דיוויד בואי – ביוגרפיה

זה אפילו לא היה הרעיון שלי. חזרתי מפגישה עם הסוכן שלי במסעדת סֶדאר טוֶורן שביוניברסיטי פְּלייס. במסעדה הזו אכלו ושתו פעם ציירים, מלחינים וסופרים. שוחחנו על נושאו של הספר הבא שלי. בשנות העשרים לחיי חייתי את חיי הרוקנרול וכתבתי הרבה על הנושא, וכעת, בסוף שנות השלושים לחיי, רציתי להבין קצת יותר את המשמעות של סגנון החיים הזה. רציתי שהפרויקט הבא שלי יהיה בעל משמעות. באביב 2006 סיימתי את כתיבת הביוגרפיה של להקת גרין דיי, שלישיית הפאנק־רוק מסן־פרנסיסקו. באותה שנה פוטרתי מהמגזין 'סְפין', אחרי כתשע שנות עבודה ככתב בכיר. מעולם לא היתה לי קריירה לפני שהתחלתי לכתוב על רוק בעיתונות, ולכן מעולם גם לא עמדתי מול פרשת דרכים מקצועית לפני כן.

לא חשבתי על הספר הבא שלי. למעשה, רציתי לעזוב את ניו־יורק ולעבור לדרום ורמונט, ואולי לניו־מקסיקו, ולחפש שם עבודה בחנות תקליטים אלטרנטיבית או באיזו רשת לממכר מזון מהיר. אני מתאר לעצמי שהסוכן שלי ידע שקיים עניין בספר על דיוויד בואי. תמיד היה עניין בספר על דיוויד בואי, ומשום כך יצאו לאור שלושים או ארבעים ספרים עליו, חלקם טובים וחלקם פחות, חלקם קיימים בשוק וחלקם אזלו מההוצאה. יותר מדי ספרים.

זו היתה אחת הסיבות להסתייגותי הראשונית מכתיבת עוד ספר על בואי. כמה מהספרים האלה מצוינים, כדוגמת 'קסם מוזר' (AliasBowie, מאת פיטר ולני גילמן. מדובר בתחקיר מדוקדק ביותר שנכתב היטב והוא בעל ערך בל ישוער לכל מעריץ אדוק של בואי, אלא שהוא לא עודכן מאז יצא לאור ב-1986. במהלך הכתיבה יצרתי קשר עם הזוג גילמן, וגם הם יעצו לי והפגינו הזדהות, ולעיתים גם אהדה. ספרם, וכן ספרו של קרי ג'אבּי, 'במילים אחרות... דיוויד בואי' (InOther Words… David Bowie), שנכתב לפי סדרת ראיונות שנתן בואי לתחנת קפיטל רדיו, סיפקו לי מקור לחומר מעולה בכל הקשור לאנשים שמתו, שאינם מוכנים לדבר או שלא היה אפשר למצוא אותם.

גם על האוטוביוגרפיה של בואי, הקרויה כביכול 'שובו של הדוכס הלבן הרזה' (לפי שורת הפתיחה של השיר Station to Station משנת 1976), התהלכו שמועות במשך שנים, אבל או שהדרישות הכספיות תמורתה היו גבוהות מדי, או שזו בדיה מוחלטת. וייתכן גם שהספר נמצא באמת בשלבי עבודה, וכמו הכרך הראשון של ה'כרוניקות' של בוב דילן, הוא ייצא לאור בעיתוי הנכון. על כל פנים, הוא אינו בידינו. אם לשפוט על פי הטקסט המלווה את הספר Moonage Daydream, ספר התצלומים של מִיק רוֹק, שהוא מקסים אך ממוקד רק בתקופת הגלאם־רוק, דיוויד בואי לא כתב על חייו ועל יצירתו ולא העניק רשות לאיש לעשות זאת.

