מבוא
זמן רב חלף מאז כתבתי טור וציטטתי את אמרותיהם של ראשי המדינה ושאר אישים מפורסמים. באותם הימים זה היה חידוש מרעיש. לא פורסמו בעיתונות הישראלית טורים אישיים מסוג זה. גם אמרות כנף של פוליטיקאים, אמנים ושאר אח"מים לא ראו עד אז אור בעיתונות.
בעבר הרחוק השתוקקתי להיות ציירת. אולם הצלחתי המקצועית בתחום הציור התמצתה בשרטוט דגמי אופנה עבור השבועון הפופולרי "לאשה". היו אלה ימיה הראשונים של מדינת ישראל: הממשלה עדיין ישבה בתל אביב, הכנסת הראשונה התמקמה בבניין נטוש על שפת ימה של תל אביב, שבעבר שימש כמלון "סאן רמו".
"לאשה" היה שבועון נשים בבעלות קבוצת "ידיעות אחרונות", עיתון הערב הראשון בארץ, שבאותה תקופה נאבק על קיומו מול "מעריב", עיתון שהוקם על ידי קבוצת עיתונאים שפרשׁה מ"ידיעות אחרונות". "מעריב" זכה להצלחה מיידית, ותפוצתו היתה גדולה בהרבה מזו של "ידיעות אחרונות".
יום אחד פנה אלי דב יודקובסקי, העורך בפועל של "ידיעות אחרונות", ואמר: "כתבי לי טור על אישים ומנהיגים במדינה."
"טור על אישים ומנהיגים?" תמהתי, "איך עושים את זה?"
"זה פשוט. כתבי כמו שאת מדברת," השיב יודקובסקי, ומיהר להוסיף: "אבל פחות!..."
כך נולד בעיתונות הישראלית הטור החברתי-פוליטי הראשון שדיווח על מעשיהם ואמרותיהם של אנשים מפורסמים, כמו ראש הממשלה, שרים, ח"כים, פוליטיקאים, אמנים, דיפלומטים, תעשיינים וגם אורחים רמי-מעלה שביקרו בישראל. היה זה טור ראשון מסוגו, שנחתם על ידי עיתונאי אחד בלבד בשמו.
בהשראת הרישום המפורסם של שלושת הקופים, שידי אחד מהם מכסות את עיניו, ידיו של השני מכסות את אוזניו וידיו של השלישי מכסות את פיו, כלומר, הם לא רואים, לא שומעים וגם לא מדברים, מיהרתי להכין גלופת קבע לראש הטור: שלושה קופים. אולם בניגוד לקופים שלא ראו, שמעו או דיברו, הקופים שלי ראו, שמעו וכתבו ממש הכול. כך, בהשראתם של עורך "ידיעות אחרונות" בפועל, יודקובסקי, ושלושת הקופים שלי, הופיע ב-1951 הטור שלי תחת הכותרת: "מירה אברך מספרת על גברים ונשים."
השגת החומר היתה קלה: שרים, חברי כנסת, אמנים ושאר מפורסמים שמחו לספק לי חומר על עצמם ומיהרו לשאול: "...מתי זה יתפרסם?"
יום לאחר שפורסם טורי הראשון כבר הוצפתי בחומר מפי אישים מכל הסוגים, שדחפו פתק לידי ולחשו לאוזני: "את לא תאמיני מה קרה לי אתמול! אני כמובן לא מספר לך את זה לפרסום, אלא פשוט כדי לשעשע אותך...!" אחרים נהגו להתקרב אלי במסדרונות הכנסת, להעיף מבט ימינה ושמאלה כדי לוודא שאיש לא עֵד למעשיהם, ואז דחפו לידי פתק שעליו נכתב: "אתמול אני אמרתי..."
*
נולדתי ב-6 ביוני 1925, בעיר הנמל קיל שבצפון גרמניה, לחוף הים הבאלטי. זו עיר בינונית בגודלה, אך עשירה מאוד. היא נוסדה בימי הביניים, והיתה שייכת לדוכסות שלזוויג-הולשטיין. היה בה בסיס גדול של הצי המלחמתי הגרמני, וכן מספּנוֹת, אך אלה פורקו בתום מלחמת העולם השנייה. יהודים החלו להגיע לקיל רק בתקופה מאוחרת, סוף המאה השבע-עשרה, והקהילה היהודית היתה קטנה. בעת שנולדתי, מספר היהודים הרשומים בקהילה היה כשש מאות בלבד.
