דברי ימי נעמה

לרוב, שם חדש ניתן כדי להביא לידי גמר חיים ישנים עם קשרים לא נאותים או לא רצויים, ולפתוח בחיים חדשים, נחשקים וצפויים יותר. אבל שום שינוי שם לא יוכל לשנות את גורלנו אם האלים כבר קבעו את מהלך חיינו. שמי מלידה, אֲניגָר, השם שנתן לי אבי, מלך עמון לשעבר, לא הוזכר עוד מעולם בביתי החדש ולא נרשם בדברי ימי הממלכה הזאת, גם לא בסיפורים שאני עצמי עזרתי לאסוף ולערוך. ביום מותו של אבי, הכינה לי אמא שם סודי למקרה שדודי יגרש אותנו אחרי שישוב מבבל ויעלה לכס המלוכה במקום אבא. הרי דודי נשוי ואב לשתי בנות קטנות, וסביר להניח שבקרוב יהיה לו גם בן. אז לשם מה הוא צריך את שתינו?

"מה היה השם הסודי שלי?" שאלתי את אמא כעבור זמן רב.

"זה יביא לך מזל רע אם אגלה."

"אבל הוא שייך לי! זה השם שלי!"

"לא, זה לא השם שלך. הוא הוכן והונח בצד ולא נעשה בו כל שימוש. הדוד שלך אדם נדיב מאין כמותו. אני לעולם לא אגלה לך, אז אל תשאלי אותי שוב."

כששלמה הטיל את אותיות השם עמון באוויר ולִהטט בהן ושינה את שמי בן־רגע, עברי כמו היה יער עתיק שנכרת ונשרף כדי להתיך נחושת ולצקת ממנה אנדרטאות. במרוצת הזמן אפילו הגדמים הנרקבים שלו ייבלעו באדמה. ואם מישהו שייוולד באחד מהדורות הבאים יביט מקרוב בשדה מסוים שהוכן לזריעה, הוא לעולם לא יֵדע: "לפני שנים רבות מאוד היה כאן אחד מיערות הבשן הסבוכים, הנטוע עצי אלון ושקמה!"

שמי המקורי נזכר רק בדברי ימי עמי ויישאר שם, עד שיבואו סופות ושיטפונות ויישאו עמם את כל זיכרונות האדם:

וישלח דוד את צבאו, וישחיתו את בני עמון ויצורו על רבת עמון, אולם המולך שלח מגפה שהכתה בחייליו והניסה אותם חזרה אל ארצם, כי הם שאלו את נפשם למות בבתיהם, ליד נשותיהם וילדיהם.

ואחרי מותו של מלך רבת עמון, עלה בנו נחש־מולך למלוך תחתיו. ובתו של נחש־מולך הייתה אניגר. נחש־מולך מת בדמי ימיו, והמלך החדש, אור־מולך, גידל את אניגר כאילו הייתה בתו.

לאחר הדברים האלה נכרתה ברית שלום בין האויבים משכבר הימים, ואניגר נישאה לשלמה בנו של דוד, ומכל נשותיו הייתה היא לאם השושלת שלו ומלכת ירושלים. בעלה, המלך, אהב אותה ובנה לה ארמון מעצי ארזים מצופים זהב עם קורות תקרה מברושים. המלך הילל אותה בשבעים שירים שכתב למענה. הכבוד שחלק לה שלמה עלה אפילו על זה שחלק לבת פרעה.

בשנה העשירית למלכותו שלח אותה שלמה אל העיר המצרית טאניס השוכנת על גדת הנילוס. היא עשתה מאמצים גדולים לשאת חן בביתו של פרעה ומאמציה נשאו פרי. היא שבה ממצרים עם הון עתק ובנתה ספרייה גדולה בירושלים.

בהיותה בת שבעים שלח אותה נכדה, אֲבִיָּם, לארץ מולדתה, לחדש את הברית עם עמון. המלך החדש של רבת עמון, בן הזקונים של אור־מולך שאותו מעולם לא פגשה קודם, קיבל את פניה בדמעות התרגשות וקרא לה אחותי.

אמנם עברתי את חיי הארוכים החדשים עם השם נעמה, השם המתוק שנתן לי בעלי; אבל כיום, כשאני מתעוררת לבדי ומופתעת לגלות במיטתי את הידיים והרגליים הזקנות הלופתות את המצעים ובועטות בהם — ידיים ורגליים של אישה זרה — אני נזכרת בנערה הצעירה אניגר שלמדה את השיר "הידיים והרגליים של גלעד" מטָפַת, הגבירה הזקנה שהובאה לארמון ברבת עמון ללמד את הנסיכה הצעירה את שפת בעלה לעתיד.

הידיים והרגליים של גלעד

רוקדות ועובדות בגיל,

מביאות את פרי האדמה

המשמח את לבב אלוהים,

מהארץ שנתן לבני עמו

לעבדה ולרִשתה,

כי הלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה.

אלוהים לא לקח לו רעיה אחרת,

בני עמו הם כלתו, ההולכת אחרי בעלה

בכיליון נפש ואומרת,

באשר תחיה אחיה אני,

ובאשר תניח את ראשך לחלום,

ארקום אני את חלומותיי.

"השפות שלנו הן אחיות," אמרה מורתי הגבירה הזקנה טפת, "ולכן אולי שמת לב שהידיים והרגליים הרוקדות הן שמדברות אלינו בשיר הזה, ולא לשונותיהם של האלים או של בני האדם. המשורר הצליח בזה יפה, לא כן? גם הוא, כמו אמא שלך, מאמין בכוחו של הריקוד. חבל ששמו של המשורר הזה נשכח מכבר, וכיום אנחנו לא יודעים למי להודות!"

הייתי נערה קשת עורף, ובשעתו תיעבתי את המורה הזאת שהביא דודי לחצר המלכות כדי ללמד אותי את שפתה, האחות לשפתי.

הסבתי את ראשי ולא עניתי לה.