דום לב

סבא לא שואל אותי כלום, כבר לא. פעם היה מורה להיסטוריה בתיכון, ובכל ארוחת חג משפחתית שלנו היה מרביץ הרצאה ואז עורך חידון טריוויה היסטורי מאולתר. מתי פרצה המהפכה הצרפתית, מהם משפטי נירנברג ומתי היה מרד גטו ורשה. רק בזכותו עברתי את הבגרות בהיסטוריה. אבל היום סבא כבר לא מדבר הרבה, בכלל. גם לי בדרך כלל קשה לדבר עם אנשים, אבל באופן מוזר נוח לי לדבר איתו, אני עושה את זה כבר שנים. כשהייתי סטודנטית באתי רק בחגים, או כשנזכרתי שלא הייתי אצלו הרבה זמן. אחרי שהכרתי את עופר ביקרנו את סבא יחד כל סוף שבוע שני בערך. אבל בשנתיים האחרונות, מאז שהבחור הצעיר בא לנגן, אני מקפידה לבוא פעמיים בשבוע בדיוק בשעות האלה, כדי להוריד את סבא ללובי. חוג סבא, עופר קורא לזה.

*

עופר ואני הכרנו כשעבדתי בסטודיו של שרה ליבנת במתחם הבורסה ברמת גן. התחלתי שם בתור צורפת זוטרה, אחת מתוך שתיים, מיד אחרי שסיימתי את הקורס של לשכת התעסוקה, ועכשיו אני מנהלת עבודה של חמישה צורפים. עופר נכנס לחנות לקנות תכשיט לאמא שלו ואני בדיוק נכנסתי כדי לשאול את שרה באיזה חומר הלחמה היא ממליצה להשתמש לעגילים שתיקנתי באותו הרגע. שרה לא היתה שם, וגם עדי המוכרת לא, ועופר ניגש אליי ושאל מה לדעתי יכול להתאים ליום הולדת חמישים ושש לאישה שכבר יש לה הכול ואף פעם לא מרוצה משום דבר. חייכתי והפניתי אותו לוויטרינה, לחישוקי זהב צהוב, קלוע לצמות בשילוב זהב לבן שאבני סיטרין מוארכות בצורת מרקיזה משתלשלות מהם. לך על עגילים, אמרתי. הכי בטוח. אין לך בעיה של מידה, ובכל מקרה היא תוכל להחליף.

יצאנו כבר באותו ערב, ראינו סרט, ורק אחר כך, כשישבנו באיזה בית קפה ודיברנו ודיברנו, אמרתי לו שאני לא מוכרת בחנות, אלא צורפת. אה, אומנית, מרשים, מרשים... עופר התלהב, אבל אני תיקנתי אותו שממש לא, אולי פעם. בינתיים רק סיימתי את הקורס. אחרי התואר הייתי חייבת משהו פרקטי שעושים בידיים וגיליתי שבאמת אני די טובה בטכניקה — תיקונים וכל זה — אבל ממש ליצור עיצובים משלי, לשם עדיין לא הגעתי. לאט לאט, הכול יגיע, הוא אמר. גם אני עוד לא ממש יודע לאן אני רוצה להמשיך. עופר בדיוק סיים תואר בעבודה סוציאלית, למד גישור והתלבט אם להמשיך ללמוד או להתחיל לעבוד בתחום. אני מאמין שמה שצריך לקרות קורה, אמר. אנחנו יכולים להתבשל בעניינים האלה ימים, אבל זה חסר טעם. צריך לעשות מה שאוהבים, אחרת, בשביל מה, לא? הסתכלתי עליו, בשיער החום הקצר והעיניים השחורות שנקודות חומות שוחות בשחור שלהן, ועניתי לו בטח, כן, אתה צודק לגמרי. רק שאני גם לא הייתי בטוחה שאני אוהבת צורפות. כלומר, הייתי טובה בזה, היחידה בקורס שלא שרפה שום דבר, אבל הקטע העיצובי דיבר אליי פחות. הצד הטכני, לעומת זאת, הקסים אותי. נהייתי פריקית של הלחמות. בסטודיו ידעו שאם יש צורך להלחים משהו מסובך ועדין, כזה שיש סיכוי לשרוף ולהרוס, כדאי להשאיר אותו לי. רק הרעיון לקחת שתי חתיכות מתכת, לשים חומר הלחמה בכמה מקומות, להחזיק מבער ביד ולגרום לחומר ההלחמה, הלַחַם, שאני הנחתי במקומות שאני החלטתי, לרוץ לכיוון שאני מורה לו עם המבער שמוחזק ביד שלי, גרם לי לתחושה חדשה וממכרת של שליטה. אני, רוני, עלה נידף, כמו שקראתי לעצמי, לא תמיד בצחוק, מים שקטים חודרים עמוק, כמו שכתבו עליי בספר המחזור בתיכון, מחזיקה להבת אש כחולה ומחודדת, מחליטה לאן הדבר הזה ירוץ ומחברת שתי חתיכות מתכת לחתיכה אחת.