הורי, איזידור (ישראל, בשמו העברי) וחנה הרצברג, נולדו שניהם בפולין. משפחת אבי היא מן העיר לובאצ'וב, בדרום-מזרח פולין, לא רחוק מאוקראינה של היום. חלק מבני המשפחה היגרו בתחילת המאה העשרים לארצות הברית. אחד מהם, אחיו הבכור של סבי, הגיע לארצות הברית בשנת 1926 עם אשתו ובנו, אברהם, שהיה אז בן חמש. בהגיעם לארצות הברית קיבל הילד את השם ארתור. הוא היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות, ואחרי התלבטות החליט להיות רב אורתודוקסי, אך במרוצת הזמן הצטרף לקהילה הקונסרבטיבית והפך לאחד ממנהיגיה הבולטים ביותר. ארתור הרצברג, שבינתיים גם קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, היה בין היהודים הראשונים שהצטרפו למאבק לשוויון השחורים בארצות הברית. הוא כיהן כיו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים הגדולים בצפון אמריקה, בשנים 1972-1978, וכסגן-נשיא הקונגרס היהודי העולמי בשנים 1975-1991. הוא ביקר פעמים אין-ספור בארץ, והכיר מקרוב את כל ראשי המדינה, אך תמיד מצא זמן להיפגש עִמי, והיה בינינו קשר הדוק. הוא נפטר בשנת 2006, ותמיד תהיה שמורה לו פינה חמה בלִבי.
הורי התחתנו בגיל צעיר מאוד. בפולין שררה אנטישמיות חריפה, והם החליטו להגר לגרמניה, שנחשבה למדינה נאורה יותר. אחרי נדודים שונים הגיעו לקיל, ואבי פתח בעיר בית כלבו גדול, בעיקר לביגוד. אבא שלי הוא שהביא לקיל את הנוהג של מכירה בתשלומים, והיה היחיד שנהג כך. כתוצאה מכך, תושבי העיירות הקטנות והכפרים הסמוכים לקיל נהרו לבית המסחר שלו, והוא עשה חיל בעסקיו.
היינו שלושה ילדים במשפחה: אח (גדול ממני), אחות ואני. שמי המקורי, אגב, הוא מיראבלה, והמעבר משם זה לשם העברי "מירה" היה קל ופשוט.
אבי, שהיה מראשי הציונים בקיל, היה איש חכם, וראה את הנולד. עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון, הוא החל בהכנות למכור את רכושו ולעזוב את גרמניה, כדי לעלות לארץ ישראל. פעם בשבוע הלכתי ללמוד עברית בבית הכנסת המקומי, אצל מורה פרטי. רק מאוחר יותר, כשהגעתי ארצה, גיליתי כי העברית שלמדתי לא היתה מודרנית. תושבי הארץ ה"צברים" התקשו להבין אותי, ואני לא הבנתי אותם, עד שלמדתי לדבר עברית כמותם.
היטלר מונה לקאנצלר גרמניה ב-30 בינואר 1933, וזמן קצר לאחר מכן הוא הגיע לביקור בקיל. ה"אֶס-אָה", "פלוגות הסער" של הבריונים הנאצים, ערכו תהלוכה גדולה בעיר כדי לקדם את פני ה"פיהרר", שנסע במכונית פתוחה ברחובה הראשי של העיר. הרחוב היה מלא באזרחים שנהרו החוצה כדי להריע לו ולמחוא לו כף. אנחנו, מדירתנו בקומה השלישית, צפינו במחזה - מאחורי וילונות. אמנם היתה לנו מרפסת גדולה, אך התחושה היתה שמוטב להביט בהיטלר מאחורי וילון... זכור לי היטב שאבא הסתובב אל אמא ואמר בקול החלטי: "זהו זה! אנחנו עוזבים!"
את אחי ואחותי, שהיו מבוגרים ממני, אבא שלח לארץ ישראל כבר למחרת. אני, הקטנה, נשארתי עם הורי, שסיימו לחסל את עסקיהם, ואז עזבנו את גרמניה ונסענו ברכבת לניס שבדרום צרפת. אחרי שהות קצרה שם עלינו על אונייה שהביאה אותנו ליפו.
