גרפיטי

באלוהים. כמה זמן כבר לוקח למְכל אחד קטן — מֶגי נעצה עיניים בספרות הרצות על הצג הדיגיטלי של משאבת הדלק ונשפה דרך האף נשיפה חדה ומתמשכת. היא נקשה על רצפת תחנת הדלק בעקב המחודד של נעלה וכיווצה את שפתיה, אבל מיד התעשתה ושיחררה. היא לא יכולה להסתכן בשפתי ברקוד מחורצות קמטים. לא בעבודה שלה. ולא בכלל.

"אל תצחקי, ואל תחייכי," אמא שלה הזהירה. "עכשיו זה נראה לך רחוק, אבל תקשיבי לי. בבקשה תקשיבי לי. טוב, מֶגי? את שומעת אותי?" ודינה היתה רצינית. דינה היתה אמא שלה. ודינה לא רצתה שיהיו לבת שלה קמטים.

אז מֶגי נאנחה שוב מבפנים. היא הידקה את פיית הצינור אל מכל הדלק של המכונית כאילו שזה יעזור, פלטה עוד נשיפה, מדודה, הפעם בפה פתוח. אדי דלק חריפים חדרו לגרונה.

מה קורה לה?

היא ניסתה להרפות. לא למתוח. לא להימתח. לפחות לא נאלצה לדבר עם איש. וזה בדיוק מה שאמרה לעצמה כשנורית הדלק נדלקה. הבררה היחידה שעמדה בפניה היתה להיכנס לתחנה לשירות עצמי. זה לא היה אופייני לה. להגיע לנוּרית. לא למֶגי. שלא רק הבעות פניה היו נתונות לשליטה.

מֶגי שלטה בכול ולא השאירה דבר ליד הגורל. היא לא האמינה בגורל ובזה לאלה שכן. ובאלוהים? ובכן, לא. היא לא האמינה בו. אבל חיבבה את הביטויים שקשורים בשמו.

לא הרבה רגעים קודם לכן, קילומטרים ספורים אחרי שעלתה על הכביש המהיר, תקפה אותה תחושה חמקמקה. נוזלית ממש.

זאת היתה תחושה לא מוגדרת שגרמה לדופק מהיר בקצות אצבעותיה, לצמרמורת שעלתה בלחייה ולחוסר שקט שהמריץ את זרם הדם. היא נהגה, ולכן לא יכלה לעצום עיניים — אבל היא רצתה — לעצום לרגע את העיניים, להתרכז ולסלק את הדבר הזה מעליה. בן אדם נורמלי היה דווקא מנסה לתפוס אותה. את התחושה הזאת. רואה בה אולי תקווה. סימן לדבר טוב. אולי שינוי מבורך. מנסה להצמיד אותה אליו בכוח. לאחוז בה. שתישאר. שתתקיים. גם אם הוא לא היה יודע מה בדיוק הוא מנסה לתפוס. לא מֶגי. בִּמְקום — היא דחסה אוויר לריאותיה. ליפפה את אצבעותיה סביב ההגה, מתחה את זרועותיה לפנים, נעלה מרפקים, דחקה את גבה אל משענת המושב — ושיחררה את האוויר מבין שפתיה, לאט־לאט. הנה, היא בשליטה. ואז נדלקה נורית הדלק.

הספרות עדיין רצו בצג המשאבה, ומֶגי היתה בטוחה שמשהו לא בסדר, אבל לא היה את מי לשאול. כבר שקלה לעצור את המשאבה ולהמשיך ככה, עם חצי מכל מלא. אבל נשארה. היא גירדה במפרק כף ידה. שוב. ושוב. הציפורניים שלה, עשויות, קצרות, בהירות. הן לא ישאירו סימנים.

