דואט חרטה 2: נכתב איתך

1

קאוון ההווה

“היום יום הולדת. היום יום הולדת,״ שרתי כשהבאתי את העוגה המכוסה בסוכריות צבעוניות בצבעי הקשת ומדורה שלמה של נרות אל החצר האחורית. רוזלי הובילה את המצעד וסחבה בשתי ידיים שקית מתנה ורודה ששקלה לא פחות ממנה.

הרגשתי כמו חמור שלא קניתי להאדלי שום דבר ליום ההולדת. אבל רק אתמול בערב גיליתי שזה יום ההולדת שלה. וגם לא ידעתי שבסוף הערב נזיין את עצמנו לדעת.

למרבה המזל, הילדה שלי הייתה מקגייוור של מתנות יום הולדת. בתוך עשרים דקות היא הכינה שקית שלמה מלאה מתנות להאדלי באמצעות שני הטושים היחידים בבית שלא התייבשו, שישה גירים צבעוניים שבורים, שתי אבנים, מהדק משרדי וארבעה מקלות אוזניים שסחבה מהמקלחת שלי.

מה היה בשקית הזאת? לא היה לי שמץ של מושג. אבל ידעתי בוודאות שהאדלי תאהב כל מה שתקבל. אם מביאים בחשבון את כל קולות ההתפעלות שלה ב״שיעורי האומנות״, המתנות מרוזלי כנראה יהיו החפצים הכי יקרים לה בעולם רק מפני שרוזלי הכינה אותן. הבנתי את זה. בדיוק בגלל זה סגרתי עסקאות של מיליוני דולרים במשרד שלי, מוקף בקשקושים הצבעוניים שלה ולא בציורים יומרניים שאמורים להרשים את הלקוחות.

כשאתה הורה, כל דבר שהילד שלך נוגע בו נהפך ליקר מפז. הוא נהפך לזיכרון, ולוכד רגע בזמן שלא יחזור. ואף על פי שעדיין התקשיתי להשלים עם העובדה שהאדלי היא אימא שלה ולהבין את ההשלכות של עובדה זו על העתיד שלי, לא היה אפשר להכחיש את אהבתה העזה לרוזלי.

“היום יום הולדת להאד —״ הפסקתי לשיר בבת אחת, כשראיתי אותה עומדת על הדק.

עומדת.

לא יושבת ונרגעת כמו שאמרתי לה לעשות כששלחתי אותה החוצה כדי שנוכל לסיים את ההכנות לעוגה. היא הייתה מתוחה, פניה היו חיוורות והחיוך שלה היה כל כך מזויף שמייד נדרכתי. הסתכלתי מהר על אח שלי בזמן שרוזלי וג׳ן סיימו לשיר את הבית האחרון. הוא חייך עם בירה ביד, שום דבר מיוחד מלבד העובדה שהוא היה איתה בחוץ, לבד.

עדיין הרגשתי אשם שלא הזהרתי אותה ולא אמרתי לה כמה הוא דומה למלקולם, ולכן ביקשתי ממנו שייתן לה מרחב. כשהסתכלתי על טרנט כבר לא ראיתי את אבא שלנו. ראיתי את הילד בן התשע־עשרה שעשה ככל יכולתו לשמור עליי כשלהבות הגיהינום של אבא שלנו הקיפו אותנו אחרי הירי.

אבל כשהיא הסתכלה עליו, היא ראתה מישהו אחר. דרך העיניים שלה, היו לו את אותו שיער כהה והגובה הרב של המפלצת שהרגה את ההורים שלה. האמת היא שהתרשמתי מהעובדה שהיא בכלל הסכימה להישאר. אם אני הייתי במקומה, הייתי טס מכאן. יש זיכרונות, שלא משנה כמה הם קלושים, עדיף להשאיר אותם מאחור.