כאשר ארזנו את חפצינו, אבי דחס גם את האופניים שלי למכולה היחידה שהורשינו להוציא מגרמניה. אולם כשהגענו לדירתנו החדשה בתל אביב, בשדרות רוטשילד פינת רחוב שינקין, גיליתי שבמקום אין כביש - רק חולות. האופניים שלי נשארו בתוך מחסן מאולתר בנמל.
אבא - שתמיד רצה את הטוב ביותר - רשם אותי ללימודים בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שנחשבה לבית הספר הטוב ביותר בתל אביב. הוא לא ידע עדיין את מה שאני, כילדה, למדתי חיש מהר: הלגלוג האכזרי של הצברים על ה"יקים". לקח הרבה זמן עד שנקלטתי. בעיני חברי לכיתה הייתי תופעה מוזרה, מעוררת צחוק ולעג: בבקרים הייתי מתייצבת בכיתה כמו תלמידה בגרמניה - לבושה בקפידה חצאית קפלים שחורה וחולצה לבנה, כשלרגלי גרביים לבנים המגיעים עד הברכיים. ילדה "יֶקית" מנומסת, שמברכת את המורים בקידה עמוקה, כפי שלמדה לעשות בגרמניה. מובן שגם המבטא ה"יקי" שלי היה מקור לא אכזב לחיקויים לגלגניים. זה היה גורלם של כל ה"יקים" שעלו לארץ באותה תקופה, אך בכך לא היה כדי לנחם אותי.
למבוגרים שבינינו, ההיקלטות בארץ החדשה היתה קשה לא פחות, אם לא יותר. אבל הם לא התלוננו. אפילו אלה שהיו בעלי תארים אקדמיים, ואפילו אלה שהיו אמידים מאוד בגרמניה והפסידו את הונם בעת המעבר, לא בחלו בעבודות שלא היו חולמים לעשותן בגרמניה. תושבי תל אביב הקטנה זוכרים היטב את האיש בעל הקומה המרשימה, עטוי חלוק לבן ולראשו הכסוף כובע טבחים לבן, שמכר נקניקיות - טעימות מאוד, אגב - בפינת רחוב אלנבי ובן יהודה, בחזית מה שהיה אז קולנוע "מוגרבי". בברלין הוא היה זמר אופרה מפורסם. בתל אביב לא היתה אופרה, והוא מכר נקניקיות, וכשעל פניו חיוך רחב היה מכריז, במבטא "יקי" חזק: "עכשיו אני אצלנו, בארץ שלנו!" בהגיעו בלילה לביתו היה שוקע בספרים, בגרמנית כמובן, או מאזין לתקליטים של אופרות, שאת רובן ביצע בעצמו מעל במת האופרה של ברלין.
רבים מן ה"יקים" הביאו ארצה את אהבתם למוזיקה קלאסית. נוסעי מוניות רבים התפלאו כאשר שמעו את הנהג שלהם מזמזם או שורק סימפוניות שלמות של מוצרט או בטהובן, אך מבטאו של הנהג תמיד גילה את סוד מוצאו.
תרומתם של העולים מגרמניה בשנות השלושים לכלכלה של ארץ ישראל היתה עצומה. הם הביאו איתם ידע שהיה עדיין זר לתושבי הארץ. בזכות ה"יקים" קמו אז תעשיות טקסטיל, זכוכית, נעליים, מרצפות, קוסמטיקה וריהוט. גם חלק גדול מראשי הבנקים שקמו בארץ היו "יקים", וכמותם רופאים ולא מעט פרופסורים באוניברסיטה היחידה שהיתה אז בארץ, האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים.
ה"יקים" היו גם אלה שהקימו את חברת האוניות "צים", שהוקמה בראשיתה כחברה לאוניות נוסעים, ובהמשך דרכה - כאשר התפתחה התעופה האזרחית - עברה לאוניות משא.
