דואט הדרכים 2: דרך ללא מוצא

פרק 1 מיה

עפעפתי והצלחתי לפתוח את עיניי כדי חרך, אבל נתקלתי באפלה גמורה. רצועת בד עבה מנעה ממני לראות. ניסיתי להזיז את הידיים, להסיר את המחסום הזה, אך ללא הצלחה. הייתי חלשה מדי. פתחתי את פי לומר משהו, אבל לא יכולתי להוציא מילה. השפתיים שלי היו יבשות מדי, הגרון שלי היה יבש ושורף, והתקשיתי לבלוע, בטח שלא יכולתי לדבר. ניסיתי להבין מה קורה, מה קרה, כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה, אבל לא הצלחתי להפיג את הערפל. הייתי כל כך עייפה, כל כך מסוחררת, כל כך לא ממוקדת, שאפילו החרדה לא הצליחה לחדור לתוכי.

הראש שלי כאב והיה כבד כאילו שקל אלף קילו. הרגשתי שהוא מונח על ברכיו של מישהו, והבד הגס של מכנסי החוטף שלי שפשף את לחיי. שמעתי רק מנוע חזק רועם, ורוח קרירה נשבה על פניי, על צווארי, על שערי. הגוף שלי היה חם, אז חשבתי שהייתה כרוכה סביבי שמיכה, אבל הייתי קהת חושים. הרגשתי רק את הרעידות מהנסיעה על פני קרקע שככל הנראה לא הייתה ישרה.

הרגשתי כאילו כלי הרכב לא הפסיק לטפס ולפנות. ימינה, שמאלה, ושוב ימינה, שוב ושוב, ואני איבדתי לגמרי את היכולת לעקוב אחר המסלול. לא היה לי שום סיכוי לזכור את הפיתולים והפניות. חוש הכיוון שלי נעלם מזמן. שום דבר לא נראה מוכר, לא הצלילים ולא הריחות. הייתי מטושטשת מדי ולא תפקדתי. הגוף שלי טולטל ממהירות התנועה. הדרכים היו משובשות ומלאות מהמורות, והנסיעה הייתה מאוד לא נוחה וקשה. הרוח שרקה באוזניי בחוזקה כשטסנו בתוך מה שחשבתי שאולי היה יער, כי שמעתי קולות פיצוח של ענפים תחת משקל הצמיגים. מפעם לפעם שמעתי ענפים ששרטו את גג המכונית.

הם נסעו כל כך מהר, כאילו ברחו ממישהו. לא יכולתי להבין למה הייתי שם, מה היה התפקיד שלי בסיפור הזה, אבל לפני שהספקתי להקדיש לזה מחשבה, התעלפתי שוב.

*

ראשי נשמט לאחור על משענת הראש בג'יפ שלי ובהיתי בבית שמולי.

הבית של קריד ושל נואה.

לא החמצתי את האירוניה שבדבר, אבל לא יכולתי להתלונן. זה לא יהיה הוגן כלפי נואה. הוא עשה כל מה שאפשר וצריך לעשות ביחס לתינוקת שגדלה בתוכי. ככל שהעסק הזה התקדם, אני לא יודעת איך זה קרה, אבל הפכנו להיות חברים טובים. זה היה בלתי־נמנע מבחינתי. ביליתי עם נואה יותר זמן מאשר ביליתי עם קריד בכל שבע השנים האחרונות. מאז הפעם הראשונה שהנחתי את העיניים על הנפש המיוסרת שלו, שיחקנו כל הזמן במין משחק של משיכה והדיפה. אפילו המחשבה עליו גרמה לי לחייך. ישבתי שם ושקעתי במחשבות, ניסיתי לשכנע את עצמי להיכנס לבית ילדותו בפעם הראשונה.

אלא שלא הידיים החמות שלו יקדמו אותי ויעטפו אותי, לא הריח הגברי המרגיע שלו, שאהבתי יותר מכול.

אלא של אחיו.

האבא של התינוקת שלי.

הגבר שלא היה אמור להסתכל עליי כאילו לי הוא חיכה כל חייו. לעיתים קרובות, בזמן הביקורים הרבים שלנו אצל הרופא, תפסתי את נואה בוהה בי בהערצה. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה. נואה רצה את העוברית שלנו. הוא רצה להיות חלק מהמסע הזה. הוא רצה הכול.