בבואתה, רחבה ומעוותת, נשקפה אליה מחלון המכונית. היא לבשה חצאית עיפרון מעור רך, חולצת משי מבריקה, קרמית. והסטילטו שנעלה — בגוון ניוד. בדרך כלל אלה היו הבגדים שלה. אלגנטיים. מחויטים. כאלה שנחשבים רק כאן, במדינה הזאת, הדביקה, הלא מכבדת וחסרת הטעם, "חגיגיים", יוצאי דופן. לא שהיה אכפת לה מה אחרים חושבים. תמיד היתה אחרת. הרי מדי בוקר דינה שלחה אותה לבית הספר רק אחרי שווידאה שמֶגי לא שכחה ללבוש בגד גוף מתחת לבגדים. וככה היתה יושבת. במקום הקבוע שלה. בשולחן האחרון בטור. וגם כשרצתה, כל כך רצתה, להתפקע מצחוק, סתם, כמו כל נערה אחרת, היא כיסתה בכוח את הפה והתאמצה שלא, ובגד הגוף, שהיה נספג זיעה כי חנק כל נקבובית בגופה, סייע והחזיק אותה. שלא תתפזר. תמיד אסופה. תמיד מהודקת. גם הגומות הדאיגו את דינה. גומות החן. שהיו שקעים משובבי נפש — עכשיו, כשאת צעירה, אבל כאלה שילכו ויעמיקו ויתארכו ויעוותו, כמו חורים באוזניים — אז עדיף מראש לא לעשות — ולא לחייך. אז כן. כלומר — לא, לא הטריד אותה מה חשבו. או שאנשים מסתכלים. היתה רגילה למבטים. והבגדים שלה — המראה שלה בכללותו — היה חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלה. וזה הוכיח את עצמו. העמלות השמנות שלה העידו על כך.

אבל השיער שלה היה מפוזר וגלש מסביב לסנטר שלה, דק וחלק. תמיד חלק. פן קבוע. בכל ארבעה ימים. עשתה לעצמה. היתה מומחית. דינה לא לימדה אותה איך לחצות כביש לבד (ובכל מקרה, היא לא נתנה לה ללכת לבד. גם לא לצאת לטיולים. גם לא לישון אצל חברות). אבל לעשות פן, לימדה. וגם איך להחריש את הרעש בזמן הייבוש, שאבא שלה לא יתרגז שהיא שורפת לעצמה את השיער ויחרים את המכשיר. פשוט הראתה לה איך לדחוף את הראש אל תוך הארון, אל הגומחה הפנימית בה שמרה את מצעי המיטה — אלה שהסירה מדי בוקר והחזירה בכל ערב. סידרת את המיטה, מֶגי? ו־לילה טוב, מֶגי. לא. לא. אל תירדמי על הצד. רק על הגב. תמיד על הגב.

התיק שלה נח על המושב שלצד הנהג. בתוכו הגלולה. סגורה. ומתקתקת. מגי לא ענדה שעון. שעוני יד הם לגברים, דינה אמרה. והטלפון שלה היה באוטו. פתאום בער לה לדעת מה השעה. לא היה לה עוד הרבה זמן.

מגי הסיטה את מבטה לכיוון הכביש השומם, זה היה יום שישי לפנות ערב, אבל היה נדמה לה שהכביש שומם מדי אפילו לשעה הזאת של היום הזה. כך גם תחנת הדלק. היו מעט אנשים במסעדה הסמוכה, ומכונית לבנה, משפחתית, שחנתה לא רחוק.

כשהחזירה את מבטה אל הכביש, שמה לב לבניין ההוא, הצבעוני. שניצב במרחק. הבניין היה מכוסה כולו ציורים וכתובות גרפיטי.

גרפיטי.

רעד חלף במעמקי בטנה.

זה היה עוד רגע. רגע שרצתה לסלק. בדיוק כמו התחושה ההיא שתקפה אותה לפני, כשעלתה על הכביש המהיר. זאת שהתאמצה להתכחש לה, להדוף אותה. לא לאפשר לה לחדור. למרות שמשהו קרה לה. הידרדרות. היסדקות. חולשה. היא הרגישה את זה בגוף. קצת כמו וירוס. משהו אצלה השתבש.

זה קרה כמה ימים קודם. הוא ישן, עירום, שקט כל כך. כאילו מת בכל פעם שנרדם. ראשו נעלם בין הכריות, השמיכה בין רגליו, גבו אליה וישבנו הצנום חשוף. היא הביטה בו. הרעיון מצא חן בעיניה. היא תשאיר עליו סימן. לא גדול. היא בילתה איתו מספיק, ידעה שסביר שהוא לא יתעורר. וגם אם במקרה כן — היא תכחיש שנגעה בו. חלמת. זה מה שהיא תגיד. וגם אחרי שהציור הקטן שלה יתגלה. היא תכפור באשמה. למרות שהיא והוא היו היחידים שם. אבל מגי היתה שקרנית מעולה. אפשר לומר שהיא התפרנסה מזה. ובכל מקרה, כולם שקרנים, למרות שאף אחד לא מודה בזה. אנשים משקרים כל הזמן. מרמים. מעגלים פינות. מדברים חצי אמיתות.