ה"יקים" היו גם מחלוצי ענף המלונאות בארץ. לפני הקמת המדינה היה בארץ מלון אחד בלבד ברמה גבוהה - "קינג דיוויד" הירושלמי - שהחל לפעול בשנת 1930. בעליו היו משקיעים יהודים ממצרים, והואיל ובפלשתינה לא היה אפשר להשיג אז חלק גדול מן המצרכים שאורחים עשירים היו רגילים להם, כל יום היה המלון מקבל משלוח של מוצרי מזון ברכבת מקהיר... ה"יקים" לא ניסו להתחרות ב"קינג דיוויד", אך הם פתחו עשרות פנסיונים קטנים במקומות שונים. זכרון יעקב היתה חביבה עליהם במיוחד. אחד הפנסיונים הללו, הראשון לחוף ימה של תל אביב, הוקם על ידי עולָה מגרמניה, קטה דן, שגם נתנה למוסד הקטן, עשרים ואחד חדרים בסך הכול, את שמה.
ב-1940 הגיעו ארצה מגרמניה האחים יקותיאל ("קסיל") ושמואל ("סאמו") פדרמן. יקותיאל החל דרכו כאן, עם רעייתו בלה, כמלצר במסעדה קטנה בחיפה, עבר לתל אביב, וב-1947 רכש את "קטה דן", שהפך לבסיס של רשת "דן" הגדולה (שמאוחר יותר, אגב, רכשה גם את "קינג דיוויד").
עוד "יקים" שעלו אז היו בני הזוג ריכרד והִילדה שטראוס. אחרי שניסו את מזלם בחיפה, הם החליטו - כמו רבים מן העולים מגרמניה - לעבור ליישוב העירוני החדש, נהריה. עד מהרה הפך המקום הקטן למרכז "יקי" בארץ, שבו התרבות והשפה השלטת היו גרמנית. ה"צברים" נהגו לספר בדיחות אין-ספור על נהריה, ואחת מהן אני זוכרת היטב עד היום:
שני "יקים" המטיילים על חוף הים של נהריה שומעים קול זועק מתוך גלי הים, "הצילו! הצילו!" פונה "יקה" אחד אל רעהו ואומר, בגרמנית כמובן: "אני לא מבין עברית. אולי אתה יודע מה הוא רוצה?" משיב השני: "גם אני לא יודע עברית." השניים ממשיכים ללכת בנחת, והראשון אומר לשני: "עברית הוא למד? לשחות הוא היה צריך ללמוד!..."
בנהריה התאקלמו בני הזוג שטראוס במהרה: הם קנו פרה, כעבור זמן רכשו פרה נוספת, ומדי יום, בעלות השחר, חלבו את שתי הפרות על מרפסת ביתם הקטן. ריכרד, רכוב על אופניו, סיפק חלב לתושבי המושבה. את שארית החלב היתה הִילדה הופכת לגבינות במטבח הקטנטן של ביתם. עשרות שנים חלפו מאז, ומחלבות שטראוס הפכו לקונצרן מזון ענק, ששוויו נאמד בכמיליארד דולר, המחזיק גם ב"עלית", ומעסיק אלפי עובדים בארץ ובעולם.
ימים ספורים לפני שמשפחת שטראוס עמדה לחתום על חוזה לשיתוף פעולה עם חברת הענק הצרפתית "דנונה", הוזמן מי שכיהן אז כשגריר צרפת בישראל, ז'אן הרלי, לבוא ולבקר במפעל שטראוס בנהריה. גם אני זכיתי בהזמנה.
השגריר ורעייתו סיירו במפעל וכובדו במגוון גבינות שטראוס, יחד עם שמפניה משובחת מתוצרת צרפת. אחר כך הוזמנו לבית המשפחה, שם סעדו ארוחת צהריים שהוכנה באופן אישי על ידי הִילדה שטראוס. גם המאכלים שהוגשו בארוחה היו כולם על בסיס גבינות. והשתייה - שוב שמפניה. ארוחת מלכים.
"נהנית?" שאלתי את השגריר הצרפתי.
"הסיור היה מעניין והאירוח אדיב," השיב נציג ארץ הגבינות והשמפניה, "אבל היתה לי בעיה: אני לא אוהב גבינות, ושמפניה אני ממש שונא..."
סביר להניח שהשגריר הרלי היה נהנה יותר אילו בביקורו בנהריה היה מוזמן לבית "יקי" אחר, ביתה של משפחת זוגלובק. אברהם ואירמגרד זוגלובק הגיעו לנהריה ב-1937, ומיד הקימו מפעל קטן לנקניקים, בנצלם את הידע שעבר במשפחתה של אירמגרד במשך דורות רבים.