למרות זאת, ספרים כאלה מתפרסמים חדשות לבקרים. קיימים ספרים על בואי וביסקסואליות וספרים על בואי ואופנה, ישנו ספר מסדרת '½33' על האלבום Low מ-1977 וספר המוקדש כולו לשהותו הקצרה של בואי בברלין עם איגי פופ. קיימות חוברות תווים לגיטרה. ישנן אנציקלופדיות, כדוגמת זו של ניקולס פֶּג: 'המדריך השלם לדיוויד בואי' (The Complete David Bowie), קיים ספר בשם 'דיוויד בואי: כרונולוגיה', המדווח היכן בדיוק היה דיוויד בואי ומה עשה ב-19 בנובמבר 1971 או ב-12 בפברואר 1983 (אם אתם זקוקים למידע הזה. אני, בשעתי, הייתי זקוק לו). הספרים האלה לפחות היו שימושיים. שימושיים פחות היו חלק מהפריטים המוצגים למכירה באי־ביי. הם מרוטים ובלויים, אך עם חלוף הזמן יש בהם גם משהו משעשע. למשל, מאמר משנת 1977 מאת ויוויאן קלייר, הנושא את השם: "דיוויד בואי: מלך הגלאם־רוק": "בואי הוא תופעה. לא רק בזכות מה שהוא מוציא תחת ידיו, אלא גם בשל צורת החיים שלו. קחו לדוגמה אחר צהריים טיפוסי. בואי יושב מן הסתם בספרייתו, המכילה ארבעים וחמישה אלף כותרים, באחד מבתיו הגדולים שבז'נבה או בקליפורניה, וכותב במהירות הבזק תסריט נוסף (הוא כבר כתב תשעה עד כה), שכתיבתו תושלם בתוך שעתיים. לאחר מכן יעשה הפסקה כדי לכתוב שני שירים חדשים (ולשם כך תידרש לו פחות משעה), לרשום ולצייר קצת לפני שיירד לקומה התחתונה כדי להעניק שני ראיונות, וכל זאת אחרי עשרים שעות באולפן ההקלטות. הוא לא ישן כבר שני לילות, והוא אינו מעוניין כלל בשינה. אם מישהו ימציא אי־פעם תרופה שמייתרת את השינה, זה יהיה בואי, מן הסתם."

הגברת קלייר אינה מזכירה אפילו פעם אחת את הכמות העצומה של הקוקאין המשובח שהביאו אל הבית סוחרי סמים של החוף המערבי והוסנף בקצב מסחרר לנחיריו של מושא הכתיבה שלה, שהיה אמנם פורה באותו זמן, אך גם חולה ופרנואיד מאוד. בואי עצמו טוען ששכח את מרביתה של אותה תקופה: את הקלטת האלבום Station to Station באולפני צ'רוקי שבלוס־אנג'לס, את צילומי הסרט 'האיש שנפל מכוכב אחר' בניו־מקסיקו, את מסע ההופעות העולמי 'האור הלבן', שבו הציג את פרסונת "הדוכס הלבן הרזה" שלו, לאחר שחידש את הקשר עם חברו איגי פופ וחבר לבריאן אינו במטרה להמציא את סגנון הגל החדש. הרבה דברים פרחו מזיכרונו.

