דיאטלנד

* * *

בסוף האביב שמתי לב שמישהי עוקבת אחרי. ראיתי אותה בימים האחרונים של מאי, שם שפירושו באנגלית הוא אולי או יכול להיות. היא פלשה אל התודעה שלי כמו תמונה מטושטשת שהתחדדה פתאום. היא היתה בחורה מוזרה שנעלה נעליים גבוהות שחורות, פרומות־שרוכים, ורגליה היו עטופות בטייטס בצבעי פירות בוהקים כמו צמד חפיסות מנטוס. לא הבנתי למה היא עוקבת אחרי. אנשים נעצו בי מבטים כל הזמן, אבל אצלה זה היה אחרת. הבחורה הזאת לא ראתה בי מושא ללעג, אלא יצור מסקרן. היא הסתכלה עלי וכתבה כל מיני דברים במחברת סליל אדומה.

הפעם הראשונה שהייתי ממש ערה לנוכחותה היתה בבית הקפה. בדרך כלל ישבתי עם הלפטופ ליד אחד השולחנות האחוריים ועבדתי. כלומר, עניתי על שאלות של נערות: קיטי היקרה, יש לי סימני מתיחה בציצי, מה לעשות? השאלות לא נגמרו אף פעם, ואני הייתי יושבת שעות ליד השולחן, שותה קפה ותה מנטה, ומחלקת עצות שלא היתה לי שום הכשרה לתת. שלוש שנים היה בית הקפה כל עולמי. שנאתי לעבוד מהבית — להיות כלואה כל היום בין ארבעה קירות בלי שום דבר שיסיח את דעתי מהנקישות הקצביות של קיטי היקרה, קיטי היקרה, מה לעשות.

באחד הימים הרמתי את העיניים מאיזו תשובה שהקלדתי, וראיתי את הבחורה יושבת ליד שולחן סמוך. על הכיסא שמולה היה זרוק תיק קנבס, והיא תופפה בעצבנות על רגליה הירוקות כמו ליים. ידעתי שכבר ראיתי אותה: בבוקר היא ישבה על מדרגות הכניסה לבניין שלי. היה לה שיער שחור ארוך, ונזכרתי שהיא הסתובבה והסתכלה עלי. מבטינו הצטלבו, וראיתי בעיניה את המבט שזכרתי בחודשים הבאים, כשפניה הופיעו בעיתונים ובטלוויזיה: עיניים מוקפות עיפרון שחור עבה, מציצות מעבר לכתף.

אחרי ששמתי לב אליה בבית הקפה, התחלתי לראות אותה במקומות נוספים. כשיצאתי ממפגש של "שוטרי משקל", ראיתי אותה נשענת על עץ מעבר לכביש. בסופרמרקט ראיתי אותה קוראת את תווית הערכים התזונתיים של שעועית משומרת. פילסתי לי דרך בין המעברים הצפופים של "קי־פוּד" בגיאיות צרים של קרטון ופח צבעוניים, והבחורה הלכה אחרי, ובכל פעם שהסתכלתי עליה דחפה איזה מוצר אקראי לסל (קינמון, נוזל הצתה לברביקיו).

הייתי רגילה למבטים: אנשים הסתכלו עלי בגועל כשהסתובבתי בשכונה ועסקתי בענייני. אלא שבניגוד אליהם הבחורה בחנה אותי בעיון. בדרך כלל השתדלתי להיטמע בסביבה — משימה לא קלה — אבל כשהבחורה עקבה אחרי, הרגשתי כאילו מישהו משך מעלי את השמיכה והשאיר אותי בתחתונים, רועדת וחשופה.

באחד הערבים כשהלכתי הביתה היתה לי הרגשה שהיא מאחורי, והסתובבתי אליה. "את עוקבת אחרי?" שאלתי.

הבחורה שלפה אוזניות לבנות זעירות מאוזניה. "סליחה? מה אמרת?" עד אז עוד לא שמעתי אותה מדברת. ציפיתי לקול מהוסס, אבל היא דיברה בביטחון.

"את עוקבת אחרי?" שאלתי שוב, הפעם בטון פחות בוטה.

"אם אני עוקבת אחרייך?" הבחורה נראתה משועשעת. "אין לי מושג על מה את מדברת." היא עקפה אותי תוך התחככות קלה, ואחר כך המשיכה ללכת ונזהרה לא למעוד על שורשי העצים שבקעו ממדרכת הבטון.

עמדתי והסתכלתי עליה, ועדיין לא הבנתי מי היא באמת: שליחה מעולם אחר שבאה להעיר אותי משנתי.