אבא שלי לא פנה לתעשייה. הוא ניסה להיכנס לענף סחר הקרקעות. חלק מהקרקעות רכש עוד כשהיינו בגרמניה, אך התברר כי רוּמה: הקרקעות האלה היו בבני ברק, מקום שנחשב אז "קצה העולם", ואיש לא רצה לגור שם.
אחרי שהצלחתי לרכוש לעצמי את השליטה בעברית מודרנית, התחלתי גם לרכוש לעצמי חברים. אחד מהם, שידידותי עמו נמשכת עד היום, כבר יותר משבעים שנה, היה יעקב סדובסקי (כיום שדה), בנו של רופא, שהלך בעקבות אביו והפך פרופסור לרפואה.
לא הייתי תלמידה טובה, אך הצלחתי להעתיק בבחינות. די השתעממתי בלימודים, ועיקר עיסוקי היה בציור קריקטורות של המורים, תחום שבו הצטיינתי... לעתים קרובות היו המורים "מעיפים" אותי מהכיתה, ולכן הכרתי היטב כל פינה ברחוב הרצל...
ב-1943, בכיתה י"א, הגעתי למסקנה שמיציתי את הלימודים בגימנסיה, והחלטתי להפסיק את הלימודים ולהתגייס לצבא הבריטי. רבים מאוד מן הצעירים בארץ התגייסו אז לצבא הבריטי, כדי לסייע במלחמה בנאצים. אחי כבר שירת אז בצי הבריטי, ובן דוד שלי - בחיל האוויר המלכותי (RAF). לנו, הבנות, נתנו אפשרות לבחור היכן נשרת, ואני בחרתי בחיל האוויר. אינני זוכרת בדיוק מדוע - ייתכן שצבע המדים מצא חן בעיני...
את רוב השירות שלי עשיתי בבסיס חיל האוויר הבריטי בהליופוליס, רובע בקהיר. אינני יכולה להצהיר שתרמתי תרומה ממשית למאמץ המלחמתי. הרבה לא היה לי מה לעשות, וכמעט כל יום אחר הצהריים הייתי מוצאת את עצמי יושבת בקפה "גרופיס" המפורסם ואוכלת עוגות...
לקראת סוף המלחמה החליט הצבא הבריטי לסייע לנו ברכישת מקצוע. התבקשנו לבחור מה ברצוננו לעשות. הודעתי שאני רוצה ללמוד עבודות עור. הרעיון עלה במוחי יומיים-שלושה קודם לכן, כאשר הסתובבתי בעיר והבחנתי בחנות ספרים אחת בספר על עבודות עור. הספר היה באנגלית, שאותה למדתי בגימנסיה, וגם שיפרתי את ידיעותי בה במהלך השירות הצבאי. קניתי את הספר, נרשמתי לקורס, ולפני כל שיעור הייתי קוראת את הפרק שבו עמדנו לעסוק.
השתחררתי בתום מלחמת העולם השנייה, ובקיץ 1945 חזרתי לבית הורי בתל אביב, בשדרות רוטשילד. בניגוד לרבים, שעשו הון בתקופת המלחמה כספקים של שירותים ומוצרים לצבא הבריטי, אבי הפסיד כמעט את כל הונו, והתקשה להתרגל למצבו הכלכלי הרעוע.
התקבלתי לעבודה כמוכרת בחנות פרחים, והועסקתי גם כשליחה משום שהיו לי אופניים. לצערי, מפני שנראיתי צעירה, כמעט אף פעם לא קיבלתי "טיפ" בכסף, אלא רק בשוקולד, דבר שהכעיס אותי מאוד.
את הערבים הייתי מבלה בחברתה של ידידתי הטובה, עדה ליפשיץ, לימים מכנס. איך בילינו? בעיקר נתנו לבחורים למצוא אותנו...