ואפילו לא מניתי כאן את כל ספרי הווידויים בנוסח "חיי עם דיוויד בואי". דומה שכל מי שגדל עם בואי, עבד איתו, שכב איתו, רצה לשכב איתו, הפיק, ניהל או רצה לנהל אותו הצליח להרוויח משהו מדפי "תוצאות החיפוש" הדחוסים האלה. אנג'י בואי, אשתו לשעבר, כתבה שני ספרים מצוינים: 'רוח חופשית' (Free Spirit) ו'מעברים מאחורי הקלעים' (Backstage Passes). הספר הראשון מוּכַּר הרבה פחות, ונאלצתי להשתמש באי־ביי בריטניה כדי לאתר אותו. הספר השני מוכר מעט יותר, כי אנג'י קידמה את מכירתו בפיקחות האופיינית לה, באמצעות רמיזה למנחי תוכניות אירוח (ג'ואן ריברס והווארד סטרן), שייתכן שתפסה את בעלה לשעבר כשהתעסק עם מיק ג'אגר. הרמיזה המאוד מסחרית הזו אחראית בעקיפין לעיצובה של אחת מחולצות הטריקו הזולות והשוות ביותר הנמכרות לתיירים ברחוב סנט מרקס פלייס. יש לי חולצה כזו, ואני מנסה כעת לרכך אותה ולהעניק לה מראה וינטג'י מספיק כדי שאוכל ללבוש אותה. יש עליה תצלום מטושטש בשחור־לבן של בואי, בערך משנת 1982, ועליו מודפסת הכתובת "דפקתי את מיק ג'אגר".

בראשית שנות השמונים פירסם קנת פִּיט, אמרגנו לשעבר של בואי, ספר ושמו: 'דיוויד בואי: דוח פיט' (David Bowie: The Pitt Report), ובו הוא שואב ממה שיכולים להיות רק היומנים והתיעודים האישיים שלו. כפי שנהגתי עם אנג'י, ראיינתי גם את מר פיט לספר הזה, אבל רק באמצעות הדואר הרגיל (על פי דרישתו). למעשה, שבועות רבים לאחר שהסתיימה חליפת המכתבים המיושנת בינינו, הוא המשיך לשלוח אלי תיקוני כתיב ולשון מודפסים של מכתביו. הוא אדם מקסים, בשנות השמונים לחייו.

אנתוני זאנֶטָה, לשעבר סגן נשיא חברת מֵיינְמֵן ((Mainman, תאגיד הבידור הכושל של בואי ושל אמרגנו טוני דֶה־פְריז, הוציא לאור ספר בשם 'סטארדסט'. הספר פורסם בתחילת שנות השמונים, בתקופה שבה נהנה בואי מהצלחתו המסחרית הגדולה ביותר. בואי לא אהב אותו במיוחד: "דיוויד נוטה להגן מאוד על התדמית שלו," אמר לי זאנטה, "והוא כעס מאוד על כך שאני מתכוון לכתוב את הספר הזה, עוד לפני שנכתבה אפילו מילה אחת."