וכשהיא הביטה בו — ברגליו שחבקו את השמיכה, בישבנו הבוהק שהתרומם בתנועה בלתי מורגשת כמעט עם כל נשימה — זה בדיוק מה שהתחשק לה לעשות. התחשק לה לקחת מכחול, מברשת צבע או תרסיס — כן! תרסיס — היא החליקה לשון בין השפה העליונה לשיניה הקדמיות. תרסס משהו פשוט. נניח, לב סביב התחת שלו. בול. תתחיל בשיפוע הזה. בקיעור הגב, בהתקבצות השערות הדלילה שם — לב — אצבעותיה שירטטו באוויר, כמעט נגעה בו — ותעביר חץ. ככה, בין גבעה לגבעה. כן, גרפיטי על ישבן. זה כמעט גרם לה אושר.

כי לא היה לה ספק שגם בבית הוא מוריד את התחתונים לפני שהוא נכנס למיטה. ואולי הוא יעמוד שם, ייזכר שהוא צריך, נניח, ללכת לשירותים, והוא יפנה אליה את גבו. והיא — בטח כבר במיטה, קוראת. כי היא בטח כזאת. קוראת. רומנים זולים. או רומנים כבדים. אולי את הרומנים שלו. ואולי היא סתם תהיה במיטה. תראה איזה־משהו בטלוויזיה. אבל משהו יסיח את דעתה. והיא תביט לעברו. ותוריד את משקפי הקריאה שלה —

זה היה עוד תסמין של הווירוס הזה שהלך והשתלט עליה. כי מיום ליום מגי ראתה את דמותה יותר בבירור. והיא החליטה שיהיו לה משקפי קריאה (אפילו בתיאורים שלה מגי היתה חייבת להיות מדויקת. כמומחית לשקרים מגי ידעה היטב — הכול חייב להיות מדויק. גם אם הכול נמצא רק בראש שלך. במיוחד אם הכול נמצא בראש שלך) —

והיא תנסה להיטיב לראות. כי אולי היא לא רואה טוב, הרי זה לא הגיוני שיש לו — מה זה, לב? ו־חץ? סביב ה־ אלוהים — ואז היא תשאל אותו, מה זה? והוא יגיד — מה זה מה? והיא תגיד — בחריקת שיניים או בבליעת רוק — זה. זה! והוא לא יבין. והיא תשלח את גופה אל הצד שלו במיטה, אפילו תזנק, ותצוד את הסלולרי שלו, מה שלא אמור להלחיץ אותו, כי הוא לא מעז לשים קוד, ובטח לא מעז לשלוח לה ואטסאפים. לזה יש לו טלפון אחר, סודי. והוא ישתדל לא לזוז, רק ינסה בכל מאודו להיזכר, בשברירי השניות האלה, אם נותר איזה רמז בכל זאת בטלפון שלו, משהו שיצביע עליה. ויסגיר אותו. והוא לא יספיק לעשות כלום והיא כבר תצלם את התחת שלו — עם הטלפון שלו! ותראה לו. זה.

גרפיטי על ישבן.

וואו. וואו. וואו. זה היה מצחיק. מגי ויצירת האומנות הקטנה שלה. הנה לך, סיבה מעולה להתפוצץ מצחוק. חבל שהיא לא יכלה להרשות לעצמה. מרוב ששמרה על עצמה, היה אפשר להישבע שמגי אפילו לא הסתקרנה לדעת איך ההרגשה —

לצחוק בקול גדול, בפה פתוח. עם כל ההבעות. וכל הקמטים. וכל ההתקמטויות.

לצחוק ככה, עד דמעות.

לצרוח מרוב צחוק. לאבד נשימה. להיחנק כמעט. לשים זין אחד גדול על ההתקמטות של הפנים —

ועל דינה. דינה מלכה. אמא שלה —

וגם לבכות.