רוב הצעירים באותה תקופה היו חברים באחת המחתרות - "ההגנה", אצ"ל או לח"י, כל אחד לפי נטייתו הפוליטית. לא התעניינתי אז במיוחד בפוליטיקה. עמדתי להצטרף ל"הגנה", אך כאשר רואיינתי לפני קבלתי, השאלות שנשאלתי לא מצאו חן בעיני, אז עניתי בחוצפה, ולבסוף הבנו, גם "ההגנה" וגם אני, שהזיווג הזה לא בא משמים... הצטרפתי אפוא לאצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי. קשה לומר שתרמתי תרומה של ממש למעללי הארגון, אבל הצטרפותי סיפקה לי מעגל חדש של מכרים וידידים.
השנה היתה כבר 1948, ובינתיים מצאתי עבודה חדשה. בעיתון "חרות" של התנועה הרביזיוניסטית, המקורבת לאצ"ל, חיפשו ציירת אופנה, ומישהו המליץ עלי. התשלום היה זעום, אך נהניתי מהעבודה, ובאמצעותה הכרתי מגוון נוסף של אנשים חדשים. אחד מהם, שהסתובב הרבה בעיתון, היה אליעזר שוסטק, לימים חבר כנסת ושר בליכוד, וכבר אז - עסקן בעל עתיד מבטיח בהסתדרות העובדים הלאומית. שוסטק גילה בי עניין, ומפעם לפעם היינו מבלים ביחד. יום אחד ישבנו בבית קפה בפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. לפתע הופיע בחור גבוה, ניגש לשולחננו ולחץ בחום את ידו של אליעזר.
"תכיר, זאת ידידתי מירה," אמר שוסטק. "מירה - זה נח מוזס, מהעיתון 'ידיעות אחרונות'."
משרדי "ידיעות אחרונות" שכנו אז בשדרות רוטשילד. נח התיישב לשולחן שלנו, והתפתחה בינינו שיחה ערה. כאשר שמע שאני מועסקת כציירת אופנה ב"חרות", הוא אמר, "יופי, אנחנו מחפשים ציירת אופנה לשבועון החדש שלנו 'לאשה'."
מ"לאשה", הדרך ל"ידיעות אחרונות" היתה קצרה מאוד.
במלחמת השחרור מילאתי את חובתי והתייצבתי בלשכת הגיוס בתל אביב. קצינה משועממת ראיינה אותי, והודיעה לי כי מעתה אני חיילת בצה"ל. אמרתי "תודה," ולפני שעמדתי לצאת מן החדר, שאלתי אותה אם עלי להצדיע לה, אף על פי שהיא יושבת. ציינתי שבצבא הבריטי היה נהוג שאין מצדיעים לקצין כשהוא יושב.
הקצינה התעוררה לחיים, "היית בצבא הבריטי?"
"כן."
"באיזה חיל?"
"חיל האוויר."
"מה היתה הדרגה שלך?"
"סרג'נט (סמלת)."
סרג'נט היתה דרגה רצינית מאוד בצבא הבריטי. עד היום קשה לי להיזכר מה בדיוק עשיתי שזיכה אותי בדרגה זו, אך עובדה - זו הדרגה שעִמה השתחררתי.
"היית צריכה להגיד לי את זה קודם!" רטנה הקצינה, השליכה את טופס החיול שלי לפח, הוציאה טופס חדש, רשמה עליו שהייתי סרג'נט בחיל האוויר הבריטי, ועל המקום העניקה לי דרגת קצונה - סגן-משנה.
לא עשיתי גדולות ונצורות במלחמה, אך גם לא השתמטתי ממילוי חובותי. בשנת 1949 השתחררתי וחזרתי לעבודה ב"לאשה" ולבילויים בתל אביב. כך הכרתי את מי שהיה עתיד להיות בעלי ולתת לי את השם שעמו אני מסתובבת קרוב לשישים שנה, אף כי נפרדנו מזמן. את רם ("רמי") אברך פגשתי זמן קצר אחרי תום מלחמת השחרור, בבית הקפה המפורסם "פילץ" על שפת הים. רמי עבד אצל דודו, בעל חברה לייצוא פירות הדר. בחודשים הראשונים שלאחר נישואינו גרנו, כפי שהיה מקובל אז, בדירת הוריו של רמי, ברחוב ברנר. יותר מאוחר, כאשר הוקם שיכון החיילים המשוחררים ביד אליהו, עשה אבי מאמץ גדול, ובשארית חסכונותיו קנה לנו דירה ברחוב לה-גרדיה. בשנים הבאות, כאשר כבר הייתי כתבת החברה של "ידיעות אחרונות", אירחתי בדירה זו פוליטיקאים, אנשי צבא וכלכלה, אמנים. כולם עברו דרך המטבח שלי, כולם ישבו על המרפסת שלי.