במשך שנים, טרנט, איאן ופסיכולוגים שונים הזהירו אותי מטריגרים שעלולים להוציא אותי מאיזון. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להבין מה הם ולהימנע מהם בכל מחיר. אבל האדלי נשארה. הרצון שלה לבלות זמן עם רוזלי, ואולי איתי, גבר על הפחדים שלה. וזה עשה משהו לאיבר בבית החזה שלי — בניגוד לאיבר במכנסיים — שלא היה אמור להרגיש שום דבר כלפי האדלי בנקס, מלבד רגשות אשמה.

ואף על פי כן הוא הרגיש, בדרכים שניסיתי להתכחש להן. הוא הרגיש חיבור שניסיתי לקטוע, וגרוע מכך, צורך עמוק להגן עליה שלא הצלחתי להתנער ממנו. לכן העובדה שטרנט ידע היטב שהוא הפחיד אותה ובכל זאת הצליח למצוא את עצמו לבד איתה ולהפחיד אותה שוב הכעיסה אותי כל כך.

היא לא מצאה חן בעיניו. הוא לא האמין שהכוונות שלה טובות וחשב שהיא מחכה לרגע המתאים לעשות את המהלך שלה ולחשוף את זהותה האמיתית. הוא הניח שכסף עומד במרכז כל זה. הוא אמר לי את זה אין־ספור פעמים בטלפון וחזר ואמר את זה כשהופיע כאן הבוקר ורוזלי סיפרה לו ולג׳ן על המסיבה שהיא מתכננת. האדלי לא הייתה צריכה כסף, ואני לא הייתי צריך את הבולשיט שלו. כל עוד הוא יעמוד במילה שלו ויכבד אותה כשהוא בבית שלי, היא לא צריכה למצוא חן בעיניו.

רוזלי לא הייתה הבת שלו. לא הייתה לו זכות להחליט מי יהיה מעורב בחייה ומי לא.

זה היה התפקיד שלי.

ולקחתי אותו ברצינות רבה.

אם לא מביאים בחשבון את הצורך הנואש שלי להכניס את הזין שלי לתוך אימא שלה.

לעזאזל.

“תכבי את הנרות!״ קראה רוזלי ומחאה כפיים.

עיניה של האדלי פגשו את עיניי. הבהלה המוחשית שלה הכתה לי בבטן כמו פטיש.

“בואי, מותק,״ מלמלתי בקול נמוך ותקעתי מבט של אזהרה באח שלי.

הוא השיב בהבעה תמימה שהייתה אמינה בערך כמו החיוך של האדלי.

היא לא התעכבה ומיהרה אליי וכף ידה התאגרפה סביב גב החולצה שלי, הרחק מעיניה של רוזלי. היא נשפה כדי לכבות את הנרות.

“יש!״ הריעה רוזלי והושיטה את השקית הוורודה לאימא שלה. “תפתחי.״

האדלי לקחה את השקית והציצה בי. על פניה הייתה הבעה שלא הצלחתי לקרוא, אבל עיניה נצצו בבהלה.

“להקיא?״ לחשתי.

היא נשכה את שפתה והנהנה.

“כן. טוב. בואו נפתח את המתנות אחרי העוגה.״ הסתובבתי אל שולחן העץ הארוך והנחתי את העוגה, ואז הסתובבתי כדי לעשות את אותו הדבר גם למתנה של רוזלי. “יודעים מה? שכחתי צלחות.״

“הבאתי,״ זימרה ג׳ן.

חרקתי שיניים. “התכוונתי מפיות.״

היא הרימה ערמה של מפיות חד־קרן ורודות וסגולות שנשארו ממסיבת יום ההולדת של רוזלי שנקטעה באיבה. “הבאתי.״

הטיתי את ראשי בחוסר סבלנות והעפתי מבט מכוון מאוד אל האדלי. “סכין?״

הגבות של ג׳ן התרוממו בהבנה והיא מיהרה להכניס את הסכין שבידה אל הכיס האחורי. “אה, נכון. כן. צריך סכין. האדלי, אכפת לך אם רוזלי ואני נלקק את הציפוי מהנרות שלך?״

הילדה שלי צווחה בהתרגשות כשהאדלי השיבה, “לכו על זה.״

ג׳ן קרצה לי ואני העפתי מבט אחרון באח שלי ואז הובלתי את האדלי פנימה. לא הייתי בטוח אם הוא הרגיש כמה המבט שלי יוקד כי עיניו היו נעולות על האדלי, וחיוך מרוצה מעצמו נמתח על שפתיו.