לא בעולם שלה.

וגם לא היה לה תרסיס.

הספרות על צג המשאבה נעצרו סוף־סוף ומגי מיהרה לשלוף את הפייה מהמכל. טיפות דלק נזלו על כף ידה. זין. היא פתחה את דלת המכונית, לקחה את התיק שלה ופנתה אל חדר השירותים, מדדה על קצות נעליה על הרצפה הרטובה, מפלסת את דרכה בין שאריות נייר טואלט וכתמי שמן כהים. המראה מעל הכיור היתה מטונפת. אבל באורח נס היה סבון. היא שטפה היטב ידיים. טיפות ניתזו על התיק שלה. היא הביטה עליהן נספגות, מותירות אחריהן סימנים זעירים. לרגע אחזה בתיק. קצות אצבעותיה פולשים פנימה כמתלבטים אם לפתוח אותו. אולי היא פשוט תעשה את זה. עכשיו. למה היא מחכה. למה באמת היא מחכה. והיא כבר ראתה את עצמה: הגלולה בכף ידה הפרושה, ואז — בבת אחת — בפה, היא תסיט את ראשה לאחור, תבלע. וגמרנו. פשוט.

פשוט. הרי ככה השתדלה לחיות את החיים שלה. ככל שזה עלול להישמע מצחיק.

פשוט. בלילה חלמה שהיא ישנה על כורסת יחיד נוקשה וזוויתית, ועליה ישנה ילדה קטנה ולא היה לה נוח, למגי. ובחלום היא היתה עייפה כל כך ורצתה לעבור לישון במיטה שלה, אבל היא לא יכלה. היא חלמה גם שהשן שלה, התחתונה הקדמית, מתנדנדת. כמעט נושרת, תלויה על בלימה. והיא מנסה לדחוף אותה בחזרה, ומצליחה.

מגי התרחקה מהכיור, תלתה את התיק על כתפה, ניערה את טיפות המים מידיה ויצאה.

המכונית המשפחתית הלבנה עדיין חנתה שם. בפנים ישבה נהגת שרכנה לכיוון ההגה. אולי ישנה. אם דבר כזה ייתכן בכלל, אישה ישנה במכונית בתחנת דלק ביום שישי. אבל זה היה רק צל של מחשבה. למגי לא היה זמן.

היא נכנסה לאוטו והתניעה. מחוג הדלק טיפס מעלה. אפילו אפליקציית הניווט התאפסה בלי בעיות ומסלול הנסיעה הופיע על הצג. וגם החברה עם הקול המרגיע: "אנחנו מוכנים, סע בזהירות." רק שלא ייעלם לה פתאום, הקול. היא היתה זקוקה לו במיוחד. מי שהכיר את מגי היה מתקשה להאמין — אבל חוש הכיוון שלה היה נורא.

האישה במכונית הלבנה לא ישנה. היא הרכינה את הראש וניסתה להסתיר את פניה ועצמה עיניים לרגע — כשהיה נדמה לה שמגי ראתה אותה.

כאילו שזה יעזור. לעצום עיניים. באמת.

כשפקחה עיניים ראתה את מגי נכנסת לאוטו, והתרוממה בזהירות. לא בקלות הגוף נענה לה. אולי כי מרגע שעקבה אחריה, ישבה מכונסת, ואחרי הרגעים הלא נגמרים של ישיבה דרוכה ברכב, הגוף שלה היה נוקשה והיא הרגישה כאילו התכווצה.

בכלל, מאז גילתה — או הבינה שיש סיכוי יותר מסביר־ממש־כמעט־בטוח כי הוכחה חותכת עוד לא היתה לה — הרגישה אסנת שקָטְנה. כאילו איבדה לפחות עשרה סנטימטרים מהמטר־שבעים־ותשע שלה. הלל היה נמוך ממנה, וזה היה נפלא. תקראו לה משוגעת, אבל הבדלי הגבהים ביניהם היו סקסיים בעיניה. היא אהבה במיוחד ללפף את זרועה סביב הכתף שלו ולעמוד לצדו, או לצעוד כך, לצדו. מעליו. מרגע שפגשה אותו, רצתה לגונן עליו. לטפל בו. למרות שהיה מבוגר ממנה בעשור.