מאוחר יותר, לאחר שנפרדתי מרמי, עברתי לדירה ברחוב שלמה המלך, וממנה לדירת הגג ברחוב לאה, בנאות אפקה, שבה אני גרה עד היום, עם אהוב לבי, בעלי הנוכחי, ד"ר מקס רייס.
במהלך השנים שבהן שימשתי ככתבת החברה ב"ידיעות אחרונות", קרוב לחמישים שנה, וכן ככתבת השבועון הגרמני "שטרן" והשבועון האמריקני "פיפל" בישראל, הכרתי אלפי אנשים. חלק מהיכרויות אלה הפכו לקשרי חברות עמוקה. אספר על כך בהמשך, אולם במבוא אסתפק באִזכור מסיבות הפורים שלי, שנערכו במלון "הילטון" תל אביב במשך קרוב לעשרים שנים רצופות, והיו בין העליזות והמבוקשות ביותר בארץ.
המסיבה הראשונה נערכה די במקרה. זה היה ב-1982. התיירות היתה חלשה, ומנהל המלון, שהובא מגרמניה, הגיע למסקנה שהמלון "עייף" קצת, חסר חיים, וצריך לעשות משהו כדי לעורר אותו מתרדמתו. הוא היה זר, אלמוני, לא ידע עברית, אך הכיר אותי, ונאמר לו ש"מירה מכירה את כל מי שצריך להכיר." אז פנה אלי בהצעה מפתיעה: "אני מעמיד לרשותך את אולם הנשפים שלי, ואספק גם משקאות ומזון, הכול על חשבון תקציב יחסי הציבור של המלון. לא תצטרכי להוציא אף פרוטה מכיסך. את רק צריכה לדאוג להביא לי אורחים מן ה'מי ומי' המקומי."
זו לא היתה משימה קשה עבורי, ומובן שעניתי בחיוב.
העסקה היתה טובה לשני הצדדים. ערכתי לידידַי ומכרַי נשפי פורים מפוארים, שמהם נהנינו מאוד, ו"הילטון" זכה ביחסי ציבור נפלאים. נשף הפורים של מירה אברך היה אירוע חברתי נוצץ ומבוקש. בדרך כלל הזמנתי בין שלוש מאות לארבע מאות איש, אבל בחוץ תמיד היה תור של אנשים שניסו להיכנס ללא הזמנות, מחפשים מישהו מוכר שיכניס אותם, מתחננים לשומר שעמד בכניסה ובדק את ההזמנות שייתן להם להיכנס. בין המוזמנים הקבועים היו שמעון פרס, חיים הרצוג, גד יעקבי, יצחק נבון, אנשי עסקים ידועים, כמו דב תדמור מהחברה להשקעות של בנק דיסקונט, פרופסורים שונים, וייצוג נכבד מאוד של הסגל הדיפלומטי, בהם שגרירי ארצות הברית, בריטניה, צרפת, מצרים, יפן, סין (כאשר כוננו היחסים הרשמיים איתה), ועוד ועוד.
לכל מסיבה היה נושא משלה: לילה בקרקס, ספרד, חופשה, תעודת עלייה, מונמארטר, פורים סודי בהחלט, צ'רדש, והמוזמנים התבקשו לבוא בתחפושות המתאימות לנושא. כולם מילאו אחר הבקשה, וניכר היה שדמיון ומאמץ רב הושקעו בתחפושות. משעשע היה לראות את השרים, הבנקאים, הפרופסורים, כולם בתחפושות. תוכלו לראות בספר זה כמה מן התמונות שצולמו באותם נשפים.
*
את המבוא האוטוביוגרפי הקצר הזה אסיים בסיפור פגישתי עם בעלי ואהובי, מקס רייס.
לראשונה נפגשנו במקרה באירוע שנערך במכון ויצמן ברחובות, שאליו הוזמנתי על ידי ידידי הטובים, נשיא המכון פרופ' מיכאל סלע ורעייתו שרה. אינני יודעת מדוע החליטה שרה להושיב אותי על יד מקס. אולי משום שידעה ששנינו "יקים", ואולי היתה לה "תחושת בטן", מי יודע?...
