יום אחד פנה אליי תלמיד ישיבה ושאל: האם היה לכם תנ״ך באתיופיה? האם התפללתם? האם התורה שלכם היא התורה שלנו? שאלות אלו הזכירו לי סיפור משנות ה־50: אדמו״ר חרדי ממוצא אשכנזי ניגש אל הרב עובדיה יוסף ושאלו: האם יש לכם התלמוד שיש לנו? הרב עובדיה השיב: וכי לכבודו איזה תלמוד יש לו? התלמוד הבבלי. כלומר, לכם יש התלמוד שלנו.

19 שלום תשע״ב3.

20 לא מעט רבנים אורתודוקסים חוששים להביע את עמדותיהם ההלכתיות שאין להן הסכמה רחבה בעולם הרבני האורתודוקסי. רבנים אורתודוקסים מעטים הביעו בחשאי את תמיכתם בספר מסיני לאתיופיה משום שחששו לאבד את משרתם.

21 מכתב שנשלח ביום א בסיוון תשע״ב למשרדי הרבנות הראשית לישראל. ההדגשה במקור.

22 סולומון תשע״ד. הרב מברהטו סולומון הוא רב קהילה מוסמך מטעם הרבנות, מורשה לבירור יהדות מטעם מועצת הרבנות הראשית ועוסק בגיור ובנישואין במערך הגיור הממלכתי.

23 שגיא תשע״ז, 12.

24 שלום תשע״ט2.

25 להרחבה ראו שגיא תשס״ו, 181-246. וראו גם סעיד תש״ס.

26 קפלן תשנ״ז, 23 (ההדגשה במקור).

27 כהין (בגעז: ካሀን) הוא הסמכות הדתית הראשית בבית ישראל. הליקה כהנת (בגעז: ሊቀ ካሀንት כוהן גדול; ברבים: ሊቃነ ካህናት ליקנה כהנת) הוא כוהן שבידו הסמכות הדתית העליונה על אזור רחב. על פי סבי, אבא דג'ן גדעון מנגשה, בעבר הרחוק לא שימש התואר קס למנהיג הרוחני בקהילת בית ישראל, אלא התואר כהין או דפתרה. בספר זה החלטתי להשתמש במילה כהין. שמגלה (בגעז: ሽማግሌ; ברבים, אמהרית: שמגלוץ', געז ותגרית: שמגלתת) הוא מונח אתיופי שמשמעותו מבוגר, בכיר וזקן. לשמגלוץ' תפקידים רבים. עליהם ראו שלום תשע״ב3. ראיונות אלו היו בגדר הזדמנות פז יוצאת דופן. רוב המסורת שבעל פה הקיימת אצל חכמי הקהילה האתיופית, מצוי בישראל אך אינו חשוף. יש לזכור כי זקנים וחכמים אלו לא יחיו לנצח. לעצם קיום הראיונות יש בפני עצמו חשיבות אתנולוגית. קיים אוצר של ידע גדול וחשוב, יש לראיין ולתעד את זקני הקהילה כדי להציל ידע זה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

28 שלום תשע״ב1, 70; Leslau 1951; Schoenberger 1975.

29 שלום תשע״ב3, 60-68.

30 ראו שם; ולדמן תשמ״ט, 36-71.

31 שלום תשע״ב3, 50-59.

32 ארליך ועמיתים תשס״ג, 265.

33 שלום תשע״ב3, 38. וראו גם ולדמן תשנ״ב, 125-128.

34 שלום תשע״ב3, 38.

35 הרב שפרבר טען טענה זו בסרטו של יוסי אשדות הקרב על ההלכה האתיופית שהוקרן בערוץ הראשון בשנת 2017.

36 גירץ תש״ן; רפ תשנ״א, 41-48.

37 דגלס תשס״ד.

38 בוהאנן תשמ״ח, 30-31.

39 דגלס תשס״ד, 61.

40 מתוך יובל תשס״ד, 281.

41 צדוק הכהן מלובלין תרפ״ז, פרק ראשון.