עתיד.

חיים.

לתמיד...

אולי איתי.

ואם אני ידעתי את זה, אין סיכוי בעולם שקריד לא ידע. ורק המחשבה על זה העבירה בי צמרמורת, גרמה לשיער שלי לסמור. הרגשתי את ההשלכות של מה שעדיין לא קרה, אבל בסופו של דבר יקרה.

הבלתי־נמנע.

קְרב.

על הלב שלי.

למדתי די מהר שנואה אבוד בדיוק כמו אחיו, אם לא יותר. ראיתי בעיניו את אותו עצב שקריד נשא כל חייו. איזה נטל שמעולם לא יכולתי להבין ולא ידעתי איך להתייחס אליו. לא ידעתי כלום על תפקיד סגן הנשיא של הדוויל'ס ריג'קטס, חוץ ממה שתמיד ראיתי בעיניו. מה שהקדרות שלו רמזה לי, מה שהידיים החזקות המחוספסות שלו והשפתיים הלוהטות הבוערות שלו הבטיחו לי.

האהבה שלו.

נואה היה דומה מאוד לאחיו הבכור, ועם זאת הם לא יכלו להיות שונים יותר. כמו לילה ויום, כמו שמן ומים. ככל שביליתי יותר עם נואה, כך היה לי קל יותר לראות בו את הצד שרציתי שקריד יראה לי אחרי כל השנים האלה.

את הלב שלו.

קריד עדיין היה סגור וקודר ונטה למצבי רוח, ואלו היו התכונות היותר טובות שלו. יכולתי רק לקוות שבסופו של דבר הוא ייפתח ויראה לי את הגבר שידעתי שנמצא בתוכו כל הזמן, מתחת לווסט. הגבר שאהבתי מגיל תשע.

התנערתי מהרגשות האלה, נשמתי נשימה עמוקה, עצמתי את העיניים והנחתי את ידי על הבטן התפוחה שלי. דמיינתי לי תינוקת יפהפייה שיש לה עיניים כחולות בורקות ושיער כהה, היא חייכה אליי בפנים מלאות הבעה, שנראו בדיוק כמו הפנים של אבא שלה. וחיוך שלא יכולתי לא לאהוב, שהיה דומה מאוד לזה של קריד.

"אלוהים מיה, תאספי את עצמך," לחשתי לעצמי, כמה הייתי רוצה שהתינוקת שגדלה בתוכי תהיה של קריד.

נאנחתי, גערתי בעצמי. מהרגע הראשון ידעתי שבראש סדר העדיפות של קריד נמצא מועדון האופנוענים. ועכשיו יותר מתמיד, ככה לפחות הרגשתי. הוא כל הזמן היה בנסיעות ברחבי הארץ. בקושי יכולתי לזכור איפה הוא נמצא, בטח לא במה הוא מעורב. ידעתי רק שהוא היה חייב לנסוע, אם רצה ואם לא. הכול היה משתנה במהירות ובפתאומיות.

לרגע לא הפסקתי לחשוב עליו.

לרגע לא הפסקתי להתפלל שהוא ישמור על עצמו.

לרגע לא הפסקתי...

לאהוב אותו.

לא יכולתי. הוא היה חלק ממני, במובנים רבים. הוא תמיד היה. ועד היום לא ידעתי למה. זה היה אחד מאותם דברים שאין להם הסבר, הייתה לו מין משיכה מגנטית עוצמתית שפעלה עליי והייתה ייחודית רק לו.

והוא ידע את זה.

והוא השתמש בזה כדי לדחות אותי ממנו בכל הזדמנות שהייתה לו.

נשמתי נשימה עמוקה אחרונה כדי להרגיע את עצמי, פתחתי את דלת הג'יפ וקפצתי החוצה, יישרתי את השמלה והלכתי אל המרפסת הקדמית שלהם.