בהתחשב בכל הספרים והפרסומים הללו, חששתי שאם אכתוב גם אני ספר על בואי, איראה קצת אופורטוניסט או גרוע מכך, כמציצן. לעולם לא אוכל להכחיש שלא הייתי שם כשהדברים קרו או להסתיר את יראת המעריץ שלי. בני הזוג גילמן סיפרו לי שלפני שהחלו בכתיבת ספרם הם לא העריצו את המוזיקה של בואי, ובשלבים הראשוניים הצליחו לראות בו מושא לכתיבה ותו לא. אני, לעומתם, ניהלתי תכתובת אי־מייל עם המפיק האגדי טוני ויסְקונְטי, אדם שפעם, לפני שלקחתי את המשימה הזו על עצמי, ישב קרוב אלי במזללת לה בונְבּונְייר בווסט וילג'. הסתכלתי עליו כשאכל ערימה של טוסטים. איש מלבדי לא זיהה אותו. כל מה שהצלחתי לחשוב היה: "האיש הזה שאוכל טוסט מלחם מלא - זה האיש שהפיק את האלבום Heroes, וגם כמובן את Baby Boomerang של להקת טי־רֶקס." שתיתי קוקטיילים עם אנשים כמו דני פילדס, שהכיר בין בואי לאיגי פופ. שתיתי קפה עם לי בלאק צ'ילדרס, "איש השטח" מטעם חברת הניהול של בואי, שבשנת 1973 שימש גם כשמרטף של החברים המסוממים של להקת הסְטוּג'ס מדטרויט, ושתיתי משקאות נוספים עם אנג'י בואי ועם ג'יין קאוּנטי, שכל אחת מהן היא אייקון תרבותי כשלעצמה ודמות חשובה במיתוס של בואי. במהלך התקופה הזו ראיינתי גם את לו ריד ואת איגי פופ למגזינים 'אַנְקאט' ו'הארְפּ'. לו היה מפחיד יותר. איגי היה דווקא דייקני להפליא. בתודעה הקיבוצית של כל מעריץ נלהב של בואי נותרו האנשים האלה מכוסים אבק כוכבים, חתולי רחוב מהפכנים, צעירים וחרמנים, עונדים תכשיטי כסף ורוקעים ברגליהם על רחבת דיסקו נצחית לצלילי פסקול מושלם של מוזיקת נשמה כמו Band of Gold של פְרדָה פֵּיין או Knock on Wood של אדי פלויד. הם שזורים בשטיח הקיר הנצחי של שנות השבעים. הייתי אחוז חששות כשנפגשתי איתם בין 2006 ל-2009, ואין ספק שהיה משונה מאוד לשוחח איתם, לראיין אותם, לשתות איתם קפה או משקה חריף ולהתכתב איתם באי־מייל. הם מבוגרים יותר עכשיו, חלקם מרירים יותר. לחלק מהם פשוט נמאס לספר שוב ושוב אותם סיפורים. "כשאני פוגש אנשים וכל מה שהם רוצים לשמוע זה 'דיוויד, דיוויד, דיוויד' אני נוטה להגיב בהגזמה, ואומר שאני לא רוצה לדבר על דיוויד," התלונן צ'ילדרס באוזניי. "הוא לא כזה חלק גדול מהחיים שלי. במשך שנתיים וחצי או שלוש שנים הוא בהחלט היה כזה, פשוטו כמשמעו. באותה תקופה זה היה מאה אחוז דיוויד, ואלוהים יודע שרכשתי ניסיון רב ושעשיתי חיים משוגעים, אבל זה לא הדבר שאני רוצה להיות מפורסם בזכותו." למחבר ביוגרפיות בעידן המידע קל יותר לאתר אותם. רבים מהם מופיעים במייספייס ובפייסבוק. אבל קשה הרבה יותר לרכוש את אמונם ולגרום להם לדבר בגילוי לב ולשכנע אותם שייתכנו רעיונות חדשים כשהדברים אמורים בספר על בואי. עשיתי כמיטב יכולתי, ואני מקווה שהספר שלי ראוי לאמון שהם נתנו בי.

חששתי שיהיה לא קל לשמור על אובייקטיביות במהלך התחקיר. גם אני, כמו רבים אחרים שלקחו על עצמם את המשימה לספר את סיפורו של בואי, מעריץ שרוף וותיק שלו. כשאחד המרואיינים מתח ביקורת על בואי, ורבים עשו זאת, ידעתי שאצטרך לכבוש את הדחף להגן עליו.

לבסוף הצלחתי למצוא תחבולה שעזרה לי לשמור על הרמוניה יעילה בין העיתונאי המנוסה שאני כיום ובין הנער השמן, שצבע פעם את שערו בכתום בתקווה שהדבר יסייע לו איכשהו להיראות דומה יותר לבואי, דק גזרה ויפה תואר (זה לא עזר). שיבצתי במקומות מסוימים בספר הזה את זיכרונותיו של אותו נער. קראו להם אינטרלודים או מנות ביניים או איך שתרצו. הם נמצאים כאן, לצד הדיווח העובדתי. הם נובעים מכורח, וכולי תקווה שהם גם מרעננים מעט.