חתיכת חרא.

כשהדלת נסגרה מאחורינו לקחתי את ידה בידי. היא הסתכלה על חדר השירותים במורד המסדרון, אבל הובלתי אותה לקומה השנייה.

“פרטיות,״ מלמלתי וסגרתי את דלת חדר השינה שלי.

היא לא הייתה שם מעולם, אבל עיניה לא התרוצצו סביב בסקרנות. היא לטשה בי עיניים. פניה הביעו דחיפות של חיה לכודה בלי שהוציאה מילה אחת מפיה המושלם.

הנחתי את ידיי בקימור הקל של מותניה. “דברי איתי.״

שיניה תפסו את שפתה התחתונה, אבל לא כמו בכל אותן פעמים שבהתה בי מעברו השני של החדר. הפעם זה היה שונה — זו הייתה מעין חסימה מילולית גופנית.

ניסיתי להצחיק. זאת לא הייתה תרופת פלא, אבל עד עכשיו היא הגיבה היטב להסחות דעת.

הושטתי שתי אצבעות ושחררתי את שפתה התחתונה מכלאה. “קדימה. את יכולה לנסות להקיא עליי אם את צריכה.״ משכתי אותה אליי. “קדימה, האדלי, מותק. תוציאי את זה. זה בגלל טרנט? הוא אמר לך משהו? תעזרי לי קצת. אני גרוע בקריאת מחשבות.״

היא הצמידה את שפתיה זו לזו כמו במאמץ אחרון למנוע מהמילים שהציפו את פיה לפרוץ החוצה.

היא כנראה הייתה צריכה מרחב.

קצת אוויר.

זמן לעכל.

אבל אפילו שידעתי את זה, לא יכולתי לשכנע את הידיים שלי להרפות ממנה.

מה לעזאזל היה באישה הזאת שגבר על היכולת של המוח שלי להקשיב לשכל הישר?

החלקתי את ידיי אל הגב התחתון שלה והקפתי את מותניה כך שקימוריה העדינים נצמדו אל קדמת גופי. “את יכולה לדבר איתי. הוא אח שלי, אבל תאמיני לי, אף אחד לא יודע טוב ממני כמה טרנט נוקשה. אם הוא הפיל עלייך משהו מאיזושהי סיבה, אני רוצה לדעת.״

היא הנידה את ראשה.

בלי מילים.

בלי הסברים.

בלי לתת לי דרך לשכך את ההוריקן שהסתחרר בעיניה.

“אבא!״ צעקה רוזלי מהקומה למטה. “איפה האדלי? הגיע הזמן לאכול עוגה.״

שיט. הצמדתי את המצח שלי למצח של האדלי. “לא נעים לי להגיד, אבל מדובר בסוכר. בתוך כמה דקות היא תשבור את הדלת בבעיטה. מה את רוצה לעשות? אני יכול לרדת ולעכב אותה עד שתהיי מוכנה לרדת. או שאני יכול להמציא תירוץ למה את צריכה ללכת. אני יכול גם לגרור את טרנט החוצה ולחבוט בו כמו בשטיח. זאת לא תהיה המריבה הראשונה שלנו, וגם לא האחרונה. רק תגידי — ואני אעשה הכול כדי שזה יקרה.״

זה היה בצחוק. בערך. אבל היא לא הגיבה. אפילו לא הרמז לחיוך שתמיד גרם גם לשפתיים שלי להתעקל.

רוזלי ויתרה עליי לגמרי וצעקה, “האדלי!״

נאנחתי וקראתי אליה בחזרה. “אני בא, מתוקה. חכי בחוץ.״

“האדלי שם איתך?״ היא שאלה בצעקה נוספת מלמטה.