המשיכה שלה אליו גם אז — כשהדבר האחרון שהיה אפשר לנחש שמישהו יאמר עליו זה שהוא סקסי — היתה מיידית. היו לו גוף צנום ופנים מוארכות. אף רחב וסולד (יש שיאמרו חזירי), מצח גבוה ושְׂער קוצים מזדקר, שנותר שופע גם ארבע שנים אחרי שחצה את גיל חמישים. והלבוש שלו. כן! לבוש עם אופי. חולצות כפתורים עם שרוולים ארוכים (גם בקיץ) שהיו באופנה איפשהו בשנות השבעים, ובצבעים המועדפים עליו — ירוק־מנתה, צהוב־מנגו, בורדו, ורוד מלוכלך — תחובות במכנסיים בעלי גזרה גבוהה מהרגיל (מעולם לא ג'ינס. הוא תיעב מכנסי ג'ינס). ולאחרונה גידל לו שפם. הבנות שלהם חשבו שזה מגוחך, תאיר אמרה שהיא שונאת את זה ורומי ביקשה שיתגלח, אבל אסנת אהבה גם את השפם. אין ספק, בניגוד לכל העולם, שרק בשנים האחרונות החליט שהלל סקסי, אסנת תמיד חשבה כך.

אפילו כף רגלה נרדמה. ולמרות שזה לא היה זמן טוב לעיכובים, העקצוצים היו בלתי נסבלים, עד כדי כך שהיא נאלצה להרים את הרגל מהגז ולנער אותה.

היא הרגישה שהעצירה בתחנת הדלק נמשכה שעות, שבמהלכן כמעט לא הסירה ממגי את העיניים, ראשה נמוך, צמוד לשמשה: ראתה כיצד מגי נעצה מבטים במשאבת הדלק, ואחר כך פנתה אל חלון הרכב שלה והסיטה מעט את ראשה. שערה, מתנופף, אוורירי. עקבה אחריה כשהפנתה את מבטה שוב אל הכביש ונראתה כאילו היא מנידה את ראשה. אולי בתגובה על משהו. על מחשבה, למשל. אולי חלמה בהקיץ. אבל אז אסנת נאלצה להסיט את מבטה ממגי, כי בער בה צורך פתאומי ועז להימתח, ובנוסף איזו נקודה בגב דקרה והציקה — כאילו נמלה חדרה מתחת לחולצה שלה — והיא היתה מוכרחה לצבוט שם. ולא היה לה עם מה לגרד והיא ניסתה לשלוח יד, אבל לא הצליחה להגיע למקום הנכון, המדויק, ותוך כדי מאמץ כמעט נתפס לה הצוואר — לא! לא! תשחררי — והיא מיהרה להרפות ולעסות, שלא ייתפס עכשיו, והצילה את הצוואר של עצמה, במזל. עם הגוף המזדקן שלה הדבר האחרון שהיתה צריכה זה צוואר תפוס. אבל הנמלה בגב המשיכה להציק לה. להטריף ממש, כאילו חדרה פנימה. אל גופה. כאילו טיילה על השלד שלה. ואסנת חיככה את הגב שלה בחוזקה בגב המושב, אבל המעיל הפריע לה, והיא קילפה אותו מעליה, וקווצת שיער נתפסה באחד הכפתורים, היא נאבקה לשחרר אותה, וכשהרימה את ראשה, מגי נעלמה. אבל האוטו שלה נותר שם.

אסנת שיפשפה את הקרקפת שלה, היכן שנמתחו השערות, והמתינה. אולי ברחה לה? ראתה אותה והבינה שהיא עוקבת אחריה מרגע שעזבה את הקליניקה הזאת שלה? אסנת כבר התכוננה לפתוח את הדלת, לצאת בעקבותיה, אבל אז ראתה את מגי חוזרת — חולצתה המבריקה מתנופפת, הליכתה קלילה ומבטה — אוי, לא — היישר לעברה. היא מיהרה להרכין את ראשה ולהשתופף, ואז עצמה עיניים.

ולא שמגי היתה אמורה להכיר אותה. ואסנת תיארה לעצמה שהיא גם לא תזכור אותה מהפגישה האחת שהיתה ביניהן (עם כל הנשים שמגי פוגשת כל הזמן).