*

לא היה לי קל להחליט שעופר הוא האיש שלי. שום החלטה לא באה לי בקלות. לא פעם אמרו לי שאני חושבת יותר מדי, מסבכת דברים פשוטים בכוונה. כמה שבועות אחרי שעופר ואני הכרנו נסענו יחד לצימר בצפון, נסיעה זוגית ראשונה. שם, על ספסל מתכת מעוצב בחצר של איזו גלריה לקרמיקה בראש פינה, אחרי סוף שבוע מושלם, הוא שאל אותי, למה אנחנו לא רבים? אתה רוצה לריב? החזרתי בשאלה. לא יודע, קצת אקשן. רגוע לי איתך, אני לא רגיל לזה. אני מגשר, את יודעת. חי מקונפליקטים. חשבתי שאתה אוהב רגוע, אמרתי לו.

אוהב. מאוד. רק לא רגיל.

מתרגלים להכול, התחכמתי. ולטוב מתרגלים מהר.

הי, ניתוחים פסיכולוגיים זה השטח שלי, לא? עופר ליטף לי את השיער ואני נצמדתי אליו.

אז מה התפקיד שלי?

להיות יפה וחכמה. אני אטפל בכל השאר, חייך וחיבק אותי.

לא חשבתי שאפשר להיות יותר מאוהבת מכפי שהייתי באותו הרגע.

אחרי שחזרנו מהצימר העניינים התגלגלו די מהר. יצאנו חצי שנה, עברנו לגור יחד, ואחרי שנתיים עופר אמר בואי נתחתן, ואני התחלתי להסתבך. אני לא מהילדות שחלמו על חתן וחתונה או שמלות כלה לבנות מגיל שש. להפך, אני שונאת שמלות. רק המחשבה על אולם מלא באנשים שמסתכלים עליי לובשת שמלה כזאת ממלאת אותי חרדות, וחוץ מזה, זה עובד ככה לא רע, הוא ואני, אז למה להרוס? אם זה לא שבור, אין מה לתקן. אבל עופר לא היה רהיט, ופחדתי שיימאס לו מחוסר ההחלטה שלי ומההתלבטויות האינסופיות שלי או ממני באופן כללי, והכרחתי את עצמי להזדרז. והיה גם רגע, רגע אחד פשוט, שדחף אותי להגיד כן.

זה היה בתיאטרון הסמטה ביפו, בהצגת יחיד של ידידה של עופר, סטודנטית שלמדה איתו עבודה סוציאלית. אני לא זוכרת את השם של הידידה או של ההצגה, אבל את מה שקרה אחריה אני לא שוכחת. זו היתה שעה וחצי של מונולוג קורע לב, אישה צעירה שאיבדה את כל מה שהיה לה, הורים, בעל וילד קטן, ועכשיו היא צריכה להתחיל מחדש בארץ חדשה וזרה, עם שפה חדשה ובדידות ואבל תהומי. ישבתי בקהל מהופנטת, ולא יכולתי להוריד את העיניים מהבחורה הזאת. הלוואי שגם אני הייתי יכולה להוציא החוצה קצת מכל הבלגן שיש לי בפנים, חשבתי, לא להתבייש כל הזמן, לא לכעוס על עצמי שהכול קשה לי, ולאחרים זה פשוט, לא להיות מודעת כל הזמן להבדלים. בסוף ההופעה, אחרי מחיאות הכפיים ומילות התודה, ניגשנו אליה, אל השחקנית החובבת שעמדה וחייכה אלינו במבוכה. עכשיו היא נבוכה? חשבתי, עכשיו? אחרי שהתפרקה ככה מול עשרות אנשים, זה מביך אותה? התכוונתי לומר שהיה מקסים, נפלא, מרגש, אבל עוד לפני שהספקתי, עופר עשה משהו אחר: הוא התקרב אליה, הרים את היד, החליק עם האצבע על הלחי הימנית שלה, וחייך. הייתי בשוק. אני, לא השחקנית. היא פשוט חייכה גם. אני בחיים לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה. הוא נגע לה בלחי. פשוט נגע לה בלחי. איך אפשר להיות כל כך ברורים? גל אדיר של קנאה הציף אותי. כמה חום היה בתנועה הזו שלו, ואני רציתי רק להישאר קרובה אליו, שיכסה את כולי כמו שמיכת פוך, שהידיים האלה ייגעו בי, ורק בי, תמיד.

כשהתחתנו, חשבתי שהחום הזה שעופר מפיץ סביבו, הוא הלַחַם שלנו.