“כן. לכי לחכות עם ג׳ן.״

“למה היא בחדר שלך?״

“היא... אממ, הייתה צריכה לשירותים. חכי בחוץ!״

“מספר אחת או מספר שתיים?״

“חכי בחוץ!״ שאגתי וקולי הדהד בין קירות חדר השינה שלי.

יחסית לסיטואציה רצינית כל כך, הדיבורים על מספר אחת או מספר שתיים היו קצת מביכים במקרה הטוב, אבל זאת הייתה רוזלי. ומעולם לא שמחתי כל כך על חוסר הנימוס שלה כמו ברגע שהרגשתי את הכתף של האדלי רועדת ושמעתי צחוק קטן נמלט מבין שפתיה.

הטיתי את סנטרי מטה ולכדתי את מבטה. הלחץ בחזה שלי הוקל מעט כשראיתי רמז קל לחיוך.

“את יודעת, אם נישאר כאן, תצטרכי להגיד לה שזה היה מספר שתיים.״

החיוך שלה נמתח ונשמתי בהקלה כשהצבע התחיל לחזור אל פניה. לא יכולתי לעצור את עצמי — או יותר נכון לא רציתי לנסות לעצור את עצמי — והתכופפתי והצמדתי את שפתיי אל שפתיה.

היא לא נישקה אותי בחזרה. היא השעינה את מצחה על הסנטר שלי והסתירה את פניה מעיניי.

“קאוון,״ היא נשמה ושתי ההברות התלכדו להברה אחת.

“תגידי לי מה קורה. לא משנה מה זה, אני אדאג לזה.״ נישקתי אותה על המצח. הוא היה קרוב מדי ולא יכולתי להתאפק.

היא שאפה אוויר בחדות. “אני אישאר לאכול פרוסת עוגה ולפתוח את המתנה שלה. ואז אני חושבת שאני צריכה ללכת.״

“טוב.״ התעלמתי מהאכזבה ששטפה אותי. “רק אזהרה קטנה, אני לא בטוח שאני אוכל לחמוק החוצה ולבוא אלייך הלילה. טרנט אמר קודם שאולי הם יישארו לישון ו —״

“אני מבינה. משפחה קודמת לכול. אולי בפעם אחרת.״

“אולי?״ התגריתי בה. עשיתי הכול כדי להקל קצת על המשקל החונק ששרר באוויר בינינו בלי שידעתי למה. “אני לא התמודדתי עם נחיל של זומבים כדי להשיג את הקונדומים האחרונים בעולם רק כדי לשמוע אותך אומרת אולי.״

היא צחקה, צחוק רך ומתוק.

אבל היה בצחוקה עוד משהו.

אולי זה היה האופן שבו הצחוק הסתיים בשתיקה רבת משמעות.

או האופן שבו נשענה עליי כששדיה הרכים חוצצים בינינו, ואיך שלחה את כפות ידיה אל עורפי ונאחזה בי חזק, כאילו רצתה לגמוע אותי.

או אולי זה היה המיתר הבלתי מוסבר שנמתח בינינו, והקארמה שפרטה עליו.

בכל אופן, הדממה שבאה אחרי הצחוק ההוא שברה לי את הלב.

“האדלי?״

“אני אוהבת אותה,״ היא אמרה לצווארי. “אני אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר בעולם. בבקשה תגיד לי שאתה יודע את זה. לא משנה מה קרה בעבר. בבקשה תגיד לי שאתה יודע כמה אני אוהבת אותה עכשיו. אני רק רוצה שיהיה לה טוב. לא משנה מה זה ידרוש.״

השערות על עורפי סמרו.

היא עוזבת.

מה ששמעתי היה צליל ליבה שנשבר.

אני לא יודע מה קרה עם טרנט, אני לא יודע מה נאמר על הדק, אבל היא עוזבת.

שוב.