כמעט שמונה־עשרה שנים היתה אשתו של הלל. מתוכן עשר, פחות או יותר, היתה אשתו של "הלל שטרן", וההבדל היה משמעותי. למרות שהקפידה — הקפידו יחד, ייאמר לזכותו — לשמור על הפרטיות של המשפחה, היא הרגישה את זה. היתה מוכנה להישבע שלקוחות חדשים שנכנסו לבית המרקחת ידעו שהיא אשתו של הלל שטרן. איך בדיוק? הרי לא היה שם שלט — "בית המרקחת של אסנת גרינהוט־שטרן־אשתו־של־הלל־שטרן". בית המרקחת אפילו לא היה שלה. אז איך ידעו בכל זאת? אולי מהדרך הזאת, המסתורית, שאנשים יודעים הכול, חוץ מאת הדברים החשובים באמת. היא למשל לא ידעה, לא העלתה על דעתה, שהלל, איך אומרים, "מתראה עם אישה אחרת".

ככה גם גילתה, אגב. כי מישהי שידעה "איכשהו" שהיא אשתו של הלל שטרן, נכנסה בשעת צהריים מאוחרת לבית המרקחת. אסנת בדיוק גנבה ביס מכריך־הטוסט־שמן־זית־זעתר שלה, כשאישה, שנראתה בגיל העמידה, ביקשה עזרה, דווקא במדפים, מעבר לדלפק. ואסנת יצאה אליה, הסתירה את הפה שלה וביקשה סליחה — היא היתה באמצע הביס — הורידה שני בקבוקי שמפו מהמדף, ועוד לפני שהיתה לה הזדמנות להמליץ על אחד מהם, האישה אמרה לה, "כדאי שתדעי, ראיתי את הלל שטרן עם בחורה צעירה." שאריות הלחם המיובש הרעישו לאסנת באוזניים והיא התאמצה לבלוע, והאישה נעצה בה שתי עיניים בולטות מתחת לגבות צבועות ודקות מדי ואמרה, "חבל. באמת. חבל. חשבתי שכדאי לך לדעת." ומיהרה לפנות לכיוון היציאה, ובמנוסתה נתקלה במעמד מתכת שעליו היו תלויות מברשות שיניים וקופסאות של חוטים דנטליים, ולרגע איבדה את שיווי המשקל וכמעט מעדה, אבל התייצבה ומיהרה החוצה. אסנת נשארה לעמוד שם עם בקבוקי השמפו בידיים, ופירורי טוסט תקועים בכניסה לגרון, מתחת לאוזניים, שבהן הידהדה עוד דקות ארוכות טריקת דלת בית המרקחת.

היא חזרה אל מאחורי הדלפק, הוציאה את הטלפון שלה ולחצה על החיוג המקוצר. הלל לא ענה. היא פתחה את הוואטסאפ והתחילה לכתוב לו, "היתה פה אישה ו —" ומחקה. גם כשחזרה הביתה, והוא כבר היה — זה היה אחר הצהריים של כתיבה שלו — לא אמרה לו כלום. גם לא בערב. הפירורים של הטוסט והעלים של הזעתר עדיין גירו את הגרון שלה. היא נרדמה לפני שהוא נכנס למיטה. ועברו יום ועוד אחד. אסנת לא אמרה דבר. מה היא חשבה שיקרה? שאם תתעלם זה פשוט לא יהיה? היא אפילו לא חיפשה סימנים, רמזים או, איך תמיד אומרים, שאריות של שפתון על הצווארון.

ואז היא מצאה את זוג המכנסיים שהלל שאל כבר כמה פעמים אם ראתה, כי הם לא בארון כבר הרבה ימים. הם התחבאו מאחורי סל הכביסה המלוכלכת. היא דחפה אותם למכונה, ואחר כך, כמו עקרת בית מסורה, תלתה, ואחר כך — גיהצה (היא אהבה לעשות כביסות, ולתלות את הכבסים, וגם לגהץ. כזאת היא היתה, אסנת). כשהפכה את המכנסיים כדי לעבור היטב על הכיסים, שמה לב למשהו בכיס ימין. מלבני. קשיח מעט. אחרי כל הסבב מכונה־תלייה־פרישה־בגיגית־טרום־גיהוץ — מלבד קמטוטים רכים שחרצו רק את הרקע הלבן, אבל לא פגמו כלל באותיות הזהב התפוחות — כרטיס הביקור הזה נותר שלם. היא עמדה שם, מעל קרש הגיהוץ האפור, החזיקה אותו מולה ובחנה:

מגי מלכה

ולמטה, מימין, באותיות קטנות: מנהלת. קאיה אסתטיקה.