42 שגיא תשע״ז, 10.

43 שם.

44 עם זאת, נראה שעולם הערכים והמנהגים שהתגבשו במשך הדורות בקהילה יש בהם ללמד שהעיקר באמונה הוא בין אדם לחברו. חכמי הקהילה סבורים שאין כל ערך לאמונה אם אינה מתבטאת במעשים, בחמלה אנושית ובאהבת הזולת. בדומה לדבריהם של חכמי התלמוד, שהמשמעות של אמונה באלוהים היא ללכת בדרכו: ״ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: 'אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' (דברים ד, כד)! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: 'וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם' (בראשית ג, כא), אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' (בראשית יח, א), אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: 'וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ' (בראשית כה, יא), אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי' (דברים לד, ו), אף אתה קבור מתים״ (בבלי, סוטה יד ע״א). אלוהים הוא מודל לחיקוי, מודל של הומניזם. כלומר, כפי שאלוהים מקבל את בני האדם, למרות כל חטאינו וחולשותינו, כך אנו מצווים לכבד ולקבל כל אדם ולמצוא בעצמנו ובאחרים את התכונות האלוהיות־אנושיות. נקודת המבט שלי כיוצא אתיופיה, ובעיקר הרגש החיובי כלפי קהילת בית ישראל ותפיסתה, ניכרים בספר, ואני רואה בהם ערך מוסף, המאפשר את הדיונים המובאים בו.

45 שגיא תשע״ז, 12.

46 רעיון זה הגיע אליי מאורי טיזזו בן הקהילה.

47 אני משתמש במונח דתיים ולא הלכתיים משום שהמונח הלכה אינו עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה של היגה מוסה.

48 כהנוץ' חכמי הקהילה, שמגלוץ' זקני הקהילה, אבי שגיא, טובה הרטמן, אפרים אייזיק, נסים ליאון, הרב ראובן טל יאסו, מר אשר אליאס, עו״ד יעקב גונצ'יל, מר יאסו זללוי, ועוד רבים אחרים.

49 ״מאסף לכל המחנת. המושג שביסוד שורש 'אסף' הוא: ליטול דבר ולקלוט אותו כולו, או בכלל: ליטול דבר לצורך מטרה הנבדלת מכל השאר [...] אין 'אסף' אלא 'סף' שנוספה לפניה א' מייחדת, ונמצא פירושו: להיגמר, לחדול על מנת להימסר בלעדית לייעוד אחר [...] משום כך משמעות 'אסף' היא גם בפשטות: לסלק, בלא הפנייה אחרת של החפץ [...]. בצבא היוצא למלחמה הרי הגייס ההולך בראש קרוי 'החלוץ', הוא הגדוד שנשלח לפני הגייסות, שניתק ונחלץ מן הגוף הצבאי והתקין עצמו לקרב; הוא עומד ראשון בקשרי המלחמה ומתגבר בכל מקום על הקשיים הראשונים. החלק האחרון של הצבא קרוי 'מאסף' [...] הוא המשמר שמאחורי הצבא, ויש ב'מאסף' גם ההוראה של שמירה והגנה״ (הירש תשע״ב, במדבר, בהעלותך, פרק י).

50 מהרט תשע״ו, 26.

51 ישראלי תשמ״ו, 295, 312.

52 מלקו תשס״ג, 53.

53 ברנדס תשע״ב, 12.

54 אין לי טענה אישית כלפי רבנים, יוצאי אתיופיה ושאינם יוצאי אתיופיה. רבים מהם הם ידידיי, ויש בהם גם קרובי משפחה שלי. כלפי כל אחד ואחד יש בי כבוד, הערכה והוקרה. לכן הדיון כאן הוא דיון במישור הענייני, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

55 מתוך חוברת שכתב הרב בנימין זרו. בכוונתו להרחיב את החוברת לספר שו״ת לבנימין אמר.

56 סולומון תשע״ט, 157.

57 שם.

58 שם.

59 שם, 19.