לסיום, יש משהו משונה ברעיון להתחיל בכתיבת ספר על בואי דווקא בתקופת השתיקה הארוכה ביותר בקריירה שלו. דיוויד בואי לא הוציא אלבום חדש מאז 2003. הוא לא יצא למסע הופעות בשל ניתוח הלב שעבר בשנה שלאחר מכן. לפני כן היה בואי יוצר פורה כמו וודי אלן, טיילר פֶּרי, ריאן אדמס או פרינס - אחד מאותם אמנים שאינם מניחים שתחלוף שנה מבלי שיעניקו משהו לקהל שלהם. התרבות הפופולרית מושפעת כיום מבואי עוד יותר מאשר בעבר, כשהיא מזנקת מרעיון לרעיון בעידן הטוויטר, שכאילו נועד להמצאת זהות עצמית חדשה מהירה וליצירת רעש ומניפולציות תקשורתיים (בואי טען פעם שיש לו "טווח קשב של חגב"). המחצית השנייה של העשור האחרון הדגישה את חשיבותו של בואי, כמו גם את היעדרותו, עד כדי כך שחששתי בהתחלה שכתיבת ספר על בואי מהפרספקטיבה של עולם הפופ תדמה למחאה נגד אֵל אילם - כזה היוצר הכול ולאחר מכן מנפץ את הכול. למעשה, שקלתי לקרוא לספר הזה 'אלוהים ואדם' (מעין קריצה למילות הלהיט Modern Love מ-1983). באותו יום חשפתי באוזני הסוכן שלי, מעל כוסות הבירה שלנו, את כל הדברים האלה ואף יותר.

אחרי הפגישה בסדאר טוורן עישַנו הסוכן שלי ואני סיגריה, ואחר כך לחצנו ידיים ונפרדנו. עדיין לא הייתי משוכנע שכדאי לי לקחת על עצמי את כתיבת הביוגרפיה של בואי, אבל הסכמתי לחשוב על כך. עד מהרה מצאתי את עצמי בפינה הדרומית־מערבית של ברודוויי ושל רחוב 10 וחיכיתי שהאור ברמזור יתחלף. מאחורי היה סניף של בנק צ'ייס. בצידו השני של הרחוב ניצבו בית דירות ישן וחנות למזון גורמה. מולי, באלכסון, ניצב הסלון לטיפוח הציפורניים שחברתי באותו הזמן נהגה ללכת אליו לטיפולי המניקור־פדיקור שלה. מן הצד השני ניצבה כנסייה עתיקה. באמצע הכביש היו מכוניות, מוניות, משאיות, אופניים, וספות, קבצנים ושוטרים. וממש לימיני, במרחק שישה מטרים בערך, עמד דיוויד בואי, לפני תיבת דואר, והרים את זרועו.

עשיתי את מה שכל ניו־יורקי, מעריץ אדוק של בואי או לא, היה עושה במקומי במקרה של פגישה באדם מפורסם. אמרתי לעצמי בשלווה, כמעט בשחצנות: "בסדר, אז הברנש הזה ממש דומה לדיוויד בואי." תגובות ראשוניות הן רגועות מטבען, בייחוד אם אין אלכוהול בהישג יד. אנחנו חייבים לשכוח עד כמה האנשים האלה חשובים - או לא חשובים - לנו. אנחנו עוברים אוטומטית למצב של קור רוח ואסור לנו להסגיר אף פעם, אבל אף פעם, שזה מזיז לנו בכלל. הרי אנחנו ניו־יורקים אדישים, בסופו של דבר. הקול שבראשי היה נחוש, כקולו של רב או של מורה למתמטיקה: "אבל הרי לא ייתכן שזה דיוויד בואי. האם לא דיברתי עכשיו על דיוויד בואי? זה דיוויד בואי. אלוהים אדירים, דיוויד בואי. כמה... משהו."

שמעתי שהוא גידל זקן ארוך ושמאז חלה הוא משוטט במרכז העיר בעילום שם. סיפרו שהוא לובש תחפושות מסובכות כפי שנהג לעשות לפי השמועות מייקל ג'קסון. האישה האסייתית הנמוכה והכפופה שמוליכה כלב לבן קטן בשדרה השנייה? דיוויד בואי. אולי. שוטר התנועה ההיספאני בעל הכרס, שכותב לך דוח כי חנית מעבר לזמן המותר? בואי.