עשיתי צעד פתאומי לאחור וקילפתי את זרועותיה מצווארי. “מה קורה כאן?״

היא מצמצה. “מה זאת אומרת?״

“זאת אומרת, מה לעזאזל קורה כאן עכשיו?״

“ש־שום דבר. התכוונתי לאכול עוגה ואז ללכת.״

“ומתי את מתכוונת לחזור?״

עוד מצמוצים מצידה.

עוד תסכול גובר מצידי.

היא קימטה את גבותיה. “ביום רביעי? אלא אם כן... אתה צריך להזיז את זה מאיזושהי סיבה. אני גמישה. רק תגיד לי מתי לבוא ואני אהיה כאן.״

ואז שמעתי צלצול בתוך ראשי.

כשעמדתי ובהיתי בשערה האדמוני הארוך, שצנח על עצמות הבריח החשופות שלה, ושפתיה המלאות נפרדו מעט, כמעט התחננו שהפה שלי ייצמד אליהן, הצלצול נהפך לאזעקה מחרישת אוזניים. האזעקה הרעימה באזהרה שנייה ואז גל עצום התנפץ עליי במהירות ובעוצמה ורוקן לי את כל החמצן מהריאות.

בפעם הראשונה מאז שהפציעה מחדש לפני יותר משלושה חודשים, לא רציתי שהאדלי תלך.

יכולתי למכור לעצמי שקרים ולהגיד שפשוט לא רציתי שהילדה הקטנה שלי תאבד אדם יקר לה, אבל ההקלה ששטפה אותי הוכיחה אחרת.

הבהלה.

הכעס.

הייאוש שתקף אותי כשחשבתי שהיא נפרדת לשלום.

זה היה בגללי.

“זה... בסדר?״ היא גמגמה.

“כן. שיט. מצטער,״ הצלחתי לומר למרות הגוש שחנק את גרוני. “לא הבנתי נכון את הסיטואציה.״ הנדתי את ראשי מצד לצד. “את יודעת. הנחתי הנחות ויצאתי חמור.״

היא צעדה לקראתי וכל גופי התלהט מקרבתה. “מה הנחת?״

יכולתי לשקר. אבל לא לה.

תפסתי במותניה וגררתי אותה אליי. “חשבתי שאת עוזבת.״

“מה?״

“אני יודע. אני יודע. זה היה טיפשי, אבל ממש הרגשתי את זה. ו —״ נכנסת לי לתוך הלב. “הגזמתי בתגובה. זה היה יום ארוך. בקושי ישנתי בלילה. אישה אחת שלא יודעת שובע לא נתנה לי מנוח.״

ציפיתי לצחוק.

וקיבלתי שבועה.

“אני לעולם לא אעזוב אותה, קאוון.״ היא לכדה את מבטי בעיניים נחושות. “לא אכפת לי מה זה ידרוש. איזה מחיר אצטרך לשלם, מבחינה גופנית או רגשית. ולא מעניין אותי מי מנסה לעמוד בדרכי. כשמדובר ברוזלי, לעזוב זאת לא אפשרות. היא המשפחה שלי ואני אוהבת אותה. אז אתה יכול לקבור את ההנחה הזאת בעבר, לפני ארבע שנים, כי לשם היא שייכת.״ ואז היא הלכה. היא ירדה במדרגות בראש מורם, לקחה את ידה של רוזלי שחיכתה לה למטה ויצאה מהדלת האחורית.

כמו שהבטיחה, היא נשארה מספיק זמן כדי לאכול עוגה ולהתרגש מכמה אבנים מצוירות עם רגליים ממקלות אוזניים שרוזלי טענה כי הן למות. היא צחקה עם ג׳ן וחמקה ממבטיו הבוחנים של טרנט, והיא עשתה זאת ללא פחד, ולא יכולתי שלא להיות גאה בה.

לא ידעתי מה קרה בינה ובין טרנט כשהם היו לבד על הדק.

ולא ידעתי מה השתנה בזמן שהיינו בחדר השינה שלי.

אבל כשהיא נכנסה למכונית ושלחה נשיקות לרוזלי, הרגשתי כאילו אני מביט באישה אחרת לגמרי.