60 הרב ראובן וובשת שליט״א הוא רב ישראלי יליד אתיופיה, הרב הראשי לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל מטעם הרבנות הראשית מאז שנת 2018, יקיר העיר נתיבות ומחבר ספרי דרוש והלכה.

61 ולדמן תשע״ט, 241; וראו עוד אצל רוזנטל תשס״ה.

62 עיינו בהרחבה אצל סעיד תש״ס; שגיא תשס״ו. טובה הרטמן ואבי שגיא התנגדו התנגדות נחרצת למושג אותנטיות בשל הקושי להגדירו.

63 ולדמן תשע״ט, 246.

64 מר אברהם ירדאי, אחד המנהיגים הבולטים של העלייה מאתיופיה, שימש יו״ר התאחדות יהודי אתיופיה. הוא הגיע לישראל ב־1970 ולא קיבל אזרחות מהמדינה. הוא טוען ומדגיש שהשאלה מה היה בעבר ומי יותר אותנטי היא שאלה חשובה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא העתיד: אנו באנו ארצה כדי להתאחד עם עמנו ולא להיות שונים, שכן האחדות עולה על הכול.

65 דה סנט אכזיפרי תשנ״ג, 15-16.

66 ולדמן תשע״ט, 16. הרב מנחם ולדמן הוא הרב לשעבר של המושב השיתופי ניר עציון, מייסד מכון שבות עם בנימין אורד, דיין בבתי דין לגיור ואב בית דין, נציג הרבנות הראשית לעניין יהדות אתיופיה ובני הפלשמורה בפרט וחוקר יהדות אתיופיה.

67 ממי תשנ״ט, 33-34.

68 אשכולי תשל״ג, 201.

69 ולדמן תשע״ט, 243.

70 שם, 19. אבא יצחק אייסו היה ראש כוהני עדת בית ישראל באתיופיה.

71 שם, 21.

72 שם, 229.

73 שם, 235.

74 שם.

75 שם, 238.

76 שם.

77 שם.

78 שם, 239.

79 על כך ראו בונדי תשע״ד.

80 ליבוביץ תשמ״א, 11.

81 ברלין תשמ״ח, פתיחה לספר בראשית.

82 שם.

83 סולובייצ'יק תשמ״ו, 17.

84 שם.

85 אשכולי תשל״ג, 151.

86 על פי האגדה התלמודית מפי רב יהודה בשם רב, משה רבנו, גדול נביאי ישראל, ביקר בבית מדרשו של רבי עקיבא. בבית המדרש מתקשים לזהותו, וכמו הקהילה האתיופית היום הוא התבקש לשבת מאחור, בשורה השמינית.

87 אליאס תשס״א, 56. אשר אליאס, יליד הארץ, מהנדס תוכנה ופעיל חברתי, ממלא תפקידי מפתח לקידום יוצאי אתיופיה והקים את עמותת טק־קריירה. אביו עלה מאתיופיה בשנת 1962.

88 אורית פירושו תורה, כמו אורייתא בארמית.

89 ליבוביץ תשס״ג, 338.

90 קפלן תשמ״ה, 17.

91 מלבד שלום תשע״ב1; תשע״ב3.

92 מבחינה זו העלייה לישראל הייתה חורבן בית המקדש לקהילת בית ישראל. ראו שלום תשע״ב3, 60.

93 כמובן, ההבדלים בין היהדות הרבנית להיגה מוסה אינם מחייבים תפיסה היררכית־התפתחותית בין עולם ישן לחדש, בין פרימיטיבי למודרני.

94 מדובר לא רק בשימור לשם השימור, אלא גם בתרומה לחברה, בבחינת שמורת טבע אינדיאנית של העבר התורמת לחברה ולהווה ומלמדת הרבה. האדם בחברה המערבית היהירה יכול להפיק תועלת רבה מממד הכניעה כפי שהוא מתבטא בעולם ההלכה של בית ישראל - מה שמחפשים בני הנוער הנוסעים להודו, מצוי בקהילה האתיופית.