וגם: כתובת. ומספר טלפון. משרד. ונייד.

ובחנה שוב. כשהיא מחזיקה את הכרטיס במרחק בטוח.

המגהץ התחיל לרשוף, להתיז רסיסי מים רותחים. היא הרימה אותו וגיהצה את הכרטיס. האותיות נשארו תפוחות וזוהרות.

לא היה טעם שתשאל אותו מה זה הכרטיס הזה שהיה לו בכיס. תחקיר. זה מה שהוא היה אומר. הרי הוא סופר. והוא אלוף העולם בהמצאות, שלא לומר שקרים. אבל מה שהכה בה בעוצמה היה הידיעה הברורה שכבר חודשים ארוכים — למרות שלא אמר ולמרות שמדי יום התיישב מול המחשב השולחני החבוט שלו, מסביבו מסודרים בקפידה עשרות פתקים צבעוניים, גזרי כתבות וחתיכות של תצלומים — הוא לא באמת כתב.

הוא היה יכול להעמיד פנים עד מחר, אבל היא הכירה אותו. וידעה לזהות בעיניים שלו את המבט הזה כשנכנס להַיי של הכתיבה. כשמצא את הקול הנכון. ולא הפחיד אותה ששום דבר אחר לא באמת עניין אותו. רק הסיפור. היא ידעה שזאת תקופה. ולמרות שהיא נראית רעה, היא למעשה תקופה טובה. מעולה, ושברגע שייפטר מכתב היד, יחזור אליה. לפחות עד שייכנס לספר חדש. והיא לא ראתה את המבט הזה של הכתיבה בעיניים שלו כבר הרבה זמן. ובכל פעם שנכנסה לחדר שלו, מיהר לחזור אל הטקסט שמולו. אבל היא ידעה שהוא לא כותב. לא באמת.

הלוואי שמגי מלכה היא רק דמות שיצר, דמות שעוזרת לו לפתוח את מה שנסגר בו. "מאהבת לצורכי כתיבה", הוראות שימוש: "פעם אחת בחיי נישואים". את זה היא תוכל לשרוד. אולי גם את הכתיבה של היום אחרי, למרות שזה עלול להיות אפילו יותר קשה. אבל הוא לא כתב. לא את מגי מלכה ולא שום דבר אחר.

אולי זה הגיל. אולי המעמד. ולא שעברו כל כך הרבה שנים, אבל הלל הצעיר, העיתונאי (המוצלח יש לומר) שחלם להיות סופר וספג דחייה אחר דחייה, עד שקיבל את ההזדמנות ו־הו! איזו הצלחה. וספר ראשון, מי חשב בכלל, זה היה כמו בסרטים, ומיד אחר כך ספר שני שנמכר עוד לפני שנגע במדפים, והשלישי — נחטף כמו סופגניות בנר ראשון, וראיונות ועיבודים וסדרות מבוססות על הרומנים שלו, בכל מה שהוא נגע, ההצלחה היתה שם, כאילו לא היה באחד התחומים הבלתי אפשריים כמעט להצלחה —

לא פחד להתלכלך. להגיד. לצעוק. להשתוקק.

פעם הלל כתב פֶּרֶא בדיוק מופלא.

לא עוד. הלל שטרן נעשה מחושב. מרוסן. ממלכתי. הדמויות שלו איבדו מכוחן, ואסנת תהתה אם זה בגלל שהוא פחד שיחשפו משהו מנשמתו.

והרגישות שלו. פעם היא חשבה שהוא רואה הכול. היה לו חוש ספיגה. כן, חוש. לא יכולת. מין חוש כזה, מיוחד. הוא לא פיספס כלום. אולי גם היום. אבל זה כבר לא בא לידי ביטוי. אולי רק בדמעות שעדיין מילאו את עיניו לעתים קרובות.

וגם זה היה מבלבל לא פחות.