במהלך האירוע שוחחנו. הוא סיפר לי על עצמו: הוא נולד בגרמניה, וב-1939 הוא ואחיו הצעיר היו בין האחרונים שהיה להם המזל לצאת מגרמניה ב"קינדערטראנספורט", המבצע להצלת ילדים יהודים. הוא גדל והתחנך באנגליה, ובתום לימודיו התיכוניים התקבל ל"אימפריאל קולג'", שם גם קיבל את תואר הדוקטור שלו, בהנדסה כימית. לאחר מכן עבד בחברת "של" ההולנדית-בריטית, שהיתה אז חברת הנפט הגדולה בעולם. לישראל עלה ב-1956, עבד בתפקידים בכירים בהנהלת "כימיקלים לישראל", ושימש כנשיא הטכניון בשנים 1986-1990. הוא גם היה מבוקש מאוד כדירקטור בחברות גדולות, בהן "טבע".
הגבר האלגנטי, האינטליגנטי, ג'נטלמן למופת, מצא חן בעיני מאוד. חשבתי עליו כמה פעמים, אבל לא התקשרתי. חלפו שבע שנים, והוזמנתי לאירוע בחיפה - יום הולדתו השבעים של איש הקולנוע קני גריידינגר, שכיהן כנשיא מועדון "וריאטי" בישראל, העוסק בגיוס אמנים לפעולות צדקה למען ילדים, ואני החלפתי אותו בתפקיד זה. הוא ומקס ידידים טובים. מקס ניגש אלי מיד, שתינו משהו, התחלנו לדבר, ותוך זמן קצר ביותר נוצר ה"קליק". למחרת נסע מקס לפריז, ואמר לי שירצה להיפגש איתי כשיחזור, אבל אני כבר צלצלתי אליו לפריז...
השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה. את טקס החתונה ערכנו בביתו של שמעון פרס בירושלים. הרב הראשי ישראל לאו חיתן אותנו. הוא הגיע מחתונה שערך בזכרון יעקב, באיחור של כשעה וחצי. חלק מהאורחים כבר התייאשו ועמדו לעזוב, וסוניה פרס כמעט התעלפה מרוב דאגה. אבל - סוף טוב הכול טוב, ומאז אנחנו חיים בהרבה אושר, גם אם לא בעושר.
לרגל יום הולדתי השמונים החליט מקס לערוך לכבודי מסיבה גדולה, ופנה לעמוס אטינגר שיפיק אירוע בסגנון תוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה". המסיבה נערכה בבית התפוצות שבקמפוס אוניברסיטת תל אביב, והגיעו יותר ממאתיים מוזמנים, ידידים שליוו אותי כל חיי. הדוברים הראשיים במסיבה היו, כצפוי, שמעון פרס ועורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי. ידידי הטובים, סם לואיס, שהיה שגריר ארצות הברית בישראל, והסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, השמיעו את ברכותיהם באמצעות קלטות וידאו. אבל מי ש"גנבה את ההצגה" היתה חברתי הטובה ריקה זראי, הזמרת הנפלאה והמקסימה, שריגשה את כולנו בשירי ארץ ישראל של פעם, כמו "קול אורלוגין" ו"גן השקמים".
מאז חלפו יותר מחמש שנים. שמעון פרס נבחר לנשיא המדינה. רעייתו, סוניה, סירבה להצטרף אליו למשכן הנשיא והעדיפה להישאר בדירתה ברמת אביב. את פרס אני רואה היום, כמו כל עם ישראל, בעיקר בטלוויזיה...
אז, באותה מסיבה לרגל יום הולדתי השמונים, גם עלה על דעתי הרעיון - לכתוב את הספר הזה, שיהיו בו גם אלמנטים אוטוביוגרפיים וגם קטעים מעבודתי כעיתונאית במשך כחמישים שנה, שחלקם פורסמו בטורים שלי וחלקם מעולם לא ראו אור. כתיבת הספר ארכה יותר זמן משתכננתי, אבל אני מקווה, קוראים יקרים, שתיהנו מקריאתו כפי שאני נהניתי מכתיבתו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.