המחשבה הבאה שלי היתה: "הוא נראה טוב." כמו מעריצים רבים של בואי חששתי גם אני מהשפעתו של ניתוח הלב עליו, כאילו גילוי איזה פרט חריג בתווי הפנים האלה, על חדותם, חיותם ויופיים הנצחיים, משהו כמו קמט או נפיחות, עלול לגרום למשבר גם בקרבנו. הרגשתי כך גם אחרי הניתוח שעבר דיוויד לטרמן וחזרתו לתוכנית האירוח הלילית שלו.

דיוויד בואי לבש חולצה אפורה וז'קט ספורטיבי בצבע שמנת. נראה שמלבדי איש ברחוב לא זיהה אותו. אולי היו מזהים אותו אם היה במרחק כמה רחובות, בצ'לסי או בסוהו. אבל רחוב 10 הוא די ניטרלי, בייחוד באחר הצהריים של יום חול.

"מה עובר בראש שלו עכשיו?" שאלתי את עצמי כשפסעתי כמה פסיעות אחורה. הבנתי שאני יכול להתבונן בו ללא הפרעה, ונתתי לעצמי לחוש מעט מההתרגשות של נער מעריץ. איש לא התבונן בי כשהתבוננתי בדיוויד בואי. "מה הוא חושב? מה חושב האיש הזה, שכתב את Quicksand? מה חושב האיש הזה, האיש שצרח: 'אני - אני אהיה מלך! ואת - את תהיי מלככככה!' בשיא של Heroes? צעקה שעשתה לי עור ברווז במשך עשרות שנים, למרות השימוש שנעשה בה בפרסומות ולמרות גרסת הכיסוי של להקת הווֹלפְלאוּארְז. ובכן, אני יודע מה הוא חושב. הוא חושב: 'מונית. אני צריך מונית. למה אף אחת מהמוניות האלה לא עוצרת לי?'" היה כל כך לא סביר שאדם מפורסם כדיוויד בואי יעמוד שם, בפינת רחוב 10 באחר צהריים של יום שלישי, שאפילו נהגי המוניות חלפו על פניו.

באותו אחר צהריים לא אמרתי דבר לדיוויד בואי. לא הראיתי אפילו שאני יודע מיהו או שחייו והאמנות שלו והמוזיקה שלו השפיעו על כל מהלך חיי, ושרק דקות ספורות קודם לכן דנתי בו ושקלתי להקדיש כמה שנים מחיי לאתחול מחודש שלו. שיחקתי אותה אדיש, בעצם כפי שהוא לימד אותנו, את מעריציו. הייתי מישהו אחר. אימצתי לי פוזה.

האור ברמזור התחלף, וחציתי קהה חושים את ברודוויי. עברתי על פני חנות התקליטים שברחוב שלי ומילמלתי: "דיוויד בואי... תקליטים... בפנים... China Girl, Fashion." נכנסתי איכשהו לדירה שלי. התקשרתי מייד למשרדו של הסוכן שלי. אמרתי לו שחשבתי על זה ושאני מוכן לכתוב את הספר שאתם אוחזים כעת בידיכם, ושנדמה לי שזה עיתוי טוב לחקור את יצירתו של בואי בעולם המודרני ולפתוח בדיון על משמעותה.

"זה היה מהיר," הוא אמר. "למה שינית את דעתך?"

"פתאום הרגשתי הרבה יותר קרוב אליו," אמרתי.

ובאמת הרגשתי כך, אבל לא קרוב כפי שאני מרגיש עכשיו, וכולי תקווה שלא קרוב כפי שאתם עומדים להרגיש.

מארק ספיץ

ניו־יורק, אוגוסט 2009