החזקתי חזק את תמונת האולטרסאונד של התינוקת שלנו. נואה רצה בת, והוא היה נרגש מעל ומעבר מהבשורה שקיבלנו אחר הצהריים. הוא רצה לספר לכל העולם, או לפחות לאימא שלו. בחודשים האחרונים הוא הזמין אותי אליו הביתה הרבה פעמים, אבל בכל פעם דחיתי אותו בכל מיני תירוצים. אני מניחה שהגיע הזמן לפגוש אותה, ולא הייתה עוד סיבה לדחות את זה. בתוך תוכי קיוויתי שקריד היה מזמין אותי לפגוש את אימו, ולא אחיו.

אני לא יודעת אם זה נשמע הגיוני, אבל הרגשתי שנואה רצה שאהיה חלק מהעולם שלו, ונדמה לי שקריד רצה רק להיות חלק מהעולם שלי.

דפקתי בדלת וחיכיתי, בינתיים הסתכלתי בחצר הקדמית. זיכרונות מהפעם האחרונה שהייתי כאן תקפו מייד כל תא בגופי, ושוב יכולתי לראות את חילופי הדברים והמכות בין קריד לבין אבא שלי. חשבתי איך הדברים השתנו בארבעה חודשים קצרים. לפחות בין נואה לביני. אבא שלי עדיין שנא את האחים, והרגיש צורך להזכיר לי לעיתים קרובות שהם בסך הכול אופנוענים, זבל של אנשים, למרות שידע שהמילים האלה פוגעות בי. הוא עדיין לא היה יכול להסתכל לי בעיניים, ואת זה שנאתי יותר מכל דבר אחר.

"היי, ילדה יפה," קידם אותי נואה בברכה, ומשך אותי בחזרה אל המציאות. הוא זז הצידה והזמין אותי להיכנס.

חייכתי בביישנות והשפלתי מבט כשחלפתי על פניו.

"אני אוהב את השמלה שלך," אמר בחיוך. הוא סקר אותי מלמעלה למטה ובחן את השמלה הלבנה הארוכה הרפויה שלבשתי.

בלעתי חזק והעיניים שלי ננעלו בשלו. הניצוץ השובבי המוכר הבזיק לעברי.

"תודה," עניתי.

"התגנדרת לכבודי, מיה?"

חייכתי. "אל תחמיא לעצמך, רבּל." אף פעם לא קראתי לו נואה, הכרתי אותו רק כרבּל. "רציתי להיראות נחמד לכבוד אימא שלך."

"את לא צריכה ללבוש שמלה בשביל זה."

חייכתי שוב בביישנות, הלחיים שלי הסמיקו. "אתה מתכוון להראות לי את הבית, או רק לעמוד ולפלרטט איתי?"

"זה לא נחשב לפלרטוט אם כבר שכבנו." הוא הניח את ידו על בטני כדי להבהיר את הנקודה.

התקדמתי קצת פנימה לתוך חדר המבואה והתרחקתי ממנו מעט. הוא חייך, נד בראשו וסגר את דלת הרשת, אבל השאיר את הדלת הראשית פתוחה כדי להניח לרוח הקלילה שנשבה בערב הקיצי להיכנס פנימה.

"בואי." הוא תפס בידי והוביל אותי לסיור בבית הוריו.

הוא הראה לי את כל החדרים, כולל את החדר שלו, שנראה בדיוק כמו שדמיינתי – חדר טיפוסי של בנים, עם מסך טלוויזיה גדול ופלייסטיישן. כיסוי מיטה שחור ומבולגן היה זרוק על המיטה שלו, וכביסה נערמה בפינת החדר.

הוא המשיך ועבר ליד דלת סגורה שהנחתי שהייתה של החדר של קריד, ולא עצר כדי להראות לי אותו, לאכזבתי הרבה. זה היה החדר שהכי רציתי לראות, קיוויתי למצוא שם כמה תשובות על הגבר שאהבתי. במקום זה, ניצלתי את ההזדמנות להביט בתמונות שהיו תלויות על הקירות ועקבו אחר ההתבגרות של קריד לאורך השנים. הוא היה התינוק והילד הכי חמוד בעולם, הוא נראה כל כך מתוק ותמים, אבל ידעתי את האמת. מגיל ממש צעיר הוא כבר הציג לראווה קעקועים, והייתה לו סיגריה בפה בכל אחת מהתמונות שצולמו זמן קצר אחר כך.

"איזה בית יפה. אימא שלך עשתה עבודה נהדרת, הוא מאוד ביתי ומלא אהבה."

הוא צמצם את העיניים והתבונן בי במבט שאמר שזה היה הכול, חוץ מהאמת.

"אלוהים, נואה, זה אתה?" הצבעתי על תינוק שרכב על מיני־אופנוע. קריד עמד ליד האופנוע וחיבק את ראשו של ילד קטן אחר, שנראה צעיר ממנו בכמה שנים.

"מי זה?" הצבעתי על הילד המסתורי, הבחנתי בתמונה אחרת שלו על הקיר, וראיתי שעל המסגרת שלה הייתה תלויה מחרוזת תפילה.

"אחינו, לוק," אמר נואה בפשטות ולא פירט עוד.

"לא ידעתי שיש לכם עוד אח." שלחתי אליו מבט מבולבל.

"אין לנו. כבר לא."

"מיה!" קול של אישה, ששיערתי שהייתה אימא שלהם, הדהד במסדרון הארוך הצר והגיע אל הסלון, שם עמדנו. היא התקרבה ומייד משכה אותי אליה לחיבוק חזק. "כמה טוב להכיר אותך באופן רשמי, מתוקה. שמעתי עלייך ועל המשפחה שלך כל כך הרבה, שאני מרגישה שאני כבר מכירה אותך."

חיבקתי אותה בחזרה, והדחקתי את המחשבות על הילד הנוסף של משפחת ג'יימסון, שאפילו לא ידעתי על קיומו. רשמתי לעצמי בראש לשאול עליו את קריד אחר כך.

"גם אני שמעתי עלייך הרבה. אבל אל תאמיני לכל מה שקריד אמר, הוא –"

"קריד?" היא התרחקה והטתה את ראשה הצידה. "התכוונת לנואה?"

נדתי בראש. "נכון." עשיתי את עצמי כאילו התבלבלתי בשם, וניסיתי להסוות את הבעת הפנים הפגועה שלי. "כלומר, אל תאמיני לכל מה שנואה אמר לך. הוא –"

"אמר רק את האמת. את מושלמת, מיה. לא יכולתי לרצות מישהי יותר טובה."

חייכתי שוב, והתעלמתי מהנימה הרגשנית בקולו. הושטתי לאימא שלו את תמונת האולטרסאונד שהחזקתי ביד. "מזל טוב, סבתא. זאת בת!"

היא קרנה מאושר, וכשהסתכלה בתמונה עלתה על פניה אותה הבעה שעלתה על פני אימא שלי כשראתה אותה קודם לכן. העיניים שלה נמלאו דמעות. לפני שהספקתי להבין מה קורה, נואה כרך סביבי את ידו והצמיד אותי לצד גופו. בלי לחשוב הושטתי יד אל החזה המוצק השרירי שלו. להחזיר לעצמי את שיווי המשקל.

מי שהיה מסתכל מבחוץ בטח היה חושב שאנחנו זוג. צחקתי בעצבנות. בשקט הודיתי לאלוהים שקריד לא נמצא איתנו ולא מתבונן בתמונה הזאת. הוא היה מתחרפן אילו ראה –

*

כל גופי הזדעזע ממהמורה לא צפויה בכביש, ויד חזקה הונחה על ראשי במחווה מרגיעה. בבת אחת התנערתי מזיכרונות היום שהיה אמור להיות מלא שמחה.

"פאק! היא מתעוררת! לעזאזל, פשוט תשתיק אותה," צעק מאחוריי קול של גבר שלא זיהיתי.

לא היינו לבד.

פתחתי את הפה כדי לצרוח, אבל סגרתי אותו במהירות כשחשתי דקירה של מחט בירכי, וחמימות התפשטה בכל גופי בתוך כמה שניות.

"הצילללו," לחשתי הכי חזק שיכולתי, ללא הועיל.

"ששש..." שידל אותי קולו של האדם שליטף את ראשי.

ממילא כבר לא היה לי אכפת, לא יכולתי להשאיר את העיניים פקוחות והנחתי להן להיסגר מעצמן. גופי התרפה מייד והשינה חזרה והשתלטה עליי.